היא הרגישה שהיא נחנקת.
הנייר שמולה נשאר לבן בשעה שהיה אמור להיות מלא ברעיונות
לתצוגה הקרובה.
היא הרגישה את המתח מטפס במעלה גופה עד לראשה,
וידעה שאם לא תעשה מעשה היא תשתגע.
לכן, לאחר שהשכיבה את הילדים לישון, הודיעה בעלה שאיננה יכולה יותר.
היא זרקה את בגדיה בערבוביה לתוך מזוודה,
הכניסה גם כמה זוגות נעליים, מכפכפים ועד נעלי עקב.
ולמרות זאת המעיטה במספר הפריטים.
את רוב המקום במזוודה תפסו כמה בלוקים של נייר ציור,
וצבעים. מלא צבעים, מכל הסוגים.
*
הוא, שהכיר אותה היטב, נשק על מצחה ואמר:
"קחי כמה זמן שאת צריכה."
הוא ידע שאולי תחזור בערבו של יום המחרת,
ואולי עוד כמה שבועות.
שלא כהרגלו מידי יום, לא הזכיר לה
לקחת את מטען הטלפון הנייד.
הוא לא ידע, שלא כהרגלה,
היא לא שכחה.
*
היא ישבה שעה ארוכה בתוך הרכב,
בהתה במכשיר הניווט ששאל אותה: "לאן?"
וכבר מה כבר יכלה לענות לו? שאינה יודעת?
לבסוף התניעה את הרכב ונסעה.
היא מצאה עצמה על חוף הים ליד מעגן הדייגים.
"את נראית אבודה," אמר לה אחד הדייגים.
גבר צעיר בעל עיניים כחולות כים, ושיער שפסי זהב נצרבו עליו מהשמש.
היא הביטה בו, צללה לתוך עיניו וחשבה לעצמה כמה שקט יש בהן.
הוא הושיט לה יד ואמר לה: "בואי."
היא היססה לרגע. אישה נשואה וידו של גבר זר המושט לקראתה.
"בואי תמצאי את השקט שלך," הוא אמר לה והפעם לא היססה.
*
הם יצאו לדרך לתוך חשכת הלילה.
הים סער בדיוק כמוה, טלטל את הספינה מצד לצד.
היא הביטה בדייגים שהיו עסוקים בהטלת הרשתות למים.
איש מהם לא נראה מוטרד מהגלים למרות שלה נדמה היה שעוד רגע
תוטל הספינה על צידה ותתהפך.
כשסיימו הדייגים להטיל את רשתותיהם השתרר שקט של ציפייה בספינה.
ללא מילים הונחו לפניה ספל תה חם ולידו פרוסת עוגה.
היא אחזה בספל המתכת החם, התעטפה בשמיכה שמצאה על הסיפון, עצמה עיניה, והתמסרה לקולות.
לרוח ששרקה, לגלים שהתנפצו על דופן הסירה, ולקולות שירת הדייגים.
לאט לאט שככו קולות הטבע ורק השירה נשמעה.
היא פקחה את עיניה ונדהמה לראות כמה חלקים המים הצבועים בשבילי כסף
שייצר הירח בנוגעו בהם.
היא היתה חסרת סבלנות. רצתה כל כך להנציח את המראות,
אך השקט מסביב הכניע אותה שוב ולכן עצמה עיניים וטבעה בו.
*
כאשר חזרה למחרת בלילה לביתה הוא היה מופתע לשמוע אותה נכנסת.
עוד יותר היה מופתע למראה פנים המחייכות.
היא הניחה בשקט את המזוודה, פתחה אותה ושלפה מתוכה
ערימה גדולה של ציורים.
הוא הביט בהם בשתיקה..
"חזרת אליי," הוא אמר לה בשעה שאסף אותה לחיבוק בין זרועותיו.
הוא לא שאל.
וכי מה היה לו לשאול למראה העיניים הכחולות שחייכו אליומכל תמונה?
רק פעימות הלב חסרות ההרמוניה יכלו לספר את שהרגיש.
"כל הזמן הייתי כאן, כל הזמן היית איתי שם," היא אמרה לו אתשרצה לשמוע,
והרגישה את ליבו משיב לעצמו את קצב פעימותיו,
בדיוק כמו הים ששקט באמצע הלילה,
בשעה שהירח צייר עליו את ציוריו.
*
*
יעל יהל
מיתרי ליבי©
פורסם בבלוג שלי באתר https://baravidan.com