נלה
"תראו תראו מי מכבדת אותנו בנוכחותה. לא אחרת מאשר מלכת הכיתה," קוראת לעברי סאנדי, "את באמת חושבת ששמלה צרה ונעלי עקב ג'וצי (היא ממש מבינה במותגים אני חושבת לעצמי) זו התלבושת המתאימה למכון כושר? מעניין איך תצליחי להתאמן כך. בעצם שכחתי, את לא שייכת לדור הנחות שלנו המעודדות."
"מה עובר עליך סאנדי? ממתי התייחסתי בזלזול למעודדות?" אני שואלת אותה, מתעלמת לגמרי מהדיבור המזלזל שהפגינה כלפיי.
"דעתך לגמרי ברורה. מכל הבנות בכיתה את היחידה שלא ניסית להתקבל לקבוצת המעודדות," היא עונה לי.
"את יודעת היטב שעסקתי בהתעמלות קרקע. מתי היה לי זמן גם להתאמן איתכן?" אני עונה. אני יודעת בדיוק לאן היא חותרת אבל אני לא אתן לה לגרור אותי לשם.
"את מבינה," היא אומרת לי, "אנחנו המעודדות הפשוטות עדיין בכושר ואילו את, מה את עשית עם האימונים שלך?"
"צודקת," אני עונה לה, מה שמרתיח אותה, "ואולי דווקא תרגילי הקרקע פילסו לי את הדרך כעורכת דין."
"אני מאתגרת אותך," היא אומרת לי וזורקת את המגבת הספוגה בזיעה שלה על הריצפה קרוב לרגליי.
"נו באמת סאנדי. את מצפה שאבצע פה תרגילים? עברו כמה שנים מאז? שמונה, עשר?" אני עונה לה.
"אז את מודה שהיום את לא שווה כלום," היא עונה לי.
"מה שתאמרי," אני עונה לה ורוצה להמשיך ללכת לעבר המשרד אליו היו מועדות פניי מלכתחילה.
"את לא הולכת מפה כל כך מהר. יש לך מגבת לרגלייך ואת יודעת מה זה אומר. את מחויבת לנהל תחרות איתי."
אני רוצה לגחך מול מילותיה אבל אז היא זורקת את המשפט שנוגע בי עמוק. "את חושבת שבגלל שהכול מצליח לך בחיים את טובה ממני?"
"את מצפה שאני אתחרה בך עם החצאית הצרה הזו? כי אין לי כוונה לעמוד פה בפני כולם בתחתונים," אני אומרת לה.
היא מוציאה מתיקה בגד גוף וזורקת אותו לרגליי קרוב למגבת. "ומה התרוץ שלך כעת מלכת הכיתה?"
אני מרימה את בגד הגוף מהרצפה והולכת לחדר ההלבשה להתלבש. "תדאגי למזרון מרובע על כל שטח הריצפה," אני מבקשת ממאמנת הכושר שעומדת וצופה בדו שיח בינינו.
כאשר אני חוזרת לאולם הוא נראה כמו אולם התעמלות.
"אז מה אני צריכה לבחור את המוסיקה או שאת תבחרי בשבילי?" אני שואלת אותה בפנים חתומות למרות שביני לבין עצמי אני יודעת שזה נאמר בציניות.
"את חושבת שאת מצחיקה מלכת הכיתה?" היא לועגת לי, "או שבגוף שלך יש מוסיקה או שלא."
"אז מי מתחילה?" אני שואלת.
"ברור שאת. הרי את המלכה."
אני רצה לאט ונעצרת באמצע. "אוף אני לא יודעת מה לעשות. אפשר עוד פעם?"
"נוותר לך רק הפעם," היא צוחקת ומבט יהיר על פניה.
אני חוזרת לקצה המזרון נעמדת בפינה. נושמת עמוק ומתחילה לחצות אותו באלכסון עם גלגלונים, ומגביהה לבורג כפול. אני נוחתת בפינה במדויק, פונה לכיוון הפינה הבאה
ומסיימת תרגיל שלם בנקודת ההתחלה.
"עוד משהו?" אני שואלת.
"מה את חושבת שאם יש לך מרצדס זה אומר שאת יותר שווה מאתנו?" היא אומרת לי בכעס.
"בואי נסגור את התחרות האומללה הזו אחת ולתמיד," אני עונה לה, "העובדה שבורכתי וזכיתי בכך שהצלחתי בלימודים היא לא בזכותי. זו מתנה מופלאה שקיבלתי. כמו שאת קיבלת את היופי המדהים שלך. נכון, באתי ממשפחה מבוססת, אבל גם זה לא בזכותי. זה מה שאתם ראיתם כשקראתם לי מלכת הכיתה. את חושבת שהחיים שלי הם חיי נסיכה? אין לך מושג מה אני עוברת. אז נכון נישאתי לגבר עשיר, יפה תואר ומדהים, והקמנו יחד משפחה. יש לך מושג איפה הוא היום?"
אני שומעת את השקט מסביב. היא לא עונה לי. אין לי מושג אם זה בגלל שהיא יודעת או בגלל שלא.
"אני מניחה שאינך יודעת, הוא והילדים היפים שלי הפכו למלאכים. שבוע לפני התאונה הוא קנה לי מתנה ליום הולדת את המרצדס. כמה לא מפתיע שמה שקורה בחיי לא מעניין אתכם, רק העובדה שמישהו ראה אותי נוהגת במרצדס. ככה אתם מכתרים את המלכים שלכם.”
איש אינו מגיב.
"אז ניצחת אותי. מקווה שכעת תוכלי לחיות את המשך חייך ברוגע," אני אומרת. אני לא ממתינה לתשובה ועוזבת את האולם כדי להחליף את בגדיי. אני מניחה ביציאה את בגד הגוף על הדלפק ומבקשת שימסרו אותו לסאנדי. "תמסרי לה בבקשה שאני מצטערת שלא הספקתי לכבס אותו באבקת הכביסה המוזהבת שלי."
אין ספק שהמזכירה איננה מבינה את כוונתי, ולמה שתבין?
*
אוליבר
בגלל ריב התרנגולות המטופש הזה הופסקה הפעילות במכון. כלומר, אם לדייק, בגלל תרנגולת אחת מלאה ברגשי נחיתות. בינינו, אני בהחלט מבין שיש לה סיבה. האישה הזו אותה כינתה "מלכת הכיתה," היא בהחלט אישה מעוררת הערצה. אבל דווקא היא, מלכת הכיתה אני מתכוון, היא לא טיפוס מתנשא כזה ואני לא בטוח מאיפה בכלל התחיל כל הסיפור הזה ביניהן.
היא מסקרנת אותי. אני גם רואה בעיניה את הכאב ומשהו בי רוצה להגן עליה. אני מבין שהיום כבר לא אתאמן ויוצא מהמכון. כשאני עומד להיכנס לרכב שלי אני רואה את המרצדס הלבנה. אני מסתכל עליה ומבין שאמנם זו היא מרצדס אבל לא מהסוג שמפואר שינקר עיניים. זה מעצבן אותי.
אני שומע את טיפוף נעלי העקב שלה בשעה שהיא מתקרבת. אני משלב את ידיי ונשען על רכב השטח שלי. המבט שלי נמשך אליה. היא נראית עצובה. כאילו היא נותנת לדמעות שלה להיספג פנימה ולא לצאת.
"אז זו המצרדס שגרמה לכל ההצגה מקודם?" אני שואל אותה.
היא מסתכלת עלי, לא מבינה מה אני רוצה. אני מחפש מילים לומר לה. אני, שהמילים זורמות ממני בקלות, עומד חסר מילים מולה.
"את רוצה לבוא איתי לשמח אנשים?" אני שואל אותה לבסוף.
"ואיך בדיוק?" היא שואלת.
"תבואי ותראי," אני עונה לה.
היא מסתכלת עליי דקה ארוכה. ברור לי שלא את הגבר שבי היא בוחנת אלא מי אני.
"אני מבטיח לך שזה יעשה לך טוב," אני אומר לה, "ואם לא, אחזיר אותך מיד."
"אני יכולה לצאת מהחליפה הזו? אני גרה קרוב," היא אומרת לי לבסוף.
"בטח, אבל לשם כך יהיה עליך להסכים לתת לי את כתובתך," אני עונה.
היא נאנחת. "אתה נשוי?" היא שואלת.
"לא," אני עונה, "הייתי שנתיים. זה נגמר מזמן."
"חכה לי פה, אני כבר חוזרת," היא אומרת.
"את לא סומכת עליי," אני אומר לה מאוכזב.
"אתה רואה את המגדל בפינת הרחוב? שם אני גרה," היא עונה לי, "תן לי כמה דקות."
אני עוקב במבטי אחריה. היא יוצאת מהחניון של מכון הכושר, נוסעת עד הפינה ונעלמת מעיניי. אני לא יודע האם שיקרה לי או לא. אני מחליט להמתין לה. היא לא מאכזבת וחוזרת אלי בהליכה מהירה. הפעם היא לבושה ג'ינס וסוודר כחול גדול.
"ראיתי במבטך שעקבת אחריי. האם חששת שאינני דוברת אמת?"
"אני כזה שקוף בעינייך?" אני שואל, "בסופו של דבר כנראה שהאמנתי לך. עובדה שחיכיתי."
"עובדה שבאתי," היא עונה, "המילים שלך איכשהו נגעו בי. אני זקוקה לשמחה בחיים שלי. אני מתעסקת עם הרבה כאב בחיי, וגם התחרות הטיפשית הזו. אתה קולט שהיא סוחבת איתה את הקינאה הזו עשור בערך?"
"זה לא יתכן," אני עונה לה. היא מסתכלת עלי מופתעת, "בתחשיב מהיר אם עבר עשור את בת עשרים ושמונה, ואת לא."
"אני בת עשרים ושש. סיימתי את התיכון בגיל שש עשרה," היא עונה לי. אין בה אפילו טיפה של שחצנות בשעה שהיא אומרת לי זאת.
"תגלי לי איך קוראים לך מלכת הכיתה?" אני שואל, "אני אוליבר."
"גם אתה צוחק אליי," היא אומרת ועוטה על פניה פרצוף כועס.
"לא אישה יפה, דווקא עליהן אני צוחק. את אמנם נראית מאד מיוחדת אבל לא נראה לי שאת טיפוס מתנשא כמו מלכות הכיתה שאני הכרתי," אני עונה לה.
"תודה," היא עונה לי, "אני נלה."
"אנחנו נוסעים לאיטליה הקטנה," אני מספר לה, "יש כמה משפחות שהחיים לא חייכו אליהן." אנחנו יוצאים לדרך. אני פונה לכיוון שמנוגד לאיטליה הקטנה. "אנחנו צריכים לאסוף משהו בדרך, " אני מסביר לה, "זה ממש כאן, מיד תביני."
היא מביטה סביבה בסקרנות, אבל מבינה מיד ברגע שאנחנו נכנסים לחצר של המשתלה בה מחכים לי העצים לקראת החג.
"יש פה שישה עצים עבורך אוליבר," אומר לי בעל המשתלה.
"כמה אני צריך לשלם לך?" אני שואל.
"מה פתאום. אני לא מוכן לקחת ממך כסף," הוא עונה לי, "זו התרומה שלי למבצע."
אני מודה לו ויוצא לדרכי.
"רגע, אבל מה עם קישוטים?" היא שואלת אותי.
"קניתי כבר את הקישוטים ואפילו מתנות," אני עונה לה ומחייך. אני עדיין לא רוצה לגלות לה מה המתנה הגדולה מכולן.
"רק שתדע שאני יהודייה וזו לא המסורת שלי, כך שאם יש משהו שאני צריכה לדעת זה הזמן לספר לי."
"אגלה לה סוד. גם אני יהודי ובכל זאת כבר כמה שנים אני עושה את זה. המשפחות כבר תדרכנה אותך. עוד תלמדי כמה חשוב להם מקומו של כל פריט," אני מרגיע אותה.
אנחנו עוצרים ליד ביתה של משפחת סרטיני. אני מוציא את העץ בזריזות ומבקש מנלה שתביא איתה את אחת השקיות הגדולות שעל המושב מאחור. "כולן אותו דבר," אני מסביר לה.
"שלום ילד!" קורא מר סרטיני, "אני רואה שהבאת איתך חברה."
"תכיר זו נלה. היא המלכה שלי," אני אומר וקורץ לה. הפעם היא מקבלת את דבריי בהבנה ומחייכת.
במשך שעה ארוכה אנחנו עומדים ומקשטים את העץ ולבסוף אני לוחש לה. "עכשיו אנחנו הולכים למטבח לשתות תה עם עוגיות. זה הזמן שלך לשים את המתנות מתחת לעץ."
מר סנטיני ואשתו מפליאים בשבחיי, ולמען האמת אני די נבוך. "היא עוד תחשוב שאני בחור טוב," אני אומר להם.
"אתה המלאך שלנו," הם עונים לי. הם עוד לא יודעים מה מחכה להם.
אנחנו נפרדים בחיבוקים ויוצאים לביקור הבא. כאשר אנחנו נכנסים לרכב מביטה בי נלה. "ראיתי ששמת מעטפה בתיבה. מותר לשאול מה יש בה?"
"יש בה מתנה אישית ממני," אני עונה.
אנחנו מבקרים בשאר הבתים, ובכל אחד מהם נלה מתקבלת בשמחה. אני מאד נהנה מחברתה ויודע שעשיתי נכון שצירפתי אותה איתי היום. "אמנם מלאו אותנו בתה ועוגיות, אבל האמת היא שאני רעב. חבר שלי הזמין אותי לטעום הערב תפריט חדש. תצטרפי אליי?"
"אבוא בשמחה, אבל בבקשה אל תקרא לי שוב מלכה," היא מבקשת.
"אני לא יכול להבטיח לך דבר כזה. אני מרגיש שאת המלכה שלי," אני עונה לה, "ראיתי איך התנהלת היום ואין מי שראויה לכתר ממך."
היא משתתקת. אני יודע שהיא רוצה לומר משהו אבל מתאפקת.
*
נלה
"תשאלי," הוא אומר לי. אני כל כך רוצה לשאול אבל מתאפקת.
"את נתת לי את כל שעות אחר הצהריים והערב. אני מרגיש שהתקרבנו בהן מאד אחד לשנייה. אני מבקש, יש משהו שאת רוצה לומר," הוא אומר לי.
"זה מרגיש לי חטטנות," אני עונה לו לבסוף.
"אז זה העניין? המעטפה?" הוא שואל אותי. אני מורידה את הראש נבוכה.
"את כזו מתוקה כשאת נבוכה כך," הוא עונה לי, "אני מאמין במתן בסתר ולכן לא רציתי שידעו מי הניח את המעטפה בתיבה. בשבילם זה מסנטה. מה שיש בה מבטיח להם חורף חם ומואר."
"גם אני רוצה לקחת חלק בזה," אני עונה לו.
"המתנה לא באה בצורת שטרות של כסף," הוא מסביר לי, "שילמתי עבורם את החשבונות לחצי שנה הקרובה."
"הם צדקו שאמרו שאתה מלאך," אני אומרת לו בהתרגשות.
"הן צדקו כשאמרו עליך שאת מלכה," הוא עונה לי בחיוך, "אני חושב שאנחנו טובים ביחד."
"התחרות המטופשת הזו היתה שווה. היא הביאה לי אותך," אני אומרת לו.
"זה אומר שמעכשיו תבואי איתי?" הוא שואל ומביט בי, "בעצם מה שהייתי רוצה הוא שתהיי איתי תמיד. זה מה שהכי הייתי רוצה."
"בתנאי שאת הכתר נשים בחוץ," אני אומרת.
"בתנאי שגם את הכנפיים," הוא אומר לי, "כיוון שאנחנו מושלמים בלעדיהם," הוא מוסיף ומתקרב אליי כדי לתת לי נשיקה.
יעל יהל
כותבת מהלב
אמצע שבוע
17.12.2019