on
ינואר 19, 2023
דן סקיי

דן

הפגישה עם מייפל משקיטה אותי. אני יודע שכך בדיוק אני רוצה לחיות את חיי. החשש שלי שלא אדע לחזר אחריה נמוג.

אני חוזר למשרד, ומתחיל לעבור על החומר מהפגישה ומקווה לשמוע את טיפוף נעליה של מייפל אבל היא לא מגיעה.

היום במיוחד היא חסרה לי למרות שנפרדנו לא מזמן.

אני  יוצא מהריכוז בגלל העננה השחורה שלא מרפה ממני.

אני סוגר את המשרד בחמש בדיוק ונוסע לפאב הפרש הבודד.

אני מחייך למראה חבריי שיושבים כבר עם כוס משקה ראשונה.

כולנו אנשי קריירה בחליפות, מהסוג הזה שמושך את הנשים אלינו.

אני רק מתיישב וכבר ניגשת אליי מישהי שאיני מכיר.

"תקנה לי משקה," היא אומרת לי בקול מתקתק ועומדת להתיישב עליי.

אני נד בראשי לשלילה. "אני לא מסוג הגברים האלה שמרשה לאישה לשבת עליו," אני אומר לה בקור.

"ואני לא מסוג הנשים שאומרים להן לא," היא עונה לה.

"חבל שתביכי את עצמך. את לא מכירה אותי. חוץ מזה שאני שייך רק לאישה אחת," אני עונה וגורם לחבריי להרים גבה.

"באמת? ואיפה האישה האחת שלך עכשיו?" היא מנסה ללעוג לי מה שלא בדיוק מצליח לה כי הקול שלה מסגיר את חוסר בטחונה.

"היא סומכת עליי בעיניים עצומות ואין לה בעיה שאני יוצא לבלות לבד עם הגברים, בדיוק כפי שאני סומך עליה כשהיא עם חברותיה," אני עונה לה בטון אדיש.

"אני לא מאמינה לך," היא מנסה להתגרות בי ללא הצלחה.

אני מושך בכתפיי. "אז לא."

"ממתי אתה ממציא סיפורים?" שואל אותי שון.

אני מוציא את הנייד ומראה לו את תמונתה של מייפל המשמשת כרקע לווצאפ שלי.

"זאת האישה שלי," אני אומר לו, "הלב שלי בידיה."

"איך זה שלא פגשנו אותה?" שואל שון.

"אני שומר אותה לעצמי," אני מחייך.

פתאום הטלפונים של כולנו מצלצלים בבת אחת.

ג'יימי קליף ואן-רוט:

איזה חברים אתם שנותנים לחבר שלכם לנסוע לבד לבורה-בורה?

"ידעת שהוא שם?" שואל אותי שון.

"הוא שאל אותי כשהייתי באמצע ישיבה אם אני ארצה להצטרף אליו. זה היה לפני כמה שעות. הוא לא אמר לי שהוא כבר שם," אני עונה לו.

ג'יימי קליף  ואן-רוט:

אתם זבל של חברים. עוד תצטערו על זה.

אני מנסה להתקשר אליו. הוא לא עונה.

"משהו לא מסתדר לי, " אני אומר לשון, "הוא התקשר גם אליך?"

"לי הוא אמר אתמול שהוא בדרך לסינגפור," הוא עונה לי.

"אני לא יודע. כבר כמה שבועות הוא נשמע לי מוזר. כל פעם שאנחנו קובעים להיפגש הוא מודיע ברגע האחרון שיש לו נסיעה דחופה. מעולם לא עצרתי לחשוב מה קורה.

בסופו של דבר כמה פעמים אתה יכול לקבוע עם מישהו והוא מודיע ברגע האחרון שהוא לא מגיע? מה שמפליא הוא שיש בינינו קשר קבוע." אני אומר לשון.

אני מזמין כוס בירה. ההודעות של ג'יימי נשכחות מאתנו, ולני מעורר ויכוח כשהוא מתחיל לדבר על הבורסה.

חבריי מתחלקים לשני מחנות. כאלה שלעולם לא ישקיעו את כספם במניות 'כי זה מסוכן,' ואלה מנגד שקוראים להם 'פרימיטיביים.'

השיחות האלה תמיד מגיעות לטונים גבוהים, ואף פעם הן לא נגמרות בהסכמה. ובכל זאת, איש לא לומד מהן לקח ומבין כמה הן בזבוז זמן.

איני מרבה לשתות ועדיין לוגם בהנאה את שאריות הכוס הראשונה כאשר המלצרית שבה בפעם המי יודע כמה, עם עוד סבב של שתיה.

היא מניחה גם לידי כוס בירה ובהיסח הדעת אני לוגם ממנה.

המועקה שמלווה אותי כל היום לא מרפה ממני והגעגועים למייפל מתעוררים בי.

אני שולח לה הודעה.

דן סקיי: "אני עדיין בפאב עם חברים. איך עבר יומך?"

מייפל וייאטסטון: "היה לי אחר צהריים מתיש במיוחד. אני בדרך למיטה."

אני כבר מבין שלא נתראה. בלי לחשוב הרבה אני מבקש ממנה שתשלח לי תמונה.

אני מחייך למראה תמונתה שממלאת לי את המסך.

"מה החיוך על פניך דן?" שואל שון.

אני נושך את שפתיי.

"שכה אחיה, אתה מדבר איתה! עכשיו אני ממש סקרן לראות מי זאת שגורמת לך לחיוך כזה. אני לא מכיר אותך," הוא אומר.

יש לי הרגשה שעוד רגע הוא יחטוף מידי את הטלפון, ולכן אני מפנה אליו את המסך ומראה לו את תמונתה של מייפל והחיוך שובה הלב שלה.

"היא מדהימה," הוא קורא בהתפעלות.

"אני מסכים איתך לגמרי," אני עונה.

"איפה מוצאים נשים כאלה? אני רגיל לתמונות של נשים עם שפתיים של… ברווז, או שקוראים לפוזת הנשיקה המגוחכת הזאת," הוא שואל.

"מצא את מי לשאול," אני אומר ומושך בכתפיי. לא ברור לי למה שון מדבר על תמונות של נשים שכן הוא נשוי, אבל אני לא אומר כלום. אין לי עניין ברכילות.

שון מפתיע אותי כשהוא פתאום משתפך בפניי ומספר על נישואיו הכושלים.

*

כששון חברי הטוב הודיע לי בגיל עשרים וחמש שהוא מתחתן, הרמתי גבה בפליאה. הוא רק סיים את התואר השני במינהל עסקים ועמד לפתוח עסק עצמאי.

"מה בוער לך?" שאלתי.

"אתה הראשון שלא שואל אם הכנסתי אותה להריון," הוא ענה בצחוק עצבני, "אז לא, היא לא בהריון. אנחנו כבר שנה ביחד וקיבלתי ממנה אולטימטום – או חתונה או שנפרדים.

אתה יודע שהיא באה מבית עשיר מאד והטענה שאני רק בונה את עצמי לא הועילה.

'אתה לא צריך לדאוג לפרנסה. יש לי מספיק לחיים שלמים,' היא אמרה.

"שיהיה לך בהצלחה," עניתי לו.

עכשיו כשאני חושב על זה, מוזר בעיני שלא איחלתי לו מזל טוב ובחרתי דווקא במילים ההן.

*

"אתה צדקת דן, לא הייתי צריך להכנע. אולי אם הייתי מתעקש איתה החיים שלי היו נראים אחרת.

אני רוצה לפרק את החבילה, אבל הדרישות שלה יכולות להרוס אותי." הוא בהחלט נשמע מיואש.

"אני לא מבין. אין לכם ילדים. המקסימום שהיא יכולה לדרוש הוא חצי מהונך. עורך דין טוב יוציא אותך גם מזה שכן היא הייתה בעלת הממון כשנישאתם," אני אומר לו.

"כשאתה מציג, את הדברים כך…" מתחיל שון לאמר כשהטלפון שלי מצלצל ושמו של ג'יימי מופיע על הצג.

"זה ג'יימי," אני מופתע ומתלבט אם לענות.

הצלצול מפסיק והוא מצלצל בשנית.

אני מחליט לענות.

"איך נתתם לו לנסוע לבד?!" רועם קולה של ביאטריס ואן-רוט, אימו של ג'יימי.

אני מביט על הטלפון מופתע. מה קורה פה.

"אז עכשיו הוא מת," היא ממשיכה.

אני המום. "מה?!"

"הוא יצא לצלול ומת. אני מקווה שאתה מרוצים מעצמכם."

היא מנתקת את השיחה ומילותיה עדיין מהדהדות באוזניי.

"זה הזוי," ממלמל שון.

אני יושב מולו ומרוקן את כוס הבירה לתוכי.

"שוב דבר ממה שקרה היום לא מסתדר לי. העובדה שהזמין אותי לבוא רק לפני כמה שעות, המסרונים שלו, ועכשיו הטלפון.

לא עובר זמן רב ועל המסכים בפאב עולה מבזק המבשר על

מותו של איש העסקים ג'יימס קליפורד ואן-רוט בן שלושים ואחת בתאונת צלילה בבורה בורה.

אנחנו יושבים שעה ארוכה ובוהים בתמונתו של ג'יימי על המסך.

"למה בחרו תמונה שלו מנשף הסיום בתיכון?" ממלמל בקול שון.

'זה באמת מוזר,' אני חושב לעצמי.

" בן זונה," ממלמל לני, "עכשיו הוא הרס לנו את חופשות הצלילה בבורה בורה."

אני מביט עליו. הוא נראה לי שיכור לגמרי.

אני לא מסוגל לחשוב ומבקש מהמלצרית להביא לי עוד כוס.

מייםל וייאטסטון
מייפל וייאטסון

מייפל

צלצול הטלפון מעיר אותי. אני עונה מייד.

"אני צריך אותך," אני שומעת את קולו של דן. הוא נשמע לי מאד מוזר.

אני מתיישבת ובודקת מה בשעה. שתיים וחצי בלילה!

לפני שאני מספיקה להגיב הוא ממשיך לדבר. "אני לא יודע מה איתי. אני מחוק לגמרי," הא אומר.

"איפה אתה?" אני שואלת.

"במונית אני לא יודע מה לעשות." הוא נשמע נורא. אני לא יודעת אם הוא מסומם או שיכור. אף אחת מהאפשרויות לא מסתדרת לי עם הגבר שאני מכירה.

"תן לי לדבר עם הנהג," אני מבקשת.

"מדבר גנדי נהג המונית,"עונה לי הנהג.

"אני מייפל. אתה יודע היכן זה מונטגומרי הייטס?" אני שואלת.

"בטח," הוא עונה.

"תביאי אותו אליי. אני אשלם לך," אני מבקשת, " אתה יכול לאמר לי מה קורה איתו?"

"הוא שיכור לגמרי," עונה גנדי.

" אני אחכה לו בלובי," אני אומרת וניגשת ללבוש מכנסיים תוך כדי שיחה.

אני נרגעת כשאני שומעת שהוא לא מסומם, אם כי זה שהוא שיכור לא משמח אותי.

"תן לי לדבר איתו," אני מבקשת.

"אני אבוד. את בטח שונאת אותי," אומר דן.

"אני לא. אתה תהיה בסדר. אני מחכה לך. גנדי יביא אותך אליי, " אני אומרת.

כעבור זמן  שמרגיש לי נצח מגיעה המונית לבניין.

אני מבקשת מהשומר שיעזור לדן להיכנס לבניין ונותנת לו שטר של מאה. "תודה לנהג בשמי, ושישאיר לעצמו את העודף."

המבט העצוב בעיניו של דן גורם לי לרצות לבכות, אבל אני יודעת שעליי להיות חזקה. מעולם לא דמיינתי אותו כאחד שמשתכר.

"בוא נעלה הביתה," אני אומרת לו ברוך, "אתה יכול להשען עליי."

אנחנו עולים בשתיקה במעלית. הוא משפיל את עיניו, מתחמק מקשר עין איתי.

אנחנו מגיעים לקומה שלי, נכנסים לדירה, ואני מובילה אותו לשרותים הקרובים. "תוציא ממך הכל," אני אומרת לו והוא רוכן לעבר השרותים ומקיא את נשמתו.

"תסתלקי מפה. את לא צריכה לראות אותי כך,"הא אומר.

"אני פה איתך," אני אומרת לו.

"אני מסריח ומגעיל," הוא מנסה להתקומם.

"נכון, ובכל זאת אני לא משאירה אותך לבד."

הוא ממשיך לרוקן מתוכו את האלכוהול. עכשיו אני כבר יודעת שהוא שתה בירה.

"אני נשבע לך שבחיים לא השתכרתי. אני לא כזה. גם בימים הכי קשים שלי. את בטח לא מאמינה לי," הוא אומר מותש.

"אני כן," אני עונה לו.

אני רואה שהוא מחפש משהו. "אתה צריך משהו?" אני שואלת אותו.

"צריך לנקות," הוא עונה לי קצרות.

אני פותחת את המים במקלחת, ומכוונת את החום.

"מה שאתה צריך הוא להכנס ולהתקלח, אני מציעה שתשב על הרצפה ותן למים לשטוף ממך הכל."

אני מתחילה להפשיט אותו והוא לא מתנגד. "אל תדאגי, את יכולה לגעת בי ללא חשש. שום דבר לא יקרה גם אם תעמדי מולי ערומה. הגבריות שלי מתה," הוא לועג לעצמו.

אני מניחה לידו בקבוק של סבון נוזלי שקניתי לשימושו של אחי גיא שמגיע לפעמים בהפסקות בין משמרת למשמרת.

בינתיים אני לוקחת חומר ניקוי ומנקה את השירותים. לשמחתי הריצפה נשארה נקיה לגמרי.

אני מוסיפה טיפת של שמן בריח יסמין למפזר הריח והחלל מתמלא בריח של פרחים.

"אני מותש, תעזרי לי להסתבן," מבקש דן בעיניים עצומות.

אני פושטת מעליי את המכנסיים ומתקרבת אליו. אני חופפת את שערו ואחר כך מסבנת את גופו.

"'שם' תעשה בעצמך," אני אומרת לו.

"את מכירה כבר את הזין שלי, ליטפת אותו כבר," הוא אומר בקול עייף.

"ועדיין תעשה זאת בעצמך," אני אומרת וניגשת להוציא מהארון מגבת. "קניתי לאחי כמה זוגות תחתונים. הוא עדיין לא לבש אותם, הם במידה שלך," אני אומרת ומוציאה מהאריזה זוג חדש.

"יש לך כוח לעלות כמה מדרגות לחדר השינה, או שאתה מעדיף לישון בסלון?" אני שואלת.

"אני רוצה לישון איתך מחובק, שעורך יגע בעורי. אין לך מה לחשוש מפניי. לא יקרה כלום." הקול שלו כל כך עצוב.

"אני אף פעם לא חוששת מפניך, " אני עונה לו ומובילה אותו למיטה שלי.

"אני כבר חוזרת," אני אומרת לו כשהוא נשכב במיטה.

"אל תעזבי אותי. אני צריך אותך," הוא אומר.

"אני רק מכניסה את הבגדים שלך למכונת הכביסה," אני אומרת לו.

"את מבטיחה?" הוא תופס את ידי.

"נשבעת, "אני עונה לו.

אני יורדת וחוזרת מייד. "הפסדתי אותך," הוא אומר.

"מה פתאום," אני עונה לו מופתעת, "אתה חושב שזה עניין בשיגרה אצלי לתת לגבר לישון במיטתי?"

"אני יודע שלא. אני פה כי את… בכל מקרה את כבר לא תראי בי אלפא."

"עבר עליך משהו הלילה. זה לא ענייני מה קרה. לא בגלל שאתה  לא מעניין אותי, אלא בגלל שאני מכבדת את פרטיותך," אני אומרת, "דעתי עליך לא השתנתה. אתה בעיני אותו גבר מעלף שהיכרתי ביום שנפגשנו לראשונה."

"ראית חדשות?" הא שואל.

"להזכיר לך שהערת אותי משינה?" אני שואלת.

"שתיתי כי חבר טוב שלי מת בתאונת צלילה במקום האהוב עליי ביותר." הוא עונה.

"בורה בורה," אני אומרת וחושבת כמה אני אוהבת את אתר הצלילה הזה. "אני מאד מצטערת לשמוע."

"זה מאד מסובך," הוא עונה אבל לא מסביר.

אני נושקת לו על שפתיו. "בוא ננסה קצת לישון," אני אומרת לו.

ידו האחת עוטפת אותי לחיבוק ובאצבעות ידו השנייה הוא נוגע בשפתיו במקום בו נישקתי אותו.

הוא מושך אותי אליו, מניח את ראשי סמוך לליבו ועוצם עיניים.

אני נרדמת מייד.

אני מתעוררת מחובקת בזרועותיו. הוא אוחז בי חזק. אני מביטה עליו. הפנים שלו שלוות, כל כך שונה מאיך שנראה כמה שעות קודם.

אני משתחררת ממנו, הוא מנסה לעצור בעדי אבל ללא הצלחה.

"אני צריכה להעביר את הבגדים שלך למייבש," אני אומרת לו.

"טוב," הוא אומר ואני שומעת את נשימותיו השקטות כשהוא שוקע בשינה.

אני יורדת לקומת הכניסה, מעבירה את הבגדים למייבש אחרי שאני מוציאה מתוכם את שלי.

אני מנצלת את העובדה שהבגדים שלי כאן ומתלבשת.

אני זקוקה לקפה וניגשת למטבח. בזמן שהמים מתחממים אני מכינה ארוחת בוקר קלה לדן, מניחה אותה על מגש, ומכניסה למקרר.

אני יורדת לחנות בפינת הרחוב וקונה שישיית משקאות אנרגיה עבור דן כדי להקל עליו את הבוקר שאחרי.

כבר מאוחר ועלי להכין חומר לפגישה עם העירייה ולכן אני מתיישבת בחדר העבודה שלי לכתוב לדן כמה מילים.

המייבש סיים את פעולתו, ואני עולה עם בגדיו המקופלים לחדר השינה.

דן שקוע בשינה עמוקה. היד שלו מחבקת את הכר שלי. עצוב לי לראות אותו כך.

אני מניחה על בגדיו את הפתק וצרור מפתחות של הדירה ויוצאת בשקט מהחדר.

דן סקיי

דן

אני מתעורר משינה בחדר לא מוכר. אני לא מאופס.

אני רואה את הפתק ומנסה להבין ממנו מה קורה איתי. הראש כואב לי. כאילו מישהו מכה עליו על פטיש.

 אני בדירה של מייפל. היא השאירה לי ליד המיטה, כך היא כותבת, משקאות אנרגיה שיעזרו לי להתאושש, להתגבר על השכרות.

'ממתי אני משתכר? איך הגעתי לפה?'

אני מתאמץ להיזכר מה קרה וזה מכה בי. ג'יימי איננו!

למרות ההלם מה שמעניין אותי הוא משהו אחר לגמרי.

אני מסיים לקרוא את דבריה.

אני חייבת לצאת יש לי פגישה עם מהנדס העיר.

לא רציתי להעיר אותך, חשוב שתישן.

מ.

8:40  בבוקר.

אני מסתכל על השעון.

אני משחרר אנחת רווחה. היא הייתה איתי כל הלילה.

TAGS
RELATED POSTS
בר אבידן
Toronto, Ontario

תמונת פניי לא מופיעה כאן. פרט לשמי, זו אני על כל סערות הרגש שבי. אני מחליפה את התמונה מידי פעם. זה כמו להחליף בגד, או צבע של לק, ובעיקר צבע של הנפש. זה מעין מסע שלי אל עצמי, כל פעם אני משלימה פיסת פאזל אחרת ומתייצבת איתה. אז חזרתי שוב להיות זו שכותבת, כי זאת מי שאני באמת.בר

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם