ג'קסון הריסון
"אני באמת רוצה לשמוע מה חשבת שיקרה אחרי הארוחה, לו הייתי סועד עם מיס לילי," אני שואל את מיס דונווי שלא יודעת איפה לקבור את עצמה.
היא לא עונה לי.
"אולי צדק אבי כאשר נהג בכם ביד קשה, אם את חושבת שאת יכולה לדבר עליי ככה. ולחשוב שרציתי לפעול כדי להקל עליכם את החיים באחוזה."
"מיס לילי," מתחילה לאמר מיס דונווי בזלזול תוך שהיא מדגישה את שמה.
אני קוטע אותה מייד. "האם יש פה מישהי בקרב משרתות האחוזה שלא נקראת בשמה הפרטי? "
אני לא נותן לה לענות. "אני חייב לציין שההשכלה של מיס לילי לא תואמת את הגדרת התפקיד של משרתת. היא יודעת קרוא וכתוב, בקיאה בתורת החשבונאות, והעזרה שהיא מושיטה לי לא נופלת ממזכירה מלומדת שהייתי שוכר לעבוד איתי.
את מוכנה להסביר לי מהיכן נובע הזלזול שלך בה? האם העובדה שהיא באה מבית עני שלא היה בו האפשרות להעניק לה בגדים ראויים?"
אני שותק לרגע ונותן לדבריי לשקוע.
"אין לי מושג איך התנהלו פה העניינים לפניי ואין זה מענייני. עזבתי את האחוזה כאשר הייתי נער וניהול האחוזה לא היה בראש מעייני, גם לא תארתי לעצמי שהוא יוטל עליי.
אני מודה שלא עלה על דעתי שאי פעם אצטרך לדון בזה. אני לא מחפש לקחת לי מאהבת מקרב עובדות הבית. אני ברור מספיק?"
"כן אדון," היא עונה לי בשקט.
"את הסיבה שלשמה ירדתי אדחה לפעם אחרת. אני לא אפריע לכם בזמן ארוחת הערב שלכם," אני אומר ויוצא.
כל אותו זמן אני מעיף מבט מידי פעם ללילי. אם היא נסערת ממה שקרה פה, היא בהחלט שומרת את זה היטב בפנים.
"אני אהיה בספריה. אני מבקש שתבואי לשם כשתסיימי את לאכול," אני פונה ללילי, "אני מניח ששם איש לא יחשוד שיש לי כוונות כלפייך."
"בסדר אדון," היא עונה לי בשקט ומחכה שאעזוב את המטבח כדי להתיישב.
אני רק יוצא מהמטבח ושומע את קולה של מיס דונווי. "מה חשבת לך שדיברת אליי כך? אני מזהירה אותך."
"את לא תדברי אליי כמו אל מישהי זולה רק בגלל שאני ענייה. אני לא פחות הגונה ממך. מעולם לא נגעה בי ידו של גבר," עונה לה לילי בלי פחד.
אני מחייך לעצמי כשאני מדמיין את הישיבה הזקופה שלה מולה. היא חכמה הילדה הזו.
"לא רק," עונה לה מיס דונווי, "את מגינה עליו."
"לפי מה שהבנתי הוא הגיע יום או יומיים לפניי. מה כבר יכול היה לעשות שאת מדברת כך עליו.
אני אולי בתחתית דירוג משרתי הבית, אבל אל תשכחי שאמנם את מנהלת את כולן, אבל עדיין במעמד המשרתים פה.
הייתי מצפה שתכבדי את מי שמעניק לך מקום עבודה, קורת גג ומזון.
כנראה שהשנים שאת נמצאת פה השכיחו ממך איך זה מרגיש בחוץ, כשכל אלה לא בהישג ידייך."
"תראו אותה. חושבת שהיא יכולה לחנך אותי," לועגת לה מיס דונווי.
"אם היה בליבך קצת פחות יוהרה," אומרת לה לילי, "היית מנצלת את העובדה שאני עובדת עם האדון כדי לגרום לו להקשיב לבקשות שיש לך.
"עכשיו ברשותך. אין לי חשק לאכול." אני שומע אותה קמה ופונה מייד לכיוון הספרייה.
"שבי תאכלי. גם ככה לא נתנו לך הרבה לאכול היום," אני שומע קול של משרתת אחרת.
אני רוצה לחזור למטבח, אבל יודע שלא הייתי אמור לצותת לשיחה. גם ההגנה על לילי תתפרש לא נכון.
אני נכנס לספרייה ומחפש משהו לקרוא. המחשבות שלי מתפזרות, אבל אני מעמיד פנים שאני מרוכז בשורת הספרים שלפניי.
אני מתפלא לראות שיש פה גם ספרי רומן. אני עובר על השמות. ספריה של ג'יין אוסטין, אמילי ברונטה, ואחרים. אבל הספר שמושך את תשומת ליבי יותר מכל הוא סיפורם של האדון והמשרתת שכתבה סופרת עלומת שם המכנה את עצמה אן.
אני מגחך לעצמי. קשה לי לדמיין את עצמי מנהל קשר כלשהו עם אחת העובדות באחוזה.
ואז לילי מקישה על הדלת ומבקשת רשות להיכנס.
אני ממהר להחזיר את הספר למקומו, חוטף מהמדף ספר על תולדות התרבות, ומתיישב על הכיסא.
"היכנסי," אני אומר לה.
לילי מציצה בסקרנות על הספר אותו אני אוחז. "איזה ציור יפה," היא קוראת בהתפעלות, ומיד מסמיקה.
"סליחה אדון," היא אומרת, "הצבעים שבציור על כריכת הספר צויירו בהרמוניה מושלמת, כמו.."
היא משתתקת וממלמלת 'אני מפטפטת יותר מידי.'
"כמו מה לילי," אני שואל ושם לב שכאשר אנחנו לבד אני קורא לה רק בשמה הפרטי.
"אני חורגת מתפקידי אדון," היא עונה לי.
"מדוע?" אני שואל, "את תורמת להשכלתי."
היא מגניבה אליי מבט, בוחנת לראות אם אני לועג לה. היא מתעכבת לרגע על עיניי. היא מפנה את מבטה ממני ונושכת את שפתיה.
"שתפי אותי לילי," אני מבקש.
"יש אנשים שרואים את העולם בצבעי היסוד שלו, גם אם הם נוצרו מצבעי היסוד הראשוניים," היא מתחילה להסביר לי.
"את יכולה להסביר לי מה אמרת?" אני באמת מנסה להבין.
"ישנם שלושה צבעי יסוד- צהוב, אדום וכחול ולידם השחור והלבן. כאשר מערבבים אותם מתקבלים שאר הצבעים," היא אומרת ומסתכלת לראות איך אני מגיב.
"בציור הזה למשל יש הרבה גוונים של חום, לא רק צבע אחד קבוע. זה נותן עומק לציור וגם משרה אווירה אחרת מזו שהיית מרגיש אם היה רק צבע חום אחד ששולט בציור." הפנים שלה מאד רציניות בשעה שהיא מדברת.
"מאיפה את יודעת את כל זה?" אני שואל. לו רק ידעה כמה היא מרגשת אותי כשהיא מדברת.
"מקריאה בספרים, אך בעיקר מהתבוננות בטבע. אתה יכול ללמוד כל כך הרבה כאשר אתה מסתכל על הטבע. יש בו את כל התשובות," היא עונה.
"זה נשמע מאד מעניין. הייתי שמח אם יום אחד תצאי איתי לגן ותסבירי לי יותר למה את מתכוונת. כמובן שאבקש מג'ורג' שיתלווה אלינו. אני לא רוצה לספק לעובדות הבית נושא לרכילות."
"מה שתבקש אדון, " היא עונה, "אני מודה לך שאתה מבין ששמי הטוב חשוב לי. חוץ ממנו אין לו כלום."
" אני מבטיח לך לשמור עליו. אני מעריך את העובדה שהוא חשוב לך," אני אומר לה.
אני תוהה האם המילים נאמרות בגלל שהיא תמימה או דווקא מבגרות. משום מה יש לי הרגשה שהיא יודעת בדיוק מה היא אומרת.
"את יכולה להשאיל ספר לקרוא לפני השינה," אני אומר לה, "אני תמיד מחזיק ספר ליד מיטתי. זה עוזר לי לנקות את המחשבות. על היום שעבר."
"זה נשמע חלום. אף פעם לא הייתה לי אפשרות להשאיל ספר מהספרייה.
אם יורשה לי לאמר, העולם בו חייתי היה מאד מצומצם וכל לילה הייתי ממוטטת מעייפות, כך שגם אם הייתה לי היכולת הכספית להשאיל ספר הוא היה נשאר ליד מיטתי כאבן שאין לה הופכין."
"השפה שלך מאד עשירה. מאיפה אם כך רכשת אותה?" אני בהחלט מופתע.
"אני לא אומרת שלא קראתי ספרים. בלעתי אתם בשקיקה, אבל לא הורשיתי לקחת אותם כי השאלה כרוכה בתשלום," היא עונה לי בלי טיפת רחמים עצמיים.
"כפי שאמרתי את רשאית לקחת ספר לדרך, רק מתבקשת לרשום זאת במחברת שעל השולחן.," אני חוזר על הצעתי.
"תודה אדון. אולי מחר. ברשותך אלך לישון היום. אני מאד עייפה."
אני נושם לרווחה כשהיא עוזבת את הספריה. אני מתקשה להכיל את הרגש שלי כעת. אני לא זוכר מתי דיברתי שיחה שזרמה באופן כל כך טבעי עם אישה.
האם זה אני שהתבגרתי או שהיא פשוט שונה מאחרות?
אני יודע את התשובה רק מדחיק אותה מחשבותיי. הדבר האחרון שאני צריך הוא לפתח רגשות כלפי אחת ממשרתות הבית.
עכשיו נראה אותי מכבה אותם.
לילי
כל מה ששמעתי על עבודה באחוזה כאחת מצוות המשרתים לא היה בו ולו רמז אחד למה שעובר עליי היום.
ידעתי שאזדקק לכל חריפות שכלי כדי להתמודד עם המשרתות הוותיקות. זה לא האופי שלי להראות כמה אני שווה, אבל אני יודעת שאין לי ברירה.
אני מתלבטת לרגע האם עליי להודיע לאם הבית שאני פורשת לחדרי, אבל מחליטה שעדיף שאפנה אליה כמה שפחות.
נראה לי שהשיחות איתה אינן מובילות לשום מקום. אני מבינה אותה. היא לא רגילה שמישהי מעזה לעמוד מולה ולדבר. הכח שלה הוא החולשה של האחרות, היא לא באמת חזקה, ואת זה עליי לנצל.
אני ניגשת לחדרי, לוקחת את בגד השינה ונכנסת לחדר האמבטיה. עכשיו כשאני לבד אני יכולה לסקור אותו באריכות.
**
בחיים שלי לא הייתי בחדר שמוקדש כולו לרחצה.
בבית אימי הייתה לנו גיגית גדולה שבה היינו טובלות ומקרצפות את גופינו. לא פעם המים היו קרים, ועדיין לא ויתרנו על הפינוק היומי שהשאיר את גופינו נקי.
אני זוכרת שפעם אמרה לי אימי בילדותי שהייתי צריכה לטבול באמבט מלא בקצף סבון ורק בגללה אני טובלת במים הקרים. המילים המוזרות האלה גרמו לי להרהרזמן רב בדבריה. כמה שעות לאחר מכן היא קדחה מחום, מה שהסביר את מילותייה המוזרות.
כעת כשאני מביטה באמבט הגדול אני תוהה האם נאמרו המילים דווקא ברגע של שפיות.
**
אני ממהרת לשטוף את עצמי במים הקרים, עדיין לא מעזה להתנסות בחמים, מתנגבת בזריזות,ולובשת את בגדי השינה.
אני נכנסת מתחת לשמיכת הפוך הכבדה, מכסה את עצמי עד צוואר ועוצמת את עיניי.
מתברר שמה שכתוב בספרים הוא אמת! אני ממש לא מאמינה שיש אנשים שחיים כך. 'האם הוא מנסה אותי, בודק איך אגיב לתנאי המגורים שנתן לי?'
אני מרגישה מאד לא בנוח. מעניין איך מגורי המשרתות האחרות.
אני מתכווצת מתחת לשמיכה.
'ומה אם כל הדיבורים שלו הם רק כיסוי למה שהוא מתכוון לעולל לי? אני מחליטה שהייתי פזיזה מידי כשלא התעקשתי להישאר במגורי המשרתות. רק זה בלבד יכול להקים את קינאתן עליי.
אני נאנחת, אבל העייפות מכריעה אותי ואני נרדמת.
*
אני מתעוררת בבוקר. בחוץ השחר מתחיל לצבוע את השמים בגוונים של צהוב אדום. כאילו יש שם מישהו שמדליק לאיטו את השמש.
אני נגשת להתרענן, מסרקת את שיערי הארוך ואוספת אותו עם סרט משי לזנב סוס.
זו הפעם הראשונה בחיי שאני נאלצת ללבוש מחוך לבד. אני אצטרך ללמוד למתוח את החוטים טוב כדי שישב בצורה הנכונה על גופי.
להפתעתי זה הרבה יותר קל ממה שחשבתי. אני בוחנת את דמותי במראה שעל הארון ומחייכת.
כשהמיטה מוצעת אני פותחת את החלון לאוורר את החדר ויורדת למטבח.
"בוקר טוב נסיכה," אומרת לי בלעג מיס דונווי, "ספרי לנו, האם האדון נוחר בלילה כאביו."
"אני מבינה שאת אומרת זאת מנסיונך," אני עוקצת אותה, "אין לי תשובה עבורך. בחדר בו ישנתי לא רואים אפילו את דלתו של האדון כך שבטח לא שומעים את נשימותיו כשהוא יישן. מה גם שהלכתי לישון לפניו."
"ואת רוצה שאאמין לך," היא צוחקת כאילו סיפרתי בדיחה. היא כנראה רגילה שכולן עושות כמוה, אבל לא הבוקר. האחרות מביטות בה בפנים משועממות וחוזרות לעבודתן.
אני מוסיפה עצים לתנור הבישול ומדליקה את האש. מהמזווה אני מוציאה את החומרים להכנת דייסת הבוקר לאדון, וכמה תפוזים כדי לסחוט מיץ טרי.
"היכן ריבת האוכמניות?" אני שואלת. כמה לא מפליא אותי שאף אחת לא עונה לי.
"כרצונכן," אני עונה.
אני מבינה שאם אינן רוצות לאמר לי הן וודאי שמו את זה במקום הכי לא הגיוני.
אני מצקצקת בלשוני כאשר אני מוצאת אותה בין נתחי הבשר המעושן. אני מריחה אותה ושמחה שריח הבשר לא דבק בה.
"מעניין שגם הקמח קיבל רגליים ומשחק איתי במחבואים," אני אומרת בקול רם.
"כאילו שרק את משתמשת בו," אומרת לי אחת המשרתות בשם מרת'ה.
אני מחניקה חיוך. "את צודקת לגמרי," אני עונה לה להפתעתה, "מאז אתמול בבוקר לא הייתי במטבח. זה אומר שמישהי מהמבשלות במטבח התבלבלה ושמחה את הקמח בסלסלת הירקות. אולי אותכן זה מצחיק. אני חושבת שזה פשוט מעשה מטופש."
אני מחליטה ללמד אותן לקח, ואופה כמות קטנה של מאפים לאדון בלבד.
הריח מציף את המטבח בזמן שאני קולה את הלחם לארוחת הבוקר של האדון.
אני מניחה את ארוחת הבוקר על מגש ועולה לחדרו של האדון.
אני מופתעת לראות שדלת חדרו של האדון פתוחה מעט.
אני נוקשת על הדלת ומחכה שתינתן לי הרשות להיכנס.
"היכנסי לילי אני כבר מסיים," הוא אומר.
אני מביטה לעברו וניגשת לערוך את הארוחה על השולחן מול החלון המשקיף אל הגן.
אני מעיפה מבט חטוף לעברו ורואה שהוא לובש רק מכנסיים ופלג גופו העליון עדיין גלוי. אני מסמיקה ומסיטה את מבטי מייד.
הוא קולט את המבט שלי. "אני מביך אותך?" הוא מחייך.
"אני יכולה להציע בינתיים את המיטה שלך?" אני שואלת.
"זה לא התפקיד שלך," הוא אומר, "המנקה תסדר את החדר כאשר ארד למשרד."
"אתה צריך עוד משהו אדון?" אני שואלת.
"את חוששת מפניי?" הוא שואל מופתע.
"אני לא רגילה לנהל שיחות עם גברים בחדר המיטות שלהם," אני אומרת נבוכה.
"מה מציק לך לילי?" הוא שואל אותי.
'למה אתה תמיד חייב לשאול?' אני ממלמלת ומפילה מבט.
"מה אמרו לך עכשיו?" הוא שואל.
אני שותקת.
"השתיקה שלך אומרת שאני צודק," הוא לא מוכן להרפות.
"אני חייבת לחזור למטבח. המאפים שלך והקפה," אני מאלתרת על המקום תשובה.
"בטח, בטח," הוא אומר לא מרוצה, "אני לא אעכב אותך."
אני חוזרת למטבח ורואה שהמגש ריק מהמאפים שאפיתי.
'כמה חבל שאצטרך לספר לאדון שמישהו אכל את המאפים שלו,' אני ממלמלת בקול רם מספיק כדי שהאחרות תשמענה אותי.
אני ניגשת להכין את הקפה.
"את יודעת," אני פונה למרת'ה שמשקיפה עליי מהצד, "לפעמים כשאת משתמשת בנשק כלשהו, את צריכה לקחת בחשבון שמי שמולך ילמד ממך וישתמש בו נגדך."
אני ניגש למזווה ומוציאה צלחת מלאה במאפים מול עיניהן המשתאות של המשרתות.
"תודה על השיעור שלימדתן אותי," אני אומרת בחיוך, "אתן מבינות, יכולתן לקבל ממני מגש שלם מהן, אבל בחרתן להילחם בי."
אני מקווה שהן תלמדנה את הלקח. נראה לי שמחר אמצא כל דבר במקומו, אם לא על השיש מחכה לי.
אני מסדרת את המגש וניגשת להתחיל את יום עבודתי השני באחוזת האדון.
