היא הייתה מאד נרגשת.
ארבעה ימים ולילות ארוכים מידי הייתה בנסיעה עסקית.
היא כל כך התגעגעה אליו שאפילו לא ירדה לחדר האוכל,
למרות שהיא מאד אוהבת את הארוחות המפנקות של בית המלון,
זה שבו היא נהגה לשהות כשנסעה לתצוגות האופנה.
היא לא יכלה לחכות לראות אותו.
היה לה ברור שהוא יבוא לאסוף אותה ,
ולכן לא שאלה אותו,
אלא שלחה לו את מספר הטיסה
רגע לפני שיצאה מהמלון
ולקחה מונית לשדה התעופה.
כיוון שהקדימה לא היה תור ארוך בדלפק של חברת התעופה
והיה לה הרבה זמן לשוטט בחנויות הדיוטי פרי.
היא קנתה לו את הוויסקי היקר שהוא אוהב,
למרות שהוא לא ביקש
וגם חבילת סיגריות.
למרות שבינינו, היא שונאת שהוא מעשן.
רק אז היא הלכה לקנות לה ירחון אופנה,
סקרנית לקרוא מה כתבו העיתונאים על הליין החדש שלה.
היא לא הייתה צריכה להתאמץ לחפש
כיוון שתמונתה התנוססה כמעט בכל העמודים הנחשבים.
מידי פעם הציצה בנייד שלה לראות אם שלח לה משהו.
'בטח הוא רוצה להפתיע אותי,' חשבה,
אבל לא הייתה מוטרדת כיוון שידעה שהוא בישיבת בוקר כעת.
בבית הקפה שהיא אוהבת,
קנתה לה קפה וקרואסון
והתיישבה לעלעל בירחון שקנתה.
בחורה צעירה עמדה והסתכלה עליה,
ולבסוף ניגשה אליה בהיסוס.
.
"זאת את שמופיעה פה בירחון?" שאלה אותה .
"כן, זאת אני," ענתה לה בפשטות,
בלי שום גינוני התנשאות.
"אני מעריצה אותך,"
אמרה לה הצעירה,
"אני חושבת שאת אחת המעצבות החשובות ביותר."
"תודה לך," היא ענתה לה.
והצעירה הלכה לדרכה.
היא הוציאה את המחשב הנייד שלה
נכנסה לבדוק את המיילים שלה,
ושמחה לגלות שכל הליין החדש נמכר.
נותרה עוד שעה להמראה
ואזור השער התחיל להתמלא באנשים.
היו מי שזיהו אותה,
והיא הרגישה שמתלחששים עליה מאחורי גבה,
אבל לא נתנה לזה להפריע לה,
ונכנסה לקרוא את החדשות האחרונות מהארץ.
כשעזבה סערה הביצה הפוליטית
והיא הייתה סקרנית לראות אם משהו השתנה.
הזמן עבר בעצלתיים
והנה הגיעה הקריאה לעלייה למטוס.
היא סגרה את המחשב,
הכניסה אותו לתיקה
והעיפה מבט אחרון בנייד.
עדיין לא התקבלה ממנו תשובה.
בזמן הטיסה היא נמנמה,
ורק כאשר הגיעה עת הנחיתה
העירה אותה הדיילת.
הנחיתה הייתה חלקה
והמטוס הובל למקום החניה שלו.
מייד עם הנחיתה הפעילה את הנייד
וראתה שיש לה הודעה ממנו.
*
"זה לא ילך יותר בינינו,"
הוא כתב לה בהודעת טקסט קצרה.
"התקדמתי הלאה,"
הוא כתב לה,
"תתקדמי גם את."
"עוזב היום את העיר,"
הוא הוסיף וחתם,
"אני."
*
רק אז הבינה
שבעצם בתוך תוכה היא כבר ידעה.
היא אספה את מזוודתה
ועמדה לצאת דרך שער היציאה.
הוא חלף על פניה בשעה שפנה
לכיוון הטיסות הממריאות.
לרגע לא שמה לב
ופתאום קלטה את דמותו.
היא הסתובבה לאט לאחור
וראתה אותו עומד ובוהה בה.
"זו את," הוא אמר לה.
כאילו לא ידע מתי היא חוזרת.
"התגעגעתי," הוא אמר
כאילו לא שלח לה דבר.
היא שתקה מולו.
מה כבר היה לה לומר לו?
הוא חזר והלך לקראתה,
צמצם את הרווח ביניהם.
"אני לא יודע מה עבר עליי,
"כאשר כתבתי לך את המילים,"
הוא אמר לה,
אני כל כך מתחרט עליהן.
התקשרתי וכבר לא ענית."
"אני חוזר עוד שלושה ימים,"
הוא אמר,
"תבטיחי לי שנפגש."
"תאחר לטיסה, "
זה כל מה שהצליחה לאמר.
היא הביטה בו שנייה
ואמרה:
"אני חייבת ללכת."
היא לא רצתה שיראה את דמעותיה
שאיימו להתפרץ לידו,
כי ידעה שהיא
עדיין אהבה אותו.
הוא אחז בידה ולא נתן לה
להתרחק.
"תבטיחי לי,"
הוא אמר בתחינה.
והיא הבטיחה.
יעל יהל
מיתרי ליבי