בר אבידן -מאמינה באהבה

רומן אינטרנטי

*הוא*

כשנולד קראו לו אהרון. כך ביקש אביו מאימו כדי להנציח את סבו שניספה בשואה. היא אמנם רשמה אותו בשם כפי שביקש, אבל קראה לו רונן, ואחריה קראו לו כך כולם.

כאשר ישב בלילה ההוא שהייתה בו סופת ברקים ורעמים הוא החליט לפתוח לו פרופיל אחר ברשת החברתית. הוא חשב ארוכות איך יקרא לעצמו ולבסוף בחר בשם אהרון אהרונוביץ. הוא ידע שאת שמו של הסבא ההוא שניספה איש מחבריו לא מכיר.

הוא נכנס לאתרים שמציעים תמונות ללא תשלום ומצא תמונות של דוגמן איטלקי. הוא הוריד סידרה שלמה של תמונות, שיראה אמין, והתחיל לשלוח בקשות חברות.

**היא**

באותו לילה עצמו ישבה גם ליהי מול המחשב. היא הרגישה שהגיע הזמן שתחזור לחיים. הרי את הפרידה ממנו איננה יכולה לשנות. היא לא רצתה לחשוף את עצמה ולכן בחרה בשם לאה. מצד אחד זה לא היה שקר כי כך היא רשומה בתעודת הלידה. מצד שני איש מחבריה לא יודע זאת.

היא בחרה לה תמונת פרופיל של אישה יפה, לא מעלפת במיוחד, שהאמינה שלא תמשוך את האנשים הלא נכונים. דבר אחד היה ברור לה. אין לה כוונה לחשוף את עצמה. היא לא חיפשה סטוץ', רק רצתה לצאת ממעגל הבדידות שנקלעה אליו.

** *

 וכך הם פגשו אחד את השנייה.

השיחות ביניהם התחילו כשיחות כלליות, בלי הרבה מידע אישי והיו מלאות בהומור. הם צחקו על דברים שקרו בארץ, סיפרו סיפורים מצחיקים על חברים, והאוירה ביניהם היתה מאד משוחררת. איכשהו שניהם התרחקו מלדבר על עניינים אישיים.

"איך זה שאתה לא מבקש ממני תמונה?" היא שאלה אותו יום אחד, אחרי שכבר שוחחה עם רבים אחרים.

"את באמת חושבת שזה משנה איך את נראית? את יכולה להיות יפיפייה מהממת ובפנים הכל ריק. ואצלך אני אוהב מה שבתוכך, ולא משנה לי שזו לא את בתמונה," הוא ענה לה.

היא חייכה לעצמה.

"בכל זאת, גבר שנראה כמוך…" היא ניסתה שוב.

"וזו הסיבה שבחרת לדבר איתי, בגלל איך שהתמונה שלי נראית?" הוא שאל. הוא היה מאוכזב. היא לא נראתה לו כזו.

"ממש לא. אני מאד נהנית לדבר איתך. וכמוך, לא איכפת לי איך אתה באמת נראה," היא ענתה לו.

הם המשיכו לדבר ומאז לא עלה עוד הנושא.

היא הייתה מספרת לו על שיחותיה עם אחרים. משתפת את התיסכולים שלה ממה שנכתב לה. לפעמים השיחות היו כל כך בוטות שהיא היתה "רצה אליו" כדי שירגיע אותה.

"בעולם יש כל מיני אנשים יקירה," הוא כתב לה.

זה כל מה שהיא היתה צריכה. לשמוע אותו קורא לה יקירה. היא הרגישה מיוחדת עבורו, למרות שלא ידעה מה הוא באמת מרגיש , ואולי הוא קורא כך לכולן.

היא החליטה לבדוק זאת. "אתה לא מספר לי על השיחות שלך כמעט," היא כתבה לו.

"השיחות שלי…מממ… אני מדבר ממש רק איתך. האחרות אלה שיחות חסרות משמעות של נשים שרואות את הדוגמן האיטלקי שבחרתי כדי שייצג אותי. אלה שיחות שלא מתפתחות לידי כלום," הוא ענה לה.

"זה נותן לי להרגיש מיוחדת," היא העזה וכתבה לו.

"אני שמח שאת מבינה. כי את כזו עבורי," הוא כתב והלב שלה רקד משמחה.

וכך הם נסחפו לשיחות תכופות יותר.

יום אחד סיפר לה שהוא צריך לקצר כי יש לו אימון. היא לא ידעה אם חל בו שינוי. היא קיוותה שלא. "תשלח לי תמונה," היא ביקשה. הוא לא ידע איך להגיב ומהר לצאת מהשיחה.

המילים שלה רדפו אחריו בשעה שעמד עם המאמן שלו והתאמן. "מה יש לי להפסיד?" אמר לעצמו בליבו וביקש מהמאמן שיצלם אותו מניף משקולות. כשחזר הביתה עיבד את התמונה, חתך אותה מלמעלה ולמטה וחייך לעצמו מרוצה. זו פעם ראשונה שראה שהשרירים שלו באמת נבנים מחדש כרצונו.

הוא שלח לה את התמונה.

היא לא ידעה איך להגיב. מצד אחד לא באמת התכוונה שישלח, מצד שני היא אהבה מאד את מה שראתה.

היא ישבה והתחילה לכתוב לו תשובה. "אני חייבת להודות בפנייך שלא התכוונתי שתשלח לי תמונה, אבל מאד שמחתי לקבל. אני מאד אוהבת את מה שאני רואה. רואים שאתה …"  היא לא רצתה להישמע לו שטחית. הרי דיברו על זה בעבר, אבל מצד שני היא הרגישה פתאום שהגוף שלה מגיב אליו. שהיא שוב חיה. היה דחוף לה לשמוע את קולו.

"לא התכוונתי באמת שתשלח תמונה," היא כתבה לו לבסוף.

"אני מבין," הוא כתב, "את מעדיפה את האיטלקי." וכדי שלא תיקח אותו ברצינות שלח לה סמיילי עם קריצה.

אחרי דקה ארוכה שלחה לו הודעה. "אני רוצה לשמוע את קולך. אבל בלי תמונה הפעם."

הוא לא חשב הרבה ולחץ על "התחל שיחה."

"שלום יקירה," הוא אמר לה. היא היתה המומה מהקול המלטף שלו. זה גרם לחום להתפשט לה בכל הגוף.

"אני אוהבת שאתה קורא לי כך. הרבה זמן עבר מאז ש…" היא אמרה לו והשתתקה.

מאותם יום כבר לא התכתבו. הם שלחו אחד לשנייה הודעה "אפשר לדבר?" ועברו מיד לשיחה קולית.

הם שיתפו אחד את השנייה בהכל, פרט לדברים שקשורים לזהותם.

יום אחד שלחה לו הודעה שהיא לא תהיה יומיים. הוא נכנס מידי פעם לראות אם יש הודעה ממנה והתאכזב שלא טרחה לשלוח כלום. "בטח נמאס לה," הוא אמר ולא בדק יותר.

"אני רוצה שנפגש," היתה ההודעה הראשונה אחרי יומיים של העדרות, "משאירה לך מתי ואיפה."

"אולי אף פעם?" הוא אמר לעצמו מיואש. הוא כל כך נקשר אליה וידע שברגע שתראה אותו הכל יגמר.

לא היה לו הרבה זמן לחשוב על תרוץ כי היא התקשרה. היא לא הקדימה וניגשה ישר לעניין. "אני רוצה לראות אותך," אמרה לו.

"הכל בסדר?" הוא שאל.

"אני רוצה לשבת מולך ולספר לך מי אני ואתה תחליט אם אתה רוצה להמשיך את הקשר איתי," כך אמרה והשאירה אותו המום.

"אני בטוח שארצה, השאלה אם את תרצי. את הרי יודעת שאני לא הדוגמן האיטלקי מהתמונה," הוא ענה לה.

"נו באמת," היא ענתה לו.

"את אוהבת כלבים?" הוא שאל.

"מאד," ענתה לו. לרגע חשבה לשאול אותו אם הוא עיוור והכלב משמש לו עיניים, אבל אז הבינה שאם היה עיוור הרי לא היה יכול לכתוב לה. "אז מתי נפגשים?  בחמש לקפה מתאים לך?"

*

הוא הביט בעצמו בראי. העביר את ידו על לחייו הלא מגולחות. כבר מזה זמן שלא התגלח. הזיפים דווקא מצאו חן בעיניו, אבל לא ידע אם ימצאו חן בעיניה. הוא החליט להתפשר ורק קיצר את זקנו, אבל לא העלים אותו לגמרי. הוא הזליף על עורו מי גילוח וחשב כמה זמן לא עשה זאת. "אל תתלהב," אמר לבבואתו. "ברגע שהיא תראה אותך הכל יגמר."

היא זיהתה אותו כשנכנס בצעדים מהוססים עם הכלב לבית הקפה. היא קמה ממקומה ורצה לקראתו. היא חיבקה אותו כל כך חזק שכמעט ואיבד שיווי משקל. הוא היה כל כך מופתע והניח יד בעדינות על גבה.

"תראה אותך. הדוגמן האיטלקי מחוויר לידך," היא אמרה לו. הוא שמע את המילים מרחוק כי כולו היה מרוכז באישה היפיפיה שעמדה לידו ושילבה את אצבעותיה בשלו.

"את לא מבינה אני.." הוא התחיל לאמר בשעה שהובילה אותו ואת הכלב לשולחן פינתי שבחרה להם.

היא לא נתנה לו לסיים את דבריו כי היה דחוף לספר לו מי שהיא. מה שהדהים אותו יותר מכל הוא שהבין שהיא אלמנתו של חברו לפלוגה. הוא זכר היטב את הקרב בו הוא נהרג. זה היה הקרב בו נפגע בראשו. "רק לאחר שהכרתי אותך הגברתי את האימונים. הייתי נחוש בדעתי לצאת מכיסא הגלגלים אליו הייתי מרותק," הוא סיפר לה.

המלצרית ניגשה והוא השתתק. היא הניחה לפניהם שתי כוסות קפה קר עם קצפת ועוגת שוקולד חמה עם גלידה.

"איך ידעת מה להזמין?" הוא שאל אותה בפליאה.

"חודשים אני מדברת איתך, איך לא אדע?"

יעל יהל

כותבת מהלב

סיפור אמצע השבוע

11.12.19