בר אבידן -מאמינה באהבה

"אני יכולה להביא לך משהו?" שואלת מליסה את אחותה ששוכבת חסרת כוחות במיטה.

"את מוכנה להביא לי את המחברת שלי," היא עונה לה בקול שכמעט לא נשמע, "יש עוד כמה מילים שאני רוצה לכתוב." היא מצביעה על המגירה של ארונית הלילה לצד מיטתה. מליסה ניגשת ומוציאה ממנה מחברת ועט ומגישה לה.

"עכשיו אני רוצה להיות לבד," מבקשת שרה.

*

ניית'

"אני במקומך לא הייתי  מהסס," אומר לי ניק אחי, "שינוי מקום יעשה לך רק טוב."

"אני בטוח שיהיה טוב לילדים להישאר פה," אני עונה לו, "הזיכרונות שלהם ניבנו פה."

"וזו בדיוק הסיבה שאתה צריך לקחת אותם מפה ולבנות להם זיכרונות טובים יותר, שמחים יותר. כולנו אהבנו את שרה. היא  הייתה אישה מדהימה. מליסה אמרה לי שהיא כתבה להם יומן כדי שלא ישכחו אותה, שידעו כמה אהבה אותם. הם עדיין צעירים ולדעתי רק יועיל להם מקום שנקי מהזיכרונות שיש להם ממנה כאשר הלכה ודעכה מול עיניהם."

"אני מרגיש שאם אעזוב את הבית שלנו אני אבגוד בה," אני עונה לו.

"ניית', עברו כבר חמש שנים. הכרת את שרה. היא לא היתה שמחה לראות אותך מדבר כך. היא הייתה אישה מלאת שמחת חיים. במותה אבדת לא מעט ממה שהיא מילאה עבורך. הגיע הזמן להמשיך הלאה. שום דבר לא יחזיר לכם אותה. אני מבקש שתשקול את ההצעה."

ניק משאיר אותי לבד. כבר אחרי חצות ואני לא יכול להירדם. אני נכנס שוב למחשב לקרוא את ההצעה, אך יותר מכך מחפש לראות מה כתוב על העיר הזו שלא שמעתי עליה לפני כן מעולם.

אני לומד שהיא שוכנת ליד מים, נראית כמו עיירה מהסרטים. בתים חד קומתיים מוקפים בפארקים. אני נכנס לקרוא מה יש לה להציע לילדים ומתפעל למראה הפעילויות הרבות עבורם. בהחלט שווה לחצות את היבשת בשביל מקום כזה. "אולי זה לא רעיון כל כך רע," אני אומר לעצמי ויודע שבעצם כבר החלטתי. את התשובה אני דוחה בכל זאת למחרת בבוקר. תמיד טוב לישון על הדברים ולראות אותם שוב באור הבהיר של היום.

מאותו רגע העניינים מתגלגלים במהירות. ההנהלה מציפה אותי במידע לגבי כל תחום אפשרי. אני טס עם הילדים לראות את המקום ולבחור לנו בית. הם כל כך מתרגשים ואני נסחף אחריהם. תוך כמה שעות כבר ברור לנו שהבית שמשקיף על האוקיינוס הוא האחד. כמובן שהוא הכי יקר מבין ששת הבתים שראינו אבל אני לא מהסס לרגע. אני עומד על המרפסת האחורית ונושם לתוכי את הריח של האויר הצח. קר עכשיו, החורף מעבר לפינה, האוקיינוס לא רגוע, אבל בניגוד אליו אני מרגיע שאני נושם לראשונה מזה שבע שנים היום בו התגלתה המחלה בגופה של שרה. אני מסמן לי נקודת זכות ראשונה.

כיוון שהבית פנוי אני מבקש כמה ימי חופש. אחותי נינה מגיעה לכאן כדי להיות עם הילדים בשעה שאני ניגש לראשונה בחיי לבחור רהיטים לבד. אני נחנק מהמחשבה. שוב מרגיש טעם צורב של בגידה בזכרה של שרה, אבל המוכרת החייכנית  שגילה כך אני מעריך מתקרב לגילה של סבתי, עוזרת לי לצאת מהמחשבות ותוך כמה שעות אני מחזיק את ההזמנה ביד. אני מרים טלפון לנינה והיא מגיעה עם הילדים לחנות. אני מרגיש צורך לקבל מהם אישור. הם כל כך מתלהבים שאני מרגיש עוד נקודת זכות.

אני שמח לשמוע שרוב הרהיטים נמצאים במלאי ולכן אפשר יהיה להיכנס לבית בימים הקרובים.

את הימים הבאים אני מבלה ברישום הילדים לבית הספר. משיג את האישורים הדרושים, והולך איתם למרכז התרבות והספורט לבחור להם חוגים. אני מרגיש שכל חלקי הפאזל שלי מסתדרים. אוסף עוד ועוד נקודות זכות.

הנפילה מגיעה כאשר אני חוזר לבדי לארוז את הבית. אני עובר בחנות לאספקת ציוד משרדי כדי לקנות קרטונים לאריזה. אני מנסה להעריך לכמה אזדקק ומחליט לקנות חמישים. למה? כי ממש אין לי מושג כמה אני צריך. גיסתי מגיעה כדי לעזור לי לארוז את הבגדים והצעצועים של הילדים ואני ניגש לארוז את שלי. הקטע הכי קשה הוא אריזת החפצים בסלון. התמונות ששרה קנתה, הספרים שלה. אני מתקשה לגעת בכל אלה. הם נראים לי רחוקים מאד ולא שייכים לעולם החדש שלי ושוב אני מרגיש שאני נוטש אותה מאחור.

אמא של שרה מגיעה לקראת הערב. היא לא מדברת הרבה. מניחה קערה ובה תבשיל בשר עם ירקות וקופסה עטופה בסרט ורוד.

"אני שמחה," היא שוברת לבסוף את השתיקה בשעה שהיא יושבת מולי וצופה בי כשאני  אוכל, "אני יודעת שהגיע הזמן לתת לשרה ללכת. אני חושבת שזה יעשה רק טוב לילדים. הרי את שרה אי אפשר יהיה להחזיר להם. וגם אתה. הגיע הזמן שתמצא לך אהבה חדשה."

המילים שלה מכות בי בבטן. "את לא חושבת שבגללי אני עושה את זה אני מקווה," אני אומר לה, "אני לא אשכח את שרה אף פעם. אני עדיין אוהב אותה כאילו היא כאן."

"אני יודעת ניית', אבל שנינו יודעים שאתה צריך לשחרר אותה. היא הייתה רוצה לדעת שאתה מאושר," היא אומרת לי.

למחרת בבוקר באים המובילים לקחת את הקרטונים שארזתי.  "אין טעם שאישאר כאן עד שהבית יימכר," אני אומר לגיסתי ומשאיר בידה ייפוי כוח לטפל במכירה בשמי. אני משאיר בידך את ההחלטה מה לעשות עם תכולת הבית. "אמא שלכם כבר בחרה מה שהיא רוצה. שמתי את הדברים בחדר העבודה של שרה."

ניק מביא אותי לשדה התעופה. אני מבקש ממנו שיעצור בבית העלמין כדי להניח זר פרחים על קיברה של שרה. "אני זקוק לברכת הדרך אהובתי," אני לוחש לאבן הדוממת     ומדמה את שרה עונה לי.

אני נפרד מניק, נכנס דרך דלת הטיסות היוצאות ונבלע בשדה התעופה הסואן. לא אכלתי הבוקר כלום . קפה ולחמניית ארוחת בוקר נראים לי פתרון מהיר לרעב שתוקף אותי.

שש שעות מרגע ההמראה אני מוצא עצמי בשער היציאה בצד השני של היבשת. עד מהרה אני מבחין בנינה ובילדים שרצים לקראתי. טאי וקאיה מתחרים על תשומת ליבי. "אבל דאדי אני דיברתי ראשון," "לא נכון אני ראשונה.."

אני שוב נרגע. כל המתח שהייתי שרוי בו נעלם למראה ילדיי מלאי השמחה.

*

אנחנו נכנסים לשביל הגישה של הבית בדיוק כאשר מגיעה המשאית עם הרהיטים.

"בטסי אמרה שאתה חדש כאן," אומר לי אחד המובילים, "אני מניח שאין לך עדיין כלי עבודה, אז נישאר לעזור לך להרכיב את הרהיטים."

"בטסי?" לוחשת לי נינה.

"אני מניחה שזו המוכרת בחנות הרהיטים," אני לוחש לה חזרה. "אני מודה לכם. שכחתי לגמרי שיש דברים שאצטרך להרכיב," אני עונה להם.

כיוון שהימים מתקצרים החשיכה עוטפת מוקדם את הארץ. אני שומע נקישה בדלת . "ברוך בואכם לשכונה שלנו," היא אומרת לי בחורה צעירה ומגישה לי סל. "אני מניחה שלא היה לכם זמן לבשל."

"תודה," אני עונה לה.

"בשמחה," היא עונה ויורדת בריצה את המדרגות ונעלמת לפני שאני מספיק לאמר לה מילה נוספת.

אני מניח את הסל על האי במטבח ומתחיל לרוקן את תוכנו, ארוחת ערב חמה בתוספת עוגה ופירות חתוכים. אני מחפש לראות אולי יש כאן את שמה של הבחורה , אבל לא מוצא דבר פרט לכרטיס ברכה לא חתום.

"מי הביא את כל הדברים הטובים האלה?" שואלת נינה.

"אין לי מושג. הייתה פה בחורה, נתנה לי את הסל, ונעלמה."

"ככה זה אצלנו," אומר לי אחד המובילים.

"אתה יודע מי זו הייתה?" אני שואל אותו.

"זו יכולה להיות כל אחת," הוא עונה לי, "אין לזה משמעות. כפי שאמרתי לך ככה מקבלים אצלנו שכנים חדשים."

בוקר חדש מפציע.

אני מוריד את הילדים בבית הספר ונוסע לכיוון המשרד החדש שלי.  את היום אני מעביר בהכרות עם אנשי המשרד אותו אני מנהל.  זה לא פשוט עבורי להכיר כמות כזו של אנשים בבת אחת ואני צריך קצת להתאוורר. בצהריים אני הולך לחנות הרהיטים להודות לבטסי ולשאול כמה עלי להוסיף עבור ההתקנה.

"שלום ניית'," היא קוראת לעברי בשמחה, "הכל הגיע לשביעות רצונך?"

"באתי הודות לך," אני אומר לה, "ולשאול כמה עליי להוסיף עבור ההתקנה."

"מה פתאום להוסיף?" היא שואלת בפליאה, "אתה חדש כאן וזו הדרך שלנו לעזור לך."

"אני ממש נרגש מקבלת הפנים והעזרה. את יודעת שהכינו לנו אתמול ארוחת ערב. לא הספקתי אפילו להודות על כך," אני אומר.

"זו יכולה להיות כל אחת מהשכנות ששמה לב שעברתם. זה מאד מקובל אצלנו," היא עונה.

אני מוציא מכיסי את כרטיס הברכה שצורף לסל  אמש אבל אז מצלצל הפעמון בדלת בשעה שהיא נפתחת ונכנסים כמה לקוחות, והשיחה בינינו נקטעת.

אני מסתובב בחנות ומסתכל על הציורים שעל הקיר. הרי את הכול השארתי בבית שעזבתי, ועכשיו עליי להתחיל עם אוסף תמונות משלי. אני רואה תמונות נוף של האוקיינוס, ביניהן תמונות ובהן גם מילים של שירים. הסגנון הזה כה מוכר לי. אין לי ספק שהוא צויר על ידי אותה ציירת.

ציירת אני אומר, כי תמונתה ושמה מתנוססים ליד מקבץ התמונה הזו. וזוהי היא! אני לומד ששמה גרייסי פילד.

אני לא יודע איך, אבל אני מרגיש את הנוכחות שלה מיד כשהיא נכנסת לחנות. עוד לפני שאני שומע את קולה של בטסי הקוראת לעברה: "גרייסי איזה כייף שהבאת עוד תמונות. הן נחטפות כמו לחמניות. מוכשרת שכמוך."

אני נשאר לעמוד כפניי מול הקיר בו תלויות תמונותיה. הלב שלי מחסיר פעימות.

"אתה אוהב את התמונות שלי?" היא שואלת אותי. אני מסתובב אליה וטובע בכחול האוקיינוס של עיניה. אני לא יכול לענות לה, מרגיש אבוד.

"אגלה לך סוד," היא אומרת לי, "הן צוירו על המרפסת של הבית שלך." אני מסתכל עליה מופתע. "פעם זה היה הבית שלי," היא אומרת לי בעצב, "כשסבתא היתה עדיין בחיים. אבל כשהיא נפטרה לא יכולתי להחזיק אותו עוד."

*

אמנם אמרתי לגרייסי שתבוא מתי שהיא רוצה לצייר מהמרפסת, אבל עובר חודש שלם עד שהיא מגיעה. חודש שבו ספרתי כל יום בו, שהשקפתי מחלון משרדי כל יום על החנות לראות מתי היא מבקרת בה.

היא מגיעה בשעת בוקר מוקדמת ובידיה מאפים חמים ושקית עם מצרכים. אני פותח בפניה את הדלת. הילדים עדיין ישנים כיוון שהיום יום שבת. היא נכנסת למטבח ומתחילה להכין מייד פנקייקים. היא מרתיחה חלב ומכינה שוקו.

היא לא מדברת איתי. היא פותחת את הארונות ומוצאת בהם כל מה שהיא צריכה.

השולחן כבר ערוך ואנחנו מחכים לילדים שיקומו. היא נכנסת למזווה להציץ גם בו, וחוזרת עם קופסה בידיה. "איזו קופסה יפה," היא אומרת ואוחזת בידיה את הקופסה של שרה. אני רוצה לומר משהו אבל היא מוסיפה, "מי שהכין אותה אהב אתכם מאד." אני קופא. המילים נעתקות מפי. היא מלטפת באצבעה את הסרט שעוטף את הקופסה. "אני חושבת שהגיע הזמן שתפתח אותה."

אני מביט בה משתהה. מאיפה באות המילים האלה שלה? אין לי מושג מה יש בקופסה. לא מצאתי בי עדיין את הכוח לפתוח אותה.

בינתיים קמים הילדים ושמחים לראות את ארוחת הבוקר שהוכנה עבורם. "פנקייקים! יש!” הם קוראים בשמחה. אני נושם לרווחה. הקופסה מונחת על השיש ושוב איננה נושא לשיחה.

*

אני מביט החוצה וצופה בגרייס. היא לובשת עדיין את חולצת הטריקו בה ישנה ועליה חלוק הבית הכחול שלי. מבטה מופנה למים והיא מציירת. זה מדהים אותי כל פעם מחדש איך היא רואה במים משהו אחר, איך הם מוציאים ממנה שירים שאחד אינו דומה למשנהו.

אני יוצא אליה עם כוס קפה חם. "הציור הזה הוא לחדר השינה שלנו," היא אומרת לי ועיניה בורקות.

"זה בשבילך," אני אומר לה ומושיט לה מעטפה. זה היה בקופסה של שרה.

היא מסתכלת על המעטפה הסגורה. "לך" כתוב עליה.

"אם את קוראת את המכתב הזה סימן שאת האחת שליבו בחר……"

יעל יהל

כותבת מהלב

סיפור שישי  29.11.2019

כל הזכויות שמורות©