בר אבידן -מאמינה באהבה

האישה בסגול

אנחנו נכנסים לישיבה. הפעם הוחלט להזמין נציגי ממחלקות ‏נוספות. אני ניגשת להכין לי קפה. הראשון שלי הבוקר. גבר ‏שאני לא מכירה, נעמד לידי. הוא סוקר אותי, כאילו הייתי בובה ‏בחלון ראווה. מבטו השחצן גורם לי מיד לרצות להתנצח איתו. ‏‏"מי הוא חושב שהוא."‏

אני מחזירה לו מבט מאיים, והוא פולט: "אני מבין שאת ממש ‏לא טיפוס של חוטיני."‏
אני מביטה בו לרגע בתדהמה. "חצוף" אני פולטת לעברו ומבטי ‏מתחלף למבט של גועל. אני מסתובבת על מקומי. נעלי הסטילטו ‏שלי נוקשות על הריצפה. אני זוקפת את ראשי בהתרסה, וניגשת ‏להתיישב במקומי, קרוב למנכ"ל.‏

כל משך הישיבה אני לא מעיפה מבט אחד לעברו. הוא פשוט לא ‏קיים בשבילי. כאשר היא נגמרת, אני ממהרת להתארגן לצאת, ‏ורואה את דליה המזכירה מביטה בעיני עגל לעבר מישהו. אני ‏מסתובבת ורואה שהיא מביטה עליו. אני לא מתאפקת וצוחקת.‏

"מה מצחיק אותך?" שואלת אותי דליה. אני ממש מתאפקת לא ‏לשאול אותה אם היא לובשת עם חוטיני.‏

‏"סתם, נזכרתי בבדיחה", אני ממהרת להשיב, ויוצאת מהחדר. ‏בהשתקפות הזכוכית אני רואה אותה ניגשת אליו, מתחנחנת ‏בפניו. כיוון שזה לא מעניין אותי, אני ממשיכה. ‏

בסיום יום העבודה, אני עוברת דרך מרכז הקניות. מזה זמן ‏תכננתי לרענן לי את המלתחה, והמסיבה מחר היא תרוץ מצויין. ‏בעלת החנות היא חברתי מהתיכון, דבר שמקצר לי את זמן ‏הקניה. היא מכירה את טעמי, את בחירת הצבעים שלי וכמובן ‏את מידתי. אני נכנסת לחדר המדידות ומיד מוכנסות אלי שמלות ‏למדידה. "מימי, מה פתאום שמלה סגולה? ממתי אני לובשת ‏סגול?" אני מתרעמת.‏

"תמדדי", היא מורה לי בקול מאיים. ‏

אני עייפה, ומעדיפה לא להתווכח. אני לובשת את השמלה ‏במהירות, רק כדאי לאמר שניסיתי וזה לא יפה בעיני. מבט קצר ‏בראי מבהיר לי, שהיא יודעת מה שהיא אומרת. מעבר להצמדות ‏המושלמת שלה לגופי, הצבע הזה פשוט מהמם עלי. "יופי", אני ‏ממלמלת לעצמי, "עכשיו רק חסר לי זוג תחתוני חוטיני". ‏

בעוד המחשבה מתגלגלת לה בראשי, נכנסת מימי לחדר ‏ההלבשה וסוגרת אחריה את הדלת. היא מראה לי סט של חוטיני ‏וחזיה תואם, בצבע סגול לילך. "שלא תעזי להתווכח איתי",היא ‏אומרת לי בקול מאיים, ודורשת שאמדוד גם את נעלי העקב ‏שבחרה לי.‏

"את מבינה שזה למסיבה של המשרד, נכון?" אני שואלת אותה ‏בייאוש, "לא לטקס פרסי האוסקר."

אני יוצאת מהחנות עם ידיים מלאות שקיות. אני מודה למזלי ‏הטוב, או יותר נכון למשכורתי הגבוהה, שמאפשרת לי לקנות ‏מה שאני חפצה. מכל השקיות האלה, רק אחת מעניינת אותי. זו ‏עם השמלה הסגולה וסט הלנז'רי התואם.‏

אני מרגישה שאין לי ברירה, אני חייבת לבקר במכון היופי. תוך ‏שעה אני עוברת טיפול יופי יסודי, ופניה של העובדת במכון ‏קורנות. "סוף סוף את נותנת לי לעשות מה שאני רוצה", היא ‏מתמוגגת.‏

"אל תצפי שזה יקרה שוב בקרוב", אני אומרת לה, "יש לי ‏מסיבה של המשרד."‏

"עם גוף כמו שלך", היא מתעלמת מדברי, "רוצי לקנות לך ‏חוטיני".‏

"בשביל מה?" אני שואלת בתמימות.‏

"מה זאת אומרת? בשבילך", היא עונה לי ומחייכת.‏

למחרת היום אני שמה לב שהגבר ההוא, תומר מסתבר ששמו, ‏מופיע בקומה שלי. הוא מפלרטט עם הבנות, והן נמסות ‏למראהו. אלי הוא לא מתייחס, לא שאני רוצה.‏

שוב ישיבת סיעור מוחות מורחבת. הפעם בשעה אחת. הערב ‏נפגשים במסעדה ליד האגם ולכן היא תהיה קצרה. אני נשאלת ‏לדעתי בנושא מסויים וממהרת לענות. ‏
תומר מביט בי במבט חתום. אני רואה שהוא חושב על משהו, ‏מתלבט בינו לבין עצמו, ושותק. אני מתלבטת אם לשאול אותו ‏אם יש לו משהו לאמר. "מה דעתך ש..", הוא שואל לבסוף, ‏ומציג בפני פתרון שונה משלי. ‏

"אני לא בטוחה", אני עונה לו, "אבל גם לא שוללת. תן לי ‏לבדוק." אני נכנסת למחשב, מקישה את הנתונים, ומתרשמת ‏מהפתרון היצירתי שלו. כמובן שלא אראה לו זאת. "יש משהו ‏בדבריך. אני אנסה לפעול גם בדרך שלך." אני רואה את החיוך ‏המוסתר שלו, אבל פני נשארים חתומים. בכל מקרה, אני די ‏בטוחה שהפתרון שלי עדיף, אבל לא מתכוננת לאמר לו זאת. ‏

הישיבה מסתיימת, וכולם ממהרים הביתה להחליף בגדים. אני ‏חוזרת למשרדי, עלי לסיים עוד מטלה. הבנות עוברות ליד חדרי ‏וקוראות לי: "הי את, את לא הולכת הביתה להתארגן?"‏

בזוית עין אני רואה את דמותו חולפת. הוא עוצר רגע. הוא אינו ‏יכול לראות את משיכת הכתפיים שלי מעלה כאומרת "נו ‏באמת."‏

אני מגיעה למקום באיחור לא מכוון. "כבר חשבנו שלא תבואי", ‏ממהרת לעברי דליה.‏

"מישהו חסם לי את החניה בבית", אני עונה מתנצלת, "נאלצתי ‏להזמין מונית." ‏

אני רואה את תומר בוחן אותי. הוא מתקרב לעברי עם שתי ‏כוסות יין, אחת בכל יד. אני לא מתייחסת אליו, אבל רואה בכל ‏זאת שהוא כמעט מגיע, ולבסוף פונה לאביבית ומגיש לה את ‏הכוס. אין לי בעיה עם זה. הרי אינני מעוניינת בו.‏

אביבית מצחקקת כתגובה למשהו שהוא לוחש לה, נמרחת עליו ‏לעיני כולם. היא אוחזת בידו ומובילה אותו אחריה ללובי. אני ‏נושמת עמוק. "איך זה שאני רואה את כל זה, אם הוא לא מעניין ‏אותי?"‏

אני מתרחקת לעבר המרפסת. בחלון משתקפות דמויותיהן. ‏אביבית חוזרת עם פנים כעוסות, תוקעת בעצבים את חולצתה ‏בתוך חצאיתה. הוא נכנס אחריה עם פנים קפואות. אני רואה ‏שהוא סוקר את האולם, ידיו קפוצות לאגרופים. הוא נראה ‏כאחד שלא נושם. אני ממהרת להשפיל את עיני "רק שלא יראה ‏אותי עוקב במבטי אחריו."‏

"הנה את" הוא אומר, עומד קרוב אלי מאחור. אני נבהלת, לא ‏ציפיתי שיגש אלי.‏
‏"אני מצטער, לא התכוונתי להבהיל אותך", הוא אומר לי ‏בשקט, "אני גם מצטער על איך שדברתי אליך אתמול." ‏

אני שותקת והוא שותק לידי.‏

"יש מצב לאתחול מחדש?" הוא שואל אותי ומצפה לתשובה. ‏אני שמה לב שהוא אינו נושם.‏

"אתה יכול לנשום", אני אומרת לו. רק כעת הוא קולט שהוא ‏לא נושם, ופולט את כל האויר שכלוא בו, החוצה. אני עדיין ‏עומדת אליו עם הגב, עדיין עיני מושפלות. בכל זאת, אני ‏מציצה, ובזוית עין אני רואה שידיו תקועות עמוק בתוך כיסיו. ‏הוא עדיין מתלבט, אני עדיין מחכה.‏

הוא קולט את החיוך שאני מחניקה. הוא אוחז בי לפתע בשתי ‏ידיו, מסובב אותי אליו במהירות ומצמיד את שפתיו לשלי. הוא ‏מקיף את גופי בזרועותיו, וידו מחליקה מטה. הוא ניתק ממני ‏ומתחיל לצחוק.‏

"הבנת", אני צוחקת.‏

ב.א.
מאמינה באהבה ‏

מרץ 7, 2017‏