בר אבידן -מאמינה באהבה

קול צלצול של הודעה נכנסת במסנג'ר מפר את השקט של אחר הצהריים ובעקבותיו הבהוב אור ירוק.‏ "חוזר מחר בארבע ועשרה בבוקר בטיסת אל על מפריז, בדרך ללשכת גיוס. האם תחכי לי?"‏

ספיר מביטה המומה בהודעה. שלוש שנים לא שמעה ממנו. לרגע היא חושבת לעצמה: "איזה חצוף, מי הוא ‏חושב שהוא?". אחר כך מתעוררת בה הסקרנות. היא בודקת מה רשום ברשת החברתית לגבי מיקומו: ‏‏"פריטאון, סיירה ליאון." ‏

‏"תגידי נגה, סיירה לאון זה לא באפריקה?" שואלת ספיר את חברתה לדירה.‏

‏"סיירה לאון מדינה במערב אפריקה, לחוף האוקיינוס האטלנטי," מתחילה נגה להקריא לה מהאינטרנט ‏‏"מכוסה יערות גשם. ידועה באוכלוסיית הפילים, הנמרים וקופי הדיאנה שלה. עיר הבירה פריטאון. יש משהו ‏ששכחתי?"‏

ספיר נכנסת לבדוק את יומן הפעילות בדף שלו. הפעילות האחרונה בו נעשתה לפני שלוש שנים בדיוק. ‏תמונתם המשותפת צוחקים, חסרי דאגות, מאוהבים, צולמה ליד הבריכה בבית הוריו.‏

פתאום היא מרגישה את הגעגועים אליו עולים ממרכז הבטן דרך הלב ,הגרון שנחנק, ועד לעינים שלא בכו ‏ימים רבים. היא מתלבטת מה לענות לו, ורואה שהוא כבר לא מחובר. היא פורצת בבכי מר. אין לה מושג מה ‏תעשה למחרת בארבע ועשרה בבוקר. אין לה מושג איך תנשום. השעות עוברות באיטיות רבה, מוציאות אותה ‏מדעתה. האם תחכה לו?‏

 

‏***שלוש שנים קודם***‏

 

‏"אפריקה?!," אומרת לונה, "אתה השתגעת לגמרי. נראה לך שאני עוברת לגור איתך באפריקה?"‏

‏"אם לא היית כזו בזבזנית, עם דרישות של נסיכת הנילוס, אולי יכולתי להסתדר עם ההכנסה שלי בארץ. את ‏לא מבינה שאני טובע בחובות בגללך?" עונה לה בכעס מיכאל, הידוע בשם מיקי.‏

‏"ועל הילדים חשבת?" היא מנסה לנגן על מצפונו, "עוד כמה חודשים הם עומדים להתגייס."‏

‏"סידרתי להם שרות בנציגות ישראל במקום," הוא עונה לה.‏

‏"סידרת?! מבחינתך כבר הכל סגור ולי אין מילה?" היא רותחת.‏

‏"לצערך, לא. כל הניירת חתומה. יש לך שבוע לארוז," אומר מיקי, "את עוד תודי לי. אני מבטיח לך שתחיי ‏כמו מלכה. יהיו לך שם עובדים שחורים שינהלו לך את הבית, יבשלו לך, ינקו לך, ואת תוכלי לשכב על שפת ‏הבריכה ולהשתזף."‏

‏"את זה אני יכולה לעשות פה," היא עונה לו , למרות שכאן חלק מעבודות הבית מוטלות על כתפיה.‏

‏"הוא השתגע לגמרי," אומרת מיה לאחי התאום טל, "אנחנו אמורים להתגייס, אין לנו זכות דיבור?"‏

‏"זה בדיוק העניין מיה," עונה לה טל, "אין לנו ברירה. בעוד שבוע ילקח מאתנו הכל. אני לא מבין איך ההורים ‏הגיעו למצב כזה. הרי כל חיינו חיינו כמו נסיכים, לאיפה נעלם כל הכסף?" הוא מביט מבעד לחלון לעבר ‏החצר הגדולה של ביתם. כמה אהב לערוך כאן מסיבות. כולם תמיד התחננו שיזמין אותם. כאן הכיר את ספיר, ‏ליד העץ הזקן נישק אותה פעם ראשונה, ובחדרו היתה הפעם הראשונה שהתמסרה לו. "מה אומר לה?" הוא ‏שואל את עצמו. הרי את האמת אינו יכול לספר לאף אחד. "אבל למה אפריקה? למה לא ארצות הברית ‏למשל?"‏

את התשובה הם קיבלו למחרת בבוקר בזמן שישבו לאכול את דגני הבוקר. "קיבלתי חוזה לנהל מכרה ‏לכריית יהלומים," אומר מיקי לילדיו. "אנחנו נוסעים לאפריקה לכמה שנים עד שירגע כאן הכל. אני מבטיח ‏להחזיר אתכם לארץ. אתם צריכים להבין שבמצב הנתון, אתם לא יכולים להשאר כאן, זה מסוכן גם ‏עבורכם." הוא מדבר אליהם בקול עצוב. מעולם לא חשב שיגיע למצב הזה שיאמר מילים אלה לילדיו. הוא ‏הסתיר מפניהם את המצב כמה שיכול היה, אבל עכשיו הגיע רגע האמת. אתם רשאים לקחת רק מה שממש ‏חשוב לכם, כל השאר ילך לאיחסון. אין לי אפשרות לשלוח מכולה, איני רוצה שאיש ידע היכן אנחנו, ואני ‏דורש מכם סודיות מלאה."‏

‏"מה אתה מצפה שנאמר לחברים שלנו," נעמד טל ואומר לאביו בטון מתנשא.‏

‏"שאתם מצטרפים אלי לשליחות," עונה מיקי, "שתחזרו כשיסתיים החוזה שלי."‏

‏"וזה נראה לך הגיוני שנערים על סף גיוס לצבא ינהגו כך?" הוא מקשה.‏

‏"החיים של כולנו תלויים בכך," עונה מיקי בקול חסר רגש.‏

‏**‏

‏"יש לי משהו לספר לך ספיר, אני רוצה שנפגש בהקדם," אומר טל.‏

‏"אם אתה רוצה שנפרד תאמר לי כעת," עונה לו ספיר.‏

‏"זה ממש לא זה," הוא עונה לה. "זה ממש זה" הוא אומר לעצמו, "בעצם אני צריך לאמר לה שאנחנו ‏נפרדים. האם היא תחכה לי?"‏

ספיר לא יודעת מה לחשוב ומחליטה להתייצב מיד בחדרו של טל. היא רואה את הקרטון הפתוח ליד מיטתו ‏ומביטה אליו בשאלה.‏

‏"את מבינה נכון, ספירי," אומר טל בשקט, "אבי יוצא לשליחות לכמה שנים. את השרות אני אעביר ‏בשגרירות. "‏

‏"לאן אתה נוסע?" היא שואלת אותו.‏

‏"תחכי לי?" הוא שואל, מתעלם משאלתה. הוא תולה בה מבט מצפה.‏

‏"וכשתחזור תתחתן איתי?" היא שואלת.‏

‏"אין לי אפשרות להבטיח לך," הוא עונה לה בכאב, יודע שזו האמת היחידה שהוא יכול לאמר לה.‏

‏"אין לי אפשרות להבטיח לך," היא עונה לו. היא מנשקת אותו נשיקה ארוכה. "אני אוהבת אותך ואוהב אותך ‏כל חיי. שתהיה לך נסיעה טובה." היא יוצאת מחדרו בלי להעיף מבט לאחור.‏

טל נשאר לשבת עוד שעה ארוכה. טעמה המתוק של הנשיקה האחרונה עדיין על שפתיו. הוא קם בכבדות ‏ומתחיל לארוז את חייו בתוך הקרטונים שהוכנסו לחדרו שעה קלה קודם.‏

‏***‏

שלא כפי שנאמר להם בתחילה, אחרי ארבעה ימים מוצאים עצמם טל ומיה בשדה התעופה פריטאון בסיירה ‏לאון. מטעמי בטחון הם טסו בנפרד מהוריהם. ג'יפ גדול משוריין לוקח אותם לביתם החדש. הבית מוקף חומה, ‏וכלבים שומרים על שעריו. הג'יפ דוהר לתוך שביל הכניסה ונעצר בחריקה מול דלת הכניסה הגדולה. רק ‏עכשיו קולט טל שהנהג והגבר שישב לידו חמושים ברובים. ‏

‏"הוא השתגע לגמרי," לוחש טל למיה, "ברור לך שאנחנו לא נשארים פה." לו רק היה אומר לו אביהם לאן ‏הם נוסעים היה יכול ללקט מידע על המקום. עכשיו מתגנב ספק לליבו. "את חושבת שבאמת סידר לנו לשרת ‏בשגרירות ישראל. האם בכלל יש כאן שגרירות?" ‏

הם נכנסים למה שעתיד להיות ביתם החדש. אביהם מקבל את פניהם בפנים שלא מסגירות דבר. "אתם ‏רעבים, צמאים?"‏

‏"איפה אמא?" שואלת מיה, לא מתייחסת לשאלתו.‏

‏"אין לי מושג. היא עזבה אותי בפריז," הוא עונה.‏

‏"אין שגרירות בסיירה לאון, נכון אבא?" אומר טל.‏

‏"לא," עונה מיקי ומשפיל את ראשו. הוא מתיישב על כסא העץ ליד שולחן עץ עצום בגודלו, המשמש כשולחן ‏אוכל, "גם אין לי מושג מה יהיה איתנו."‏

‏"לשם מה אנחנו צריכים שומרים עם רובים?" ממשיך טל לשאול.‏

‏"לא היה לי מושג כמה מסוכנת העבודה שלי," הוא עונה.‏

‏"ברור לך שאנחנו לא נשארים," אומר טל בתקיפות.

‏"היה לי ברור," אומר מיקי בקול שבקושי נשמע, "סידרתי לכם מגורים בנפרד ממני. אתם כאן על תקן ‏תושבים, ורשאים לעשות מה שברצונכם. תאלצו למצוא עבודה. שלמתי שכר דירה שלושה חודשים מראש ‏ויש לי דמי קיום לחודשיים עבורכם."‏

‏"תן לי את הכתובת," אומר טל.‏

‏***‏

שלושה חודשים עברו מאז הגיעו לפריטאון. מיה וטל משכימים קום ויוצאים לשוק המקומי. "אני כל כך ‏אוהבת את הצבעים של השוק. עוד מעט יהיה לי מספיק כסף לקנות לי בד לתפור שמלה," אומרת מיה וסוקרת ‏את מבחר הבדים הססגוני בפתח אחד הדוכנים.‏

‏"מה רע בשמלה שנתנה לך מאראיי?" שואל טל. ‏

מאראיי ניתלת על זרועו ונצמדת אליו. "כן מיה, מה רע בשמלה שלי?"‏

ליבו של טל קפוא. הוא יודע שעתידו לא ברור. הוא יודע ששלושה חודשים ללא כל ידיעה ממנו, לא יגרמו ‏לספיר לחכות לו. הוא יודע שאין לו מה להציע לה. זו הסיבה שחתם אמש על חוזה עם החברה. במקום חייל ‏בצבא ההגנה לישראל הוא הפך להיות שומר יערות גשם באפריקה. הוא נותן למיה ומאראיי לערוך קניות ‏לקראת המעבר למעונם החדש. הוא מנותק לגמרי מאיתן. ראשו עסוק בדבר אחד, ללמוד על הרגלי החיים של ‏הפילים והנמרים ביער. הוא די אדיש לסכנות. הוא יודע שהוא זה שחייב לשמור על מיה, וכל השאר לא ‏חשוב. עכשיו נוספה לתמונה גם האפריקאית החביבה הזו שהיא להם מורת דרך. ‏

 

‏*****אחרית דבר*****‏

 

‏"אבא ספר לי על אפריקה," מבקש אוהד הקטן, "נכון שהיית שומר יער גשם? נכון שגרת עם פילים וקופים ‏ונמרים אמיתיים? נכון שהסימן בגב זה מנמר גדול? נכון שגם זה על הרגל?"

‏"אני לא מאמין," אומר בנחרצות רן חברו לגן.‏

‏ טל שולף את התמונות המעטות שנותרו לו למזכרת ומראה לבנים.‏

‏"אמרתי לך שאבא שלי רקד עם נמרים?" אומר בגאווה אוהד לרן.‏

‏"אז יש אמת בסיפורים?" שואל אביו של רן, "שמעתי שעברת לא מעט מלחמות שם. היו לך חיים מלאי ‏הרפתקאות." הוא מסתכל על גופו של טל שהולך עם מכנס קצר וללא חולצה, בוחן בעניין את הצלקת על גבו.‏

‏"אתה טועה," עונה לו טל, "ההרפתקאות שלי החלו שחזרתי לכאן. המלחמה היחידה שעברתי היתה להחזיר ‏אלי את ספיר. אפריקה היתה בשבילי תרגיל בהשרדות."‏

 

ההשראה לסיפור נלקחה שירו של Brett Young
 – Would You Wait For Me-

 
 
 
בר אבידן
מאמינה באהבה
 
16.8.2017