ג'קסון
שתיקה מעיקה משתררת בחדר.
כל אחד לוגם מספל התה שלו, מעמיד פנים שזה הדבר החשוב בעולם כעת.
אני סוקר את ארבעת הנוכחים.
ברור לי שאחיותיי יסורו למרותי גם במחיר מריבות בבית. באותה מידה ברור לי שגיסיי ידברו נגדי בביתם אבל לא יעזו לעמוד מולי. הם הפנימו בהחלט את המסר.
אני מרגיש מועצם מהמפגש הזה בצורה שלא בחרתי להיות. המחשבות שלי שוב נודדות ללילי. אני חושב איך הייתה כעת מפשירה בינינו את המתח עם מילותיה החמות.
אם יש משהו שאני בטוח בו הוא שלילי היא האחת שלי. האישה שאני רוצה שתלווה אותי כל ימי חיי. אני בהחלט יכול לדמיין אותה מוקפת בילדינו ועדיין מוצאת זמן לתמוך בי בניהול האחוזה.
אני תוהה מה באמת טיב היחסים בין הוריי. האם המילה אהבה זרה להם? האם אבי יודע בכלל מהי, או מונע רק מתשוקותיו.
לשמוע את הלחישות בחברה שלך על אביך ומעלליו, ביחוד אחרי שחזית בכך במו עיניך, הוא דבר שאני לא מאחל לאף ילד. אני יודע שברגע שאחתום את גורלי איתה אהיה שייך רק לה, בדיוק כפי שאמרתי לה רק שעה קודם.
אני חייב לדבר איתה. לפעמים אני חושב לעצמי האם היא תמימה מידי להבין את הרמזים שלי, אם כי בעיניי אני מדבר איתה בגלוי.
אני יודע שיעבור זמן עד שאוכל לממש את האהבה שלי אליה, אבל רוצה להבטיח לה שזה יקרה.
אני שומע את השיחות המתנהלות בחדר וחושב לעצמי כמה אפשר לנהל שיחות כל כך רדודות, כל כך רכילותיות.
אני נושם לרווחה כאשר גיסיי עוזבים את החדר.
"זה באמת לא ענייני," אומרת אנט וברור לי לאן היא מכוונת. אני מכיר אותה ואת האופן שבו היא מתנסחת.
אני קוטע אותה. "אם את יודעת מדוע אם כן את חושבת שיעניין אותי לשמוע." אני מודע לכך שאני מתנהג בגסות, אבל חייב לחזק את הגבולות בינינו, לא בגללן אלא בגלל בעליהן.
"אני מבין שאתן מוטרדות שאני עדיין לא מאורס. אני יכול להרגיע אתכן שאני מתעניין בנשים, אם עברה מחשבה אחרת בראשכן.
אני לא מתכוון להישאר רווק כל חיי, אך גם לא מתכוון לחזר אחריי מישהי לעיניי כל העולם.
אני יודע בדיוק מה אני מחפש בזוגיות. עוד תראו שכאשר אבחר באחת זה יהיה לנצח. אני לא מתכוון להתחתן למראית עין ולחגוג עם פילגשים להנאתי. האחת שתהיה איתי תהיה הכל בשבילי.
האם יש לכן עוד שאלות או שאפשר לחתום את הנושא הזה?"
הן שותקות אם כי מחניקות חיוך. ברור לי שהנושא הזה העסיק אותן.
"נו באמת מה חשבתן שבגילי הנושא הזה לא מעסיק אותי?" אני מוסיף ומפיג לגמרי את המתח.
"אני מבטיח לכן שוב שדבר ממה שקיבלתן מאבינו לא ילקח מכן. אם אוכל להוסיף לכן אחרי שאסיים ללמוד את המצב, אעשה כך. בסך הכל אני רוצה שתהיינה מאושרות.
אתן יודעות שמתוך שלושת ילדיו של אבינו אני היחיד שתורם לאחוזה. יש לכן בעלים שלא תורמים דבר. אני חושב שזה יהיה הוגן לבקש מכן שתייצגנה את המשפחה בארועים השונים.
זאת איננה עבודה, להיפך הנאה צרופה. בדיוק כפי שאתן חקרתן אותי בקשר לחיי האישיים, תבינו שעבורי ללכת לארועים כאלה זה להיות כל הזמן תחת עינם הבוחנת של הנוכחים.
גבר צעיר, בעל אחוזה ורווק.
אני מתכוון לבחור את אישתי רחוק מעיניי כולם, ומבקש למנוע את אי הנעימות בכך שאסרב לכך בארועים חברתיים.
אני אעביר לכן כל הזמנה שתתקבל ותחלטנה ביניכן מי ילך אליה."
"אבל מה נאמר להם ג'קסון?" שואל אנט.
"תאמרו את האמת, אני היטלתי עליכן לייצג אותי ואת המשפחה," אני עונה להן.
"אני מודה שחששתי מהפגישה איתך," אומרת מרי תרז, "נכון שעם הבעלים שלנו היית קשוח וטוב שכך, אבל אני מרגישה הקלה עצומה."
"אנחנו משפחה מרי תרז. גדלנו יחד, חווינו הרבה יחד. זה לא עומד להשתנות אם נדע להתנהל נכון.
יש לי הרבה מה לאמר על איך שהאחוזה התנהלה בימיו של אבינו. אני עומד כעת לשנות דברים."
"שמעתי שהגיעה לבית האחוזה משרתת חדשה והיא לא מועסקת בעבודות האחוזה. האם יש אפשרות שהיא תעבוד בביתי?" היא שואלת.
"מי שהגיעה לכאן איננה מועסקת כמשרתת. היא עובדת איתי ועוזרת לי לנהל את ענייני האחוזה," אני אומר ויודע שזה הרגע שעליי לשלוט ברגשותיי. "היא מעולם לא הייתה משרתת כך שאין לה את המיומנויות הדרושות לך."
אני מרגיש צורך עז לסיים את הפגישה הזאת אבל יודע שאני חייב להמשיך בה. "לאחר שאבחן כל אחד ואחת מהעובדות נדבר." אני רוצה לתת להן הרגשה שאני מקשיב להן.
"אם זה בסדר מבחינתך אני מבקשת שנסיים את הפגישה," אומרת אנט בחשש כשהיא מעיפה מבט מבעד לחלון לעבר בעלה שמסתובב הלוך ושוב בשביל הקרוב לבית האחוזה.
אני נד בראשי להסכמה. הן קמות מייד וממהרות לצאת מהחדר.
אני מקרב אלי את ההדום שלרגליי, מניח עליו את רגליי משלב את ידיי מאחורי הראש, ונשען לאחור על גב הכיסא. אני רוצה לראות את עצמי חודש מהיום כשהכל מתחיל להסתדר.
ג'ורג' נוקש על הדלת שנשארה פתוחה ונכנס.
"אני רואה שהעוגיות ערבו לחיכם של אורחיך," הוא מעיר למראה הצלחת הריקה. הוא אוסף את הספלים והצלחות ומניח אותם על המגש שהושאר על השולחן הקטן בפינה.
"מה לגבי ארוחת ערב?" הוא מתעניין.
"חשבתי לדבר עם העובדים, אבל אני מותש מהמפגש הזה. לפחות שירטטתי גבולות ברורים בקרב משפחתי. אני מצפה שלא תגענה אליך יותר דרישות בקשר לניהול בתיהן של אחיותיי.
בקשר לארוחת הערב…אמנם רק טעמתי מהעוגיות הנפלאות האלה, אבל אינני רעב. אסתפק בכריך.
אחרי הארוחה הייתי מבקש שמיס לילי תכנס לספריה עם נייר ועט. אני רוצה לרשום כמה דברים לסיכום הישיבה שלא ישכחו ממני."
"אני אמסור לה. היא עם אימה תופרות את שמלותיה. נראה שהן נהנות זו מחברתה של זו," הוא מעדכן אותי.
אני תוהה מדוע הוא עושה זאת. האם גם הוא מרגיש את המתח ביניהן או שרוצה להדגיש בפניי את הקשר ביניהן כדי להזכיר לי מיהי לילי."
ארוחת הערב מוגשת לי ואני מכריח את עצמי לאכול. ברור לי שעליי לשמור את סערת הרגשות בה אני שרוי.
אני מרגיש את חסרונה של לילי ויודע שגם למענה אני חייב לתפקד כרגיל.
אני מסיים לאכול ונעמד ליד החלון, גומע את המראות ומדמיין אותנו מטיילים יד ביד בין שביליו.
נקישה בדלת מקפיצה לי את הלב. "אני יכול להביא לך משהו נוסף אדון?" שואל ג'ורג'.
אני פונה מהחלון ומתקרב אליו.
"אני יכול לבקש ממך משהו?" אני שואל אותו.
"בהחלט אדון," הוא עונה לי.
"אתה מכיר אותי מאז שהייתי ילד קטן. תאמין לי שאני מודע היטב למעמדי, אבל כאשר אנחנו לבד אודה לך אם לא תקרא לי אדון," אני אומר לו.
"מה שתבקש," הוא אומר לי בחיוך, "אני חייב לאמר שאתה מפיח רוח נעימה באחוזה. אפילו שעדיין לא עשית שינויים ניכרים משרתי הבית עובדים בשמחה. האווירה נעימה ושונה יום ולילה ממה שהיה כאן בעבר אם יורשה לי לאמר."
"אני מניח שהעובדות בבית מבינות שאני שונה מאבי. אין לי כוונה…" אני משתתק כשאני מבין שקצת נסחפתי.
"הן יודעות זאת ומעריכות אותך עוד יותר," הוא אומר.
עכשיו מגיע תורי לבחון אותו.
"אינני יודע איך הגיע שמועה על מיס לילי לאוזניי אחיותיי. מרי תרז ביקשה שאתן לה את מיס לילי כמשרתת," אני אומר ומצפה לשמוע את תגובתו שמגיע מייד.
"מיס לילי איננה משרתת. היא מעולם לא עבדה ככזאת. אני מבין שהיא עוזרת לך מאד בעבודות ניהול האחוזה," הוא עונה.
"אם כך אתה חושב שעליה להישאר פה?" אני שואל.
"ללא ספק. היא מפיצה הרבה אור בקרב העובדות. הן מעריצות אותה ומוכנות לעשות למענה הכל," הוא אומר ולא יודע כמה משמחות אותי המילים שלו.
"תודה," אני עונה לו.
"אני מניח שארוחת הערב הסתיימה. האם לקרוא למיס לילי?" הוא שואל.
לילי
אני נוקשת על הדלת בספרייה. הלב שלי פועם בחוזקה. אני ממתינה לשמוע את קולו שמאשר לי להיכנס.
"כנסי לילי," הוא אומר לי.
הוא יושב על הכורסה ומסמן לי בידו לבוא לשבת על הספה לידו.
"איך עבר עלייך יום המדידות?" הוא שואל בטון מאופק.
"עשיתי הכל כדי להחזיר לאימי את האמון בי. עזרתי לה בעבודה כך שלפחות השמלות שלי תהיינה מוכנות מהר מהמתוכנן," אני עונה לו ברוגע. אני מקווה שיבין אותי בין המילים.
"האם ג'ורג' סיפר לך שאחותי מרי תרז ביקשה שתעבדי עבורה?" הוא שואל.
אני מסיטה מבטי ממנו. "אני מבינה," אני אומרת לו בשקט.
"את לא," הוא מפתיע אותי, "אמרתי שאינך משרתת ושמעולם לא היית. גם ג'ורג' מסכים איתי שמקומך איתי. ג'ורג' סיפר לי שאת מאירה את המקום."
אני מציצה לעברו אבל לא מישירי מבטי אליו.
"היום ביססתי את מעמדי כאדון האחוזה החדש. הם ניסו לסחוט ממני דברים, אבל הבהרתי להם שקיימות שתי אפשרויות: או שמישהו אחר ייקח עליו את ניהול האחוזה או שעליהם לציית לי.
אחרי השיחה הזאת אני יודע שהם לא יעזו להתמרד נגדי.
את מבינה שכל מה שאני עושה הם אבני דרך כדי לסלול את השביל עבורך?
היטלתי על אחיותיי לייצג את המשפחה באירועים ודרשתי שיניחו לי בנושא מציאת האישה. כמובן שלא יכולתי לאמר שמצאתי אותה. שמצאתי אותך.
תתחילי להפנים את העובדה שאת עומדת ללוות אותי כל ימיי. יום יבוא וארגיש חופשי להכיר אותך לעולם ועד אז את תעזרי לי לערוך את השינויים הדרושים באחוזה כדי להתאים אותה לימי כאדון האחוזה.
אני מבקש שתרגישי חופשייה להביע את דעתך. דברי עם משרתי הבית. אני מוכן לשמוע מה יש להם לאמר. אין זה אומר בהכרח שאסכים לכל דרישה, אבל מבטיח להקשיב לה."
אני מרגישה הקלה למשמע מילותיו.
"את לא יודעת כמה הייתי רוצה להכריז בפני כל העולם שאת עומדת להיות האישה שלי. אני מבין שיש דברים שטרם הגיע זמנם. עם זאת, אני מרגיש שאני חייב לאמר לך את המילים המפורשות," הוא רוכן לעברי, אוחז בשתי ידיי ומבטו מחפש את שלי, "תסתכלי עליי לילי. אני רוצה שתראי את כנות דבריי. אני מתאהב בך כל יום יותר ויותר."
אני לא שולטת בהתרגשות שלי וידיי רועדות מעט. הוא מקרב אותן לפיו ונושק לכל אחת מהן.
הוא נושם עמוק וחוזר להשען על גב הכורסה.
"אני מבקש שנרשום את תוכן השיחה עם אחיותיי. נתחיל ברישום המשתתפים, ותני לה את הכותרת ישיבה משפחתי עם התאריך של היום."
הוא מכתיב לי את הנקודות עליהן דובר. מידי פעם הוא מבקש ממני לרשום שם של אחד המשתתפים בסוגריים.
נקישה על הדלת גורמת לו לחייך. "מי את חושבת שזה?" הוא לוחש לפני שאני עונה.
"מבטיחה לך שזאת לא אימי," אני עונה לו.
"הכנס," הוא אומר.
"אני מצטער להפריע לכם. מיס מרי תרז מבקשת להודיע לך שהייתה תאונה," אומר ג'ורג'.
"האם סיפרה מה קרה?" שואל האדון.
"בעלה…השתכר," אומר ג'ורג'.
"יש לי עוד שני סעיפים להכתיב למיס לילי ואצא לדרך. אני מבקש שתתלווה אליי. מי יודע באיזה מצב נמצא אותו. בינתיים תבקש ממיס דונווי שתכין לו שיקוי להפיג את השכרות," הוא אומר וג'ורג' ממהר לצאת.
"רציתי עוד רגע איתך. אני מאמין שתיעדתי את כל השיחה. תאחלי לי בהצלחה. אני מכיר את אחותי. היא וודאי היסטרית כעת. אני לא יכול לדמיין אותך מתנהלת כך.
אני כבר לא יכול לחכות שיבוא הבוקר ואפגש איתך שוב. לילה טוב לילי יקרה," הוא אומר ויוצא מהחדר.
אני ניגשת למשרד, נכנסת לחדרי, מניחה את הפינקס במגירת שולחני וניגשת לחדרה של אימי.
היא מפתיעה אותי כשהיא שוקדת בחריצות על השמלות שלי.
"אימא אולי מספיק להיום?" אני שואלת אותה.
"את לא מבינה כמה אני רוצה לראות אותך לבושה כבר באחת מהשמלות החדשות. אני שומעת מה מדברים עלייך, כמה מעריכים אותך. הצלחת לסחוף את כולן אחרייך. אין זה ראוי שתתלבשי כפי שאת מתלבשת. אל תשכחי שאת מבלה את רוב יומך עם האדון," היא אומרת.
"את מוכנה להסביר לי מה הקשר לאדון? הוא קיבל אותי לעבודה כפי שאני," אני לא מתאפקת ועונה לה.
"הוא ראה את היופי שלך והיהלום שבליבך. ועדיין, לילי יקרה שלי, זה ישמח אותו לראותך לבושה כראוי. ברור לך שכל הקנייה הזאת של הבדים והבאתי לכאן נועדה בשבילך," אומרת אימא.
"ומה זה אומר אימא?" אני מעמידה פנים שאינני מבינה.
"שיש לך פינה מאד חמה בלב שלו. אני מחפשת בו את הפגמים, את הרצון של הצייד לטרוף את האיילה הרכה, אבל נוכחתי שאני טועה.
אני מכירה היטב את המעמד שלו. האדון הראשון שלי ניצל אותי. זה לא לוקח הרבה זמן עד שאדון שולף את ציפורניו המטונפות לגעת בבשרך."
"אבי לא היה אדונך הראשון?" אני שואלת מופתעת.
אימא נאנחת. "לא לילי," היא אומרת בשקט, "זכיתי שהיכרתי את אביך ולמדתי שיש גם אדונים אחרים. מזלי לא היה כשלך והייתה לו אישה שמיררה לכולנו את החיים."
"אני מצטערת לשמוע אימא. אכן מזלי שפר עליי. האדון שלנו מתנהג בהגינות אל עובדי הבית," אני עונה לה.
"מדוע קרא לך האדון?" היא שוב מתחילה לחקור.
"היה עליי לרשום סיכום של הישיבה שלו עם אחיותיו," אני עונה.
"ועל מה הייתה הישיבה?" היא שואלת.
הנאמנות שלי נתונה לאדון ועדיין אינני יכולה שלא לענות לה. אני בוחרת את מילותיי בזהירות.
"את מבינה שרק הוכתבו לי נושאים ולא תוכנם," אני עונה לה.
"את מתחמקת לילי," היא עונה.
אני רוצה לענות לה שזאת חטטנות לא ראויה ועדיין צריכה אותה לצידי. "חלוקת תפקידים בניהול האחוזה בין בני המשפחה, ואל תשאלי אותי מהם כי יותר לא אמר."
"ומה עוד?" שואלת אימא.
"תאמיני לי אימא שמה שמעסיק אותם מאד משעמם. מי ילך לאיזה ארוע וכדומה," אני עונה באדישות.
'את באמת חושבת אימא שאשתף אותך ברגעים האינטימיים בינינו?' אני שואלת אותה בליבי.
כמובן שאין לי כוונה לשתף אותה שהוא נישק אותי היום. המגע של שפתיו על ידיי עדיין לוהט על עורי. אני רק יכולה לדמיין איך זה כששפתיו ינשקו את שפתיי.
"במה את מהרהרת לילי?" שואלת לילי.
אני מזייפת פיהוק גדול. "את באמת חושבת שאני מסוגלת להרהר במשהו בשעה כזאת? אני ממש עייפה וחושבת שאלך לישון מוקדם אם תסכימי להצטרף אליי."
"תמיד חשבתי שעבודה במשרד היא עבודה קלה. עכשיו אני רואה כמה מתיש זה יכול להיות," היא עונה לי.
"אין לך מושג כמה אימא," אני עונה לה.
אני ניגשת לחלון ורואה את האדון ממהר עם ג'ורג' לעבר ביתה של מרי תרז.
אימא נעמדת לידי ומסתכלת. "מעניין לאן הם ממהרים," היא אומרת.
אני מושכת בכתפיי. "מאין לי לדעת אימא?"
