פעם כשדיברנו היא שאלה אותי
מה אני הכי אוהבת אצל גבר.
"כלומר מה הטיפוס שלך," הסבירה.
מניתי לה תכונות אופי כמו שיהיה חוש הומור ואינטליגנציה.
היא קטעה אותי.
"מה אידיאל היופי שלך?" היא הפתיעה אותי.
"מממ…" היא תפסה אותי לא מוכנה.
"אני הכי אוהבת ידיים עם אצבעות ארוכות ויפות.
'אצבעות של פסנתרן,' אני קוראת להן,"
עניתי לה.
"אז תפסלי גבר רק בגלל שהאצבעות שלו קצרות יותר?"
היא הקשתה עליי.
"את צודקת," עניתי, "מה שחשוב בעצם הוא
מגען על גופי."
"אז זהו? הידיים הן שיקבעו עבורך אם
הוא טוב בשבילך?" היא סיכמה את הנושא בשאלה.
"וגם העיניים. הן מלמדות על עולם הרגש שלו,
מדברות ללא מילים את כל המילים
הנכונות," עניתי.
"ואם לא?" שאלה בסקרנות.
"אם לא, אז הוא לא," עניתי.
"וזהו?" שוב היא חיפשה לנסח את הדברים.
"רגע אחד.
ישנן גם השפתיים שמספרות המון,
עוד לפני שהוא מנשק אותך,
וכשהוא מנשק את שפתייך את יודעת
אם הוא מבעיר את האש שלך, או מכבה אותה.,"
מיהרתי להוסיף.
"זאת אומרת שאת עורכת לו את מבחן הנשיקה
כדי לדעת אם הוא מתאים?" שאלה, מנסה להבין.
"זה לא מה שאמרתי, כי אם השפתיים
לא נראות לי מזמינות, אז אין על מה לדבר."
"כמה שאת מסובכת," רטנה לעברי, "אוף איתך."
♦
♦
מאז השיחה ההיא בחנתי כל אחד לראות
מיהו האידיאל בעיניי.
♦
כל זה היה לפני הלילה ההוא שיצאנו
קבוצה של חברים לערב של קריוקי.
לפני שהיכרתי אותך.
שרנו בקולי קולות, ורקדנו
ואז זה קרה.
שמעתי אותך שר.
הייתי מוקסמת מקולך וחיכיתי
לשמוע אותך מדבר.
היה משהו מלטף בקולך.
מין קול רגוע כזה,
קול מלא בטחון של גבר שיודע מה הוא שווה,
ועדיין לא שחצני,
לא אחד שצריך לעלות בקולו על אחרים
כדי שישמעו אותו.
גמעתי כל מילה שאמרת
והבנתי כמה חשוב להקשיב לקול,
וכמה המון הוא מספר.
זה היה הקול שעורר בי את הפרפרים.
ועוד לא ידעתי כלום.
אבל אז התחלת לדבר אליי,
אל הלב שלי,
ובעיניים עצומות גמעתי את תווי קולך,
שנגנו על מיתרי ליבי.
עם הזמן
העיניים הוסיפו את המילים,
והידיים תרגמו את המילים שארגיש אותן,
וכל המנגינה הקסומה הזאת
נחתמה בנשיקה על שפתיי.
♦
♦
"אני יודעת," אמרתי לה, "את התשובות לשאלות שלך."
עינייה נצצו מולי בהתרגשות.
התשובה היא..
ואז אמרתי לה את שמך.
חג אהבה שמח!
מיתרי ליבי