בר אבידן -מאמינה באהבה

פרפרים / מיתרי ליבי

היא

בהתחלה כשרק התאהבה בו, חשבה שתפסיק לנשום

אם יעזוב אותה.

הפרידה ביניהם החלה זמן קצר אחרי שהתפזרו

פרפרי ההתרגשות הראשונים.

היא לא ידעה אז שהם הבינו,

והלכו לחפש לה את הגבר הבא.

זה התחיל מימי חמישי שבהם נפגש עם חבריו בפאב.

"בימי חמישי אני נפגש עם חברים. זה כבר שנים ככה,                

רק בגלל שאני איתך זה לא אומר שאין לי חיים,"                  

הוא אמר לה אחרי שגמר לחזר אחריה,                          

אחרי שכבר היה בטוח שהיא שלו.

לזה התווסף יום שלישי של אימון.

"נו באמת אני חייב לשמור על כושר.                             

את יודעת שבעבודה כמו שלי אין לי זמן להתבטל             

במכוני כושר," הוא אמר בטון רב חשיבות.

היו ימים שנשאר לעבוד עד מאוחר,                                                          

ועל כך הרי מה כבר יכלה לומר.

ומה עם הארוחות המשפחתיות?                                     

הם אינם נשואים ולכן הלך לבד.

היא חשבה לעצמה כמה סיפורים הוא טורח להמציא                                    

כדי לא להיפגש איתה, ובכל זאת חיכתה.

יש כתובות שנכתבות על הקיר

אבל את לא רוצה לקרוא אותן.

כך בדיוק היה איתה.

היא ניסתה לחפש גם לה

א ת הימים המיוחדים רק לה.

היא לא הייתה בעלת מעוף,

אבל כל דבר שהציעו לה חברותיה

נעתרה לו.

הבעיה הייתה שמצאה עצמה איתן,

וחושבת עליו.

יום אחד משום מקום,

דווקא ביום בהיר שטוף שמש,                  

היא קמה עם ההבנה

שבעצם היא יותר עם עצמה מאשר איתו.

ולכן לא היה לה סיבה להיות איתו יותר.

כמה התפלאה, שדווקא באותו יום שטוף שמש,                

זה היה הוא  שהודיע לה שבעצם –                                         

הוא לא בנוי כעת לזוגיות.

אחרי אותן מילים שנאמרו לה בבית הקפה השכונתי,                            

היא קמה ועזבה ויותר לא הסתכלה לאחור.

"אין לך מה לומר?" הוא קרא אחריה.

היא הסתובבה אליו ואמרה לו:                                             

"אתה צודק. אתה לא בנוי לזוגיות."

יותר משהתפלאה על ההבנה שהגיעה אליה,                           

התפלאה על ההקלה שהרגישה.

פתאום השמים נראו לה יפים יותר, צלולים יותר.

כבר לא היה לה צורך לצאת לבלות.                              

היא הרגישה כל כך נעים רק עם עצמה,                          

כשהיא לא מחכה יותר,                                        

כשהזמן שלה חזר להיות שלה.

יותר מכל שמח ליבה שהפרפרים שבו אליו,    

נחו בתוכה, והלכו לנום את שנתם כדי לאגור כח.

לפעמים דברים קורים בלי שהיית מוכן אליהם,                                               

בלי שבאמת האמנת שהם יקרו.

אחרי ימים רבים היא הרגישה את משק הכנפיים בתוכה.

זה היה סתם יום חול, השמים היו רגילים.

לא היה שום סימן באוויר של משהו גדול שעומד לקרות.

כמו בכל יום היא בהתה בחלון על הבניינים שמולה.

לא שהציצה לתוכם, אלא פשוט ראתה אותם ממול.

רק שהפעם בלי שידעה היה מי שצפה בה חזרה.

הוא

'כמה זמן אני כבר גר כאן?' הוא חשב בליבו                                        

כאשר ראה לראשונה את דמותה.

'מענין' חשב לעצמו.

הוא מעולם לא הרים עיניו לבית שמולו.

תמיד ישב על המרפסת הקטנה בדירתו,

וכיוון שהייתה מקורה לא הפריע לו

אם השמים היו צלולים מענן,

או שגשם שוטף ירד משמים.

תמיד היה לידו ספר,

וספל קפה שהיה חם מידי לטעמו,

ולכן אהב שהתקרר באוויר הקריר.

מה גרם לו להרים את עיניו דווקא היום?

אין לו תשובה.

הוא שמח שעשה זאת כי הרגיש לראשונה

שהוא לא לבד.  

היא ממש לא הייתה הטיפוס שלו.

הוא אוהב נשים עם שיער חלק וארוך,

ושלה מלא תלתלים, כמו כבשה קטנה.

הוא עצם את עיניו וניסה לדמיין איך מלטפים

שיער כזה מרובה תלתלים.

להפתעתו, התעוררו בו הפרפרים למראה אצבעותיו

החודרות מבעד לתלתלי הזהב,

נחיריו התרחבו להריח את ריח השמפו שעלה מהם,

ועל שפתיו הסתמן חיוך.

הוא לא ידע מהיכן בא הרעש שנשמע כמו משק כנפיים,

הוא פקח את עיניו וראה את עיניה נעוצות בו,

וחיוך ביישני על פניה.

משק הכנפיים רק גבר

ואז הרגיש אותם, את פרפרי הרגש שלו,

עוזבים את גופו ועפים לכיוונה.

הוא עקב במבטו אחריהם,

והתפעל משלל הצבעים שהצטייר עליהם.

דקה ארוכה עקב אחריהם במעופם מעלה,

ואז הבין-

הם עפו לקראת פרפרי ליבה,

ויצאו איתם במחול.

הוא לא היה צריך לדבר,

הוא ידע שהיא תבין,

וירד במרוצה את כל הקומות למטה,

כי לא הייתה לו סבלנות להמתין

עד שתעלה המעלית ועד שתרד חזרה.

כך גם היא.

הם נפגשו קצרי נשימה.

לעיניהם הנדהמות של העוברים ושבים

עטפו את שניהם פרפרים צבעוניים

בזמן שהם למדו להכיר אחד את השנייה.

יעל יהל

מיתרי ליבי©

מתוך הבלוג שלי באתר

www.baravidan.com