בר אבידן -מאמינה באהבה

כמו עוף החול 7 – שוקל מילים

קונור

קונור

את היום אני מבלה בבית החולים. אימא מקשיבה בשקיקה לכל סיפורי הונג קונג שלי.

"היית כל כך חסר לי ילד," היא אומרת, "אני מעריכה את הזמן שאתה מקדיש לי, אבל מרגישה שאתה מאד מוטרד. רוצה לדבר על זה?"

"את יודעת שלא התכוונתי לנסוע לתקופה ארוכה. רציתי לנקות את הראש אחרי הפרידה, ולכן לא היססתי לתת לקלייב להוביל את החברה. כל כך הייתי שקוע בעשייה, שבוע רדף שבוע, ולרגע לא עצרתי לחשוב איך מתנהלת החברה בלעדיי.

נכון שהייתי צריך לדעת, שכן הוא נהג לשאול אותי שאלות שמנהל אמור לדעת את התשובה עליהם, אבל עדיין. הייתי עסוק ביום יום שלי. זה ממש לא פשוט לנהל קשרים עם אנשי המזרח שהתרבות שלהם כל כך שונה משלנו. לא פעם הרגשתי שאני משתתף במשחק שלא תמיד כלליו ברורים לי.

אני שמח לחזור הביתה ושמח לראות שאת מרגישה הרבה יותר טוב. אני מודה שמאד דאגתי לך."

"עכשיו כשאתה כאן יהיה לך קל יותר לעקוב אחרי הנעשה בחברה," אומרת אימא.

"הזמנתי מחשב חדש וביקשתי שיתקינו עליו את התוכנות. אני מתכוון ללמוד את הבעיות בחברה לפני שאני מדבר עם קלייב. את יודעת שאנחנו רוצים להנפיק את החברה בבורסה. הגדילה שלה מאד מהירה.

פתאום אני שומע מקלייב שיש אי סדרים בספרים. כלומר החברה, כפי שאני לומד מחשבונות הבנק, ממשיכה לגדול, אבל מי שאמורה הייתה לנהל את הספרים התרשלה בתפקידה כך שהדוחות לא משקפים נכון את המצב.

קלייב הוא איש מכירות מעולה אבל לא מבין כלום בפיננסים. יש לנו מנהלת חשבונות, או מה שלא יהיה התואר שהיא נושאת, שהתחילה לעבוד לפני כמה ימים. את קולטת שהוא בחר אותה בגלל שהיא יפה ולא בדק לעומק את כישוריה? לא רק, הוא נתן לה את השכר שביקשה בלי להתווכח. זה קלייב."

"אני סומכת עליך שתדע איך להתנהל מולו. קל היה לו לעשות מה שהוא רוצה כשלא היית. אתה יודע שבין כולכם אתה החזק ביותר, זה שתמיד הוביל את הקבוצה." אני רואה את המבט הגאה של אימא כשהיא מדברת עליי. אני מרגיש בר מזל שזכיתי בהורים שתמיד האמינו בי ותמכו בי.

אני מקבל הודעה מקרטר שהמחשב מוכן עם כל התוכנות. אני נפרד מאימא ונוסע לחנות שלו.

"אני מכיר את כל התוכנות," אני אומר לו מייד. אני לא רוצה שידע שאני מתכוון לחקור את הנעשה בחברה.  

אני מודיע לאבא שהחלטתי להשאר במלון בעיר עד שאקבל את המפתח שלי. הוא לא מרוצה מההחלטה שלי, אפילו קצת נעלב. "אני רוצה להיות קרוב למשרד," אני מתרץ את הבחירה שלי. אני לא רוצה לאמר לו שאני רגיל לחיות לבד וזקוק לחופש שלי, לשקט שלי.

אני מתקשר למלון אורכידאה ומזמין חדר. מה שמפתיע אותי שדווקא כשאני נכנס לחדר אני מתחיל להרגע. אני מניח את המזוודות בצד ומתיישב ליד השולחן עם המחשב.

אני מחייך כשאני מקיש את הסיסמה שבחרתי בל22. 'לו רק היית יודעת כמה את מעסיקה את מחשבותיי.'

אני נכנס למחשב ומתחיל לנתח את הנתונים. אני חייב לקחת הפסקה. אני שוב חסר מנוחה. אני יוצא מדעתי. 'איך הגענו לאי סדר כזה?'

אני מחליט שאין טעם שאצלול כעת לניתוחים של הדוחות. אני עייף מידי, בכל זאת עברתי כמה אזורי זמן וכדאי שאתחיל להתרגל לשעון ניו יורק.

אני שם שעון מעורר לשעה שבע וחצי, יותר מאוחר ממה שאני רגיל. לא יקרה כלום אם אתחיל את הבוקר בקצב איטי יותר.

איכשהו הגוף שלי מתאפס על הזמן מייד ואני מתעורר בזמן.

אני יורד לבית הקפה במלון ולוגם להנאתי קפה שטעמו היה כל כך חסר לי. אני מוצא עצמי מחייך. זר לא יבין זאת. המלצרית מביטה עליי. "את יודעת כמה טעים הקפה בניו יורק?" אני שואל אותה להפתעתה.

"אני לא מאמינה. זה אתה קונור. כבר שנים לא היית פה," היא אומרת להפתעתי.

אני מביט בה, מנסה לפשפש בזכרוני, אבל לא מצליח לזהות אותה.

היא צוחקת שמבחינה במבט שלי. "הייתי תינוקת כשהתראנו פעם אחרונה. אני מיילי אחות של וונדי."

"אני מרגיש ממש זקן לאמר זאת, אבל בהחלט גדלת מאז שהתראנו," אני מחייך, "אז עכשיו את פה בבית הקפה של המלון?"

"כן, פעמיים שלוש בשבוע. אני סטודנטית," היא אומרת בגאווה.

"ומה לומדת הילדה?" אני מראה התעניינות.

"מתמטיקה," היא עונה בגאווה.

"אם כך אני יכול להיות רגוע. החשבון יגיע ללא טעויות."

היא מתפרצת בצחוק. "תמיד היית מצחיק," היא אומרת לי. אני מודה שאין לי מושג מאיפה זה בא. "אז מה הקפה של ניו יורק טעים?"

"אין לך מושג כמה התגעגעתי לטעם הזה," אני עונה לה ונד בראשי, "בכלל, לכל הרעש של העיר המטונפת והצפופה הזאת."

"אולי זה מה שצריך לעשות עם כל אחד שיש לו משהו לא טוב לאמר על העיר שלנו, לשלוח אותו לגלות לכמה שנים. באמת, כמה שנים לא היית פה?" היא ממשיכה בשיחה. העובדה שרק שנינו נמצאים כאן כעת גורמת לה לשבת לידי.

"ארבע שנים יותר מידי," אני עונה לה.

"וואו, זה באמת המון," היא אומרת. אבל אז נשמע צלצול הפעמון של הדלת כשהיא נפתחת והיא נאלצת לקום ולשרת את מי שנכנס. "אני מניחה שעוד נתראה הרבה."

אני מודה על השיחה הקלילה הזאת. היא עוזרת לי להתחיל את היום רגוע יותר, לצנן את הכעסים שמבעבעים בי כלפי קיילב.

אני עולה להתלבש. כמובן שאני בוחר ללבוש חליפת מיו מילאן.  אני יודע שאני חייב להראות במיטבי.

אני שוב איש עסקים בעיר הגדולה ועוטה על פניי ארשת פנים רצינית. אני מרגיש את ההבדל בין איך שהיצגתי את עצמי בשנים האחרונות לבין המקום התחרותי בו אני נמצא היום. אני יודע שאני הולך לכבוש את כיסא המנכ״ל. עליי לעשות זאת בחוכמה, באופן שקלייב לא ירגיש שזאת כוונתי ובעצם יגיש לי את התפקיד על מגש של כסף.

אני נוסע למשרד ונכנס לחניון. ״מר מיין חזרת!״ קורא לעברי השומר בחניון, ״כמה טוב לראותך. האם אני מבין נכון. וחזרת לתמיד?״ הוא שואל בזמן שהוא סוקר את הטסלה החדשה והנוצצת שלי.

״היפה הזאת שלך?״ הוא מצביע עליה. הוא לא מחכה לתשובה ומנפיק לי מייד אישור חניה. ״אני אדאג להחליף את השלט עבורך.״

״תודה,״ אני עונה לו, ״כמה טוב לחזור הביתה.״

אני עולה למשרד ומתקבל גם פה בשמחה. לוקח לי זמן להגיע לחדרו של קלייב כיוון שהעובדים בקומה באים לקראתי וכל אחד מהם מביע את שמחתו לראות אותי.

קלייב ששומע את ההתרגשות בחוץ נעמד בכניסה לחדרו, נשען על המשקוף כשידיו משולבות על חזהו. הוא בהחלט נראה מי ששולט ביד רמה על כולם. אבל עליי זה לא עובד, אני מכיר אותו טוב מידי ויודע שהוא בכוננות ספיגה. הוא יודע שהוא עומד לחטוף ממני.

אני מפתיע אותו וניגש אליו עם חיוך גדול. ״כמה טוב לראות אותך קלייב, אתה נראה נפלא,״  אני אומר לו ונכנס לחדרו.

״מה אתה רוצה?״ הוא יורה מייד לעברי, ״למה באת?״

״סליחה?״ אני אומר ההשתוממות, מרים גבותיי בפליאה, ״שכחת שסיפרתי לך על מצבה של אימי.”

“אני לא סנילי, ״ הוא עונה לי כעוס, ״התכוונתי למה באת לכאן, למשרד. ״

״מה עובר עליך קלייב, אני שותף בחברה, למה שלא אבוא לפה? אתה מצפה שאעבוד מחדרי במלון?  באמת, אני ממש לא מבין אותך.״

המילים שלי מבלבלות אותו והוא משתתק. אין לי ספק שהוא חושב מה לענות לי. "חשבתי שתשמח לפגוש אותי. אתה קולט שארבע שנים לא התראינו?"

 ״כן, כן,״ הוא עונה בחוסר סבלנות,״ אתה מבין שלא ידענו שתבוא. לא הכנו לך את החדר.״

״מה זאת אומרת? אתה רוצה לאמר לי שנתת את החדר שלי למישהו אחר? אני כבר לא שותף פה?״ הפעם הטון שלי כבר פחות ידידותי.

״התכוונתי שהיינו, אתה יודע…מנקים אותו, פותחים חלונות שיכנס אוויר,״. הוא מגמגם.

אני זוכר בדיוק איך החדר שלי נראה. כל אחד מהשותפים עיצב את שלו כרצונו.

מרק מילא אותו בחפצים להפגין את עושרו, כמו בר משקאות עם דלפק וקיר מלא בקבוקים, קלייב מילא ארון תצוגה עם הגביעים שזכה בהם.

אני הכנסתי ספת עור ושולחן עגול עם כסאות בפינה, אני אוהב ריהוט מינימליסטי, מה גם שאין לי צורך להפגין את עושרי.

כשהסתיימה מלאכת העיצוב הודו שותפי שחדרי הוא היפה מכולם.

״אני רוצה להבין,״אני אומר הפעם בקול רגוע, ״המנקה לא טורחת לנקות את חדרי כשהיא מנקה את המשרד?״ הוא מסתכל עליי מבולבל. “הכל בסדר קלייב, תודיע לה שחזרתי. אני אסתדר היום.״

 קלייב מתקשר מיד למריה המנקה ומבקש ממנה שתעלה ללא דיחוי לנקות את חדרי.

״תודה קלייב אין כמוך,״ אני אומר לו, ״אני לא אפריע לך יותר. אני בטוח שיש לך מלא עבודה. כייף לראות אותך וטוב לחזור סוף סוף הביתה.״

אז עכשיו הוא יודע שחזרתי לתמיד. שיתמודד.

אני ממהר לחדרי. אני רוצה להקדים את המנקה ולהבין מה הציק לקלייב.

׳אז הפכת את החדר שלי למאורת הזיונים שלך,״ אני חושב במרמור.

אני מודה על כך שיש לי אפשרות לפתוח חלונות ופותח אחדים מהם, נותן לאוויר נקי לזרום לחדר. אני מוריד מעליי את הז׳קט וניגש להסיר את הסדין המוכתם מעל ספת העור הלבנה שלי.

״אני לא מתכוון להתעסק במה שהיה עד היום,״ אני אומר למריה הנבוכה שמבחינה במבט מלא הגועל שעל פניי, ״את יודעת מה אני מצפה ממך החל מהיום.״

״אני מצטערת מיסטר מיין,״ היא אומרת נבוכה וממהרת לקחת ממני את הסדין. אחר כך היא נכנסת בצעדים מהירים לשירותים הצמודים והמקלחת וממרקת אותה כאילו מישהו רודף אחריה. היא מרוקנת את הזבל מהפחים וזורקת לתוך השקית גם את הסדין.

״הכל בסדר מריה,״ אני אומר לה כשהיא שואלת אם יש עוד משהו שאני רוצה שתנקה, ״את לא אשמה. אני יודע שזאת לא את ש… בכל אופן החדר עכשיו נקי וזה מה שחשוב. אני יכול להתחיל לעבוד.״

אני סוגר את החלונות, מסיט מעט את הווילונות כיוון שהשמש בשיאה והחדר מוצף מאד באור. בשנותיי במזרח, כשעבדתי מחדרי, התרגלתי לחדר פחות מואר וכך נעים לי יותר.

אני מוציא את המחשב ונכנס לחברה. הדבר הראשון הוא להודיע לכולם שאני פה, למרות שנפגשתי עם לא מעט מהם.

קונור מיין –

בוקר טוב לכולם,

כפי שאתם יודעים אני פה בניו יורק.

ארבע שנות עבודתי במזרח הגיעו לסיומן.

אמנם אמשיך לעבוד עם החברות איתן קשרתי קשרים,

אבל אתנהל מהמשרד כאן.

שמח לחזור הביתה, שמח לחזור למשרד.

שיהיה לכולכם יום נעים.

קונור

אני יכול לדמיין את הפרצוף של קלייב בזמן שהוא קורא את מילותיי, ולא פחות את הברכות שאני זוכה להן מהעובדים ששמחים שחזרתי. אני לא מופתע לראות שאנאבל לא כותבת דבר.

אני נכנס לבדוק את הבנקים, מציין לפניי את המספרים במיזכר במחשב.

אחר כך אני נכנס לדוחות. אני רואה לנגד עיניי איך המספרים משתנים כאשר ליד כל תיקון מופיעים ראשי התיבות א.מ.

אני מושך את הזמן עד שאפגש עם אנאבל פנים אל פנים. אני לא יכול להסביר למה אני מתרגש כל כך. מעולם לא הייתי כזה.

המספרים משתנים כל הזמן מול עיניי וכיוון שאני יודע לקרוא אותם היא מרשימה אותי. אני לא מחכה יותר.

אני ניגש לאליזה לקבל ממנה מעט מידע. "ספרי לי, מה חדש בעיר הגדולה? אני מודה שאני צריך קצת זמן להתאושש מהלם התרבות," אני מחייך אליה.

"היית חסר," היא עונה לי, "העניינים הם לא כפי שהיו."

"למה את מתכוונת," אני מעמיד פני תם, "לא נראה לי שהשתנה פה הרבה."

"עוד תגלה בעצמך," היא אומרת ומביטה בחשש לצדדים.

"אני מניח שיש אנשים שעזבו אחרי שעזבתי," אני מוביל אותה לכיוון שאני רוצה.

היא קמה ממקומה. ברור לי שקרה משהו. אני קולט שהיא חסרת מנוחה. "אז כפי שאמרתי לך הכנסנו מספר שינויים. אני הולכת להראות לקונור את השינויים במטבח אני יכולה להכין לך  לשתות קלייב?"

עכשיו כבר ברור לי למה היא כל כך מתוחה. "כן, ואליזה, להזכירך השם הוא מר סטון."

"מאז שנודע לו שאתה חוזר הוא רודה בכולנו," היא משתפת אותי בשקט בזמן שהיא מכינה לו קפה. "אלה סוגי הקפה שבחרנו. אם יש משהו שאתה רוצה שנוסיף תודיע לי ואזמין."

"אני שותה קפה רגיל. לא מרגשים אותי כל הטעמים האלה," אני עונה לה, "ותקראי לי קונור."

היא מחניקה חיוך. ברור לה שאנחנו מדברים באותה שפה.

"שמעת על מנהלת החשבונות?" היא ממהרת לשאול לפני שנעזוב את המטבח.

"אני מבין שהוא פיטר אחת ולקח אחרת," אני עונה קצרות.

"הוא הסתבך איתה. היה עסוק בלהתעסק איתה במקום שהיא תטפל בחשבונות."

'בחדר שלי אני מניח,' אני חושב לעצמי אבל כמובן שלא משתף אותה במחשבותיי.

"אנאבל עושה רושם מעולה. לך תתרשם בעצמך," היא סוף סוף אומרת את מה שאני רוצה לשמוע.

"אולי כדאי באמת שאעשה זאת. היכן היא יושבת?" אני שואל רגע לפני שאנחנו יוצאים מהמשרד.

"כמה זמן לוקח לך להכין כוס קפה מחורבנת?" שואג עליה קלייב.

"איך אתה מדבר?" אני אומר לו בטון לא מרוצה, "בסך הכל היא לימדה אותי איזה סוגי קפה יש כאן."

"עוד אחד שאיכפת לו. תני לו קפה רגיל והוא מרוצה," הוא אומר בלעג ולא קולט מה הוא אומר. זה מה שאני לא סובל אצלו. המילים נורות ממנו בלי לחשוב.

"מה לעשות שלא כולם כמוני? יש כאלה שמוציאים הון רק כי בטבלית הקפה יש נגיעות של אגוזים," אני עוקץ אותו. הוא פותח את פיו לענות לי אבל הפעם מתאפק, "כי זה באמת הדבר הכי חשוב בחברה שלנו. אני מניח שכולם באים כעת לעבודה עם שיר בלב."

הפנים שלו מאדימות מרוב כעס והוא פונה לחדרו משאיר אחריו שביל של קפה שנשפך על הריצפה בגלל הליכתו המהירה.

אני עומד מול חדר ארבעה עשרה ונושם עמוק. רגע האמת הגיע.  

 "Bonjour mademoiselle" אני מברך אותה לשלום בזמן שאני נכנס לחדרה.

"Bonjour monsieur comment ca va" היא עונה.

"עד כאן," אני אומר לה אני לא באמת מדבר צרפתית.

"אמרתי לך בוקר טוב אדוני, מה שלומך?" היא צוחקת.

"המבטא שלך באנגלית מושלם," אני מתפעל.

"אנגלית זאת שפת האם שלי, או אם לדייק שפת האב שלי. אימי דוברת צרפתית אבל בבית דיברנו אנגלית," היא מסבירה לי.

"אם כך נרגעתי. כבר חשבתי שעליי לקחת קורס מזורז בצרפתית כדי לתקשר איתך," אני אומר לה ומזייף אנחת רווחה.

"אתה מצחיק, איך יכולתי לעבוד פה אם לא הייתי יודעת אנגלית?" היא אומר ומחייכת.

"חשבתי שהמספרים היא שפה בינלאומית," אני עונה.

"הלוואי וזה היה כל כך פשוט," היא מצביעה על המחשב ועליו ספרי החברה.

"ומי אתה?" לשאלה הזאת לא הייתי מוכן.

אני מחליט לא לגלות לה עדיין מי אני. "אני קונור, נעים להכירך מיס.." אני.

"אני מניחה שמי אני אתה יודע, אחרת למה פנית אליי בצרפתית?"