בר אבידן -מאמינה באהבה

לראות את עצמה / מיתרי ליבי

*

Imaginative Realism
Yaakov and the Angel
by Milanka Sokic(2015)
Digital Art

*

כל דבר קורה בזמן הנכון.

כאשר פנתה אליי חברתי המוכשרת @MilankaSokic

שאכתוב סיפור על פי ציוריה חיכיתי להשראה.

היא הגיעה כאשר הצבעים בציור הזה הדהדו בליבי.

*****

ויום אחד היא הפסיקה לראות.

היא הייתה בטוחה שהתעוורה ויותר לא תראה אור יום.

משהו מוזר קרה לה.

מתוך החושך ראתה צבעים.

כמו בפנס קסם הם הופיעה מולו.

בעלה לקח אותה לבדיקה אצל רופא עיניים שקבע שאין לה שום בעיה,

והמליץ שתעבור בדיקות מקיפות.

היא נכנסה למכונה שסרקה לה את המח, אבל דבר לא נמצא.

*

אז קרה דבר מאד מוזר.

לילה אחד נפקחו לה העיניים מתוך החושך ראתה צבעים מרהיבים.

כמו בפנס קסם הם הופיעו מול עיניה.

זה לא בדיוק שראתה את העולם,

אלא ראתה תמונות, ראתה סיפורים.

בבוקר שלמחרת שוב נפלה עליה חשיכה גדולה.

היא כל כך רצתה לחזור לישון ובצהריי אותו יום ביקשה ללכת

לנמנם מעט.

מה רבה הייתה אכזבתה כשלא חזרו אליה התמונות היפות.

עצבות גדולה נפלה עליה והיא לא רצתה לדבר עם איש,

סירבה לאכול את ארוחת הערב עליה טרחו עבורה,

אפילו לטבול באמבט שכה אהבה בחרה שלא לעשות.

ואז,

בשעה שכל בני ביתה ישנו,

שוב נפקחו עיניה וצבעים המרהיבים עלו לנגד עיניה.

היא מיהרה לקחת בד לבן וצבעים ,

והעלתה את המחזות שנגלו לנגד עיניה עליו.

רק מדבר אחד נמנעה, מלחתום את שמה.

כיצד זה תסביר את מה שעובר עליה?

עוד יחשבו שאיבדה את שפיותה.

בבוקר למחרת הביט בעלה בציור שהונח על שולחן האוכל הגדול.

היא הייתה חייבת לשמוע מה יאמר על כך,

 שכן כשהיום עלה שוב חדלה מלראות.

"מי צייר את הציור המדהים הזה?" הוא שאל בפליאה.

במקום לענות לו היא ביקשה שיתאר לה אותה.

היא חייכה כאשר דייק את הצבעים, והרגישה שמשהו

בליבה נמס.

מעולם לא ראתה בו אדם כזה רגיש והבינה שתדרי הצבע

הדהדו בליבו.

*

מאותו יום היה יותר קשוב אליה.

הכעס שהיה מתפרץ ממנו הלך ונרגע,

הוא לא האשים אותה בדברים שקרו לו.

הוא השתנה.

מידי יום, בלי ביקשה, הוא סיפר לה על הציור שהונח

על השולחן, תאר את צבעיו והביע דעתו מה פשרו של הציור.

מידי לילה היא תהתה כיצד זה הצבעים בקופסה אינם ניגמרים.

היא ייחסה זאת למלאכים שהיו מלווים אותה בלילה, ובראשם האחת,

שסיפרו לה סיפורים שאותם היא ציירה.

*

לילה אחד העזה ושאלה את המלאכית שליוותה אותה

מדוע היא עיוורת ביום.

"זו בחירה  שלך," ענתה לה המלאכית.

"איך זה ייתכן שניתנת לי האפשרות לצייר ציורים כאלה בלילה,

ואיני יכולה לראותם ביום?" היא שאלה.

"את עצמך אינך רוצה לראות," ענתה המלאכית ונעלמה.

*

מידי לילה הייתה שבה לצייר,  אבל המלאכית לא שבה עוד.

הציורים המשיכו לנבוע ממנה והיו כל יום יותר ויותר יפים,

מה שגרם לה לתסכול גדול.

לילה אחד בשעה ששוב לא הגיעו אליה המלאכים, אף אחד מהם,

הסתכלה מבעד לחלון, הביטה בכוכבים הפרושים לפניה

וחזרה כמנטרה על מילותיה של המלאכית:

"את עצמך אינך רוצה לראות."

היא נרדמה מול החלון כשראשה נשען על הבד הלבן.

*

למחרת היום ישבה בשתיקה ליד השולחן בשעה שבעלה הביט

על הדף הלבן.

"את מכירה את חלום יעקב?" הוא שאל אותה.

"בוודאי," היא ענתה, "הוא שכב לישון ובשנתו ירד בסולם מלאך מהשמים

ובפיו מילים שנועדו בשבילו."  

"נכון," הוא ענה לה.

היא לא הבינה מדוע הוא סיפר לה את הסיפור, אבל לא שאלה.

כשעלה שוב הלילה היא מהרה לקחת את הבד הלבן וציירה עליו

את סולם יעקב.

היא ציירה את השמים הכחולים, בחרה בצבעי מים חיים

ובמרכזם ציירה את המלאך בזהב וכשסיימה ישבה וחיכתה.

ובעודה מחכה היא הבינה לפתע את המילים.

את החיים שלה לא רצתה לראות,

לא יכלה לעמוד עוד בעבר הכבד שסחבה על גבה,

התקשה לשאת את חיי היום יום.

וככל שחשבה על זה הבינה, כמה היא השתנתה,

כמה בעלה השתנה איתה.

בשעה שעצמה את עיניה הרגישה את המלאכית שלה

עוטפת אותה בכנפיה.

*

למחרת בבוקר כשפקחה את עיניה הכאיב לה מעט האור

שבצבץ מבעד לתריסים.

היא מיהרה לשולחן וראתה בעיניה עליו את התמונה שציירה בלילה

תמונת פגישתו של יעקב עם המלאך.

*

יעל יהל

מיתרי ליבי©

מתוך הבלוג שלי באתר

https://baravidan.com