בר אבידן -מאמינה באהבה

הסחפות

הוא יושב במשרדו בסיום יום עבודה, פותח את הרשת החברתית, בודק אם היא כאן.

הוא מרופף מעט את קשר עניבתו המוקפד, פותח את הכפתורים של הז'קט שלו, ומסיר אותו. הוא מניח אותו על גב כיסא המנהלים שלו. הוא פותח את הכפתור בשרוול חולצתו ומתחיל לקפל אותו מספר קפלים, עד קרוב למרפקו. הוא חוזר על אותה פעולה עם השרוול השני.

בהיסח הדעת הוא מגלגל את טבעת הנישואין שלו על אצבעו. הוא לא ממהר לחזור לביתו. הזמן הזה מוקדש רק לו, ולמי שהוא רוצה באמת להיות, על כל תשוקותיו וחלומותיו.

זה הזמן שהוא אינו שייך לאף אחד. לא לאביו הדורסני, לא לאשתו שיודעת רק לדרוש, לא לחבריו שרוצים בחברתו מתוך אינטרסים מובהקים. זה רק הוא והאחת שאיננו מכיר, זו שיושבת מולו מעבר למסך הקר ומחממת כל כך את ליבו, מרווה את געגועיו.

הוא טיפוס של שחור ולבן. גבר כזה שכל דבר אצלו מתוכנן ומובן. הכול נעשה בדיוק רב, ואין מקום לאי סדרים ואי דיוקים. תמיד. פרט למקום הזה שהוא נמצא איתה. שם הוא נותן לעצמו להיסדק, להיסחף איתה לאן שהרוח מובילה אותם, בלי גבולות. עד לרגע שהוא מרגיש שוב שלם.

 היא יושבת מולו. ילדה מלאה צבעים. בגדול היא מאד מאושרת, צוחקת הרבה, חיוך אמיתי מרוח על פניה כמעט כל שעות היום. ילדה צבעונית שנמנעת מהקצוות של שחור ולבן. שלא יובן מכך שהיא ילדה מוזנחת עם טרנינג קרוע, וערבוב צבעים לא מותאם. גם שלא יובן שהיא לא לובשת בגדים בשחור ולבן. הנה הביטו בה היום. היא לובשת אוברול שחור ומתחתיו מבצבצת גופיה לבנה. למרות שהיא מדברת מסלון ביתה, היא לא מורידה את נעלי הסטילטו השחורות שלה, בעלות העקב השקוף שבתוכו נצנצי כסף. היא משלבת את רגלה השמאלית על הימנית ומניחה על ברכיה את המחשב הנייד לה.

אם היה נמצא לידה, יכול היה לראות שהחדר מואר באורן הרך של נרות מפיצי ריח ים, שמאירים את וילונות התחרה הסוגרים על חלונותיה. הוא יכול היה לראות את המפה הלבנה על השולחן שעליה רקומות שושנים אדומות. בדיוק בצבע הפרחים בתוך האגרטל שעליה.

יותר מכל היה יכול לראות את המבט בעיניה. כך לא היה צריך לשאול את כל אותן שאלות שהוא שואל, בשעה שהוא רוצה להבין מה קורה ביניהם. לו רק היה רואה את המבט בעיניה, היה מבין הכל. היה רואה מה היא רואה בו. וטוב שכך. כי לו היה רואה, לא היה יכול עוד להתקיים בלעדיה.

היא כבר יודעת מה שאינו יודע. היא יודעת שהוא חי עם מסיכה שהמציא לעצמו. שהוא לא באמת חזק ומוקפד כמו שכולם חושבים, אפילו הוא עצמו. היא יודעת שבפנים גר ילד מפוחד שרק משכנע את עצמו שהוא בעל עוצמה, וברגע האמת הוא ממש מתחנן בפניה שתהיה כאן אתו.

היא יודעת שאינה רוצה לחשוף אותו בפני עצמו. הרי מה אכפת לה שהוא משלה את עצמו.

היא לא תספר לכם שכן אכפת לה. מאד. כמה הייתה רוצה להפוך את הכל לאמיתי. בשבילה כל שיחה אתו היא כמו דייט אמיתי. זו הסיבה שהיא לובשת את הנעליים גבוהות העקב, ומתאפרת ומתבשמת כל פעם לפני שהיא הולכת לפתוח את המחשב.

בשבילה הוא הדבר הכי נכון, והכי אמיתי שקרה לה.

אם היה רואה את פניה באמת, לא יכול היה להאמין איך בחורה יפה כמוה מחפשת אהבה באינטרנט ועדיין לא מצאה בחיים. ואז היא תצטרך לספר לו מה קרה, והיא לא יודעת מה יחשוב אז עליה. לכן עדיף שכך הם פני הדברים.

הוא עם המסיכה שלו, והיא עם האשליה שלה. כך הם ביחד זוג מושלם, כל עוד דולק האור במחשבם.

 

**

 

היא לא יודעת איך היום הזה עבר. מרגע שקיבלה את ההודעה על מותה הפתאומי של דיינה פעלה כאוטומט. הקבורה המהירה, הצורך לעזור בטיפול בבן הקטן שנשארה ללא אמא, והבעל שכלל אינה מכירה ואינה רוצה לחדור לפרטיותו.

רק לעת ערב, היא מתיישבת מותשת מול המסך ושולח לו הודעה: "מצטערת יקירי, לא מסוגלת לדבר איתך היום."

"אני מבין," הוא עונה לה, "פעם אחרת." הוא מאד מאוכזב. דווקא היום, אחרי היום שעבר עליו הוא זקוק לדבר איתה. "אבל," הוא חושב לעצמו "הרי לא הייתי מספר לה מה קרה, אז טוב שכך."

אמא של דיינה שבורה ממותה של בתה ואיננה מסוגלת לטפל בבן. כך קורה שאת הבקרים היא מקדישה לעזרה בטיפולו. את הבעל ראתה רק פעם אחת, ובכל מקרה אין לה עניין לפגוש אותו. ביחוד שהיא יודעת שדיינה לא הייתה מאושרת אתו, ואף יותר מזה היא יודעת שהיה לה מאהב. זה הגבר שאתו נהרגה בתאונה.

ככל שעוברים הימים, היא מתרחקת מהמחשב, וממחשבותיה על הגבר הזר שכבש את ליבה. אולם אחרי שהיא מתבשרת על ידי אמה של דיינה שנמצא פתרון לבן, היא מוצאת עצמה בבוקרו של יום יושבת מול המחשב.

"סליחה שנעלמתי לך יקירי," היא כותבת לו "אשמח לדבר אתך."

למרות השעה המוקדמת הוא עונה לה מיד: "התגעגעתי, נדבר כשאוכל."

כל אותו יום היא הולכת  סהרורית.  בבית החולים הלכו לקראתה ואפשרו לה לעבוד רק משמרות לילה. העובדה שאת הבקרים בילתה בחודש האחרון סביב סדר יומו של בן לא אפשרה לה לישון כראוי. כמה היא מודה על כך שמילאה את מכסת התורניות לחודש זה, וכעת היא יכולה להשלים שעות שינה.

לעומתה, הוא משתוקק לדבר אתה, אבל פוחד. "איך תגיב אם אספר לה מה עובר עלי? אמנם התקרבנו מאד, אבל חודש שלם היא לא שלחה אלי אפילו מילה אחת. לו ידעה כמה הייתי זקוק לשיחות האלה איתה." הוא ניגש לפתוח את הצ'אט פעמים רבות, וכל פעם נרתע. הוא לא מסוגל להתרכז בעבודתו. אביו מבקש ממנו שיביא דו"ח כלשהו בדחיפות. הוא מביט על המייל שקיבל מאביו ופולט "נראה לך?"

הוא ניגש לחדרו של אביו, מקיש על הדלת ופותח מיד, לפני שקיבל אישור להיכנס. הוא רואה את מזכירתו של אביו עומדת קרוב מאד לאביו, כשגופה נטוי לעברו. הוא מסיט מיד את מבטו ואומר לה: "תצאי בבקשה."

"אני לא מקבלת הוראות ממך," היא עונה לו בחוצפה.

"אבא?" הוא אומר בשאלה.

”לא קיבלת אישור להכנס," עונה לו אביו בלי להתבלבל, "ולא, איני מרגיש כל צורך לתת לך דין וחשבון."

"כרצונך," הוא עונה לו, "גם אני לא מתכוון להגיש לך את הדו"ח היום. אתה יודע טוב מאד שייקח לי כמה ימים להכין אותו."

"אם הוא לא יהיה מוכן עד ארבע אחר הצהריים, כדי שתחפש לך עבודה אחרת," אומר לו האב בכעס.

"אם כך כדי שתמצא לך מנכ"ל אחר," הוא עונה לו בשלווה ופונה לצאת מהחדר, משאיר את אביו המום.

"ברור לך שמכאן אין חזרה," אומר לו האב בקול מאיים.

"ברור לי לחלוטין," הוא עונה ויוצא מהחדר.

הוא ניגש לחדרו, מוריד את התעודות שלו מעל הקיר, אורז את מחשבו האישי, ואת כל השאר משאיר כפי שהוא. הוא לוקח מעטפה חומה אטומה, מניח בה את מפתחות המשרד, את כרטיס האשראי של החברה, ואת כרטיס העובד שלו המאפשר לו כניסה לכל חדרי הבניין. הוא יוצא מחדרו וניגש למזכירתו. "אני סיימתי כאן," הוא אומר לה, מוסר לה את המעטפה ומשאיר אותה תוהה למה התכוון.

הוא שולח הודעה לעורך דינו:  "פנה לי כמה שעות, זקוק לעזרתך."

 **

שעות אחר הצהריים. העיר התוססת מלאה חיים. היא נושמת לרווחה. זה עתה הודיעה לאחות הראשית, שהיא יוצאת לחופשה לזמן בלתי מוגבל. היא ניגשת לארון הבגדים שלה ובוחרת לה שמלה אדומה צמודה. היא אורזת את מחשבה האישי, ויורדת לבית הקפה שליד המים. היא בוחרת לה שולחן שמשקיף על המים, נושמת עמוק ופותחת את הצא'ט. מאוכזבת, היא רואה שאין כל הודעה ממנו , וכי הוא בכלל לא נמצא בו.

"מה חשבתי לעצמי," היא חושבת, "הרי זה לא באמת סיפור אהבה. הוא כנראה כתב שהתגעגע מתוך הרגל, אבל לא ממש התכוון." היא משאירה בכל זאת את המחשב פתוח וניגשת לבחור עוגה שתצטרף לכוס הקפה שהזמינה.

"אמילי, העוגות שלך בלתי אפשריות. אני תמיד לא יודעת במה לבחור," היא אומרת.

"עם גזרה כמו שלך ליזי," עונה לה אמילי, "את יכולה לאכול אחת מכל אחת."

"ובכל זאת, אבחר לי רק אחת. זו עם השוקולד בשלושה צבעים קוראת לי," היא אומרת וצוחקת.

"בחירה טובה," עונה לה ליזי, " מסתבר שהיא הכי מבוקשת היום. נשארו רק שתי חתיכות ממנה."

"אני מקווה שאני לא מפריע," מתפרץ לשיחתם גבר בחליפה, "אני מבין שנשארו רק שתי חתיכות מעוגת השוקולד, אפשר לקבל אחת."

ליזי מפנה לו מקום ומסמנת לאמילי שתתן לו את פרוסת העוגה.

"את לא חושבת שזה אומר משהו ששנינו אוהבים את אותה העוגה? אני חושב שהגורל הפגיש ביננו," הוא אומר לליזי וסוקר אותה.

"תהנה מהעוגה," עונה לו ליזי, "בקשר לגורל, אני מחכה לבעלי לעתיד, אז כנראה שלא."

כאשר הגבר בחליפה הולך לשבת, פונה אליה אמילי: "תגידי לי השתגעת? ראית איזה חתיך הורס. מה הקשקושים האלה על בעלך לעתיד. מאז הרומן שהיה לך עם הרופא, את מגרשת מעליך את כל הגברים, ולא שחסרים לך מחזרים."

"אפשר לקבל את העוגה?" שואלת ליזי, מתעלמת ממה שאמרה לה אמילי.

היא חוזרת לכיסאה. נושאת ביד אחת את כוס הקפה, ובשנייה את הצלחת עם עוגת השוקולד המפתה. היא מניחה אותם על השולחן ומעיפה מבט לעבר הצ'אט הפתוח. להפתעתה לא רק שהוא נמצא, אלא שלח לה הודעה: "את כאן?"

"עכשיו כאן," היא עונה לו, מחכה שיענה.

"איפה את?" הוא שואל מיד.

"בבית הקפה אצל אמילי ליד המים," היא עונה לו, "מכיר?"

"רוצה להיפגש?" הוא שואל.

"בשמחה," היא עונה בלי לחשוב.

"לידיעתך, אני בדיוק באותו המקום שאת. גם אני אצל אמילי," הוא עונה לה.

היא מרימה את עיניה לעבר הגבר בחליפה, זה שהתפרץ לדבריה וביקש את עוגת השוקולד. עכשיו היא כבר מתחרטת שאמרה לו שהיא כאן.

"את לא באמת רוצה לראות אותי," הוא כותב לאחר שתיקה ממושכת.

"אז מה," היא עונה לו, "אוהב עוגות שוקולד?"

"האמת שמאד," הוא עונה לה, "אבל הן נגמרו, אז הזמנתי היום עוגת גבינה."

"אני ליזי," היא ממהרת להקליד, "ואני הבחורה עם השמלה האדומה שיושבת ליד החלון. אני כבר לא יכולה לחכות להכיר אותך."

"את כל כך יפה," היא שומעת את קולו עוד לפני שהיא רואה אותו.

היא מסתובבת לאחור ועיניה מתמלאות אור. "לרגע חשבתי ש.." היא אומרת ושותקת לרגע. היא מסתכלת על עיניו, ולא מחכה עוד. היא מקיפה אותו בזרועותיה ומתמסרת לחיבוק שלו.

"מה בדיוק חשבת יפה שלי?" הוא שואל.

"סתם, היה כאן גבר שהזמין עוגת שוקולד וחשב שהגורל הפגיש ביננו. אבל אמרתי לו שאני מחכה לבעלי," אומרת ליזי.

"טוב ענית," הוא אומר, "זה אמנם ייקח עוד זמן מה כיוון מסמכי הגירושין שלי עדיין לא חתומים, אבל זה יגיע. בכל מקרה אני מרגיש שאני מוכן לספר לך הכל," הוא אומר לה, "אגב ליזי, שמי האמיתי דן. ואת? גם את מוכנה?"

וכך בשעת שקיעה, בשעה שנצנצו אורות הפנסים על פני המים, נשרה אחרונת המסכות מעל פניו של דן, וסימנה במים לב גדול ואדום. באותה שעה עצמה הפכה האשליה שבנתה ליזי למציאות חייה, והיא אספה את הלב מתוך המים ושמרה עליו מכל משמר.   

 

ב.א.

מאמינה באהבה

5.11.2017