בר אבידן -מאמינה באהבה

אירלנד

אני מביטה עליו. הוא לובש ג'ינס זרוק וחולצת מיזע. אני מנסה לקלוט מהמראה שלו מיהו, אבל לא מצליחה.

"החלטת כבר בקשר לכתבה?" שואל אותי מק הצלם שלי שמגיח משום מקום.

"אמרתי לחברי הלהקה…" אני מתחילה לאמר.

"אני מדבר בקשר לכתבה ההיא," הוא אומר ומחזיר אותי באחת למציאות חיי.

אני עוצמת עיניים ונושמת עמוק. אני מרגישה את הכאב מפלח לי את הבטן. כל הלילות הרבים שישבתי מול ג'יימי, כשעוד האמנתי שאוכל לעזור לו עוברים לנגד עיניי.

אני פוקחת את עיניי. הנגן שביקש את מספר הטלפון ממני עומד מולי ולא מסיר עיניו ממני. אני מנסה להיזכר איפה הייתי בשיחה שלי איתו.

"אני כבר איתך," אני אומרת לו וחוזרת להתרכז במק.

"תגיד לי אתה, איך אני אמורה לבשר לחבריו של ג'יימי שכל מה שהם ידעו עליו זה שקר? למה שיחשדו בכלל שהוא שם קץ לחייו?  אני חושבת שאני צריכה להתייעץ עם פסיכולוג לפני שאני מקרינה את הכתבה לפניהם.

מה גם שאני אמורה להיות ניטרלית, וזה לא בדיוק המצב. יש בי הרבה כעס עליו. גם אותי הוא הוליך שולל. אתה כנראה לא מבין את הקושי שלי. הייתי צריכה להשתחרר מרגשי האשם על שלא פעלתי להציל אותו," אני אומרת כמעט בלחש.

"את רצינית? אפילו אל תתקרבי לשם. את פעלת לפי הנתונים שהיו בידייך. אני עד כמה ניסית לאתר את מקום המצאו. את מי לא הפעלת? הוא הצליח להערים על כולם. את שוכחת שהבן אדם היה חולה נפש," הוא נשמע בהחלט כועס.

שתיקה משתררת בחדר. כל מי שנמצא בו מקשיב לשיחה בינינו.

"בבקשה אל תאמרי לי שהתאהבת בו," מפתיע אותי מק.

"נו באמת מק!" אני גוערת בו, "ממתי אני מתאהבת במי שאני עורכת עליו כתבת תחקיר?"

שוב אני מביטה על הנגן שמביט בי בעניין. "יום שיגרתי במערכת חדשות," אני אומרת לו.

"תשאיר את הפרטים שלך במזכירות. אני אבדוק מה קורה עם אנה. בכל מקרה אני מבטיחה שתשמעו מאתנו בקרוב," אני אומרת לו.

"דרך אלגנטית לנפנף אותי," הוא מסנן.

"אני יכולה לקבל רגע את הנייד שלך?" אני שואלת.

"המספר שלי הוא.." הוא מתחיל לאמר.

"את המכשיר שלך, ותפתח את הנעילה," אני אומרת לו.

הוא מגיש לי אותו בסקרנות. "קניתי אותו לפני שבוע," הוא אומר לי משום מה.

אני נכנסת לאנשי הקשר שלו ומקישה את הפרטים שלי – שם, שם משפחה, טלפון בעבודה, ומספר הנייד הפרטי שלי.

אני נכנסת לווצאפ שלו ושולחת לעצמי הודעה. הנייד שלי מצלצל ואני מחייכת למראה ההודעה ששלחתי לעצמי.

מרשל גריפיט:

היי אירלנד.

תודה שבחרת לא לנפנף אותי.

עכשיו אני יודעת את שמו. 'איזה דרך מקורית לערוך הכרות,' אני צוחקת ושולחת לו הודעה.

אירלנד מורל:

נעים להכירך מרשל.

אני מחזירה לו את הנייד שלו וממהרת לצאת. אני מעיפה מבט דרך החלון לתוך חדר הבקרה אותו עזבתי ורואה אותו אוחז בנייד וקורא את ההודעה שכתבתי. חיוך מרוצה עולה על פניו.

'גברים…' אני נאנחת.

אמנם עבר חודש מאז שיצאתי לחופשת החורף עם הבנות, אבל יש לי עדיין ערימת תיקים שלא הספקתי לעבור עליהם. אני מבקשת ממאיה שתכנס לחדרי.

"כמה פעמים כבר דיברנו על כך שאני רוצה לגייס עוד עיתונאים חוקרים?" אני שואלת אותה ונאנחת, "מי היה מאמין שהתחנה הקטנה שלנו תגדל למימדים כאלה בזמן כל כך קצר?"

*

אני מניחה שאתם כבר מכירים אותי מסיפורן של חברותיי הטובות ביותר מייפל ויסמין, אותן היכרתי כשחלקנו דירה בשנת הלימודים הראשונה באוניברסיטה.

אז זו אני אירלנד מורל, עיתונאית חוקרת.

כחלק מהלימודים בחוג לתקשורת הקמתי עם חבריי פרויקט שקראנו לו תחנת המטרופולין של ניו יורק,  או בשמו הידוע יותר MNYC .

שכרנו מקום, שכרנו ציוד צילום ומערכת מחשבים והקמנו תחנת שידור באינטרנט.

בתחילת הדרך שידרנו רק בלילה כיוון שכולנו היינו סטודנטים. התגובות והצפיות הרבות עודדו אותנו לקחת את הצעד הבא. ישבנו לילה שלם, מל הצלם, שון איש המחשבים ואני, והחלטנו לקחת סיכון ולהקים תחנת שידור מחוץ לכותלי האוניברסיטה.

נפגשנו עם עורך הדין כריסיטיאן דה פרנס, ממשרדה של ליאה רוטשילד בעלת חברת האופנה מיו מילאן,  והוא הינחה אותנו לגבי השותפות שנרקמת בינינו.

"אני לא רוצה שידעו שאני שותף. זה אפשרי?" שאל שון להפתעתנו.

"למה?" שאלתי אותו בסקרנות. ההסבר שהוא נתן לנו שכנע גם את מל וגם אותי להשאר חסויים.

פרסמנו מודעה לגבי תפקידי מפתח, וקורות החיים של המועמדים נשלחו למשרדו של כריסיטיאן שהביע את רצונו להיות השותף הרביעי שלנו.

עכשיו אתם יודעים מה שברדלי מנהל התחנה ואיש מאנשי הצוות בתחנת השידור MNYC לא יודע. אני בעלת המניות העיקרית של התחנה.

זה לא מדוייק, מאיה המזכירה שלי יודעת. אני גם בטוחה ללא כל ספק שאיש לא יוציא ממנה את האמת.

*

"תשאירי לי לטפל בזה. יש לי כמה רעיונות, נוסף לכמה קורות חיים שנשלחו אליי בעבר.  את תדברי עם ברדלי בקשר לזה או את רוצה שאני אדבר איתו?" שואלת מאיה.

אני יודעת שלברדלי יש חולשה למאיה. מה הפלא? יש לה יופי נדיר, וחיוך שמאיר לך את היום, והכי חשוב – היא רווקה.

"יש לי ישיבה שבועית איתו ביום שישי, אני אעלה זאת בפניו. את יודעת שהוא מקשיב לי, אני יודעת איך לדבר איתו," אני אומרת לה ורואה את ההקלה על פניה.

"תודה," היא אומרת לי, "למרות שאת יודעת שאני מוכנה לעשות הכל למענך."

"את הנשק האחרון שלי כשמדובר בברדלי," אני אומרת לה. כמובן שאני לא מספרת לה שגם אחריי הוא מנסה לחזר ללא הצלחה.

ברדלי הוא גבר מקסים, איש עבודה מעולה. אני לא יכולה לחשוב על חסרונות שמדובר בו. רק שזה לא מספיק בשבילי. אני עדיין מחכה למישהו המיוחד הזה שיסחוף אותי ויעתיק את נשימתי.

'ואולי כבר פגשתי אותו כבר?'

אני מגרשת את המחשבה הזאת ממוחי מייד. 'מה לי ולמוסיקת רוק?' אני ממלמלת.

"את מדברת על הלהקה שהייתה כאן?" שואלת מאיה וגורמת לי להבין שחשבתי את המחשבות שלי בקול.

"זה היה בהחלט מביך," ממשיכה מאיה שכנראה לא בדיוק קלטה על מה אני מדברת, "איך ריצ'ארד הופיע בתחנה בלבוש מרושל, מבולבל, וביקש שתכניסי אותם לשידור."

"ולא רק," היא ממשיכה מרוצה, "הוא ראה איך את מובילה את השידור לבד בצורה הרבה יותר טובה ממנו."

"ששש.. שלא תחזרי על מה שאמרת. תדעי לך שזה ממש לא פשוט לשדר חדשות בזמן אמת. אני לא חושבת שהייתי מסוגלת לעשות זאת כל ערב. את יושבת מול המצלמה עירנית כל הזמן, שמא תקפוץ לך ידיעה שאת לא התכוננת לה, ואת צריכה לאלתר מה לאמר." אני מספרת לה איך הרגשתי.

"ועדיין אירלנד, אין אחד שלא החמיא לך על איך שנכנסת לתפקיד בלי להתכונן אליו בכלל."

"בכל מקרה זה היה חד פעמי. אין לי כוונה לעשות זאת שוב," אני אומרת למאיה. אין לי כוונה לתת לה למשוך אותי לשם, "אני מזכירה לך שאני מוצפת בעבודה."

"לאחרונה את מרבה לעבוד בחוץ. רוצה לספר לי על מה?" היא שואלת בעיניים נוצצות.

"אין לי מה לספר. את החומר על ג'יימי אני עורכת בסטודיו חיצוני כיוון שהוא לא עומד להיות משודר בתחנה. זה כל הסוד," אני אומרת לה באגביות.

כמובן שאין לי כוונה לספר לה על הכתבה שאני עורכת על סקיי.

*

אני לא יודעת מי מארבעתנו הייתה זקוקה יותר לחופשת החורף.

העובדה שהרחקנו עד איביזה כמה ימים לפני חג המולד ועד אחרי ראש השנה, מלמדת שכולנו היינו זקוקות לחופש.

אמנם הרעיון נולד מבקשתה של מייפל לא לשהות בעיר ביום הולדתה שחל בין שני החגים, אבל יכולנו לנסוע לאתר נופש פחות משעתיים מלב מנהטן, ואיש לא היה יודע היכן אנחנו.

בהיותי עיתונאית חוקרת, הסתכלתי על כל אחת מחברותיי בעין בוחנת בניסיון להבין מה עובר עליה.

דווקא מייפל נראתה לי רגועה.  בהכירי אותה היטב ידעתי שהיא פשוט יודעת להסתיר את כאביה יותר מכולנו.

באחד הימים היא הפתיעה אותנו וחשפה בפנינו שהיא סקיי.

רק כשהלכנו שתינו לבד לטייל לאורך החוף, היא סיפרה לי את סיפורה במלואו.

"את שונה מיסמין וטסה, את יותר דומה לי," אמרה מייפל. חיכיתי שהיא תמשיך לדבר. היה לי ברור שזה רק פתיח למה שהיא  עומדת לאמר.

"את חוקרת את הדברים, לא מקבלת אותם כפי שהם נאמרים," היא המשיכה.

"כשספרתי ליסמין שסקיי זו אני היא הייתה מופתעת אבל לא שאלה למה בעצם אני מתחבאת מאחורי שם לא שלי. גם טסה קיבלה זאת כעובדה, רק את שאלה למה הייתי זקוקה כל השנים למסיכה."

כמובן שאין לי כוונה לספר למאיה על החשיפה הבלעדית שקיבלתי ממייפל, ולכן אני לא מספרת לה שאת רוב שעותיי אני מקדישה דווקא לסיפור של סקיי.   

מרשל גריפיט

"היא נראית לי רצינית," אני מרגיע את חבריי ואנחנו עוזבים את תחנת השידור, "יש לה את מספר הנייד שלי ואני אעדכן אתכם מתי להגיע לראיון."

"אז זה מה שזה היה?" שואל דייב, "חשבתי שסתם בא לך עליה וביקשת את מספר הטלפון שלה."

"נו באמת," אני מגחך, "באנו לכאן כדי לקדם את הלהקה, לא כדי להשתתף בתוכנית שידוכים."

אני מודה על החושך שעוטף אותנו מסביב ואיש מחבריי לא יכול לראות את פניי. אני מרגיש שלחיי לוהטות, למרות שהטמפרטורות בחוץ הן חד ספרתיות. אם לא די בכך מתחיל לרדת גשם וכל אחד מאתנו נמלט לרכב שלו.

"מה עובר עליך?" שואל אותי דייב שנכנס איתי לרכב. רק אז אני נזכר שהוא הגיע איתי ברכב לתחנה.

"לך אני צריך להסביר כמה העבודה שלנו סוחטת את הכוחות?" אני שואל ומתניע את הרכב, "ולא, לא על חדר החזרות אני מדבר."

"זה נדמה לי, או שעבר משהו בינך לבין אירלנד, כך קוראים לה נכון?" הוא שואל.

"אמנם אתה רופא עיניים, אבל במקרה הזה הראייה שלך לא קלטה נכון. שכחת שהגעתי לחזרה באיחור ישר אחרי ניתוח?  אתה יודע שזה לא פשוט לעבור ממציאות אחת לשנייה," אני אומר לדייב ומקווה שדבריי נשמעים לו הגיוניים.

אמנם אנחנו חברים טובים, אבל אין לי שום כוונה לחשוף לפניו את הסערה שעוברת עליי כעת.  אני משתוקק כבר להיות לבד .

"איך עבר יומך?" אני שואל רק כדי להסיט את הדיבור ממני.

"אני יודע שאולי אתה לא יכול להבין זאת, אבל גם במחלקה שלי יש ריגושים לא מעטים," אומר דייב ובוחן את תגובתי.

"מאיפה זה בא? למה אתה חושב שמישהו מזלזל במקצוע שלך? העיניים הן עולם ומלואו. ואל תשכח מה שאומרים עליהן – הן הראי לנשמה," אני אומר.

אנחנו מגיעים לדירתו של דייב. הוא ממהר לרדת ורץ לתוך הבניין למרות שהכניסה מוגנת מפני הגשם עם גגון גדול.

אני עוקב במבטי אחריו. הוא נראה לי שפוף. משהו בשפת הגוף שלו מראה לי הוא נסער ממשהו. אני רושם לעצמי להתקשר מחר ולבדוק מה איתו.

*

אני ניזכר ביום ההוא שהיה עלינו לבחור את תחום ההתמחות שלנו.

כמובן שזה היה אחרי שעברנו התמחות במחלקות שונות.

היה לי ברור שאני רוצה להיות מנתח. העובדה שניתן  לתקן את גוף האדם באופן כזה, ולא רק בתרופות, נראה לי מרתק במיוחד.

אמנם אני רופא אבל עדיין מעדיף לחפש את שורש הבעיה ולא ממהר לתת תרופות.

אני מניח שזה נטבע בי בילדותי. אימי דגלה ברפואה טבעית. 'לטבע יש כל כך הרבה להציע לנו, למה להכניס כימיקליים לגוף?'  נהגה תמיד לאמר.

לאחר שחלתה במחלה הנוראה ונאבקה בה בכל כוחה עד שניצחה אותה, הודתה שלפעמים אין ברירה ויש להכנע לרפואה הקונבנציונלית.

שם אני היום. שוקל בכובד ראש לפני שאני רושם תרופות למטופלים שלי, ועדיין מכיר בכוחה של הרפואה המודרנית לרפא אנשים.

מעולם לא זילזלתי באף אחד ממקצועות הרפואה, למרות שישנם תחומים שאני לא מבין איך מישהו יכול להתלהב מהם. רפואת עיניים דווקא נשמעת לי מעניינת, ואני לא מבין את הרגשת הנחיתות של דייב כשהוא מציג את עצמו כרופא עיניים.

"כולן מסתכלות עליך בעיניים מעריצות כשהן שומעות שאתה רופא מנתח," אמר לי פעם כשישבנו במועדון ולגמנו בירה קרה.

הייתי מרוכז בהשפעת האלכוהול עליי בסיומו של יום ארוך וקשה ובאמת לא עניין אותי באותו רגע מה חושבים עליי. "נו באמת…" פלטתי לעברו ועצמתי עיניי בהנאה.

אז מסתבר שאני צריך להיות יותר קשוב אליו. אין ספק שמשהו מציק לו, וזאת לא העובדה שכולן מסתכלות עליי כדבריו.

*

המרחק מדירתו של דייב לשלי הוא קצר, אלא שכעת כשהגשם מתגבר ומטחים כבדים ממנו מכים ללא רחם על הכביש, התנועה זוחלת לאיטה.

ברקים מאירים את השמים באור גדול, ומייד אחר כך הרמזורים מפסיקים לפעול.

אני תקוע בפקק, ומפעיל את הרדיו וכדי לשמוע מה קורה ברחובות העיר. מסתבר שהייתה תאונה של מספר מכוניות שני רחובות לפניי מה שאומר שאני כנראה תקוע פה.

אין לי בריה אלא להמתין ולכן אני מוציא את הנייד מכיסי ונכנס לאפליקצייה של תחנת השידור MNYC. חיוך עולה על פניי למראה פניה של אירלנד הממלאים את המסך עם מבזק מיוחד.

'את כל כך יפה,' אני מדבר אליה, 'ואת לא יוצאת לי מהראש.'

"… כוחות ההצלה עושים את דרכם למקום התאונה.

אנא שימרו מרחק וסעו בזהירות.

כאן אירלנד מורל מחדר החדשות בתחנת השידור MNYC.

רגע לפני שהיא נעלמת אני מצלם את המסך ושומר את תמונתה בתיקייה סודית.

המחשבה שאם לא הייתי מסיע את דייב לדירתו, יש סיכוי שהייתי נמצא כעת במקום התאונה גורמת לי צמרמורת.

השידור מסתיים ושוב מופיע הסמל של התחנה, לכן אני מופתע כשתמונתה מופיעה על המסך.

אני דרוך לשמוע מה נאמר על התאונה כשנכנסת הודעה.

אירלנד מורל:

בבקשה תענה לי שאתה בסדר.

רק אז אני קולט שתמונתה עלתה מהווצאפ ולא מאפליקציית השידור.

אני מתקשר מייד ופותח את המצלמה.

"חשבתי שאני יוצאת מדעתי," היא אומרת ונושפת מתוכה את האוויר שהיה כלוא בה.

"תודה שהתקשרת," אני אומר לה והלב שלי דוהר. אני עוצם עיניים ומנסה לשלוט בנשימותיי.

ואז נשמע ברקע צפצוף האיתורית שלי.

ד"ר גריפיט תתקשר לחדר המיון.

בחוץ גשם שוטף. קולות האמבולנסים נשמעים למרות הגשם שמכה ללא רחם על גג הג'יפ שלי. אייזה טיימינג גרוע, דווקא כשהיא מתקשרת.

"אני חייב לנסוע," אני אומר לה.

"תבטיח לי שתיסע בזהירות," היא מבקשת.

אני מחייך במרירות. רק לפני כמה שעות עזבתי את חדר הניתוח. העובדה שקיבלתי קריאה לבוא רק מעידה שבית החולים בכוננות חירום. נסיעה זהירה היא לא אפשרות בכלל, אני במרוץ נגד הזמן.

"אני אשמור עליי בשבילך," אני אומר לה את המעט שאני יכול.

"תודה," היא עונה לי ומחייכת. עיניה מספרות לי שהיא לא מאמינה לי.

"אני אשלח לך הודעה כשאוכל," אני מבטיח, "ואת מתוקה תבטיחי לי שתשארי בתחנה עד שהכל ירגע."

אני משתדל לקיים את הבטחתי, ולא כהרגלי נוהג בצורה שפויה לכיוון בית החולים.

אני בלב הסערה. בגלל הגשם שלא מפסיק לכלות את זעמו על העיר ברעש גדול, ובגלל הלב שלי שסוער כעת בגללה.

3.3.23