דן
אני נכנס הביתה. מרגיש שאני נחנק. אני לא יכול לסבול את המחשבה שהיא תופיע מול עיני.
עצם העובדה שהיא נושמת את אותו אויר שאני נושם מעצבנת אותי.
"אביך התקשר. זה בקשר…" היא מתחילה לאמר לי.
"ממתי את מנהלת לי היחסים עם אבי?" אני יורה לעברה, "ממתי??"
"בסך הכל הוא ביקש למסור לך הודעה," היא עונה לי נעלבת, "מה אתה שוב מתנפל עלי. לא אני ביקשתי ממנו שיתקשר."
"תפסיקי לנהל לי את החיים," אני אומר לה, "נמאס לי."
"באמת?" היא עונה לי, "ממתי אני מנהלת לך את החיים?"
"את יודעת מה נמאס לי מהכל," אני עונה, "נמאס לי ממך. תעופי לי מהעיניים." אני אומר ונכנס לחדר העבודה שלי. אני פותח את המחשב ושוקע בעבודה, מתעלם מקיומה.
כעבור חצי שעה אני נזכר שלא אכלתי כלום. "מה יש לאכול?" אני שואל, מנסה לנחש מהו הריח העולה מהמטבח.
היא שותקת לא עונה לי.
"אני מדבר אליך," אני קורא בקול ובשקט מוסיף, "בהמה."
היא מתעלמת ממני ואני הולך למטבח. הריח המשגע של ממולאים מושך אותי לעבר הגז ואני לא מחכה לה שתבוא להגיש לי. אני מוציא מהארון קערה וממלא אותה בכמה ממולאים.
אני יושב ואוכל לי בהנאה, והיא עדיין לא נראית באופק. "את משחקת איתי?" אני צועק לחלל הבית. והדם עולה לי לראש.
אני מכה באגרופיי על הדלפק ושומע שמשהו נופל. אני מביט למטה ורואה משהו נוצץ על הריצפה. אני מתכופף להרים אותו ומגלה שזו טבעת האירוסין שלה.
"אני מציעה לך לא למתוח את החבל," אני צועק לה, ועדיין דממה. רק כשאני שב לדלפק אני מוצא את הפתק שלה.
"עפתי לך מהעיניים. משאירה לך את הטבעת שנתת לי ואת המפתחות לבית שלך."
אני נושם אנחת רווחה. סוף סוף היא יצאה לי מהחיים.
אני ניגש למקלחת להתקלח, ושר לעצמי תוך כדי שאני מסתבן. בראש רצים לי שמות של נשים שהייתי רוצה לבלות איתן הלילה. בשעה שאני יוצא מהמקלחת, עוד לפני שאני מתלבש אני לוקח את הנייד ומחייג לשירן.
"היי מתוקה. בא לך בר ואחר כך נזרום?" אני שואל אותה.
"בכייף," עונה לי שירן, "שמעתי את החדשות."
"איפה בדיוק שמעת, הייתה כתבה בטלוויזיה?" אני שואל ויודע ששירן תספק לי את התשובה.
"מאד מצחיק," היא עונה, "בדף של האקסית שלך."
אני נכנס מיד לדף שלה. היא עדיין לא אינפרנדה אותי. אני רואה שהדבר היחיד שכתוב שהיא שוב פנויה.
אני עושה בדיוק כמוה ומשנה את הסטטוס אצלי.
"אתה מקשיב לי בכלל?" אני שומע את שירן, "אמרתי לך שאותי לא קונים באיזה בר זול. אני אוהבת קלאסה."
"אני לא חושב שזה רעיון טוב," אני אומר ומנתק את השיחה.
אחרי כמה שיחות טלפונים אני מגיע לטובית ואיתה אני מבלה כמה שעות. היא ידועה כבעלת ניסיון ועכשיו גם אני יכול להעיד שהיא טובה במה שהיא עושה.
אני חוזר הביתה ומתמוטט על המיטה.
בבוקר כשזורחת השמש אני מגשש את הצד שלה במיטה, לא זוכר שהיא כבר לא כאן. כשאני קולט מה אני עושה אני תופס את הכרית ומחבק אותה ומנסה לגנוב עוד כמה דקות טובות של שינה. אמנם על הכרית יש עדיין את הריח שלה, אבל היא קרה. לבסוף אני מחזיר אותה למקומה, מתהפך לצד השני ומנסה ללא הצלחה להרדם.
"שמעתי מה שקרה," שולח לי יאיר הודעה, "אני מקווה שזה לא משנה את הנסיעה שלנו לאילת."
"רציתי להתקשר ולומר לך שיש לי עומס בעבודה," אני משקר לו, "חוץ מזה לעלמה יהיה יותר נוח אם לא אבוא."
"עלמה הודיעה שהיא לא תבוא," עונה לי יאיר.
"שתעשה מה שהיא רוצה. זה לא מעניין אותי."
**
עלמה
לילה שלם אני יושבת בחדר ששכרתי בבית המלון. המזוודה מפוצצת בבגדים שזרקתי לתוכה בערבוביה, מונחת ליד הדלת. אני ניגשת אליה, מרימה אותה, ומניחה אותה על המיטה. אני מרוקנת מתוכה את הבגדים והפעם מסדרת אותה כפי שצריך. אין לי מושג כמה זמן אצטרך עוד לחיות כך.
אני משוטטת באינטרנט ללא מטרה כאשר עולה הודעה מבועז המנהל שלי: "אולי תשקלי שוב את המשרה בלונדון?"
בלי לחשוב הרבה אני עונה לו: "מתי נוסעת?"
התשובה לא מאחרת לבוא: "הלילה?"
אני עונה לו מיד שלא יתחרט: "כבר אורזת."
"רצינית?" הוא שואל מיד.
"בהחלט!" אני עונה, "בוא נפגש לארוחת בוקר במלון דן."
"אז מה ילדה, איך את? שמעתי שנפרדת מדן," אומר לי בועז מיד כהוא רואה אותי. "לכן את רוצה לנסוע. את בטוחה?"
"ברור," אני עונה לו, מתעלמת לגמרי ממה שאמר על דן. "הרי בעצמך אמרת שזו קפיצה ענקית בקריירה שלי."
אנחנו יושבים מתענגים מהמזנון העשיר של מלון דן ומנהלים ישיבה של כמה שעות, לא שמים לב לזמן שחולף.
מזנון ארוחת הבוקר הופך לבית קפה, ואנחנו מקנחים בקפה ועוגות.
אני מציצה לשעון ומתפלאת שכבר כל כך מאוחר. "תראה מה השעה! אני חייבת לחזור ולארוז," אני אומרת לו.
"באיזו שעה לשלוח לך את הנהג?" שואל אותי בועז.
"זה בסדר, אלך לסידורים בעיר ואקח מונית," אני עונה לו.
לשדה התעופה אני באה מוקדם מהרגיל, מסתובבת בין חנויות הדיוטי פרי, בעיקר בחנות הספרים. אני מצטיידת בחוברת תשבצי הגיון לטיסה ושמונה ספרים. אני קונה לעצמי בושם ומתנות לסבתא שיינה. ברור לי שאני נוסעת לראות אותה מיד כשאנחת.
דקה לפני שאני עולה למטוס אני מעלה פוסט בפייסבוק: "שלום אני נוסעת. לונדון לא מחכה לי…." מתוך שירה של חווה אלברשטיין.
כאשר אני נוחתת אני לא פותחת לראות את התגובות לפוסט, אלא מעבירה את החשבון לי למצב רדום. במקומו אני פותחת חשבון חדש "מיס וילסון". מי שמכיר אותי יודע שזה שם נעוריה של אימי, בתה של סבתא שיינה, אליה פני מועדות כעת.
*
"עלמה יקירתי," קוראת לעברי סבתא שיינה, "אני כל כך שמחה שהגעת. ברור לך שאת נשארת לגור אצלי, וזה לא נתון לויכוח."
אני נאספת לחיבוק של סבתא ומתפרצת בבכי.
"בואי אכין לך כוס תה עם חלב. הכנתי לך את העוגיות שאת אוהבת," אומרת לי סבתא, "ואז תספרי לי הכל. מי גרם לכל הדמעות האלה."
התקופה הזו עם סבתא שיינה והעבודה בסיטי של לונדון מחזירה לי את החיוך על פניי. אנחנו מבלות כל סוף שבוע ביחד עם חברותיה של סבתא, יוצאות למסעות קניות ואני מרגישה אהובה כמו שלא הייתי מעולם.
אבל החיים הם לא אגדה ואני שמה לב שככל שאני מתחזקת סבתא נעשה חלשה יותר .
"אני רוצה שתעשי בדיקות, סבתא. את נראית חיוורת," אני אומרת לה.
לשם שינוי סבתא לא מתווכחת איתי אלא אומרת לי : "שבי עלמה, אנחנו צריכות לדבר."
***
עלמה
אני מניחה פרחים טריים על קברה של סבתא שיינה. מנסה לעצור בדמעותיי.
"בזכותך ילדה החודשים האחרונים בחייה של סבתא היו מהמאושרים שידעה," אומרת לי אמא ומנגבת את דמעותיי. "קחי את הזמן שלך. נחכה לך בחוץ."
אמא החכמה שלי יודעת מה עובר עליי ונותנת לי להיות עוד כמה דקות עם סבתא. אני עומדת ומהרהרת בשיחות האחרונות שלי עם סבתא ותוהה האם באמת צדקה? או דבריה נאמרו בריחופה בין שני העולמות.
שבועיים וחצי אחרי
אתמול לפנות בוקר חזרתי ארצה. איכשהו המילים שנאמרו לי על ידי סבתא גרמו לי לארוז הכל ולהגיע חזרה כי בעוד כמה ימים יחול יום הולדתי. כמה אני רוצה להאמין למילים שאמרה לי.
אני יושבת בביתם של יאיר ומיכלי. יפתח הקטן נרדם בזרועותיי.
אני מדברת שיחה ערה עם מיכלי ולא שמה לב שדן עומד מולי ונועץ בי מבטים. פתאום מיכלי משתתקת ואני עוקבת אחרי מבטה.
"האמת שחשבתי ששירן משקרת, אבל מסתבר שזה נכון, יש לך ילד," הוא אומר לי לתדהמתי, "וכיוון שאני טוב בחשבון, הילד הזה הוא שלי. מה חשבת לך??"
"אתה באמת חושב שאחרי הכל הייתי עושה לך ילד? הילד הזה הוא של יאיר," אני עונה לו.
"אז בגדת בי עם יאיר?" הוא שואל בכעס.
"איזה מפגר אתה," אני עונה לו, "זה לא ברור לך שהוא גם הילד של רחלי?"
אני רואה איך כל המתח נעלם מפניו והוא אומר לי: "רק לך אני מרשה לקרוא לי מפגר. התגעגעתי לשמוע את זה."
"אז מה," אני עונה לו, "ואני התגעגעתי לשמוע שאני האשה הכי יפה בעולם, אז?"
"אבל את באמת הכי יפה," הוא עונה לי וצועד לקראתי. וכשהוא כבר קרוב הוא מבחין בטבעת.
"אני מבין," הוא אומר וסב על עקבותיו. הוא יוצא בלי לומר שלום.
אני מעבירה את יפתח הישן למיטתו ונוסעת לבית הורי.
אני מורידה את הטבעת מאצבעי. "מה חשבתי לעצמי. כל כך רציתי להאמין לדבריה של סבתא שאמרה לי שעם הטבעת הזו אתחתן ביום הולדתי," אני אומרת לאמא, "איזו מטומטמת אני."
****
דן
הייתי כל כך נסער שראיתי את הטבעת על אצבעה של עלמה שהייתי חייב לברוח מהבית של יאיר.
עכשיו באמת הפסדתי אותה. אני נוסע בכביש ולא שם לב לתנועה. אני כמעט מתרסק לתוך הרכב שלפני. הנהג יוצא ובודק אם יש נזק ואני ממלמל: "אין לך מה לדאוג אני אשלם על הנזק."
"אתה בסדר דן?" שואל אותי הנהג. הקול שלו מוכר לי מאד ואני מרים עיניי. "אני לא," אני עונה לו, "איבדתי אותה."
"אני מצטער לשמוע. את מי איבדת?" הוא שואל אותי.
"את אחותך, את עלמה." אני עונה.
"עלמה חזרה אתמול. ראית אותה?" הוא שואל.
"אותה ואת הטבעת על ידה," אני עונה.
"מה הקשר לטבעת. זו ירושה מסבתא שיינה," הוא עונה לי.
"אז היא לא מאורסת?" אני שואל.
"ממש לא, אין לה אף גבר בחייה."
כעבור שלושה ימים
עוד יומיים יום הולדתה של עלמה. הזמנתי כמה חברים קרובים לחגוג. אני יודע שמאד קשה לה עם המוות של הסבתא האהובה שלה. ביקשתי שלא יאמרו לה מי המארח. את הבית הרי אינה מכירה, עברתי אליו לפני חודש בלבד. אני בטוח שתאהב אותו. רק היא הייתה בראש שלי כאשר עיצבתי אותו.
זה מדהים כמה דברים אני עושה בדרך שלה מאז שעזבה. אפילו בסופר אני קונה דברים שהיא אוהבת. רק לפני כמה ימים שאלה אותי אמא שלי: "ממתי אתה אוהב לשתות מיץ אשכוליות ורוד?"
אפילו הפלייליסט שלי ברכב השתנה בגללה. לו רק הייתה יודעת.
אני מרים טלפון לאן, אמא של עלמה ומבקש לדבר איתה. אנחנו קובעים בבית קפה קטן והיא מספרת לי על עלמה ועל הנבואה של סבתא שיינה ימים ספורים לפני מותה על כך שביום הולדתה תנשא למיועד שלה. היא מספרת לי גם שסבתא נתנה לה את שמלת הכלולות שלה.
*
ביום ההולדת אחר הצהריים כולם מתאספים בביתי.
עלמה מגיעה ואני רואה בעיניה שהיא אוהבת את הבית. אין לי צורך להביט על אצבעה, הרי הטבעת נמצאת בכיס שלי.
היא מסתובבת בבית ומתפעלת מהעיצוב שלו. אני יודע את זה כי יש לה דרך מיוחדת לגעת, כמו במעין ליטוף, בדברים שהיא אוהבת. אני רואה גם את המבט על פניה וזה משמח אותי מאד.
תמיד סיפרה לי כמה היא אוהבת את האח בבית סבתה. שעות רבות הייתה מבלה לידו. עכשיו היא רואה את האח המוקף בקיר שיש ומעליו מדף עם תמונות. אני רואה את עיניה מתמלאות דמעות כשהיא מבינה שהתמונות שם הם שלה ושלי.
לקח לי זמן רב והרבה געגועים להבין שעלמה היא אחת שלי. ומאז שנפלה עלי ההבנה התחלתי לבנות לנו בית, בתקווה שיום אחד זה עוד יקרה.
אני ניגש אליה ומחבק אותה: "מזל טוב יפה שלי, את נראית נהדר. אני יודע שקשה לך לחגוג היום, אבל מבטיח לך שתהיה לך יומהולדת שתשמח את סבתך בשמים."
"אני לא בטוחה," היא עונה לי בעצב, "ביום שלישי לפני מותה אמרה לי שיום הולדתי יהיה גם יום נשואיי. אני בטוחה שהיא תתאכזב."
אני רואה שהיא רוצה להוסיף משהו אבל משתתקת.
"מה עוד אמרה לך סבתא, יפה שלי?" אני שואל אותה.
"לא משנה," היא עונה לי.
"כל מה שקשור אליך משנה לי," אני עונה לה.
"היא אמרה לי ש.." היא מפסיקה לרגע את דיבורה, "היא אמרה לי שהמיועד זה אתה."
"כעת אני בטוח שהיא תשמח," אני אומר לה ומגיש לה את הקופסה בה ארוזה שמלת כלולותיה.
"תעלי למעלה להתלבש יפה שלי," אני אומר לה, "מסתבר שהתיק שלנו ברבנות נשאר פתוח, ולכן נוכל להתחתן עוד היום. הרב בדרך, קחי את הזמן שלך, אני מבטיח שאחכה לך כאן."
****
עלמה
מרגע שאני רואה את התמונות על המדף מעל האח, הכל מתחבר לי. איך יש בית כזה מושלם שהוא בדיוק כל מה שאני אוהבת.
עיניי מוצפות דמעות ואני מיישרת מבטי אליו. למרות מסך הדמעות ששוטף אותי אני חייבת לדעת מה הן אומרות לי. ואני רואה את מה שאני כל כך משתוקקת לראות. את האהבה הגדולה שניבטת מהן.
רק אז אני מסתכלת עליו ורואה שהוא לובש כבר את חליפת החתן שלו.
הספק הוסר. היא ידעה הסבתא האהובה שלי שיום הולדתי יהיה יום נשואיי וידעה שיהיה זה דן שישא אותי לאשה. אבל עדיין אני חייבת לשמוע ממנו את המילים הנכונות, אלו שימחקו ממני את כאב הפרידה ההיא.
*****
דן
עיניה של עלמה יבשות מדמעות אך עדיין ניתן לראות בהן את הכאב.
"אני מבקש שתדעי שאחרי שנפרדנו הייתי עם כמה נשים, חשבתי שזה מה שאני רוצה. כל לילה חזרתי למיטה שלנו וחיפשתי אותך. ההבנה שהגענו לסוף הדרך בגללי הכאיבה לי, בגלל שהכאבתי לאשה היחידה שאני אוהב. אבל אז זה היה מאוחר מידי כי לא ידעתי היכן את. אני יודע שבחרתי את כל הדרכים הלא נכונות, אבל יודע שכעת מצאתי את הדרך הנכונה ואני רוצה לצעוד בה איתך. אני אוהב אותך. תתחתני איתי?"
ב.א.
מאמינה באהבה
26.3.2018
End of the Road