בר אבידן -מאמינה באהבה

בתה של משרתת 29 – תופרת בעל כורחה

בתה של משרתת מקשר

ג'קסון

אני חוזר לבית האחוזה ושוב מתחיל גשם שוטף. אני ממתין שעה ארוכה ברכב. הדבר האחרון שאני רוצה שיקרה הוא שהבד יתרטב.

*

אני שמח שהראיתי לסוחר הבדים את השמלה. "אני רואה שבחרת לך אישה בעלת גזרה נאה," הוא אמר לי.

"יהיה עליי להחזיר לה את השמלה. אינני רוצה שתרגיש שהשאלתי אותה ממנה. האם תוכל לרשום לי את מידותיה כדי שאמסור לתופרת?"

"האם מיס אבלין היא זאת שתתפור אותה?" הוא שואל בסקרנות.

אני תוהה האם הוא מנחש עבור מי השמלה.

"עליי לבדוק האם היא פנויה," אני עונה.

הוא מביט בי בצמצום, מנסה להזכר האם אמרתי לו שהיא עובדת באחוזה שלי כעת, והוא מחליט כך נראה לי, שזכרונו בגד בו.

"ברור," הוא עונה לבסוף.

*

אני יושב דקות ארוכות ברכב. הגשם מכה בגג ללא רחמים. אני תוהה כמה זמן עוד אשב ואמתין. אני רואה מישהו מציץ מחלון המטבח לעבר הרכב. בגלל הכמויות האדירות של הגשם אני לא מצליח לזהות מי.

הגשם נחלש ועדיין מטפטף. אני שומע נקישה על החלון שלידי ורואה את ג'ורג' עומד עם מטריה גדולה. זה הדבר האחרון שאני רוצה כעת. אין לי רצון לתת לו הסבר עבור מי הבד הזה. אינני רוצה להשאירו ברכב כדי שהנהג לא יראה אותו, ומצד שני המטריה איננה גדולה מספיק כדי לכסות אותו.

"אני אכנס עוד מעט," אני אומר לו ודוחה את הצעתו להגן עלי מפני הגשם עם המטריה שלו.

ג'ורג' מביט בי לרגע מבולבל ולבסוף נכנס חזרה.

המחשבות שלי נודדות ללילי. איך היא מרגישה לבדה בבית הקטן כאשר הגשם מכה ללא רחמים על הגג. האם היא בסדר?

לשמחתי הגשם מפסיק והשמים שוב מתבהרים. אני ממהר לאסוף את הבדים והשקית עם האביזרים וממהר להיכנס לתוך האחוזה. אני מודה על כך שהבדים עטופים נייר חום ואי אפשר לזהות מה נמצא בתוכו.

אני ניגש לחדרה של אבלין וסוגר את הדלת. "תודה שהשאלת לי את השמלה. היא עזרה לי מאד," אני אומר לה.

היא מביטה בי מבולבלת אבל שותקת.

"האם יש לך עוד הרבה עבודה?" אני שואל.

"אני קרובה לסיים עוד שתי שמלות. האם מותר לדעת מדוע האדון שואל?" עיניה נעוצות בנייר החום.

"אני עומד לספר לך משהו אבל דורש שתתחייבי לא לספר על כך לאיש," אני אומר לה בקול פוקד.

"שפתיי חתומות אדוני. נאמנותי נתונה רק לך," היא עונה לי. אני מקווה שהיא אכן תעמוד בהבטחתה.

"אני עומד להציע נשואים לאישה שאני אוהב," אני אומר לה ורואה את פנייה נעצבות. אסור לי לתת לה לראות מה אני מרגיש.

"אני מבקש שתתפרי לה את שמלת הכלה," אני מסיים את דבריי.

"האדון יודע שנהוג שהכלה תבחר את שמלת כלולותיה," היא עונה לי בשקט, עדיין מנסה לעכל את דבריי. אני יודע שזה מכאיב לה אבל עליי לדבוק בתוכניתי.

"היא לא נמצאת כאן כעת ואינני רוצה לחכות יותר. היא אהבה מאד את השמלה הכחולה," אני אומר ויודע שכך הדבר.

"מיס אבלין, אני מאד מעריך את עבודתך כתופרת. אין ספק שקנית לך שם גם מחוץ לעיר הגדולה. השמלות שאת תופרת יכולות בהחלט להתחרות עם שמלות של תופרות עילית של החברה הגבוהה," אני מחמיא לה.

"אבל מה לגבי מדידות?" היא שואלת.

אני מניח לפניה את רישום המידות שרשם לי בעל חנות הבדים. אישתי לעתיד תמדוד את השמלה רק פעם אחת. זה יקרה כשתבוא לכאן לקראת טקס נשואינו," אני אומר לה.

אני מניח את החבילה בה הבד העטוף על שולחן הגזירה שלה וממתין שהיא תפתח אותה.

היא פותחת את הנייר, מוצאה את הבד וממששת אותו בהתפעלות. "לאדון יש טעם משובח. לא יכולת לבחור בד טוב ממנו.  

עם זאת עליי לדעת האם הכלה אוהבת מחשופים נדיבים, או שמא היא צנועה יותר. אני מקווה שאני לא חורגת מתפקידי כשאני שואלת שאלה כזאת. אני רוצה להיות בטוחה שהשמלה תתאים למי שהיא."

"הדוגמא של השמלה הכחולה נראתה לה מושלמת," אני עונה לה.

'יש לי עוד הרבה מה ללמוד על שמלות. מסתבר שזה לא כל כך פשוט. מה אני כבר מבין?' אני חושב לעצמי.

אני מניח על השולחן את השקית הקטנה ובה החרוזים לשזירה על השמלה. היא מביטה בהתפעלות בתוכן השקית.

"אני מבטיחה לך אדון שזאת תהיה שמלה יפיפיה שכולם ידברו עליה," היא אומרת לי.

אמנם היא מתאמצת להראות שמחה עבורי, אבל עינייה מספרות על העצב שהעניין גורם לה. אני יודע שאני לא יכול לספר לה כיוון שאני מחכה לשמוע מהלורד איירבורן בקשר לתוכניות שלו.

אני יודע שהוא היה אצל לילי שכן קיבלתי ממנה את האיגרת. מה היה במיפגש ביניהם אינני יודע. אני רק יודע שאני חייב לפגוש אותו שוב במהרה. אני אצא מדעתי מההמתנה הזאת.

"האם אתה תבוא לראות את התקדמות התפירה?" היא שואלת.

"אם תבקשי, אבוא," אני אומר.

"אני רוצה שהאדון יהיה מרוצה," היא עונה לי.

"אני סומך עלייך," אני עונה לה, "אבל אבוא לראות מידי פעם איך את מתקדמת."

"תודה אדון," היא עונה לי בקול רועד מעט.

אני עולה לחדרי ויושב לכתוב איגרת ללורד איירבורן ומבקש להיפגש איתו.

*

אני מסתגר בחדרי. כיוון שאינני מסוגל להתרכז בעבודה אני יושב על הכורסא וקורא ספר.

נקישה על הדלת גורמת לי להסתכל החוצה. הערב ירד ואני תוהה האם זה זמן ארוחת הערב.

"הכנס," אני אומר.

"אני מצטער להפריע לך אדון אבל אחיותיך מבקשות לשוחח איתך," אומר לי ג'ורג.

'מה עכשיו?' אני חושב לעצמי.

"הזמן אותן לשבת בספריה ותבקש ממיס דונווי שתגיש לנו תה ועוגיות, כמובן אם יש," אני מבקש ממנו.

אני לא ממהר לרדת, אלא עומד וצופה באופק. 'אני חייב לשים סוף לביקורים האלה. אמנם זה בית האחוזה, אבל גם מקום מגורי הפרטי.'

אני נושם עמוק ויורד למטה.

"איך אתה מסתיר מאתנו דבר כזה?" יורה לעברי מרי תרז.

"ראשית, טון הדיבור שלך לא מקובל עליי. שנית, על מה בדיוק את מדברת?" אני שואל אותה.

"על העובדה שאתה עומד לשאת אישה," היא עונה לי.

"איפה שמעת דבר כזה?" אני מעמיד פנים.

"באנו לבקש מהתופרת שלך שתתפור לנו שמלה לנשף," היא עונה לי, "ומה אנחנו רואות? בד לתפירת שמלת כלה."

"ומיס אבלין אמרה לכן שזה עבור הכלה שלי?" אני ממשיך להעמיד פנים.

"לא, היא לא אמרה כלום. כששאלנו אותה היא רק משכה בכתפיה. אבל ברור שהיא לא תופרת אותה עבור אחת המשרתות," אומרת מרי תרז.

"העובדות," אני מתקן אותה למורת רוחה, "מיס אבלין רשאית לתפור שמלה למי שהיא רוצה כל עוד אני מאשר זאת."

"תאמר לה זאת. היא מסרבת לתפור עבורינו שמלות וטוענת שהיא חייבת לסיים קודם את שמלת הכלה," אומרת מרי תרז.

"היא אמרה לך מתי החתונה?" אני שואל.

"גם לשאלה הזאת היא הגיבה במשיכת כתפיים," היא עונה לי.

"אני מבין," אני אומר, "בכל מקרה מין הראוי שתשאלו אותי האם היא יכולה לתפור עבורכם. לא זכור לי שזה חלק מההסכם ביננו. אלא אם כן יש בדעתכן לשלם לה."

"אבל למה? היא עובדת של האחוזה," היא שואלת בפליאה. לפעמים אני תוהה האם היא טיפשה או רק מעמידה פנים.

"היא עובדת שלי לא של כל המשפחה. את כנראה לא מפנימה שאני אינני אביך ואינני חייב לך דבר. אני מרגיש שאת לא מעריכה את העובדה שאני מעניק לך תשלום חודשי כשאינך תורמת דבר לאחוזה," אני אומר לה בטון שלא מובן לשתי פנים.

"באמת?" היא עונה לי, "ומה עם האירועים שאני הולכת אליהם?"

"כמה אירועים היית עד היום?" אני שואל. יש לי רושם שהתשובה לא תפתיע אותי.

"רק אחד. לאחרים לא בא לי ללכת. התנצלתי והודעתי שחליתי בהתקררות," עונה מרי תרז.

"אני מקווה שאת שומעת את מה שאת אומרת. אכן את עובדת ממש קשה," אני מצקצק בלשוני, "בכל אופן כפי שהבנת אני עומד להינשא. אחרי החתונה אני אטפל בהזמנות בעצמי.

"אני אאשר למיס אבלין לתפור לכן שמלה, כזאת שתתאים לחתונתי. זאת בתנאי שתפירת שמלת הכלה תתקדם כמצופה," אני אומר. אני משותקק כבר שהפגישה זאת תסתיים, "עוד משהו מטריד אתכן?"

"תודה ג'קסון," היא אומרת לי, קמה ומסמנת לאנט שתקום.

בתה של משרתת מקשר

לילי

פתאום נפתחות ארובות השמים וגשם שוטף הולם בכוח על גג הבית. אני מתכווצת.

אבי מעיף מבט לתיקרה. "לא נראה שהגשם יחדור פנימה," הוא אומר כדי להרגיעני.

"אני לא יכולה להסביר לך מדוע אני מפחדת. אני יודעת שהבית יגן עלינו," אני אומרת במבוכה.

"את לא לבד. אנחנו פה," הוא אומר לי בטון האבהי שלו שכבר התחלתי להתרגל אליו.

אני קמה ומוסיפה עצים לאח. אני יודעת שאבי לא רגיל לתנאים כאלה ולכן דואגת שיהיה לו חם מספיק.

"אני אכין חליטת תה חדשה," אני אומרת.

"בתנאי שאין צורך שתצאי החוצה לקטוף צמחים," הוא אומר.

אני מראה לו את הצמחים בתוך כוס עם מים. "אם כך אשמח לכוס תה חמה."

כעבור דקות ארוכות בהן מכה הגשם על הגג הוא נחלש ולבסוף מפסיק, משאיר את האדמה ספוגה במים.

"את תהיי בסדר?" שואל אבי.

"כן אבי," אני עונה לו, "עכשיו כשהכל שקט מסביב אשמח לחזור לעבודת התפירה.

וכך אני עושה. אני נשאבת חזרה למלאכת הריקמה על שמלת כלולותיה של אימי , לא שמה לב לשעות שחולפות. כשאני מרימה את עיניי אני רואה את קרני השמש מחפשות את דרכן מבעד לתריסים.

אני מתמתחת לאחר הישיבה הממושכת, וקמה להתרענן. כיוון שלא ישנתי כל הלילה, כל פעולה שאני מבצעת לוקחת לי זמן רב יותר.

אני מתלבשת ויוצאת לגינה לקטוף צמחים כדי לחלוט תה, ושמחה לראות את הפרחים שצמחו ליד קיר הבית.

בעודי ממתינה למים שירתחו, ולחליטה שתתייצב, אני מוציאה את בלוק הציור שלי ומציירת את הפרחים. כמובן שאני לא מציירת אותם כפי שהם כלואים בכוס הזכוכית, אלא חופשיים בשדות, מתמסרים לקרני השמש ומלוטפים על ידי הרוח.

אני עושה הכל כדי לא לחשוב עליו, ובכל זאת הוא מתגנב למחשבותיי ולבסוף מופיע גם על הציור שלי.

המים כבר רתחו ואני מוזגת לי כוס תה. אני שמחה שנשארו לי כמה עוגיות מאתמול כיוון שהיום עדיין לא אפיתי. אין לי תאבון הבוקר ובכל זאת אני חייבת לאכול משהו.

אני מסיימת את הפסקת הבוקר הקצרה שלי, פותחת את החלונות ומסדרת את הבית שגם כך מסודר. כהרגלי אני מטאטאת את הריצפה ושוטפת אותה.

*

אני ניזכרת באימא שתמיד מביטה בי במבט המסויים הזה. "אולי תחדלי כבר מהניקיון הכפייתי הזה. את לא רואה שהריצפה נקייה?"

"ואם יכנס לכאן היום מישהו?" הייתי עונה לה וממשיכה.

'היא צודקת' אני חושבת בליבי, 'זאת רק אני כאן. כמה לכלוך אני מייצרת?'

כיוון שכבר התחלתי אני מסיימת ומבטיחה לעצמי להניח קצת לניקיון.

'תראי כמה נהנית מהדקות האלה שציירת. את עובדת קשה מותר לך גם קצת לנוח,' אני מנסה לשכנע את עצמי.

*

אני חוזרת לחדר התפירה הקטן ומביטה בגאווה על השמלה המונחת על השולחן. אני רושמת לעצמי מה עליי לקנות עבורה ועבור שתי שמלות שסיימתי ועליי רק לרכוש את סרטי הקשירה עבורן.

אני בודקת שוב אם קר בחוץ, מתעטפת היטב בצעיף ובמעיל, אוספת את הסל ממקומו בכניסה ויוצאת העירה.

אני דווקא מופתעת לטובה כשאני מרגישה את ליטופן של קרני השמש על עורי, ועדיין יודעת שמזג האוויר עלול להשתנות כל רגע. אני רק מצטערת ששוב שכחתי לקחת מטריה.

אני צועדת במהירות לכיוון חנות הבדים. אנשים מברכים אותי לשלום, עוצרים להתעניין בשלומה של אימי, או סתם לשתף אותי ברכילות מקומית, שאת זה אני ממש שונאת, אבל אין לי ברירה ואני מחייכת בנימוס.

"היא כל כך מוכשרת הילדה הזאת," אני שומעת אותן מדברות עליי כשהן מתרחקות מעט.

אני נכנסת לחנות הבדים ומברכת את בעל החנות בברכת בוקר טוב.

"בוקר טוב מיס לילי," הוא עונה לי בחביבות, "שוב את כאן. את יודעת שכולן מדברות עלייך וכמה מוכשרת את? למרות שהן מתגעגעות לאימך גם," הוא ממהר להוסיף .

אני מגישה לו את הרשימה שהכנתי. אני רואה שהוא מתפעל מכתב ידי אבל לא אומר מילה. הוא יוצא לחדר הצדדי וחוזר עם קופסאות ובהן קישוטים שונים.

קודם כל אני בוחרת סרטים ללקוחות שלי ורק אחר כך אני מסתכלת על הקישוטים להשלמת שמלת הכלולות של אימי.

"נראה שאת תופרת שמלת כלה," הוא מפגין בקיאות.

"כן," אני עונה קצרות.

 "תגלי לי עבור מי?" הוא שואל בקול נמוך ושקט כממתיק סוד.

"אהיה כנה איתך. הגיע אליי אדון אחד וביקש ממני שאתפור עבור כלתו שמלת כלולות. אותה לא פגשתי," אני משקרת לו בלי להניד עפעף.

"אז הוא בחר בך. יפה. אני יכול להבין," הוא אומר ומחייך לעצמו.

אני מביטה בו במבט הכי תמים. "אז אם כך אתה יודע," אני עונה לבסוף.

"העניין הוא שהוא לא סיפר לי מי היא כלתו," הוא בוחן אותי.

"אם כך אנחנו שניים שלא יודעים," אני מחייכת אליו חיוך קטן וממשיכה לבחור חרוזים לשמלה.

"זהו," אני אומרת ומגישה לו את מה שבחרתי.

הוא אורז לי הכל בשקית נייר קטנה מעוטרת בציפורים כחולות. אני משלמת ויוצאת.

השמש מחממת את פניי ומשמחת את ליבי. אני עומדת לפנות חזרה לכיוון ביתי כשאני מבחינה במכונית של אבי. כבר למדתי לזהות את סמל המשפחה המוטבע על דלת הנהג.

הוא חונה ליד בית הקפה האביר מיורקשייר. אני יודעת שזה בית הקפה האהוב על אנשי האצולה והם מרבים להיפגש בו ולנהל שם את עסקיהם. אני מניחה שזה מה שעושה אבי ולכן אני נמנעת לגשת ולברך אותו לשלום.

ואז אני מבחינה במכונית השחורה ועליה הסמל הצבוע בזהב והמוכר לי עד כדי כאב.

'אז איתו אתה נפגש,' אני חושבת במרירות, 'מעניין על מה יש לכם לדבר.'

פתאום עוברת בי המחשבה שמא הלורד לא מספר לי את כל האמת. אני עומדת לעזוב את המקום אבל מופתעת כאשר אבי יוצא מבית הקפה וקורא בשמי.

אני מעמידה פנים שלא שמעתי וממהרת להסתלק משם דרך סימטה צדדית.

"הכל בסדר מיס לילי?" שואל אותי בעל חנות הירקות לתוכה אני חומקת.

"כן," אני עונה לו ומזדקפת מייד, "מדוע אתה חושב שלא?"

אני ניגשת לבחור כמה ירקות למרות שאינני זקוקה לדבר רק כדי להעביר את הזמן. אני רואה את הנהג של אבי מסתובב בסימטה ומחפש אחריי. אני מתכופפת לארגז תפוחי האדמה ומעמידה פנים שאני בוחרת כמה מבינהם, בעוד עיניי נעוצות בחלון ורואה שהוא התייאש ועזב.

"מיס לילי מה קורה?" מתעקש בעל חנות הירקות.

"אני לא מבינה למה את חושב שקורה משהו. אני פשוט צריכה לזכור שאימי עדיין לא חזרה ואין לי צורך בהרבה ירקות," אני עונה לו בחיוך.

לשמחתי הוא מאמין לי.

אני משלמת וחומקת לעבר ביתי. אני נכנסת לביתי, נועלת את הדלת, ממהרת לסגור את החלונות ולכסותם עם הוילונות. אם מישהו יבחן את הבית מבחוץ הוא לא ידע שאני נמצאת בתוכו.

כבר ברור לי שהמחשבות על ג'קסון לא יתנו לי להתרכז בתפירה. אני נשכבת על הספה. העייפות שהצטברה בי בלילה ללא שינה מכריעה אותי ואני נרדמת.

wingsofwhimsy.wordpress.com A 

creatricesbroderiemachine.com  H