בר אבידן -מאמינה באהבה

החלטה גורלית ב – רוי אליסון

טילי

"כל כך פחדתי שאיבדתי אותך קטנטונת, אבל ידעתי שזה דרכו של עולם," אומר אבא. על פניו ניכר שאין מאושר ממנו.

"גם שכבר יהיה לי בית משלי, וילדים משלי, תמיד תהיה מאד חשוב בחיי," אני אומרת לו.

"אם תמשיכי כך בסוף עוד אבכה," אומר אבא, "וכידוע לך הגברים של הכפר לא בוכים."

"אם כך תשאיר אותי לבד ותן לי לפרוק את המזוודות, זה הרגע לתרגל את החזרה הביתה."

כאשר כל הדברים מאורגנים במקומם, ואפילו המזוודות דחופות עמוק בארון, אני מתקשרת לריצ'ארד גריפין.

"אני כאן," אני אומרת לו, "מתי תרצה שנפגש?"

"מצידי מחר בבוקר," עונה ריצ'ארד.

"אם כך נתראה מחר,"  אני עונה  .

"האם אני יכול לשלוח לך את חוזה העסקתך," שואל ריצ'ארד.

"אשמח לעבור עליו, למרות שאני בטוחה שהוא יהיה לשביעות רצוני," אני עונה לו בבטחון.

"אני חייב להיות גלוי איתך טילי. עברתי על קורות החיים שלך. נדל"ן הוא לא תחום שהתמחית בו. אין לי ספק שלא תהיה לך כל בעיה להשתלב בו, אבל נראה לי שאת נוטה יותר לתחומים אחרים.

האם את יודעת שבמשרד של מק'מסטר יש משרה פנויה? הם עוסקים בתחומים שמעניינים אותך," אומר ריצ'ארד.

"אני יודעת, וגם על המשרה אצל קליידמן. הרי כולכם פרסמתם באותו לוח. בחרתי לפנות רק אליך ואני שלמה עם החלטתי. אני מכירה אותך ויודעת שאתה אדם טוב והגון וזה שווה בעיני יותר מעוד כמה אלפים בשנה," אני מרגיעה אותו.

"מודה שקצת חששתי מכך שתדעי על המשרות האחרות אבל אני שמח שדיברנו על כך. אז נתראה מחר בעשר, כי בתשע אני בבית משפט," אומר ריצ'ארד.

כעבור זמן לא רב אני מקבלת במייל את החוזה, מדפיסה אותו, ועוברת על כל הסעיפים. אני מופתעת לראות שהשכר שרשום שם הוא גבוה ממה שהוצע לי.

"בוא תקרא את החוזה שלי," אני מבקשת מאבא.

"טילי אני לא מאמין הוא כמה הציע לך," הוא אומר, "זה שכר מאד גבוה."

"אני יודעת, הרי הסכמתי לעבוד בשכר נמוך יותר. זה רק אומר שהוא רוצה אותי לטווח ארוך וזה מאד משמח אותי. זה אומר שאני בהחלט יכולה לומר שחזרתי הביתה," אני אומרת, "ולכבוד זה בהחלט שווה לשתות בקבוק בירה."

"כמה שהילדה שלי גדלה, היא שותה כבר בירה," מחייך אליי אבא.

"אתה מכיר את החוק שמעל גיל עשרים ואחד מותר לשתות," אני אומרת, "אבל אם ניסית לברר אם אני שותה הרבה, התשובה היא ממש לא."

"תמיד ידעתי שאת ילדה חכמה," אומר אבא והולך להביא בירות.

אנחנו יושבים על המרפסת ואני מספרת לו על חיי בעיר הגדולה.

"אז מחר אני מתחילה לעבוד ואני רוצה לשמוע שגם אתה חוזר לעצמך," אני אומרת לאבא, "הגיע הזמן שהחיים בבית סטיבנסון יחזרו למסלולם."

"עכשיו שאת כאן, אני מבטיח לך," אומר אבא ומניף את בקבוק הבירה הריק באוויר.

?

אני קמה מוקדם ולפני הכל אני ניגשת למטבח.

אני מחליטה קודם כל לאפות, ולכן חותכת תפוחים, מרדדת בצק, ומכינה פאי תפוחים בקינמון.

" איזה ריח נפלא," אומר אבא שריח האפייה מגיע לאפו. "עכשיו אני כבר מאמין שהילדה שלי בבית. כל השנים האלה קניתי בצרכנייה עוגות תפוחים. זה מזכיר לי אותך. ולמרות שהן עוגות מאפה בית אף אחת לא מתקרבת לעוגות שלך."

"עכשיו אני פה ויהיו לך כמה עוגות שתבקש," אני אומרת, "הכנתי לך גם קפה. אני חייבת ללכת להתקלח ולהתלבש."

אני ניגשת להתלבש,  בוחרת חליפה שחורה, חולצה לבנה, ונעלי עקב שחורות.

אני  מכניסה את המחשב לתיק ויוצאת לארוז את אחת העוגה.

"תראו אותך," קורא אבא בהתפעלות, "אם למישהו היה ספק שאת עורכת דין, עכשיו כבר לא יהיה לו."

הוא שם לב שאני  אורזת את אחת העוגות ומניח שאני לוקחת אותה למשרד. "כמה מתאים לך," הוא אומר.

?

אני נפרדת מאבא  ויוצאת לעבר המשרד. אבל לפני כן יש מקום אחד שאני רוצה לעבור בו.

אני פונה במעלה הגבעה לביתם של מר וילסון ואשתו מרי. יש לי צורך לשתף אותם בעובדה שסיימתי את לימודיי בהצטיינות ושחזרתי לכפר.

אני מחנה את הטנדר וניגשת לצלצל בפעמון. כיוןן שאין תשובה אני מצלצלת פעם נוספת . לבסוף אני מניחה את העוגה על מפתן הדלת ורושמת פתק- " חזרתי. מקווה לראותכם. באהבה טילי סטיבנסון."

?

כאשר אני מתכופפת להניח את הפתק נפתחת הדלת.

"זו את, מה את עושה פה? באת להתנצל והבאת לי עוגה כמנחת פיוס?" אומר הגבר ההוא שבו נתקלתי בצרכנייה.

אני מושיטה לו את הפתק.

"תגידי כמה שנים לא היית פה?" הוא שואל אותי בו בזמן שהוא בוחן את לבושי.

"שש שנים," אני עונה לו.

"אני מבין. אז את לא יודעת," הוא אומר בפנים רציניות.

"אני מניחה שלא. למרות שאיני יודעת למה שאתה מתכון שאיני יודעת, " אני אומרת ומביטה בו בשאלה.

"מר וילסון נפטר לפני ארבע שנים," הוא אומר.

"ומרי?" אני שואלת.

"שנה לפניו," הוא עונה.

"אוי, זה נורא," אני אומרת ומתאפקת לא לפרוץ בבכי לידו,.

"אני מצטערת שהפרעתי לך." אני מתכופפת ומגישה לו את העוגה. "קח אותה כמנחת שלום. אני לא אוהבת לריב עם אנשים."

אני משאירה אותו לעמוד עם העוגה ביד, נכנסת לטנדר, ויוצאת משם במהירות, משאירה אחרי ענן של אבק.

"שלום אני מטילדה סטיבנסון," אני אומרת למרלי המזכירה, "אנא קראי לי טילי, כך כולם קוראים לי בכפר."

"אני מרלי. ריצ'ארד כבר חזר מבית משפט והוא מחכה לך," עונה מרלי.

"טילי," אומר ריצ'ארד וקם ללחוץ את ידי, "את נראית נהדר."

אני מוציאה מתיקי את עותקי החוזה החתומים. ריצ'ארד לוקח את הטפסים מוסיף את חתימתו ומחתים בחותמת החברה.

"ברוך בואך למשרדינו. בואי אראה לך את המשרד שלך ואכיר לך את שאר העובדים. הוא פותח בפניי את הדלת ונושא בידיו ערימה של תיקים.

אנחנו עוברים בין החדרים וכולם מאירים פנים אליי.

"וזה החדר שלך," אומר ריצ'ארד .

אני מחייכת למראה החלונות הגדולים הצופים על השדות.

"ידעתי שתדעי להעריך את הנוף," אומר ריצ'ארד, "שאר העובדים הם לא מהכפר וקשה להם להתלהב ממראה שדות החיטה והתירס הזהובים."

"לא ידעתי כמה הם חסרו לי עד שחזרתי לכאן," אני מודה, "ועכשיו לעבודה. מה יש לנו בתיקים האלה."

"בחרתי בשבילך את התיקים שיש בהם סכסוכים על הקרקעות. אני מניח שהעברת נכסים פחות יעניינו אותך," אומר ריצ'ארד.

"אני מודה שאתה צודק," אני אומרת ואנחנו מתיישבים לדבר על כל אחד מהתיקים.

"אני נהנה לראות איך את חושבת . את בהחלט בחורה חכמה. אני מרגיש בר מזל שבחרת לעבוד אצלנו.יש לו הרגשה טובה לגבי התיקים האלה," אומר ריצ'ארד.

?

התיק האחרון הוא של אמט בטלר נגד רוי אליסון.

"מר אליסון הוא הלקוח שלנו. הוא חבר טוב שלי שעבר לגור כאן ולקוח טוב של החברה. אני אקבע לך פגישה אתו למחר בבוקר ואת הגישור נקבע לאחר הצהריים. מתאים לך?" שואל ריצ'ארד.

"אתה הבוס. מה שנראה לך מתאים, מתאים גם לי."

אני שוקעת מיד בעבודה. מידי פעם עובר ריצ'ארד ליד משרדי ומציץ לראות אותי בעבודתי.

אני יושבת וכותבת כתבי הגנה ושולחת כל אחד מהם לריצ'ארד.

היום עומד להסתיים כאשר למשרד נכנס אמט. "מי מטפל פה בתיק שלי?" הוא שואל בקול רם.

"עורכת הדין סטיבנסון," עונה לו מרלי.

"ברור לך שאת עומדת להפסיד," הוא אומר לה, "חוץ מזה את לא יכולה להתנהל מולי בגלל העבר שלנו."

"ספר לי על העבר שלנו מר בטלר. האם היינו פעם זוג?" אני שואלת אותו.

"את יודעת יפה מאד," עונה אמט.

"יודעת מה? ניהלנו פעם יחסים כלשהם? למעט העובדה שלמדנו באותו בית ספר ואתה חשבת שארצה להיות חברה שלך.

אתה באמת חושב שאני אתנקם בך על מה שאמרת לי לפני שש שנים? בכל מקרה אתה יכול להיות רגוע. לא אני אעמוד מולך. הרישיון שלי יגיע רק עוד כמה ימים. מי שמייצג את הלקוח שלנו הוא עורך הדין גריפין. וכיוון שאיני יכולה לדון איתך בתיק עצמו אתה מתבקש לצאת מכאן."

יום העבודה הראשון הגיע לסיומו.

"אני הולכת," אני אומרת לריצ'ארד.

"שמעתי על השיחה שלך עם אמט בטלר. אני גאה בך. נהגת בו במקצועיות רבה," מחמיא לי ריצ'ארד.

"תודה לך," אני עונה לו.

אני נוסעת ישר הביתה. עדיין מרגישה בגופי את האדרנלין מיום העבודה הראשון.

בשביל  הגישה הביתה האני מבחינה שדלתות האורווה שעמדה נטושה כבר שנים, פתוחות לרווחה. אני קופצת מהטנדר וממהרת לראות מה קורה.

אני המומה לראות את האורווה נקיה, מלאה בחציר ושני סוסים מציצים מבעד לתא.

"זו מי שאני חושבת?" אני שואלת בהתרגשות.

אבא מביט בי בחיוך רחב. "הבטחתי לך שאקח את עצמי בידיים. סידור האורווה הזו היא חלק מהעניין, את לא חושבת?"

"אני יכולה לקחת את מייפל לסיבוב?" אני שואלת חסרת סבלנות.

"אני חושב שכדאי לך קודם לצאת מהחליפה המחויטת שלך ומנעלי העקב, מה דעתך?"

"בטח," אני עונה.

אני רצה להחליף את החליפה בשמלה קייצית עטורת פרחים וחוזרת בריצה לאורווה. "בואי יפתי," אני אומרת לסוסה, "אנחנו הולכות לטיול."

ברגע שמייפל מרגישה  אותי על גבה היא פורצת בדהרה לכיוון שדות החיטה. אין לי צורך לכוון אותה או להורות לה לאן לדהור. כאשר אנו באמצע השדה מאיטה מייפל את הקצב.

"אל תזוזי," אני שומעת צעקה של גבר ואחריה קול יריה. מייפל קופאת ואני איתה.

"שכחת שיש פה זאבים?" שואל הגבר ההוא מהצרכנייה.

"מה אתה עושה פה?" אני שואלת אותו, "אלה השדות של אבא שלי."

"אני יודע," הוא עונה לה, "אבל הזאבים הם של אף אחד. רדפתי אחריהם מהשדה שלי ורציתי להבריחם מחוץ לכפר. לא היה לי מושג שמישהו רוכב פה בשעות האלה. אף פעם לא ראיתי בחווה שלכם סוסים."

"אז פשוט הרגת אותם?" אני אומרת לו בכעס.

"אם הייתי צריך להרוג אותם בשביל להציל אותך הייתי עושה זאת, אבל עכשיו רק יריתי באוויר כדי להבריח אותם," הוא עונה לי.

"ולמה שתרצה להציל אותי, אתה הרי שונא אותי," אני עונה לו.

"איך אני יכול לשנוא מישהי שאופה עוגה כזו טעימה?" הוא עונה לי, "המתקת לי את הבוקר."

"מאיפה לך שאפיתי אותה?" אני שואלת בהתרסה, "אתה יודע, יש לך נטייה לקבוע דברים בלי לבדוק."

"בתור גבר שחי לבד, האפשרות היחידה לאכול עוגה היא לקנות בצרכנייה. ושם אין עוגות כאלה טעימות. אז יש רק אפשרות אחת, שאת אפית אותה," הוא עונה לי.

"אני נאלצת להסכים איתך," אני אומרת לבסוף.

"אני שמח שהגענו להסכמה טילי," הוא אומר לי. לרגע אני מתפלאת כיצד הוא יודע את שמי אבל אז אני נזכרת בפתק שכתבתי הבוקר ועיני מתמלאות דמעות.

"אני חושבת שאלך כעת. אני רוצה להניח פרחים על קברם של מר וילסון ומרי," אני אומרת לו.

"אם כך אלווה אותך ברשותך," הוא אומר לי.

"אז עכשיו אתה האביר השומר שלי?" אני שואלת.

"אני מרגיש חובה לשמור עליך שכן את זו שנלחמת בשבילי," הוא עונה לה, "שמעתי שאת אשה מבריקה."

"אני לא מבינה," אני מסתכלת עליו מבולבלת.

"אני רוי אליסון," הוא עונה לי.

"מה דעתך להצטרף אלינו לארוחת ערב? אוכל לעדכן אותך בקשר לתיק שלך," אני מציעה.

"אשמח להצטרף, אבל לא אוותר על הפגישה אתך בבוקר לכן לא נדבר על עבודה הערב," עונה לי רוי.

אנחנו רוכבים יחד חזרה ומכניסים את הסוסים לאורווה.

"מה גרם לך לבוא לכפר שלנו?" אני מתעניינת.

רוי מספר לי על חייו בעיר הגדולה. "יום אחד מצאתי את עצמי עומד מול החלון המשקיף על העיר הגדולה, חשבון הבנק שלי תפח ברמות מטורפות, אבל לא הייתי שמח בכלל," אומר רוי.

"גם פה לא נראית לי שמח כל כך," אני מעירה.

"את טועה וגם לא. אני הרבה יותר רגוע. אבל עד היום לא הרגשתי מאושר. הבוקר כשבאת והנחת את העוגה על מפתן דלתי ידעתי שמצאתי את מה שאני מחפש כל הזמן. לשמחתי גיליתי שהדרך אליך קרובה משחשבתי שכן את מייצגת אותי," אומר רוי.

"האמת היא שעדיין לא קיבלתי את הרישיון ולכן ריצ'ארד ינהל את הגישור. אבל כתב ההגנה הוא לגמרי שלי. יש לי הרגשה שהגישור לא יתקיים וכתב התביעה ימחק עוד לפני חצות היום," אני עונה לו בבטחון.

ריח הבשר הניצלה על האש מוביל אותנו לחצר האחורית.

"הי טילי, ברוך הבא רוי," אומר אבא.

"אתם מכירים?" אני שואלת בפליאה.

"ברור," עונה אבא, "זו לא הארוחה הראשונה שלנו יחד."

אני  עוזבת אותם נגשת למטבח להכין תוספת לבשר.

?

ג'ון

"נו?" אני שואל את רוי.

"צדקת לגמרי. היא מדהימה," עונה רוי.

"אמרתי לך שתתאהב בה כשתכיר אותה," אני אומר לו בחיוך.  

"בינינו נראה לי שהתאהבתי בה עוד לפני," עונה רוי.

"מה אמרתי לך רוי?" קוראת טילי כאשר היא יוצאת ובידה האחת קערה גדולה של סלט ובשנייה הטלפון הנייד. "אמט משך את כתב התביעה."

"זה אומר שיש לנו את הבוקר פנוי," אומר רוי, "אולי נדבר עם ריצ'ארד שיאפשר לך לאחר מחר. הייתי שמח לבלות איתך בבוקר. הייתי רוצה שתכירי את החווה שלי. יום אחד זה יהיה הבית שלך, אחרי שתסכימי להיות אשתי."

"רוי אתה מכיר אותי זמן מאד קצר, איך אתה יכול לדעת?" עונה טילי.

"את טועה. אבא שלך מכיר לי אותך כבר מיום שאני פה. זה היה רק ענין של זמן שאת תבואי וניפגש."