פרק 2 – מציירת רגשות
ג'ורדן מילר
דווקא בגלל שכל כך נעים לי אני יודע שאני צריך להתנתק ממנה.
הדבר האחרון שאני רוצה זה לפגוע בה.
"אני חייב ללכת. תודה על הקפה. את צדקת הוא היה בהחלט בזמן," אני אומר לה.
אני לא ממתין שתגיב, ובכל זאת מעיף מבט אחרון.
היא מחניקה חיוך.
מעניין מה עובר לה כעת בראש.
"זה יכול להיות אחד משתי האפשרויות. האחת ש.." אני חושב לעצמי וממהר לגעור בעצמי שכמה דקות לידה ואני כבר מתחיל לדבר כמוה.
"תתרכז במציאות שנכפתה עלייך," אני אומר לעצמי, "אתה חייב להיות מאופס."
אני נגש לעמדת המודיעין.
"אני מבקש שתשאירי פה הוראה לא למסור שום מידע עליי. אני לא מעוניין לראות איש אלא אם כן אתן לכם הוראה מפורשת. בכלל אם ישאלו אם אני גר כאן אני מבקש שתאמרו שלא שמעתם את שמי מעולם. אני יודע שאני מבקש מכם לשקר, אבל בחרתי לגור בבניין הזה בגלל ששמעתי על רמת האבטחה הגבוהה שבו," אני אומר לאידה.
"אני אדאג שלא יטרידו אותך," היא מבטיחה לי, "הכל בסדר מר מילר? אם אתה צריך שמירה מיוחדת אני יכולה לסדר לך."
"תודה אבל אין צורך. אני פשוט לא אוהב שמטרידים אותי," אני עונה לה. היא מביטה בי אבל אין לי שום כוונה לספר לה את סיפור חיי כפי שהם היום.
*
מספר ימים לפני המשפט נפגש איתי כלב השמירה ונתן לי מכשיר טלפון נייד חדש.
"כדי שלא יצטטו לשיחות שלנו," הוא אמר לי.
הדבר הראשון שעשיתי היה לקחת אותו לחבר שמומחה בנושא וביקשתי שיבדוק אם יש מעקב עליי. כמה לא הופתעתי שהיה.
בחרתי לעזוב את הבית המרווח שלי ולשכור דירה באזור הרבה פחות טוב וגם לקנות רכב נוסף.
הייתי חייב לטשטש את עקבותיי עד שאבין איך העולם הזה פועל.
ברור לי שאחרי שכל זה יגמר אני רוצה את החיים שלי חזרה.
*
אני נכנס לדירה הריקה שלי. אין טעם שארהט אותה אם אני מתכוון לחזור לבית שלי. ואולי לא?
אני מתחיל לחשוב שאולי עדיף שאחפש בית אחר.
אני שוב חסר מנוחה. התוכנית שלי הייתה לחזור הביתה ולשבת לקרוא את המסמכים שנמסרו לי רק הבוקר. במקום זה הראש שלי עסוק רק בדבר אחד, או אם לדייק בילדה-אישה אחת.
אני מתיישב על הכיסא הגבוה שליד הדלפק במטבח, מניח עליו את המחשב שלי ומחבר את האוזניות. אני מפוצץ את האוזניים במוסיקה. אני חייב לנטרל את המחשבות שעוברות לי בראש כעת.
אם חשבתי שזה יעזור להשקיט אותי זה עושה בדיוק את ההיפך. אני מעיף מבט דרך החלון בסלון, סוקר את הרחוב. לפי מה שנראה לי אין אחריי מעקב.
אני חוטף את המעיל, שם את המחשב בתיק ,יוצא החוצה והולך לסטארבקס,
אני שמח לראות שיש שולחן מוסתר בפנים, הולך אליו ומזמין קפה עם כריך.
המוסיקה בבית הקפה אמנם בקול רם אבל עדיין שקטה מספיק כדי שאוכל להתרכז.
אני מתקשה להתנתק מהכעס שעולה וגובר בי לנוכח כתב האישום הזה. אני כועס על ג'ונתן שבגללו נקלעתי למצב הזה, אבל מצד שני יודע שאעשה הכל כדי לעזור לו רק מהטעם הפשוט שאנחנו חולקים אותו דם.
אני לא בטוח שהוא היה עושה אותו הדבר למעני סביר שהיה מסרב.
אני יוצא רגע למרפסת למרות הקור העז ומתקשר למרכז הגמילה.
"הוא בסדר," עונה לי האחות האחראית, "טוב לא בדיוק בסדר. הוא שרוי בדיכאון ולא רק בגלל כאבי הגמילה. הוא מדבר המון עלייך. הוא אכול חרטה שגרר אותך להילחם את המלחמה שלו, יהיה מה שזה יהיה."
"תמסרי לו שהתקשרתי לשאול לשלומו," אני אומר לה. יותר מזה אני לא יכול להביא את עצמי לומר.
אני לא יכול לומר שהמילים שאמרה אינן נוגעות בי. לפחות הוא מבין למה הוא גרר אותי.
אני יושב כעת מרוכז כולי בניירת, כותב לעצמי הערות לקראת יום העבודה מחר בו אתחיל לכתוב את כתב ההגנה. יש לי שבועיים עד לפתיחת השימוע הבא.
אני יושב עד שעת הסגירה כאשר קראתי את החומר פעמיים וכתבתי לי הערות.
סמוך לחצות אני מקבל צלצול בטלפון המיוחד.
"בקשת ממני שאטפל בתיק הזה," אני יורה מייד לעברו, "לא קנית ממני את כל שעות הפנאי שלי. זו פעם אחרונה שאתה מתקשר אליי בשעה כזו."
"יש לך מושג עם מי אתה מדבר?" אומר לי בקור הגבר מעבר לקו.
"זה לא מעניין אותי. מבחינתי כל מי שמתקשר לטלפון הזה הוא אותו אחד," אני עונה לו באותו טון קר. "אני מוכן לציית לחוקים מסוימים והסיבה ידוע לך היטב, אבל גם לי יש גבולות." אין לי ספק שאני עובר את הגבול מבחינתו, אבל גם יודע שאסור לי להפגין חולשה בכל שלב של הקשר הכפוי הזה בינינו.
"אני דורש לדעת היכן אתה נמצא בכל רגע נתון," הוא אומר.
"אני נמצא כעת עם המכנסיים למטה, בתוך בלונדינית עם שדים ענקיים," אני אומר לו, "וכאשר אני במצב כזה אני מצפה שאיש מכם לא יפריע לי. אתה גבר, אני לא צריך להסביר לך."
"דווקא על בלונדינית בחרת לספר לי?" הוא צוחק.
"תקשיב טוב, אני לא בוחר אותן לפי צבע השיער אלא לפי נתונים אחרים, אם אתה מבין למה אני מתכוון," אני יורה לעברו.
הוא שותק לרגע ואני מרגיש שהוא קונה את הסיפור לי.
"תתקשרו אליי רק בבוקר. ועכשיו תן לי לסיים את מה שהתחלתי," אני אומר ומנתק את השיחה.
אני אוסף את הדפים והמחשב ומכניס אותם לתיק שלי.
"בלונדינית עם שדיים ענקיים," אומרת לי בחיוך מאד מסוים המלצרית, "לא הייתי מגדירה את החזה שלי כזה."
"ואני לא הייתי מגדיר את מה שקרה פה שאני עם המכנסיים למטה," אני עונה לה, "לא לימדו אותך שלא מנומס לצותת לשיחות של אחרים?"
היא נבוכה. "אני…כלומר.." היא מתחילה לגמגם.
"זה בסדר, אל תיקחי אותי ברצינות. גבר שמדבר כך לא יכול להיות רציני," אני אומר לה.
אני חוזר שוב לדירה האפלה שלי, מדליק רק את האור במבואה, הולך לחדר השינה ונכנס לחדר האמבטיה הצמוד אליו להשתין ולצחצח שיניים.
דמותי משתקפת אליי מהראי. אני מרגיש את הזוהמה מתחילה להידבק בי. יש לי צורך להרגיש שפוי ונורמלי. אני יודע איפה אני יכול למלא את הצורך הזה.
אני מביט בשעון וכבר אחת אחרי חצות. אני מודה על כך. כי מה באמת ציפיתי שיקרה. שאני ארד לדירתה ו… באמת ומה יקרה?
אני מוותר על המקלחת ונשכב במיטה על הגב ובוהה בתקרה. לאט לאט עיניי נעצמות.
**
"תקשיב לי טוב," נובח עליי כלב השמירה, "אם לא תעשה כדבריי אנחנו נפגע בה."
"מה אתה רוצה שאעשה?" אני שואל אותו. כבר אין בי כוחות להילחם בו.
"אני אתן לך את אחיך אם תיתן לי אותה," אומר כלב השמירה.
"אתה לא תעז לגעת בה," אני מתרומם ונעמד מולו, אבל מרגיש שאין לי כוח לעמוד, "אותה אתה לא מקבל."
הוא שולף סכין. אין לי מושג איך הגיע הסכין לידיו, ומצביע בו לעברי. "תחליט. או אחיך או הילדה."
לפני שאני מספיק לענות אני מתעורר שטוף בזיעה קרה.
**
החלום הזה מטריד את מנוחתי. מה פתאום היא התערבבה בכל הסיפור הזה.
מאי סורנטו
פתאום הוא חיבק אותי. כל כך היה לי נעים שלא חשבתי לרגע כמה זה מוזר.
לא שאני מנוסה גדולה, אבל לא הרגשתי שהיה בזה משהו לא מוסרי, אם אפשר לקרוא לזה כך, לאופן שחיבק אותי.
הרגשתי כל כך מוגנת.
חמימות גדולה התפשטה בגופי למגע שלו, שלא לדבר על כך שניתנה לי אפשרות להסניף את הריח של הבושם היוקרתי שהוא משתמש בו, וכאלה אני יודעת לזהות.
כל כך הרבה שאלות מתרוצצות לי בראש, וכל כך הרבה שקט משתרר בי, משהו שאפילו לי לא מובן.
זה היה רגע כל כך אינטימי שאם היה מנשק אותי באותו רגע זה היה נראה לי טבעי. אני שמחה שהוא לא, כי אני לא יודעת איך הייתי מרגישה אם היה עושה זאת. הבטחתי לאימא שלי שלא אהיה זולה, שלא אתמסר בקלות לאף גבר.
המחשבות שלי נודדות לאימא.
**
"אני כל כך מתגעגעת אלייך," אומרת לי אימא.
פעם בשבוע, אף פעם לא ביום קבוע, היא הולכת לבקר את האם המאמצת שלה שאבודה בעולם השכחה וחיה בבית אבות סיעודי.
אני מחכה להן בקוצר רוח לשיחות האלה שאף פעם איני יודעת מתי תגענה.
לראשונה מזה חמש שנים אני מצטערת שאין לי אפשרות להתקשר אליה מתי שאני רוצה. אתמול היא התקשרה, מה שאומר שאאלץ לחכות לשבוע הבא.
אני כל כך רוצה לחלוק את הרגשות שלי איתה כעת ולאמר לה שהייתי ילדה טובה וזה היה רק חיבוק, כי אמרתי שמזמן לא חיבקו אותי והוא כנראה היה זקוק לחיבוק משלו, שכן אמר לי שהיה לו יום קשה.
הרגע הזה שאני יודעת שאסור לי להתקשר אליה רק מדגיש לי כמה בודדה אני בעולם הזה. כמה מנודה אני.
**
אני לא יודעת להכיל את הרגשות שמסעירים אותי.
יש מי שכותב את הרגשות שלו במילים, אני מציירת אותם.
זה בדיוק מה שאני מחליטה לעשות.
אני ניגשת למחשב ומעלה את תוכנה הגרפיקה שלי. כרגיל מתחילות לעלות בה הפרסומת. פרסומת לצבעים חדשים, למסך פנורמי, למחשב….
"נו באמת, מה אתם חושבים שיש לי שקים של כסף?" אני מתרעמת כנגד הפרסומות.
המילים האלה זורקות אותי שנים לאחור.
**
"נסיכה של אבא," אמר לי אבא כשהייתי בת עשר, "את יפיפה כמו אימא שלך, אבל את החוכמה קיבלת ממני." מאד נעלבתי. אימא שלי אישה מאד חכמה ולא אהבתי שהוא מדבר עליה כך, אבל כיוון שלא הייתי איתו לבד בחדר לא העזתי לאמר על כך מילה.
"את יכולה לאמר לי כמה כסף יש פה?" הוא שאל אותי אבל מבטו היה מקובע על הגברים שמולו.
הוא פתח והראה לי את המזוודה המלאה בשטרות הירוקים.
"זה נראה המון כסף. משהו כמו מיליון דולר," אמרתי לו בלי להניד עפעף, "אבל אני לא בטוחה שאם תספור את זה שתגיע למיליון. דווקא מרגיש לי שלא."
"את חושבת שהם בודקים אותי?" הוא שואל וממשיך להישיר מבט.
"אני חושבת שאתה מבין," עניתי לו ולא את מה שבאמת רציתי לומר כי חסתי עליהם. מי כמוני ידעה שלא כדאי להסתבך איתו.
*
למרות שהייתי רגילה לראות סכומים גדולים של כסף, מעולם לא זלזלתי אפילו בדולר אחד. ביום שעזבתי את האחוזה הגעתי עם עצמי לידי החלטה שלא אגע במעטפה שנתנה בידיי אימא.
את הלילה הראשון ביליתי בשטיפת כלים במסעדה תמורת ארוחה, כאשר המעטפה מוסתרת לי מתחת לבגדים. כך ביליתי את החודשים הראשונים ומהמעט שהרווחתי חסכתי פרוטה לפרוטה. כשהגיע הרגע שיכולתי להיכנס כשותפה בדירה הלכתי לסניף הבנק המקומי והפקדתי את הכסף בבנק, כל כך מנוגד לאופן בו גדלתי.
לו באמת רציתי יכולתי להשתמש בו ולקנות כל מה שאני חולמת עליו, אבל בפנים הרגשתי שעדיף שאשמור אותו לימים קשים.
**
אני טובעת בים הרגשות. אני מרגישה שאני נחנקת, שאין לי אוויר. כובד משקלן של חמש שנות בדידות מתחיל להכביד עליי. אני מחפשת נקודת אור ולא מוצאת אותה.
שוב על הפרסומות שלא מניחות לי. משהו בי דוחף אותי לפתוח דווקא את זו עם המסך. הוא קורץ לי. לשמחתי הוא במבצע והביקורות עליו טובות. בחיים לא מיהרתי לקנות משהו. תמיד הייתי זהירה. אני לא חושבת אפילו דקה ומזמינה את המסך הקעור.
אם חשבתי שיהיו לי רגשי אשם אחרי, זה לא קרה. להיפך אני מאושרת.
מיד כשמתקבל האישור שההזמנה מאושרת מצלצל הטלפון שלי.
"את זוכרת את הלקוח בעל החנות להלבשה תחתונה לגברים?" שואל אותי מר ויטמן בעל חברת הפרסום שאני עובדת עבורה.
"ברור," אני עונה לו. רק לפני שלושה ימים סיימתי את הפרסומת עבורו והיא כבר מופצת בכל הערוצים.
"הוא ביקש אותך," הוא אומר לי.
"סליחה??" אני עונה לו.
"הוא ביקש שתעצבי לו ציורים עבור ליין בוקסר חדש," הוא עונה לי.
"ברצינות?" אני אומרת ומתקשה להאמין.
"אני יכול לקבוע לך פגישה איתו?" שואל מר ויטמן.
"כן," אני עונה לו בקול רגוע למרות שבא לי לקפוץ עד לתקרה מרוב שמחה.
"נאמר מחר בעשר בבוקר?" הוא שואל.
**
"אם מישהו מבקש להיפגש איתך, תמיד תשני את הזמן. זה יראה לו שאת חשובה," אמר לי אבא באחת ההזדמנויות כשעוד חשב שיום אחד אשב באחד מהמשרדים שלו ואנהל אותו עבורו.
**
למרות שאני סתם אחת חסרת חשיבות, אני מחליטה להקשיב היום לעצה הזו. "אחד עשרה וחצי מתאים לי יותר, אולי אפילו שתיים עשרה. כן שתיים עשרה אני בטוח אצליח להגיע בזמן."
כעבור כמה דקות הוא מתקשר שוב ומודיע לי שהפגישה תערך בשתיים במשרד.
"ביקשתי שתיים עשרה," אני עונה לו.
"אני אדאג שיגיע בשתיים עשרה," הוא עונה לי.
אני מרחפת מאושר. לא רק שקיבלתי עבודה מאתגרת אלא שמזה זמן רב הצלחתי לעמוד על שלי. אני כל כך רוצה לרוץ אליו ולספר לו. מה שמונע ממני לעשות זאת היא לא העובדה שאינני יודעת היכן הוא גר, שכן אני יכולה לשאול את אידה מה מספר הדירה שלו, אלא ההבנה שהרגעים הקסומים שלי איתו היו נקודה קטנטונת בזמן. זה לא שיש בינינו איזה קשר מכל סוג שהוא.
אני אוספת את עצמי ומתיישבת מול המחשב.
אני מציירת תחתוני בוקסר ומתחילה לשחק עם כל מיני דוגמאות, אבל שום דבר לא
עולה לי בראש.
אני שוב חסרת מנוחה. אני מרגישה כמו בלון שיצא ממנו כל האוויר.
אני שמה מוסיקה ומתחילה לרקוד בעיניים עצומות. דמותו עולה למול עיניי ואני מרגישה שהוא רוקד איתי. אני מרשה לעצמי להשתחרר לידו. אני מדמיינת את ידו האחת מקיפה את מותני, ואני נעה בהתאם.
צלילי המוסיקה עוזרים לי להיות שוב מרוכזת מין הרגל שהקניתי לעצמי בילדותי.
**
אבא שלי היה בא לעיתים לאסוף אותי מבית הספר. מהר מאד הבנתי שזה קורה בימים מיוחדים שבהם היה זקוק לכיסוי למעשים שלו.
פעם אחת הספיקה לי להציץ מבעד לחלונות הרכב השחורים ולראות מה שליחיו של אבא עושים בזמן שהוא עומד ומסתכל.
מאז כל פעם הייתי נשארת ברכב עם הנהג ואחד השומרים., מרכיבה את האוזניות ומתנתקת ממה שנעשה מסביבי.
באחת הפעמים העזתי לומר לו שאני מפחדת. "נסיכה אף פעם לא מפחדת," הוא ירה לעברי בכעס.
עמדתי מולו רועדת ועצרתי מבעד דמעותיי לפרוץ החוצה. ידעתי שעל זה יכעס עוד יותר.
לרגע מבטו התרכך. לבסוף פלט בקול חסר רגש. "יש חוק של כבוד בעולם שלנו. לא פוגעים בילדים ולא פוגעים בהורים לידם."
האם זה נכון? העדפתי להאמין שכן.
מאז המוסיקה עוזרת לי להתרכז בעולם משלי ולהתנתק מכל מה שנעשה מסביבי.
**
אני לוקחת את בלוק הציור שלי ומציירת את דמותו של ג'ורדן. הוא עומד כאשר גיטרה על הגב שלו. חצי גופו העליון ערום כך שרצועת הגיטרה בולטת באלכסון על חזהו.
אני מציירת לו תחתוני בוקסר ומביטה בציור.
"אתה מעלף. אתה יודע?" אני מדברת אליו.
אני סורקת את התמונה ומתחילה ליצור ציורים על הבוקסר שלו.
הראשונים מורכבים מספלי קפה. אני מנסה כאלה בכוס חד פעמי, ואחר כך עם ספלי חרסינה.
אני מתלבטת. לבסוף מציירת סידרה שלמה של כל מיני סוגי קפה.
"ומה אתה אוהב לשתות?" אני שואלת ומקמטת את מצחי.
"באמת איזה טיפוס של קפה אתה? בוא נחשוב לרגע.
יכולות להיות שתי אפשרויות.
האחת שאתה שותה קפה כמוני ופשוט הזמנת לי את הקפה שאתה אוהב.
מצד שני, אוףףף, יש כל כך הרבה אפשרויות.
יום אחד עוד אגלה.
ואולי בעצם לא."
כשאני מרימה את עיני לבדוק מה השעה בשעון שהשאירה הדיירת הקודמת על הקיר, אני מגלה שכמעט חמש בבוקר. שוב עבדתי עד השעות הקטנות של הלילה, או אם לדייק השעות המוקדמות של הבוקר.
אני מביטה בסיפוק בדגמים שציירתי. אני מחלקת אותם לקבוצות ושולחת אותם לנוח בענן. ברור לי שלא אראה לו את כולם. אני לא רוצה שידע שעבדתי על זה כמעט כל הלילה. אני לא רוצה שיתרגל לבקש דברים מהיום להיום. בסופו של דבר אני חייבת שהמוזה תשרה עליי כדי שהדמיון יתחיל לפעול.
*
שבע בבוקר
אני מתעוררת בבהלה ומציצה מבעד לתריסים. רק אז אני בודקת מה השעה.
אני קמה בעצלתיים, מרתיחה את המים לקפה של הבוקר וממלאת את המים בדלי כדי לשטוף את הריצפה.
"אפשר לחשוב כמה מלוכלך פה שאת שוטפת ריצפה כל יום," אני אומרת לעצמי, "תפנימי נסיכה שאת לא גרה בארמון עם ריצפת שיש. מהיום את נגמלת מהמנהג הזה," אני מבטיחה לעצמי.
כצעד של הפגנתיות אני מתיישבת על הספה ומניחה את רגליי על השולחן. "אז ככה נראית בטלה," אני אומרת לעצמי, "נראה משעמם למדי."
אני קמה ותוך חמש דקות הבית עטוף בריח מבשם נוזל שטיפת הריצפה.
אני לוקחת את המחשב הנייד ומתיישבת על הספה לקרוא את המיילים. אחר כך אני שבה לפרויקט תחתוני הבוקסר לבחור ממנו דוגמאות. קשה לי לבחור כיוון שכל אחת לקחה אותי למקום אחר.
הנקישה על הדלת מוציאה אותי מהריכוז. אני מציצה מבעד לעינית ורואה את ג'ורדן.
"בוקר טוב," אני אומרת לו בשעה שאני פותחת את הדלת בפניו. אני מנסה לשוות לקולי אדישות, אבל בפנים הלב שלי משתולל. לו היה ליבי מתחרה כעת בתחרות ריצה היה לבטח לוקח מקום ראשון בקלות.
"יש לי כמה דקות ובאתי לשתות איתך קפה," הוא אומר ומראה לי את המגש שבידו.
"אז אתה מעדיף את סטארבקס על שלי," אני אומרת לו בקול נעלב.
"את יודעת ששלך טעים יותר," הוא צוחק, "רק שלא ידעתי באיזה מצב אמצא אותך."
"אני מבינה שאתה מתאכזב שלא פתחתי לך את הדלת עם פיג'מת המיקי מאוס שלי," אני אומרת לו.
"אין לי ספק שאין לך כזו, גם לא כותנת לילה שקופה. אז מה את עושה בשעת בוקר מוקדמת פרט לשטיפת ריצפה?" הוא שואל.
"נכון שזה מטורף? רק היום ניהלתי שיחה עם עצמי שאני צריכה לחדול מהשטיפה היומית, אבל זה גדול ממני," אני אומרת לו בשיא הרצינות.
אני עוקבת אחרי מבטו. עיניו נעוצות בתחתוני הבוקסר שעל המסך. "אז זה מה שאת עושה?" הוא אומר וחיוך על פניו.
"ומה רע בזה?" אני שואלת.
"אין רע," הוא אומר וצוחק.
"מה מצחיק אותך?" אני שואלת.
"אני לא רגיל לראות נשים צופות בפורנו," הוא אומר.
"ירדת מדעתך," אני אומרת לו, "איפה אתה רואה פורנו?"
"ואיך את מגדירה את מה שעל מסך שלך?" הוא שואל משועשע.
"עבודה," אני עונה לו.
"עבודה?" הוא מגחך.
"קיבלתי הזמנה לעצב תחתוני בוקסר לגברים," אני עונה לו נעלבת.
"וואו, זה את ציירת? את ממש מוכשרת," הוא אומר.
אני מקטינה את התמונה להראות את השאר. שכחתי שהציור שלו מופיע בראש העמוד.
"אתה לא אמור לראות את זה. לא ראית," אני אומרת לו נבוכה.
"אבל ראיתי," אני אומר לה, "כבר אמרתי לך שאת מאד מוכשרת."
"היית צריכה השראה, שום דבר לא עלה לי בראש," אני אומרת.
"אז אני עם הבוקסר שלי היינו ההשראה שלך. יפה," הוא אומר.
"אתה מביך אותי," אני אומרת.
"אני שמח שהצלחתי לעזור לדמיון שלך להתעורר," הוא אומר בחיוך.
"אתה צוחק עליי," אני אומרת, "זה כל כך ברור שלא הייתי עם גבר?"
*
ג'ורדן
"אני מנסה, ולא בהצלחה יתרה, לעשות בדיוק ההיפך," אני אומר לה, "זה מחמיא לי שציירת אותי ואין לי שום כוונה להביך אותך."
לו באמת הייתה יודעת מה עושה לי המחשבה שציירה אותי כך.
אני מביט בציור ורואה גבר חזק ובטוח בעצמו. אני לא בטוח שזה מי שאני כעת.
היא כזו מתוקה שהיא מובכת כך.
לו ידעה כמה אני זקוק לה.
כמה הייתי רוצה להתעטף בה כעת ולהתחבא מכל העולם.
"תעזור לי לבחור איזה מכל הדוגמאות שציירתי להראות ליצרן," היא מבקשת, "ארבע אני חושבת זה מספיק. אני לא רוצה שידע שהספקתי כל כך הרבה. זה ייצור אצלו ציפיות ואני לא יכולה לצייר מתי שבא לי רק כאשר יש לי מוזה."
אני רוצה לענות לה שתמיד יש לה אותי, אבל מבין שזה באמת מביך אותה.
"יש לך יום הולדת. אני לא יודעת מה לקנות לך ובסוף מחליטה לקנות לך בוקסר. איזה היית בוחר?" היא שואלת.
אני מחניק חיוך כשאני חושב מה היית באמת עונה לה.
אני עובר על הדגמים שציירה. "מאד קשה לבחור. לו הייתי רואה אותם בחנות באמת היית מתקשה כי כל אחד מיוחד במינו."
"אתה לא עוזר," היא מתרעמת, "אל תחשוב על איזה גאונית אני כעת, אלא מה בא לך ללבוש היום."
עם המחשבה הזו אני בוחר לך את הרביעיה הנבחרת שלי. "זה לא אומר שאני לא חושב שהאחרים לא יפים."
"ברור. הרי אין לך רק ארבעה זוגות בארון, לכן אתה יכול לקנות את כולם."
"קחי גם את שני אלה, כי אולי הטעם שלו שונה משלי," אני אומר לה.
"עצה מעולה," היא אומרת, "אתה רואה כשאתה רוצה אתה יכול הכל."
הילדה הזו מלמדת אותי על החיים.
*
"כשאני רוצה אני יכול הכל…." אני מהרהר במילים האלה בשעה שאני יושב במשרד שלי שעה מאוחר יותר.
מה אני רוצה באמת שיקרה במשפט הזה.
ברור לי שפדיון החובות של אחי הוא במקום הראשון אבל.. גם השם שלי בסיפור הזה ואני חייב למצוא את שביל הביניים.
אני חייב ללמוד את העולם הזה.
את השפה שלו,
את הכללים שלו.
עולם שרחוק ממני כל כך, שלעולם לא חשבתי שאתקרב אליו.
אני נזכר בחלום שלי ואיך שמאי התערבבה לי בו. אני מבין שהיא התגנבה לי מתחת לעור בלי שהרגשתי והתיישבה לי בלב.
למה דווקא היא אין לי הסבר.
יש בה הרבה מעבר לאישה היפה והמושכת שהיא. יש בה משהו בלתי מפוענח עבורי שגורם לי לרצות להגן עליה מהעולם.
האם זה בגלל שלא ידעה עדיין טעמו שלא גבר? אני יודע שלא. יש בה משהו שמשרה עליי רוגע. הימצאותי לידה מורידה ממני את המגננות שיש סביבי כל הזמן.
"ג'ורדן אני מדבר איתך כבר כמה דקות לא שמעת מילה ממה שאמרתי," אומר לי אבא.
"לא אבא. הראש לי במקום אחר. יש לי משפט שאני צריך לפצח את המפתח לנצח אותו," אני אומר לו.
"שתף אותי ויחד נמצא את הדרך. למרות שזה מפליא אותי לשמוע ממך את המילים האלה," הוא עונה לי.
"זה שלי בלבד. אני לא רוצה לערבב אותך בו. זה אתגר שלקחתי על עצמי," אני עונה לו, מתפלל בליבי שלא ילחץ עליי.
"כרצונך ג'ורדן, כל עוד זה לא יפגע בעבודה השוטפת שלך," הוא אומר בקור.
אני יודע שהוא כועס. מעולם לא דיברתי אליו כך. לו היה יודע שאני מנסה להגן עליו.
"ברור שלא," אני עונה לו.
ברור שכן. זה נוגס בכל שטח בחיי.
אני מצטער שלא לקחתי ממאי את מספר הטלפון שלה. אני צריך לשמוע את הקול שלה.
הרעד של הטלפון שעל השולחני שנמצא במצב של רטט מקפיץ אותי.
אני נושף אוויר כשאני מגלה שזה אנדריי חברי ללהקה.
אני קורא את ההודעה:
תודיע אם בא לך לנגן היום. אנדריי
אני עונה לו מייד:
אני עובד על תיק. אודיע לך יותר מאוחר.
אני לוקח את החומר שעבדתי עליו אמש ומתחיל לפרק אותו לגורמים, מנסה לבנות אסטרטגיה שתתאים למוניטין שצברתי. אני לא יכול לגרש את המחשבה שמטרידה אותי כל הזמן שאני מכתים את השם שלי עם התיק הזה. ברגע זה הייתי מעדיף להכניס את עצמי לחובות ולכסות את החוב ולא לייצג אותם.
אני חייב הפסקה. הראש שלי מתפוצץ ממחשבות. אני מודיע למזכירה שאני יורד לאכול צהריים באיטלקית מאמא מריה.
הלב שלי מתמלא בשמחה כשאני רואה את מאי יושבת שם בישיבה עם שני גברים. היא נראית כל כך בוגרת ורצינית. פתאום היא מרימה עיניה ורואה אותי. היא אומרת משהו לגברים שהיא יושבת איתם ובאה לקראתי.
"הוא אוהב כל דגם שבחרת. אני כל כך מתרגשת," היא אומרת ונתלית על זרועי כאילו אין דבר טבעי מזה.
"את מסיימת בקרוב?" אני שואל.
"כמה דקות," היא עונה, "אולי תצטרף אלינו?"
"אני לא מפריע?" אני שואל.
"מה פתאום," היא עונה.
לו ידעה כמה זה משמח אותי שהיא פה.
"תכירו את ג'ורדן בן הזוג שלי," היא אומרת, "כשאני בעיר אנחנו נוהגים לאכול יחד צהריים. תכיר זה מר ויטמן שאני עובדת איתו. סיפרתי לך עליו, וזה מקס הלקוח שלנו."
השקרנית הקטנה אומרת את המילים בכזו טבעיות שאני נסחף אחריה.
"מסכים שהיא מוכשרת הקטנה שלי?" אני אומר למקס, "אני כבר מחכה שתייצר את הליין החדש. אני הראשון שמזמין."
"זה ברור לך שהיא קיבלה את העבודה. היא הדהימה אותי כמה שהיא קלעה לטעמי."
"בדיוק מה שאני אמרתי לה," אני עונה לו.
מאי מגששת אחרי ידי מתחת לשולחן. אני תופס את ידה ומניח אותה על רגלי, עוטף אותה בידי. היא מחניקה חיוך.
כל כך בא לי לנשק אותה.
"הפסטות פה מעולות," אומר מקס.
"שנחלוק מנה, מתוקה?" אני שואל אותה.
"היום תורך לבחור amore mio," היא אומרת. היא תופסת את עצמה ומוסיפה, "תראה איך נסחפתי אחרי האווירה פה אהוב שלי."
אני לא מתאפק, לוקח את ידה בידי ונושק לה.
"מה אתה עושה בחיים?" שואל אותי מקס.
"אני עורך דין," אני עונה, "מתעסק בדיני משפחה."
"באת לי בזמן. אני יכול לקבל את כרטיס הביקור שלך?" הוא שואל.
"אין אותו עליי. אני אבקש מהמתוקה שלי שתשלח לך," אני אומר לו.
*
"קודם שייתן לך את העבודה," אני אומר לה כאשר אנחנו יוצאים החוצה יד ביד.
"הוא אמר לך שנתן לי," היא עונה לי בחיוך.
"אני גאה בך," אני אומר לה.
"ועכשיו תורך. תספר לי מה גורם לעננה הכהה בעינייך," היא אומרת לי להפתעתי.
"המשרד שלי מעבר לפינה רוצה לראות אותו?" אני שואל.
אם תשאלו אותי למה, אין לי מושג.
אולי כי אני רוצה להתחמק מתשובה.
"אני מקווה שאין לך חברה," אומרת מאי, "אני לא רוצה לסבך אותך עם השטויות שלי."
"את לא מסבכת אותי עם אף אחת," אני עונה לה.
ומה אני כבר יכול לענות לה?
שהיא היחידה שמעניינת אותי?
אני אוחז בידה ובודק שהדרך פנויה. "בואי נחצה," אני אומר לה.
משום מקום מגיח אופנוע כבד ועליו רוכב במעיל עור וקסדה שמסתירה את פניו.
מאי נרעדת.
"מה קרה מתוקה?" אני שואל.
"איזה רעש מחריש אזנים יש לאופנוע הכבד הזה," היא אומרת.
"אני שומר עלייך," אני אומר לה ומביט לתוך עיניה.
ברור לי שהפחד שניבט מהן הוא לא בגלל הרעש.
"מה מפחיד אותה מתוקה?" אני שואל אותה ברוך.
לפני שהיא מספיקה לענות לי נשמע צלצול בטלפון.
"מה לך ולה?" נוהם הקול מעבר לקן.
"על מה אתה מדבר?" אני מיתמם.
"על הילדה שהיד שלך אוחזת בידה," הוא עונה, "אל תשחק אותה מטומטם."
"אני חושב שהבהרתי לך שמה שנעשה בין הסדינים שלי זה לא עניינך," אני יורה לעברו.
"אז מה? בלונדינית עם שדיים גדולות. אתה בוגד בה, משתעשע גם עם אחרות?!" הוא אומר לי בכעס.
"בשביל מה התקשרת?" אני אומר לו בקול שקט. אני קולט שהיא לידי ואין לה מושג מה קורה.
"לא מר מילר. אני דורש תשובות. אתה מזיין אותה?" הוא שואל.
"את מי אני מזיין זה לא עניינך," אני עונה לו.
מאי עוזבת את אחיזתה בידי.
"תודה שהיית איתי," היא אומרת, "אני חייבת ללכת."
"חכי שנייה," אני אומר לה , "אני חייב לסיים," אני אומר לאיש שיחי.
אני לא יכול לתת לה ללכת ככה.
אני יודע שהיא נסערת ממשהו שגורם לה לחוסר שקט גדול.
"אתה יודע מיהי? אבל מיהי באמת? אולי כדי שתשאל אותה.שלא תומר אחר כך שלא ידעת," הוא אומר ומנתק.
"מאי, למה את בורחת ממני?" אני שואל אותה.
"אתה לא יודע מי אני," היא עונה לי.
"מי את מאי? אני שואל.
"שמעתי את הקול של מי שדיבר איתך. לא הייתי צריכה לשמוע מה הוא אמר," היא עונה לי, "אנחנו לא צריכים להראות יחד."
"למה?" אני שואל אותה.
"אני מניחה שאת השם סורנטו שמעת," היא אומרת לי בעצב, "אני רוצה להאמין שלא ידעת מי אני."
"מאי.." אני מתחיל לאמר לה אבל היא חומקת ממני.
אני מרגיש שראשי מסתחרר ואני מתקשה לנשום.
למה מכל הנשים בעולם התאהבתי בה?
בר אבידן
מאמינה באהבה
כל הזכויות שמורות לבר אבידן.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך או אמצעי אלקטרוני,אופטי או מכני או אחר כל חלק שהוא מהחומר שאתר זה.
שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מהכותבת.