בר אבידן -מאמינה באהבה

בתה של משרתת 11 – שוקלת מילים

בתה של משרתת מקשר

לילי

"אני באמת לא יודעת על מה את מדברת אימא. ולא, באמת שלא קרה כלום. את יודעת שאם היה קורה משהו הייתי מספרת לך," אני אומרת ורואה את המבט בעינייה נרגע.

"תבטיחי לי שאם מישהו ינסה לפגוע בך אני אדע מזה," היא אומרת לי.

"את יכולה להיות רגועה. האדון נוהג בי בכבוד, וכך גם שאר האנשים בבית," אני אומרת לה.

*

כילדה סיפרתי לאימי כל דבר בלי לסנן אפילו את המחשבות. נהניתי לשמוע מה שיש לה לאמר על מה שאני חושבת.

היא הייתה כל עולמי, והרגשתי שגם אני שלה. לרגע לא חשבתי על כך שהיו לה חיים לפני שהגעתי לעולם, חיים שהיא לא דיברה עליהם מעולם.

עכשיו אני מבינה את הצורך הזה לשמור דברים רק לעצמך ולא לשתף איש. אני מבינה שכך זה כשאת הופכת לבוגרת.

יום אחד את מוצאת אדם אחר שהופך להיות קרוב אלייך והוא ילווה אותך כל חייך.

השאלה הגדולה היא מתי את יודעת שבאמת מצאת את האדם הנכון?"

בתה של משרתת מקשר

ג'קסון

אני יודע שעשיתי טוב שהבאתי את מיס אבלין ללילי. היא כל כך התרגשה לראות אותה. אז למה יש לי הרגשה שלמרות שלא עברו ימים רבים  מאז שהן נפרדו, נוצר ביניהן מרחק? אולי כי אני מאד רגיש אליה.

אני מסיים לעבוד מאוחר ויוצא לשוטט בגן. אני לא זוכר מתי פעם אחרונה עשיתי זאת. אני חייב להתרחק מהבית. המחשבות מתרוצצות בראשי ולא מניחות לי, ובכולן מככבת אישה אחת שכבשה את ליבי בסערה.

כשאני מתרחק מהבית אני מסתובב לאחור ומעיף מבט לעברו.

עד לשובי לא היה לי מושג שכל זה יהיה שלי. לפעמים אני מצטער שאני הבן היחיד. הייתי שמח לו אחת מאחיותיי הייתה אחראית על האחוזה ואני יכולתי להתרכז במה שאני אוהב.

עיניי נמשכות לקומה העליונה. אני מזהה בקלות את חדרה של לילי. להפתעתי היא עומדת בחלון וצופה על הגן. אין לי ספק שהיא מבחינה בי כיוון שהיא עומדת ומסתכלת דקות ארוכות.

אני מודה על כך שאימה פה. היא החומה שעומדת בינינו כעת. אני לא יודע איך הייתי מתנהג אם היא לא הייתה פה.

אני מרגיש את הגוף שלי מתחיל להגיב כשאני חושב על לילי. ידעתי לא מעט נשים בחיי. אני יודע איך אישה יכולה לעורר את גופו של גבר. תמיד ידעתי לשלוט בזה. להראות כשרציתי, ולא להראות, שזה מה שקרה לרוב, כשלא.

אני משתוקק אליה בצורה שלא חשבתי שיקרה, בטח לא עם מישהי 'אסורה' כמוה.

אני עדיין נלחם בזה. עושה הכל כדי לא לתת לזה לכבוש אותי. אבל מחשבות לחוד והגוף בשלו. הוא רוצה אותה בטירוף.

אני כבר יודע שהלילה אטבול במי אמבט קרים כדי לצנן את תשוקתי אליה.

לו רק יכלה לראות את עיניי הבוערות מתשוקה להיות איתה. אני מודה על החושך שמסתיר את רגשותיי ממנה. היא שמורה כעת ואין טעם שתדע.

אני רואה אותה סוגרת את החלון ומסיטה את הוילון.

אני ממשיך לצעוד בשבילי הגן. פתאום מגיחה מולי אחת ממשרתות הבית. "ערב טוב אדון," היא אומרת לי בטון מתחנחן. לרגע עוברת בי המחשבה האם היא אחת מנערות השעשועים של אבי, אולי היא אפילו באה מפגישה איתו כעת.

גם אם לא, אין לי כוונה לפתח איתה שיחה.

"ערב טוב," אני עונה לה וממשיך ללכת לאורך השביל.  היא מוזמנת לחשוב עליי מה שבא לה. העיקר שהבינה את המסר.

למרות שצעדתי שעה ארוכה בשבילי הגן, נפשי לא נרגעה. היא עדיין סוערת וגופי לוהט.

אני חוזר לאחוזה ועובר בספרייה לקחת ספר לקרוא שיקל עליי להרדם. אני רואה שוב את הספר על האדון והמשרתת ומביט בו בבוז.

אני תוהה האם אימי נכנסה אי פעם לספריה הזו, ואם כן, מה היא חשבה על ספר בעל כותרת כזו.

אני בוחר ספר היסטוריה דווקא בגלל שאני יודע שאשתעמם ובטח ארדם באמצע קריאתו.

אני עולה במעלה המדרגות לעבר חדרי, מעיף מבט מהיר לעבר המסדרון המוביל לחדרה של לילי. המסדרון חשוך ואור אינו בוקע מבעד לחריץ הדלת.

'לילה טוב לילי,' אני מברך אותה בליבי ופונה לחדרי.

האש באח לוהטת ואני מרגיש שאם לא אוריד מעליי את בגדיי מייד אשרף. אני ממהר לחדר האמבטיה, ופותח את ברז המים.

המים הקרים מצננים את גופי הלוהט. רק אז אני מסוגל ללבוש את מכנס השינה שלי.

אני נכנס למיטה, מכסה רק רגליי, משאיר את פלג גופי העליון חשוף, לוקח את הספר בידי, אבל אין לי הכח להתחיל לקרוא אותו.

אני עוצם את עיניי ונרדם.

**

"תראה ג'קסון כמה גוונים של ירוק ישנם בגן היפיפה שלך. מדהים איך כל עץ משתנה לצבע אחר בסתיו" קוראת לילי בהתרגשות כשהיא הולכת לצידי בשבילי הגן.

אני לא קולט מילה ממה שהיא אומרת פרט לעובדה ששמי נישא על שפתיה.

"אתה מקשיב לי ג'קסון?" היא שואלת והלב שלי מתרחב.

אני מתתעורר ומגלה שזה היה רק חלום.

**

'זה מאוחר מידי,' אני ממלמל כשאני מתעורר, 'אם אישה מתגנבת לחלומך זה אומר הכל. השאלה מה אני עושה כדי שהחלום הזה יהפוך למציאות.'

אני קופץ מהמיטה. קרני השמש חודרות מבעד לוילונות , מחפשות את הדרך להאיר את החדר כולו.

עוד מעט תכנס לפה לילי עם ארוחת הבוקר והדבר האחרון שאני רוצה שיקרה הוא שהיא תראה אותי לא לבוש. ראיתי איך זה משפיע עליה, אינני רוצה שהיא תראה איך תגובתה משפיעה עליי.

אני מתלבש ורק אז נכנס לחדר האמבטיה להתרוקן ולהתרענן.  ברור לי שהקפדת היתר על הגילוח, והזלפת מי הבושם נעשית במחשבה עליה. מכך אינני יכול להיגמל.

בתה של משרתת מקשר

לילי

"אני חייבת לרדת למטבח. זאת השעה שהאדון מתעורר ועליי להכין לו את ארוחת הבוקר. זאת הארוחה היחידה שהשאיר בידי," אני אומרת לאימא.

"אני אבוא איתך," אומרת אימא ועוטה על עצמה צעיף צמר להגן עליה מפני הקור.

"מה את מכינה לאדון לארוחת הבוקר?" מתעניינת אימא. למה אני חושבת שיש לה כל מיני רעיונות בראש והיא רק בוחנת אותי?

"אני מכינה לו דייסה בדיוק כפי שלימדת אותי," אני מבינה שעליי להחמיא לה, "ומוסיפה עליה פירות יער טריים. בצד אני מניחה פרוסות לחם קלוי עם ריבוע חמאה וצלוחית ריבה."

אימא מחייכת אליי בחיבה. "את עושה עבודה טובה ילדה שלי."

"את הקפה הוא שותה בחדר העבודה מאוחר יותר," אני מסיימת את דבריי.

כאשר אנחנו נכנסות למטבח אני מתקבלת בחיוך.  אחת המשרתות ממהרת להוציא את המצרכים עבורי. אימא משקיפה עליי מהצד, אבל לא אומרת מילה. אני תוהה מה עובר לה כעת בראש. אני לא יודעת להחליט האם היא שמחה או שיש לה מה לאמר על כך.

"כמה נחמד מצידך שאת עוזרת לי. אני מעריכה זאת מאד," אני אומרת לה.

"תאפי לנו היום משהו טעים?" היא שואלת אותי בשקט.

"אלך להניח את ארוחת הבוקר על שולחנו של האדון ואחזור לכאן לאפות," אני עונה לה. אני שוקלת כל מילה כעת. גם בגלל אימא וגם בגלל המשרתות האחרות.

אני מסיימת להכין את הדייסה, ומסדרת הכל על המגש. אין היה לי ספק שחל שינוי ביני לבין אימא. היא מאשרת זאת כעת במבט בו היא מביטה בי. מין מבט בוחן שאומר 'אני מצפה שתתנהגי יפה.'

אני נושאת את המגש במעלה המדרגות, אבל המבט של אימא רודף אותי.

'מה את חושבת לעצמך שאני עושה בחדרו של האדון?' אני מדברת אליה בליבי, 'זאת מי שאת חושבת שאני?'

אני נוקשת על דלתו של האדון בהיסח הדעת. כנראה שעל פני יש עדיין שרידים מהשיחה שניהלתי בליבי עם אימא כיוון שהוא מביט בי בעיניים מצומצמות.

"משהו מטריד אותך לילי? מישהו אמר לך משהו?"

הוא שואל אותי בשקט כאשר הוא מתקרב אליי קרוב מידי.

"הכל בסדר אד.. הכל בסדר," אני אומרת לו, מניחה את המגש, "אני יכולה לחזור למטבח?"

"קרה משהו. אני דורש לדעת זאת מייד," הפעם קולו קשוח.

"באמת הכל בסדר," אני חוזרת על דבריי כמו מנטרה.

"אני לא מאמין לך, אבל אניח לזה כעת. את משוחררת," הוא אומר לי לא מרוצה.

אני כל כך רוצה לאמר לו שאימא שלי השתנתה, ואולי זאת אני שהשתניתי לה. אני רוצה לשאול אם גם הוא הרגיש כך כשחזר הביתה, אבל מזכירה לעצמי שהוא האדון שלי.

אני  פונה ממנו וחושקת שפתיי.  'תתאפסי מייד,' אני גוערת בעצמי.

"שיהיה לך בתיאבון," אני אומרת לו בחיוך, "ניפגש בחדר העבודה שלך."

"אני מצפה לראותך," הוא עונה לי.

אני לא נושמת.

'למה הוא בוחר להשתמש במילים כאלה?'

אני ממהרת לצאת מהחדר, נוגעת בלחיי לראות שהיא איננה סמוקה, רק זה חסר לי שאימא תראה אותי נסערת כך, ויורדת במורד המדרגות, שוקלת את צעדיי.  

'אל תרדי מהר מידי שלא יראה כאילו נמלטת ממנו, מצד שני אל תתמהמהי יש מי שסופר את הדקות עד שתחזרי.'

המשרתות יושבות ואוכלות את ארוחת הבוקר. אני לא מסוגלת לאכול. השיחות שאני מנהלת עם עצמי מתישות אותי.

"שבי לאכול," מורה לי אימא בטון תקיף מידי לטעמי. אני מבינה פתאום שחשוב לה להשליט את מרותה עליי.

"רק אשים את המאפים בתנור ואבוא," אני עונה לה.

אני מדליקה את התנור שיתחמם וממהרת להכין את הבצק. אני שמחה שאני עובדת מהר, ומלאכת הכנת הבצק לוקחת דקות אחדות בלבד, מה שמשאיר זה די זמן לשבת לאכול.

ברור לי שאימא שלי בוחנת אותי ולכן אני משתדלת למלא את הצלחת כמו כולן.

"איך היה לישון עם אימך?" שואלת בחביבות מיס דונווי. ברור לי שהשאלה נשאלת מתוך כוונה טובה.

אני רואה שאימא מתוחה ומחכה למילותיי.

"האם יש כייף גדול מזה לישון ליד אימך? הרגשתי כל כך מוגנת," אני עונה לה בחיוך.

אימי מגששת אחר ידי מתחת לשולחן ולוחצת אותי. אני נושמת לרווחה. סוף סוף היא שוב מרוצה.

העוגיות הנאפות מפיצות ריח נעים במטבח, ואני קמה לבדוק האם הן מוכנות. אני מוציאה את המגש ומניחה אותו על מגבת.

נשאר לי להכין קנקן קפה, וכך אני עושה בעוד המשרתות עדיין יושבות ומפטפטות.

אני מביטה על הצלחת של אימי. היא טרם סיימה לאכול ולכן מורידה רק את כלי האוכל שלי, רוחצת אותם ומניחה אותם על מתקן הייבוש.

ג'ורג' מניח לידי ללא מילים את המגש עם כלי האוכל של האדון. אני רוחצת גם אותם ומניחה על המגש צלחת עמוסה בעוגיות , את קנקן הקפה הטרי, וספל חרסינה עם צלוחית. אני לא שוכחת גם את כלי הסוכר והחלב.

"השארתי לכן עוגיות. פינקתי אתכן היום עם עוגיות בטעם שוקולד."

אני אוחזת במגש ביד יציבה,ניגשת לאימא, מתכופפת ונושקת לה על לחיה. "שיהיה לך יום טוב אימא," אני אומרת ויוצאת מהמטבח.

"את כל כך מלאת מרץ בבוקר. אני מרגיש שבקושי התעוררתי. ישנת טוב?" שואל אותי האדון בזמן שאני מניחה את הספל והצלוחית על השולחן ומוזגת לו קפה.

"נרדמתי מייד," אני עונה לו. רק אז אני ניזכרת בחלום ונרעדת.

"מה עובר עלייך לילי. משהו מטריד אותך הבוקר," הוא לא מרפה.

"ניזכרתי בחלום שחלמתי הלילה," אני אומרת לו.

"את יודעת שחלומות הם מחשבות שזוחלות מתת ההכרה שלנו בלילה ותופסות חיים משלהן," הוא אומר.

"רק ששלי היה לא הגיוני," אני עונה לו.

"זה היה חלום טוב לפחות," הוא ממשיך.

"לא בדיוק," אני עונה לו.

"גם הפחדים שלנו מתעוררים בלילה," הוא מדבר אלי בטון רך.

אני נושמת עמוק. "אני בסדר. יש לי עבודה לסיים כדי שנוכל לשבת יחד על דוחות הבנק שלך."

בתה של משרתת מקשר

ג'קסון

כל כך קיוויתי שהקירבה אליה תשקיט אותי. עצם נוכחותה בחדר הסמוך והידיעה שהיא תעשה הכל כדי לעזור לי עוזרים לי להתרכז בעבודתי.

כל זה מופר כעת כשאני יודע שיש משהו שמסעיר אותה והיא לא מדברת עליו. אני תוהה איזה פחדים יש לה, דווקא עכשיו שאימא פה.

אני מחליט ללכת ולבחון את אימה בעצמי.

אני קורא לג'ורג'. "כן אדון," הוא אומר לי מיד עם הכנסו. המהירות שבה ג'ורג' התרגל לקרוא לי בכינוי המאוס הזה מדהימה אותי.

"אני מבקש לדעת האם סידרו למיס אבלין חדר עבודה," אני אומר לו, "האם אתה יודע?"

"לא אדון. אגש לברר אצל מיס דונווי," הוא אומר ויוצא בזריזות מהחדר.

כעבור זמן לא רב הוא נוקש על הדלת ומודיע לי שהחדר מוכן ומיס אבלין מארגנת אותו.

"קח אותי אליה," אני מבקש. אני מעיף מבט חטוף ללילי אבל היא לא מקשיבה לשיחה, לפחות כך נראה לי, אלא שקועה כולה ברשימות שהיא כותבת במחברת.

אני יוצא עם ג'ורג' לחדר התפירה. המשרתות שעוסקות במלאכת הניקיון מסתכלות עליי בסקרנות. "ברצוני לבדוק אם לא חסר דבר למיס אבלין כדי שתוכל להתחיל מייד במלאכת התפירה," אני מסביר להן מה שמפליא אותן לא פחות. אני משער שעבור אבי הן היו בלתי ניראות. כל זה עומד להשתנות, כעת שניהול האחוזה בידי.

אני עומד בפתח חדר התפירה אך נמנע מלהיכנס אליו. אני יודע שיש מי שמקשיב לכל מילה ולכן רוצה שמילותיי תשמענה.

"בוקר טוב מיס אבלין," אני פונה אליה בטון רשמי.

"בוקר טוב אדון," היא עונה לי וקדה קידה קלה.

"באתי לשאול אם יש לך את כל מה שאת צריכה כדי להתחיל במלאכת התפירה?" אני שואל אותה.

"כן אדון. הבאתי איתי את מכונת התפירה. הנהג שלך היה אדיב מאד ועזר לי לסחוב אותה. גם שאר הציוד כולו איתי," היא עונה לי.

אין לה מושג שאני בוחן אותה כעת, לא כי באמת מעניין אותי איך תופרים שמלות, אלא כדי לראות אם יש בהתנהגותה רמז למה שעובר על לילי.

"ג'ורג' כשחדר התפירה יהיה מוכן אני מבקש שתמנה מישהי שתהיה אחרית על סידור העבודה כדי שהעבודה תעשה בצורה יעילה," אני אומר וחוזר לחדר העבודה שלי.

אני שמח שהחדר שהוקצה לה רחוק מחדר העבודה שלי. אני זקוק לשקט בימים אלה ולא רוצה לשמוע תנועה רבה במסדרון הסמוך אליו.

כשאני נכנס חזרה לחדר קמה לילי ממקומה. "סיימתי את הרשימות," היא אומרת לי, "אבל הייתי רוצה לבקש משהו ממך."

הלב שלי מגביר פעימות. אני כל כך משתוקק לאמר לה שלא משנה מה שתבקש אני אעתר לבקשתה.

"הייתי מבקשת שתיתן לי לעבור על התוכן של הארונות. אני סקרנית לראות עד מתי נוהלו ספרי האחוזה. אני מבינה שאביך לא טרח…" היא מרימה אליי עיניים מבוהלות.

"סליחה," היא אומרת ומשפילה מבט. "לא הייתי צריכה לאמר זאת."

"רק את ואני פה," אני עונה לה בטון רך יותר משהתכוונתי, "את יכולה לאמר כל מה שאת רוצה."

"קשה לי לקבל את זה שלא נאמר לך כלום, ועדיין דורשים ממך להתמודד עם הכל לבד. מה שמזכיר לי רציתי לעבור על ההזמנות לאירועים שהתקבלו עבורך, וגם לשאול מי אתה רוצה שתתלווה אליך."

"אין לי אף אחת בחיי," אני מישיר אליה מבט.

היא שוב משפילה את עיניה במבוכה.

"את יודעת.."אני מתחיל לאמר ומשתתק.