בר אבידן -מאמינה באהבה

חולצתו הלבנה

הכתם על צווארון החולצה לא השאיר הרבה מקום לדמיון. האשה שהיה איתה משתמשת בבושם שלא לטעמי, אבל זה לא העניין. השפתון שמרחה על שפתיה אמש היה סגול. אני לא רוצה לחשוב היכן עוד היו שפתיה על גופו של בעלי.

אז זהו, שהוא לא בדיוק בעלי. מעולם לא נישאנו. זה פשוט לא יצא. השנים עברו, ולשנינו היה נוח במערכת הזוגית הזו. עם השנים נולדו לנו שלושה ילדים, שני בנים ובת. מעולם לא הזכרנו יותר את העובדה שאנחנו לא נשואים, ואני הוספתי את שם משפחתו לשם נעורי.

עכשיו אני יושבת על מיטתנו המשותפת עם החולצה הלבנה שלו וחותמת השפתון שלה ומחכה לו שיגיע. אני לוקחת בחשבון שגם היום יגיע לפנות בוקר. אני מביטה על השעון ורואה שכבר אחרי חצות. אני מרגישה שעיני נעצמות, אמנם אני לא לבושה לגמרי, אבל לא איכפת לי. אני שוקעת בשינה עמוקה.

אני לא יודעת מתי הוא חזר. לא הרגשתי את כובד גופו בשעה שנשכב על המיטה כיוון שיש לנו מיטה מכווננת והמזרונים שלנו נפרדים. מתוך שינה אני מסתובבת אליו וחופנת בידי את איברו. הוא מתחיל לגנוח, מעודד אותי שאחזק את ידי סביבו ולוחש לי: "אני רוצה אותך בטרוף."

רק אז אני קולטת מה קורה, מושכת את ידי ואומרת לו: "לא יהיה."

"מאמי, מה קורה לך? זה אני. ואני חושק בך בטרוף," לוחש לי אסף.

"ממתי אני מאמי?" אני אומרת בכעס ומתיישבת. "אתה לגמרי מתבלבל, אני לא המאמי עם השפתון הסגול."

אסף מתיישב ומסתכל עלי בשתיקה.

"אני לא אתן לך לגעת בי בידיים שנגעו באישה אחרת. גם אל תבקש לשכב איתי יותר. למעשה אין טעם שנחלוק מיטה משותפת." 

אני קמה מהמיטה וממהרת לחדר האמבטיה ונועלת את עצמי בה. אני מודה על כך שיש לנו אמבטיה צמודה לחדר השינה, ונותנת לעצמי להתפרק בבכי. לאחר שעה ארוכה כאשר נגמרות לי הדמעות, אני הולכת להתלבש, לא מעיפה אפילו מבט אחד לעברו. רק אז אני בודקת מה השעה ומגלה שהשעה כמעט שש. אין לי מושג מה זה אומר לגבי השעה שחזר הביתה, אבל בהחלט יש סיכוי שזה קרה לא מזמן.

אני ניגשת למטבח ומכינה את כריכים לילדים לבית הספר. רונן אוהב גבינה צהובה ומלפפון חמוץ, שי מתעקש כל יום על כריך עם שוקולד אגוזים, ונילי הקטנה אוהבת גבינה לבנה עם זיתים שמונחים בצורה של פרצוף מחייך. אני מחייכת למחשבה כמה כל אחד מהם הוא עולם בפני עצמו. אבל אז אני נעצבת מהמחשבה כמה אסף ואני שני עולמות נפרדים.

לרוע המזל הרכב שלי לא מתניע, ואסף אומר לי בפנים חתומות: "בואי אקפיץ אותך לעבודה. אשלח מישהו לקחת את הרכב שלך למוסך."

"כנראה שלא הבנת," אני אומרת לו, "אני כבר לא באחריותך."

"מתוקה," הוא אומר לי, "מאיה, אני מבין שאת כועסת. אל תזרקי את מה שיש בינינו, בואי נשב ונדבר."

"אתה יודע אסף, מעולם לא חשבתי על כך, אבל אני אסירת תודה שלא נישאתי לך," אני עונה ונכנסת חזרה הביתה.

*

"דלית," אני אומרת לחברתי סוכנת הנדל"ן, "אני מחפשת קונה לבית."

"בית כמו שלך לא מוכרים יפה שלי," היא עונה לי, "לא תמצאי בית מושלם כמוהו."

"הבית שלי מפורק, ואני לא רוצה אותו יותר," אני עונה לה.

"בואי נשב ונדבר על זה," אומרת לי דלית.

"גם את?" אני אומרת לה.

"על מה את מדברת?" היא שואלת.

"גם הוא, גם אסף רוצה שנשב ונדבר. אני לא רוצה לדבר עם אף אחד, אני רוצה את החופש שלי," אני עונה לה בנחישות.

"הבנתי," היא עונה, "אולי באמת כדי שתשבו ותדברו קודם."

"טוב דלית, אני לא מתכוננת לנהל את הדיון הזה איתך. אם יש לך קונה בשבילי, אני אודה לך", אני אומרת.

"אני אומר לך זאת שוב. תשכחי מזה, בית כמו שלך לא מוכרים," אומרת לי דלית.

"מטומטמת," אני אומרת לה.

"מי שמטומטמת כאן זו את," היא עונה, "לא משנה מה אסף עשה. על בעל כמוהו לא מוותרים."

"להזכירך, הוא לא בעלי. את מוזמנת לקחת אותו לעצמך," אני עונה לה בכעס.

"תקשיבי טוב מאיה. העובדה שלא נישאתם לא עושה את זה שאתם פחות נשואים בעיני החוק. אני חייבת לזוז. נדבר כשתתאפסי. אוהבת אותך יפה שלי," היא אומרת לי וממהרת לסגור את הטלפון לפני שאני מספיקה להשחיל עוד מילה.

*

דבריה מצלצלים באזניי. "האם יש אמת בדבריה, ואני קשורה אליו למרות שאיננו נשואים?" אני שואלת את נדיה, חברתי עורכת הדין לענייני משפחה.

"מה עובר לך בראש מאיה," היא יורה לעברי, "משבר גיל השלושים והרבה?"

"מה שלא יוצא לי מהראש זה הריח של הבושם הזול והנשיקה בצבע סגול על הצווארון שלו," אני עונה לה בכעס.

"איזה תרגיל מלוכלך," היא צוחקת, "הרי ברור שזה נעשה לעינייך, כדי שתראי ותחשדי. בטח מאחת שרוצה אותו לעצמה."

"אני בחיים לא הייתי עושה דבר כזה," אני עונה לה.

"נכון," עונה לי נדיה, "גם בחיים לא היית משתמשת בבושם זול, את עם האמא הצרפתייה שלך, ובטח לא בשפתון סגול."

"אוף איתך נדיה. אני שמחה שזה משעשע אותך. לא בך בגדו."

"אני מסבירה לך מאיה שפתון של אשה על צווארון של החולצה הלבנה של הגבר שלך היא לא הוכחה שבגד בך."

"וזה שהוא חוזר כבר כמה ימים בשעות הקטנות של הלילה זה לא אומר שהוא בוגד בי?" אני צועקת.

"וזה שאת צועקת," שואלת אותי נדיה, "אומר שאת צודקת?"

"כולכם נגדי," אני רוטנת, "מה עוד את צריכה?"

"אסף מעריץ את האדמה שאת הולכת עליה. אני מציעה שתדברי איתו ותבררי מה קורה."

 *

"אני עובדת היום מהבית," אני אומרת ללימור המזכירה שלי.

"הכל בסדר?" היא שואלת.

"כן, האוטו שלי מושבת, אני מחכה למכונאי שיתקן אותו." אני עונה, "אני חושבת שהגיע הזמן שאחליף אותו." אחרי שאני קולטת את מה שאמרתי אני חושבת לעצמי:"כן, אני צריכה להחליף אותו."

"אני לא מדברת על זה. אסף עצבני, חסר סבלנות כלפי כולם," היא עונה לי.

זה מחזיר אותי באחת לעובדה שאנחנו עובדים יחד. "שישתה מים עם קרח," אני עונה באדישות.

בשעת הצהריים אסף מתקשר. אני לא שמה לב למספר ועונה באופן אוטומטי. "אני רוצה שנדבר," הוא אומר לי.

"אין על מה," אני עונה לו.

"אם כך אני אעבור בבית ואקח כמה בגדים," הוא עונה לי בקול קר.

"אז הוא נרגע," אני חושבת לעצמי, "באיזו מהירות הכל עבר לו."

למזלי, חמש דקות אחר כך מופיע המכונאי שמזדרז להחליף לי את הבטריה. אני עוזבת את התיקים פתוחים על שולחן העבודה שלי וממהרת להסתלק מהבית.

אני מתקשרת לאמא שלי ומבקשת שתוציא את הילדים מבית ספר ונוסעת למקום היחיד שמרגיע אותי. הבית של סבא וסבתא על הכרמל.  סבתא יודעת לא לשאול שאלות. היא מובילה אותי לכיסא הנדנדה במרפסת המשקיפה ממרומי ההר לעבר הים. "שבי ילדה," היא אומרת לי, מכסה אותי בשמיכת טלאים מעשה ידה, ונכנסת חזרה לבית. סגירת דלת הרשת בקושי נשמעת. כעבור דקות ספורות היא חוזרת עם ספל גדול ובו תה צמחים ועוגיות הקוואקר עם חמוציות האהובות עלי כל כך.

"סבתא, הוספת קוקוס לעוגיות," אני קוראת בהתפעלות, "את כל כך מכירה אותי." היא מלטפת את שערי, מביאה מברשת, מאיפה שזה לא יהיה, ומברישה את שערי הארוך. לבסוף היא קולעת צמה וקושרת אותה בסרט סטין לבן.

"את רוצה לספר לי?" היא שואלת בתמציתיות.

"מה הוא חושב לעצמו שארצה לעשות איתו אהבה, אחרי שהזדהם אצל מישהי אחרת?" אני אומרת והדמעות שחשבתי שנגמרו לי בבוקר חוזרות בשטף.

"מאיפה את יודעת שהיה עם מישהי אחרת?" שואלת סבתא.

אני מספרת לה על החולצה המוכתמת, ואיך חזר הביתה לפנות בוקר ורצה לשכב איתו.

"את באמת חושבת ילדה," שואלת סבתא ומביטה בי בעיניה החכמות, "שגבר שקיבל את סיפוקו, יחזור למיטתו ויעיר את אשתו בשביל לעשות איתה אהבה?"

"אני יודעת מה ראיתי, ומה הרחתי," אני עונה לה כמו ילדה קטנה ונזופה.

"אני רוצה להבין," אומרת סבתא, "כאשר בא אליך הבוקר, הרחת אותה ממנו?"

"לא סבתא," אני עונה וכבר מתחילה לפקפק בסיפור שבניתי לי, "הריח היה על החולצה שלבש."

אני שותקת. גם סבתא שותקת ורק מלטפת את ראשי.

"אני יודעת שנחפזתי ולא נתתי לו להסביר. אני כל כך פגועה, עד היום היה הכל מושלם באמת," אני אומרת.

"יש לך טלפון," אומר לי סבא.

"אתה בטוח?" אני שואלת, "אף אחד לא יודע שאני כאן, אפילו לא אמא."

סבא לא עונה לי ומושיט לי את הטלפון. "תפתחי את הטלוויזיה באיזה ערוץ חדשות שתבחרי," אומר לי אסף ומנתק.

אני נכנסת פנימה ומתיישבת על הספה. משהו בכל זאת מטריד אותי. לא סיפרתי לאיש שאני נוסעת לכאן, איך הוא ידע. אני ממהרת להוציא את הנייד שלי, מפעילה אותו ושולחת לו מסרון: "שמת עלי מעקב?"

אסף לא עונה לי.

עוד רבע שעה לחדשות, ובינתיים אני יוצאת מדעתי. אני כועסת על עצמי. הרי אני עורכת דין והייתי צריכה לחשוב על זה שאנחנו מוכרים כזוג נשוי. אני נאנחת למחשבה שמחכה לי מלחמת עולם.

לפתע מופיע על המסך מבזק מיוחד.

על המסך מופיע תמונתו של אסף. אין ספק שהוא גבר מרשים, יפה תואר. "לא סתם הוא כבש את ליבי," אני חושבת במרירות.

"עורך הדין אסף יהלום שעומד בראש צוות ההגנה במשפט השחיתות של מנכ"ל חברת.." אני כבר לא כל כך שומעת את הדברים. לא היה לי מושג שאסף לקח על עצמו את התיק הזה. אני זוכרת במעומעם שביקש ממני עזרה, אבל אני שקועה כולי לסגור את עסקת מכירת החברות של משפחת יהודה, שלא הייתה לי דקה זמן.

"אני הייתי מהמרת שזו הסיבה שבעלך ממעט לישון בלילות האחרונים," אומרת לי סבתא בשיא השלווה.

אני כל כך נסערת ומבולבלת שכל מה שאני רוצה כעת הוא להיות לבד.

אני יוצאת למרפסת, מתיישבת על כסא הנדנדה אוספת את רגלי עליו ומתכסה עד צווארי בשמיכת הטלאים. ברקע אני עדיין שומעת את הקולות הדנים בתיק שנתפר למנכ"ל ההוא.

אני עוצמת את עיני ומחבקת את עצמי.

לאפי מגיע הריח של מי הגילוח שאני כה אוהבת. אני מרגישה כאב בחזה. "עכשיו אני מדמיינת אותו."

עוברות מספר דקות אבל הריח לא עוזב אותי. אני עוצמת את עיני חזק יותר, רוצה ללכת לאיבוד.אני מרגישה משהו מונח על רגליי. אני פותחת את עיני ורואה זר של ורדים אדומים. אני בוהה בו.

הגבר שלי שכל כך מכיר אותי אומר לי: "חמש עשרה ורדים שמסמלות את השנים מאז שהתאהבתי בך."

אני מרימה עיני אליו ורואה שהוא כורע על ברכו האחת.

"את מוכנה להקשיב לי?" הוא שואל ואני רואה את התחינה בעיניו.

אני שותקת.

"את עורכת דין. היית צריכה להכיר את הטריקים המלוכלכים האלה של שתילת שפתון על גבי צווארון לבן. המנהל שחתר תחת הלקוח שלנו," הוא אומר בהגשה את המילה "שלנו, "ניסה לפגוע בי ולהסית אותי מהטיפול בתיק כיוון שידע שבידי ההוכחה לכך שתפרו ללקוח שלנו תיק."

אני עדיין שותקת.

"דברי איתי," הוא אומר לי.

אני מתחילה לבכות.

"אני חייב לך תשובה. לא שמתי עליך מעקב. ידעתי שזה המקום הבטוח שלך, וברגע ששמעתי שהשארת את הילדים אצל אמא שלך הבנתי שאת כאן."

אני מסתכלת עליו בשתיקה.

"מעולם, עד להיום בבוקר, לא חשבתי שיש צורך שאומר לך את המילים האלה אשתי האהובה," הוא אומר.

אני מביטה בו בצפיה, מנסה להבין לאן הוא חותר.

הוא מושיט את ידו לכיס הפנימי של הז'קט שלו ומוציא ממנו קופסה קטנה. הוא פותח אותה לרווחה ומציג בפני שלוש טבעות זהב. הוא בוחר מבניהן טבעת משובצת יהלומים ואוחז בידו.

"אשתי האהובה, מאיה שלי, האם תסכימי להיות אשתי החוקית?"

"דווקא היום התברר לי שמבחינת החוק אנחנו מוכרים כזוג נשוי," אני אומרת לו בדמעות.

הוא מושיט את ידו שנית לכיס הז'קט שלו ומוציא מתוכו מעטפה. "במעטפה הזו מונחת תעודת הרווקות שלי והבקשה לנישואין שלנו. אני משאיר בידך את הבחירה איך את רוצה שהחתונה שלנו תראה. יש לך חודש ימים לתכנן אותה. רק שיהיה לך ברור שהיא תערך כדת וכדין על ידי רב."

הוא מתקרב אלי ונושק לי. הוא עונד לי גם את טבעת הנישואים המוזהבת שלי.

"אני מבקש שתענדי לי את שלי," הוא אומר ומושיט לי את אצבעו, "כי מבחינתי אנחנו נשואים מאותו יום שעברת לגור איתי, שזה ארבע עשרה וחצי שנים."

ב.א.

מאמינה באהבה

4.12.2017