בר אבידן -מאמינה באהבה

בתה של משרתת 32 – בזרועות פתוחות

בתה של משרתת מקשר

לילי

"האדון צודק," אומרת לי אימא, "מדברים עלייך כל הזמן. את חסרה לכולם. נראה שעם לכתך לקחת איתך את האור.

מרגישים את זה בקצב האיטי במטבח, בפנים החתומות של העובדים בזמן שהם עסוקים בעבודות הבית, ויותר מכל מרגישים את זה בהסתגרות של האדון.

אני לא מאמינה שלא הבנתי שזו את הבחירה של הלב שלו. כל הסימנים היו שם ואני שחשבתי רק על ליבך השבור הייתי עיוורת לראות כמה הוא היה שבור בלעדייך.

תראי אותו עכשיו. תביטי על העמידה הזקופה שלו ועל פניו המאירות מאושר."

"לא האמנתי יותר באהבה," אני עונה לה ומתחילה לארוז את שמלת הכלה שלה, אבל אימא לוקחת אותה ממני.

"ילדה שלי. השמלה שתפרת עבורי היא יפיפיה. אינני רוצה להוסיף בה דבר."

אני מראה לה את החרוזים שקניתי הבוקר. היא נדה בראשה לשלילה.

"אני מי שאני והשמלה שתפרת עבורי עולה על כל חלומותיי. אין צורך שתוסיפי אפילו חרוז אחד," היא מבקשת ומביטה בהתפעלות על שמלת כלולותיה.

"גם כשידעתי שהיא עבורך לא יכולתי לתפור אותה אחרת. מגיעה לך שמלה כזאת שזורה ברסיסי יהלומים.

הוא כל כך אוהב אותך אימא. הוא רוצה לשאת אותך לאישה קודם כל בשבילך. אני רואה בעיניו את הגעגועים העזים כל פעם שהוא מזכיר את שמך.

חשוב לו לבנות לך את הבית שלא יכול היה לתת לך בימים ההם. לא הייתה לו אישה אחרת מאז שהתפרקו נשואיו.

הוא יכול היה להגן על כבודו ולאמר שהוא הוכיח את גבריותו, יש לו בת, אבל על הסוד הזה הוא שמר כי לא רצה שיהיו לו שותפים, כי רצה שהיא תלך ממנו, כיוון שליבו היה ונשאר רק שלך."

"ראיתי בידו של האדון איגרת," מתחילה אימא לספר לי אבל אני קוטעת אותה.

"קוראים לו ג'קסון. הוא מאד לא אוהב שקוראים לו האדון. ועבורך, כעת כשהטבעת שלו ענודה על אצבעי, הוא כמו בן," אני אומרת לאימא ומניחה את ידי על זרועה, "אני כבר לא פוחדת איך יקבלו אותי. אני יודעת שהוא לא יתן לאיש לפגוע בי."

"ראיתי את האיגרת," ממשיכה אימא לספר ואני רואה כמה בוער בה לאמר לי את דבריה, "זיהיתי מייד את כתב ידו של הלורד, של אביך. חששתי מאד שמא מצא אותי, חששתי ממה שהוא עומד לעשות.

כאשר שמעתי על נישואייך, חששתי שהוא עשה עיסקה על גבך. הייתי חייבת לדבר איתך. ידעתי שלא ארשה לאיש לאלץ אותך להתחתן איתו."

אני מרימה את עיני לעברו של הגבר שאני אוהבת ורואה את המבט בעיניו בזמן שהוא מסתכל עליי. כמה אני רוצה כבר להיות איתו לבד, להתמסר לו ולתת לו את כולי.

אני נושכת שפתיים בביישנות ואני רואה שעיניו נמשכות אליהן. הוא מעביר אצבע על שפתיו ומחייך אליי בעיניו.

אני ממשיכה במלאכת האריזה וכשאני מסיימת, אני בוחנת את החדר לראות שהכל מסודר.

"שלא תעזי לחשוב על זה בכלל," אומרת לי אימא ברצינות.

"על מה אימא?" אני מעמידה פנים שאיני מבינה.

"הבית מבריק מניקיון," עונה לי אימא.

"אימא, מה נעשה עם הבית?" אני שואלת כשאני מבינה פתאום ששתינו עוזבות אותו.

"אנחנו נמצא לו שימוש טוב. משהו שיעזור לאחרים. אולי נערוך פה בית ספר לתפירה?" היא זורקת רעיון באוויר.

אני מביטה בבית ילדותי והזיכרונות מצפים אותי. אני נזכרת ביום  ההוא שנלקחתי בחופזה מכאן ודמעות מציפות את עיניי.

ג'קסון ממהר אליי. "מה קרה לילי שלי?"

"היה לי עולם מושלם עד שבאו לקחת אותי מפה. אגרתי בתוכי כל כך הרבה עצב. איך יכולתי לדעת שדווקא היום הקשה ההוא הוא תחילת המסע הקסום שלי אליך?" אני אומרת לו בזמן שהוא מנגב את דמעותיי.

"את עצובה לעזוב?" הוא שואל ברוך.

"לא ג'קסון. למה שאהיה עצובה? אני מאושרת שמצאתי את הדרך את ליבך," אני עונה לו.

"אני כל כך רוצה להיות איתך לבד," הוא לוחש לי.

"אם כך נצא לדרך," הוא אומר בקול ולוקח מידי את מה שארזתי.

הוא פוסע לעבר הדלת אבל חוזר. "מה עם הציור שלך?" הוא שואל.

"הציור שלך," אני מתקנת אותו בחיוך.

"שלנו," הוא עונה ומוריד אותו מהקיר.

בתה של משרתת מקשר

ג'קסון

אני יודע שמחכים לנו עוד ימים בהם עלינו לנהוג באיפוק לגבי רגשותינו הגואים, וזה עומד להיות לא פשוט.

אני פותח את הדלת של המושב האחורי, אוחז בידה של לילי  ומחכה שתתיישב. לפני שאני סוגר את הדלת, אני מגניב נשיקה על כף ידה .

כמה שהייתי רוצה לשבת מאחור לידה, אבל אני מתאפק.

מיום שהפכתי להיות אדון האחוזה, בכל הזדמנות שמתאפשר לי, אני יושב ליד הנהג. אני רוצה להוכיח במעשיי שאני מתכוון לכך שבכוונתי לצמצם את הפער בינינו. רק באירועים מיוחדים אני נוהג כנהוג בחברה אליה אני משתייך, ומתיישב מאחור.

אני מביט במראה לראות את לילי. עיניה גומעות בשקיקה את הדרך וסומק קל של התרגשות על פניה.

יש לי כל כך הרבה מה לאמר לה  אולם עליי לשקול את מילותיי. מעולם לא הייתה לי סיבה לחשוד בנהג שלי שהוא מדבר עליי מאחורי גבי, אבל לא הייתי רוצה להעמיד זאת בניסיון.

אין לי מושג אם יש לו מושג מה קרה בביתה, והאם הוא יודע שאנחנו מאורסים.

אני רוצה לספר ללילי על התאונה של אבי אבל ניזכר שאולי יש אמת בנסיבות שארעה התאונה. אני יודע בדיוק מה אני צריך לעשות ואני רוצה כבר להיות לבד איתה ולשתף אותה בכך.

אני מחייך לעצמי. אני אתן לה להפגש עם חברותיה באחוזה ולאחר מכן אני מתכוון להסתגר איתה בחדר שלי, שלנו, והפעם בלי ג'ורג'. כמובן שאשמור על כבודה, אבל מעכשיו השיחות בינינו תהיינה לאוזנינו בלבד.

כבר התרגלתי שכל יציאה שלי מלווה בלחישות, לכן אני לא מתפלא לראות את העובדות במטבח מצטופפות ליד החלון כאשר הן רואות את הרכב חוזר מהעיר.

הנהג מחנה את הרכב ואני לא מחכה שיפתח לי את הדלת, אלא יוצא בעצמי. אני מודע לזוגות העיניים שבוחנות כל תנועה שלי. ג'ורג' ממהר לקראתי.

אני ניגש להוציא את דבריה של לילי מתא המטען. עיניו של ג'ורג' נוצצות. "זה מה שאני חושב?" הוא שואל בהתרגשות.

"אינני יודע מה אתה חושב," אני משחק איתו.

"מצטער, כנראה שטעיתי," הוא עונה.

"את זה רק אתה יודע," אני ממשיך במשחק.

אני ניגש באיטיות ופותח את הדלת.

"הגעת לביתך יקרה שלי," אני אומר ומושיט את ידי ללילי.

אני מעיף מבט זריז לעברו של ג'ורג' ורואה על פניו עצב גדול.

"אתה ג'ורג' ידידי יותר מכולם צריך לדעת שקיימת רק אישה אחת עבורי בעולם. לילי שבה הביתה."

על פניו מתפרש חיוך גדול. "סוף סוף חזרת," הוא לוחש לה ולא מתאפק ומעניק לה חיבוק קצר.

"את לא יודעת כמה חיכינו שזה יקרה. את כל כך חסרה לכל אחד מאתנו. וגם לו," את המילים האחרונות הוא לוחש.

לילי מחייכת חיוך ביישני ונושכת את שפתייה. אני מושיט לה את זרועי לעיניהם המופתעות של ג'ורג' והנהג. "את אוהבת לשמוע שהיית חסרה לי?" אני לוחש לה.

"אני מצטערת על הכאב שגרמתי לך, אבל שמחה לדעת שהרגשת בחסרוני," היא עונה.

על המדרגות בכניסה לבית אחוזה מצטופפות העובדות שעומדות חסרות סבלנות לקבל את פנייה של לילי. אין להן ספק שהיא לא תכנס היום דרך הדלת הצדדית.

"אני שמח שכולכן פה. אני רוצה שתהיינה הראשונות לשמוע את החדשות."

אני מוריד את ידה של לילי שתלויה על זרועי, אוחז בידי בכף ידה וחושף לעיניהן את טבעת האירוסין שהענקתי לה.

"כפי שאתן רואות אני עומד לשאת את לילי לאישה. זה יקרה בקרוב ואני מבטיח לכן לחגוג איתנו בנשף גדול.

אני אתן לכן זמן מה להיות עם לילי. יש לנו הרבה עבודה לפנינו. כפי שאמרתי לכן אני רוצה לעשות שינויים באחוזה. לא יכולתי לעשות את זה בלעדיה."

"אני אחכה לך בחדר העבודה," אני אומר ללילי, ומרפרף בתנועה בתנועה בלתי מורגשת על זרועה. אני מתחיל לעלות במדרגות ומעיף מבט חטוף עליה. היא מניחה לרגע שתי אצבעות על זרועה, מסמנת לי שהרגישה את מגע ידיי.  בא לי לצעוק מרוב אושר. 

"איפה להניח את הדברים שלך?" אני שומע את ג'ורג' שואל.

"בחדרי הישן, שם אשן עד יום חתונתינו," היא עונה לו בשקט אך מספיק בקול כדי שכולן תשמענה.

אני מתרגש לראות כמה כולן מרעיפות עליה אהבה. כל אחת מהן רוצה להתקרב אליה יותר. אני יודע שאין זה בגלל החנופה אליה בגלל שהן מבינות שהיא עומדת להיות אדונית האחוזה, אלא באמת שהן רוחשות אהבה אמיתית לאישה הכל כך מיוחדת שלי.

אחר זמן שנראה לי נצח היא נוקשת על הדלת ונכנסת.

"אין צורך בבקשת רשות," אני אומר לה, "מה ששלי שייך גם לך."

"בואי נעלה למעלה," אני אומר לה, "אמנם הבטחתי שלא אשן איתך, אבל לא אמרתי שאינני רוצה להתבודד איתך בחדרי.

אנחנו פונים לעבר גרם המדרגות המוביל לקומת חדרי השינה. היא מספרת לי מה סיפרו לה עובדות הבית, כמה היה קשה להן שעזבה, כמה נראה הבית פתאום חסר חיים. "אבל יותר מכל הן טרחו לספר לי על העצב שעטף אותך.

כיצד יכולתי לדעת שאתה פועל למעני? תמיד כירסם בי החשש שתמצא לך אישה מתאימה ממני."

"לילי יקרה שלי, אני מקווה שאת כבר יודעת שאין אחת בעולם שמאיימת על מעמדך בליבי. הבטחתי לך שלעולם לא תהיי פילגשי. את תהיי בעלת האחוזה והאישה היחידה בחיי. לעולם לא אקח אישה אחרת על פנייך."

"אני יודעת. היום אני בטוחה שאני האחת שלך. אתה נלחם עליי למרות שמודע שאולי שהקשר בינינו לא יתקבל יפה," היא אומרת לי.

"הסיבה שמיניתי אותך למזכירה האישית שלי הייתה שהתאהבתי בך ממבט ראשון. ידעתי שלא אהיה כאבי ולא אחפש להשתעשע איתך. הבנתי…את כבר יודעת מה הבנתי," הוא מביט בי באהבה.

"אמרתי לעובדות ששום דבר לא השתנה. אני מבקשת שלא ינהגו כלפי במנהגים שזרים לי. אני מתכוונת מידי בוקר להכין לך את ארוחת הבוקר, ו.." אני לא נותן ללילי להמשיך.

"כמה התגעגעתי לבקרים האלה. לאכול את מה שאת הכנת לי באהבה. הרגשתי את זה בפי, את העובדה שזה לא מעשה ידייך.

האוכל שהורגלתי לאכול כאן כל חיי נראה לי תפל ופחות טעים, למרות שלא אמרתי מילה למיס דונווי.

אבל יותר מכל התגעגעתי לאופן בו את מאירה את החדר עם הנוכחות שלך וגורמת ליום שלי להיות מלא אור."

בתה של משרתת מקשר

הלורד איירבורן

"עכשיו כשאנחנו לבד הייתי רוצה לשמוע ממך אבלין יקרה שלי, אהובתי היחידה, מה ברצונך לעשות," אני אומר ואוחז בשתי ידיה.

"מה שתרצה אדון," היא עונה לי.

"אדון?" הוא צוחק, "אני לא רוצה שתתחתני איתי בגלל שאני אדונך. את הסרת מעלייך את הקשר של אדון והמשרתת שלו.

אני רוצה שתנשאי לי מבחירה. גם אם תסרבי, אקבל את החלטתך. הקשר שנוצר ביני לבין לילי לא יפגע. אני מבטיח לך שאכיר בה כבתי בכל מקרה. היא היורשת שלי," אני בוחן אותה.

היא מביטה בי בשתיקה.

"מה שקרה בינינו בלילה ההוא בו יצרנו את לילי לא היה פרץ של תשוקה ריגעי, לא היה איבוד חושים ללא שליטה. הענקתי לך בלילה ההוא את כל האהבה שהייתה בי לתת לך.

בימים שאחרי חיפשתי את הדרך לצאת מנישואיי. התייעצתי עם עורך דיני, הייתי מוכן לוותר על הרבה כדי להיות איתך. כל זה כשעוד לא ידעתי שיש פרי לליל האהבה שלנו.

לו היית מחכה עוד זמן קצר היית יודעת שעשיתי הכל כדי שהיא תרצה להשתחרר מנישואינו.

כל אותו הזמן אבלין יקרה, שלחתי שליחים לאתר אותך. כאשר הגיע הידיעה שאת כורעת ללדת חשבתי שרגע האיחוד בינינו הגיע, אבל את נעלמת שוב.

עכשיו אני עומד לפנייך כגבר שצמא לשמוע את מילותייך, מבקש לדעת האם את רוצה לחלק את שארית חייך איתי."

"הייתי צריכה לשמוע את המילים האלה. לדעת שאתה רוצה אותי בלי קשר ללילי. אני יודעת כמה קל להתאהב בה. היא ילדה, אישה כבר, מיוחדת במינה. הייתי צריכה לשמוע שגם אני שווה בעינייך," היא אומרת.

"אני אוהבת אותך כל כך. לא היה לי גבר אחר אחריך. לא היה בליבי מקום, שכן הוא מלא באהבה אליך," עונה אבלין בדמעות.

"אם כך הטבעת שענדתי על אצבעך היא בעלת ערך גדול," אני אומר לה ונושק על כל אחת מידייה.

"אני סקרן לשמוע איך היית רוצה לציין את נשואינו," אני אומר לה.

"אין לי צורך בחגיגה גדולה. הייתי שמחה לו היינו אומרים את נדרינו בנוכחותם של לילי וג'קסון," היא עונה לי. כמה אני אוהב אותה.

גם כאשר מוצע לה עולם ומלואו, גם כאשר היא הופכת להיות אדונית האחוזה, אין לה צורך שיראו לאן הגיעה.

"את תגלי שהאחוזה השתנתה מאד מאז עזיבתך. ביקשתי מהעובדים שיחדלו מכל הגינונים. הם אינם מכנים אותי יותר 'האדון' אלא מר איירבורן. את שמי הפרטי אני רוצה לשמוע רק משפתייך היפות.

שיפרתי את תנאי עבודתם ואני אוסר על אנשים לכנות אותם משרתים.

את תאהבי את השינויים שעשיתי. את היית לנגד עיניי כאשר ערכתי אותם," אני משתף אותה.

"זה כל כך משמח אותי," היא אומרת ומניחה את ראשה עליי, "אתה יודע שגם ג'קסון מדבר על השינויים האלה? גם הוא עושה זאת למען לילי שלנו, למרות שהיא מעולם לא הייתה המשרתת שלו."

"אני יודע יקרה שלי. שוחחתי איתו לא מעט. אני מעריץ את הגבר הצעיר הזה. הייתי מאושר כאשר גילה לי שליבו שייך ללילי וביקש ממני שאתן את ברכתי לנשואיהם.

דווקא בגלל שאיננו אדון אחוזה רגיל אני בטוח שהוא יהפוך את אחוזת הריסון לאחת האחוזות המצליחות במחוז, אם לא המצליחה ביניהן."

"הייתי רוצה להשאר הלילה כאן בבית. שלא כמו לילי, כבר הייתי איתך, הענקתי לך את כבודי. אני חושבת שזה יהיה בסדר אם נבלה את הלילה כאן, רק שנינו , לפני שאכנס לתפקיד חיי החדש," היא אומרת.

"אעשה כרצונך יקרה. כל עוד תהיי איתי אני מוכן לישון בכל מקום שתרצי," אני עונה לה.

כיוון שהלילה כבר ירד אני מבקש מג'וזף שישאר בבית המלון בעיר. "תבוא לאסוף אותנו בבוקר," אני מבקש ממנו.

לא חשבתי שכל כך אתרגש כאשר אנחנו נשארים לבד. מה שאבלין לא יודעת הוא שלא נגעתי באישה מאז הלילה ההוא. אני חושש שאאכזב אותה. אני כל כך נסער ומלא תשוקה אליה, כאילו לא עבר אפילו יום אחד מהיום בו התמסרה לי.

אבלין עוברת בבית, סוגרת את הוילונות, נועלת את הדלתות, וניגשת לחדר השינה. "הילדה שלנו חולת ניקיון," היא מצחקקת, "תראה את המיטה. כאילו היא לא ישנה בה."

היא נעמדת מולי ומתחילה להתיר את קשר העניבה בידיים רועדות מעט. "את מתרגשת?" אני לוחש לה בקול רווי תשוקה.

"אני פוחדת להתעורר מהחלום," היא עונה לי וממשיכה לפתוח כפתור אחרי כפתור.

המגע שלה עליי, למרות שחולצת בד מפרידה בינינו, מעתיק את נשמתי. אני עוצם עיניים ומתמסר לה. "אני שלך," אני אומר לה.

"ואני שלך," היא עונה לי ודמעות זולגות מעינייה. "אני מתרגשת כל כך."

היא מסתובבת אליי בגבה כמבקשת שאתיר את הסרטים בשמלתה. אני עושה זאת באיטיות. ברור לי שאם אחפז לא אתאפק. הגוף שלי כבר מגיב לקרבתה אליי, ואני מרגיש את הלחץ שהולך ונבנה בי, ועדיין אני מפשיט אותה באיטיות.

רק כאשר היא עומדת ערומה לפניי אני מאבד שליטה, נושא אותה בידי למיטה, ולא מתאפק יותר.

היא גונחת ומטריפה אותי עוד יותר. "כאילו לא עבר יום," היא אומרת את מה שאני מרגיש.