היא הביטה מבעד לחלון, ספרה את העלים שנופלים.
היא קבעה לה תאריך יעד.
כל יום ארזה כמה קרטונים.
היא הניחה בהם בחרדת קודש את הספרים שאספה עם השנים. כל אחד הזכיר לה שבועות של עבודה קשה בהם חסכה פרוטה לפרוטה כדי לרכוש אותו.
את הבגדים שנקרעים הייתה תופרת, מטליאה בהם טלאים.
את החרוזים של השרשרת שנפרמה, הייתה שוזרת שוב. לעיתים נאלצת לקצר אותה במעט כיוון שהחוט כבר היה בלוי.
אבל ספרים, עליהם היא לא ויתרה. הם היו יקרים לליבה כאילו היו ילדיה.
בקושי רב למדה לקרוא כיוון שהחיים זרקו אותה למעגל העבודה בגיל צעיר. אבל היא לא ויתרה.
החלום שלה היה להרוויח הרים של כסף רק כדי שתוכל לקנות עוד ספרים. אחרת איך תלמד? איך תרכוש השכלה?
*
היא האמינה בכל ליבה שיום אחד תפגוש באחד שיוציא אותה ממעגל העוני בו היא שרויה. הרי לא ייתכן שהספרים משקרים.
יום אחד תפסה מחסה מהגשם השוטף. כאשר עמדה מתחת גגון רועדת כולה מקור נפתחה מעליה מטריה גדולה ושחורה, והגשם פסק בבת אחת. אחר כך הרגישה מעיל גדול עוטף אותה.
היא הרימה עיניה משתהה.
"איך זה שאישה יפה כמוך יוצאת מהבית ביום סוער כזה ללא מטריה?" הוא שאל אותה.
היא לא יכלה לענות כי הייתה מוקסמת מזוג העיניים שהביטו בה וחיממו לה את הלב.
וכי מה כבר יכלה לענות לו? שכל פרוטה שהייתה בכיסה הוציאה על ספרים?
"התשובה היא פשוטה מאד," לחשה, "אין לי מטריה."
*
לימים הוא למד כמה יקרים הספרים לליבה.
זה היה אחרי שקנה לה מטריה אדומה ונעליים אדומות שיתאימו לה ובא להביא לה אותם.
הוא הגיע לכתובת שנתנה לו ולרגע היה בטוח ששיקרה. איך יתכן שאישה יפה כמוה גרה בבית כזה עלוב.
בכל זאת הוא עלה במדרגות עד לקומה הרביעית והקיש על דלת דירתה.
לרגע התקשה להתרגל לאפלה ששררה בה. בפינת החדר הריק כמעט מרהיטים ראה מנורה גדולה וכורסה. על הכורסה היה בד משי שחור ועליו פרחים רקומים בזהב.
"זה אי השפיות שלי," היא אמרה לו והובילה אותו לשבת על הכורסה שלה, היחידה שבחדר.
היא הניחה לפניו שולחן קטן. עליו היא הניחה מגש. ועליו כוס תה ריחני וצלוחית עם עוגיות שנאפו זה עתה.
הוא הרגיש שהלב שלו עולה על גדותיו. כמה אושר היה על פניה עם כל הדלות שהיא מוקפת סביבה.
"אני רוצה להיות אי השפיות שלך," הוא אמר לה והתכוון לכל מילה.
*
הם ישבו שעות ארוכות והיא סיפרה לו על הספרים שהם האוצר שלה.
הוא ביקר אותה מידי לילה.
היא הייתה מקריאה לו עוד פרק בספר שקראה, ומכבדת אותו בכוס תה ועוגיות שאפתה במיוחד בשבילו.
נותר עוד פרק אחד. פרק הסיום.
הוא הגיע כהרגלו באותה שעה בדיוק, רק שהפעם הביא איתו חבילה גדולה של קרטונים.
היא הביטה בו משתהה.
"ביום שתסיימי לארוז את הספרים שלך בתוכם," הוא אמר לה, "אבוא לקחת אותך לביתי. בניתי עבורך ספריה על הקיר ותוכלי למלא את כולה בספרים."
עיניה נצצו מהתרגשות.
הוא לא גילה לה שמילא את ארונה בבגדים חדשים. הוא הבין שיהיה לה קשה לעכל את כל אלה.
*
ביום שהתמלאו כל הקרטונים בספריה הוא הגיע שוב לביתה.
"יש לי עוד בקשה קטנה," היא אמרה לו.
הוא חייך אליה כי ידע.
"פיניתי מקום מיוחד לכיסא שלך ולמנורה," הוא אמר לה.
והיא, שהייתה כל כך נרגשת לא ידעה מה לאמר, חיבקה אותו חזק .
רגע לפני ששפתיה פגשו בשלו היא לחשה לו:
"אתה, הוא אי השפיות שלי."
יעל יהל
מיתרי ליבי©
כל הזכויות שמורות.
פורסם בבלוג שלי "מיתרי ליבי"
באתר https://baravidan.com
קרדיט: chasingsunsetsphotography.smugmug.com