"תגיד לי אתה נורמלי?? לא לימדו אותך שעיניים נועדו כדי לראות? ועוד אומרים שנשים לא יודעות לנהוג," היא צועקת עליי כשראשה מביט עליי בזעם מבעד לחלון.
אני לא מבין מה היא רוצה ממני. אני חונה ליד משאבת התדלוק ורק בגלל שאני מדבר עם המתדלק החלון שלי פתוח, כי מי נוסע בחום הלוהט הזה בלי מזגן.
אני מנסה לשחזר את מה שקרה פה לפני רגע, וזוכר ששמעתי חריקת בלמים, אבל כשהאישה שלך מציקה לך עם שאלות ללא הפסקה, שום דבר לא יכול לגבור על כך.
"תענה לי כבר?" צועקת עליי החברה שלי מתוך הנייד.
"יודעת מה?" אני אומר לה, "לא הולך איתך. לא היום ולא בכלל."
"אתה עוזב אותי? מה כבר שאלתי אותך? בסך הכל רציתי להיות יפה בשבילך," היא בהחלט נשמעת המומה.
"בסך הכל?" אני מרים את קולי, "כמעט עשיתי תאונה בגלל הנידנודים שלך. אז מה ללבוש, שמלה או מכנסיים? כחול או שחור? קצר או ארוך? אני לא יכול לשמוע אותך יותר. כל פעם אותו סיפור.
בסופו של דבר הרי היית בוחרת מה שאת רוצה. זו הסיבה שנתתי לך את כרטיס האשראי שלי, כדי שתקני לך מה שאת רוצה. אני לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שעמדת עומד מול הארון המפוצץ בבגדייך ולא אמרת שאין לך מה ללבוש.
לפחות היית מסדרת אותו! את יודעת כמה בגדים נפלו לי על הראש היום מרוב שאין לך מה ללבוש??"
"אדוני אתה מעכב את כולם, אתה מוכן לתת לי כבר את כרטיס האשראי שלך?" אני מביט במתדלק שנראה חסר סבלנות וחושב כמה זמן הוא כבר עומד שם ומחכה שאתייחס אליו.
"אני אשלם בפנים," אני אומר לו, "אני חייב קפה."
אני יוצא מהרכב.
"משאבה חמש," צועק אחרי המתדלק.
"משאבה חמש," אני עונה לו ונכנס לחנות הנוחות.
*
אני עובר בין המדפים ונתקל באישה שצעקה עליי.
אני סוקר אותה במבטי. היא לובשת ג'ינס וגופיה ומביטה בי נבוכה.
"אני מצטערת," היא אומרת לי נבוכה, "זה ממש לא מתאים לי. כל כך נבהלתי שצצת לי פתאום. הייתי בטוחה שאכנס בך. כנראה שלא הייתי מרוכזת."
"אני זה שצריך להתנצל. הייתי בנייד עם מי שהייתה חברה שלי. היינו אמורים ללכת היום יחד לאירוע של המשרד והיא הציפה אותי עם מיליון שאלות."
היא מחניקה חיוך מבוייש.
"תגידי, כשאת הולכת לאירוע את שואלת את החבר שלך מה ללבוש?"
למה בכלל אני שואל אישה זרה שאלה כזו?
"אני מבררת מה הוא לובש ומתאימה את עצמי," היא עונה לי.
"וכשאת יודעת את מתייעצת איתו?" אני לא מרפה ממנה.
"ברור יש מלא שאלות שיש לשאול. האם ללבוש שמלה או מכנסיים? תשמע לעצתי. תמיד עדיף לענות לה שמלה כי בזה נגמרות השאלות. אתה מבין למכנסיים צריך להתאים חולצה וחגורה, ולנשים יש מלא מאלה.
אחר כך באה השאלה של איזה נעל לנעול שתתאים.
כאשר את לובשת שמלה הנעליים כבר מתאימות את עצמן ואין עוד מה להוסיף."
אני נד באררשי להראות לה שאני בהחלט מתרשם מההסבר.
"אז אם כבר שאלת, אז לא. אני דווקא אוהבת לראות אותו מופתע. יודע למה? כי אז המחמאות באות ישר מהלב ובטבעיות, ולא מילים שהוא יודע שהוא צריך לאמר."
"אני מקווה שהחבר שלך יודע להעריך זאת," אני אומר לה.
"מי שהיה חבר שלי דווקא קיבל אותי כמובנת מאליה והיה קמצן במחמאות," היא צוחקת, "אז עכשיו אתה יודע שאין לי חבר."
"יש לי עוד הרבה ללמוד עלייך," אני עונה לה בטבעיות, "איך למשל את שותה את הקפה שלך, כי זה מה שאני מניח שאת עושה פה כשאת עומדת מול מכונת הקפה."
"תפתיע אותי," היא עונה לי ובהחלט מפתיעה.
"אהבתי את הבחירה שלך," היא אומרת כאשר אני מגיש לה קפוצינו מלא בקצף.
"אני אשמח אם תצטרפי אליי הערב," אני מושיט לה את הנייד שלי כדי שתרשום את מספר הנייד שלה וכתובתה.
היא מביטה בי בהיסוס. "למה לא בעצם?" היא אומרת לבסוף ולוקחת ממני את הנייד.
"אלבש היום חליפה שחורה, חולצה לבנה ועניבה שחורה," אני משתף אותה, "ואת.. את תפתיעי אותי."
יעל יהל
"מיתרי ליבי"
מתוך הבלוג שלי
מיתרי_ליביwww.baravidan.com/