רוי דייסון
אני לא משקר אותה. אני באמת לא יודע מה קורה בחברה שלי. אני עדיין ממתין לשמוע.
היא מביטה בי בשקט ומפסיקה לדבר. מעניין מה היא חושבת עליי כעת.
"שמעתי שדיברת על פסח," היא אומרת, "אולי זה באמת הזמן שלך ליציאת המצרים שלך. אני מבינה שאתה כבר מתחיל לבער את החמץ מהחיים האישיים שלך ועלייך יהיה לעשות זאת גם בחברה.
לפעמים אני תוהה מה עדיף. האם עדיף שכל המכות תיפולנה עליך בבת אחד כמבול, או עדיף שיהיה טפטוף ארוך ומתמשך. שתסיים לטפל באחת ואז תבוא השנייה."
"את מבינה מה המשמעות של פסח?" אני שואל בחשש. בחשש שמא אתקל בהאשמה של גזענות.
"הבנת כבר שאני יהודייה," היא עונה לי.
"את חושבת שהיה למצרים הרבה זמן להתאושש בין מכה למכה?" אני אומר בקול את מה שעולה לי כעת בראש.
"אולי התשובה היא שנתנו להם לחשוב שכן, כדי להפתיע אותם שוב. האם אנחנו מצפים שיגיעו עוד מכות כשקורה לנו משהו רע, או שאנחנו נופלים ומחכים שהכל יתמוטט עלינו?"
"אני מבין למה את אומרת את זה. אני יודע שאני אהיה בסדר. במישור האישי אני דווקא רגוע. אני לא מרגיש אפילו צער, להיפך באיזשהו מקום אני חש הקלה שזה קרה ואני בדרך לצאת מזה. בעבודה זה כבר משהו אחר," אני מביט עליה. אני כל כך רוצה לשתף אותה ויודע שעליי להתאפק.
שרה גרייס
אני מרגישה שהוא רוצה לדבר אבל עוצר בעד עצמו. האם זה בגלל שהוא חושש שאשתף אחרים במה שיספר?
לשמחתי אנחנו מגיעים ליעד. "זה הבית של דודתי, אחות אבי. היא כעת מחוץ לעיר מה שמשאיר לנו את הבית רק לעצמנו."
רוי פותח את הדלת ואנחנו מופתעים למצוא את דודתו בבית. "חיכיתי שתבוא," היא באה לקראתו בזרועות פתוחות.
"אמרת שאת נוסעת?" ההפתעה בהחלט ניכרת על פניו.
"שכחת שאמרתי לך שאני אסע ברכבת? זה שאתה פה רק מראה שאתה יודע, גם על התאונה וגם על ההיא. אני מתקשה לאמר לך שאני עצובה."
היא מבחינה בי. "אני אנה דודה של רוי. את הרבה יותר נחמדה ממנה. רגע, את נחמדה מאד נקודה. אני מבטיחה לך שבחתונה שלכם אני ארקוד.
"אנה, היא צלמת שבאה לצלם אותי לכתבה," הוא אומר לה.
"ואני נסיכת הנילוס," היא עונה לו.
אני נבוכה.
"אני מפטפטת יותר מידי," היא תופסת את עצמה ושותקת.
"אין מקומות במלונות בעיר בגלל התאונה. אז הבאת את.. איך קוראים לך מתוקה?" היא פונה אליי בחיוך.
"אני שרה גרייס. אני עיתונאית מניו יורק, וכפי שמר דייסון אמר הוא מחפש לי מקום ללון הלילה."
"את לא תעלבי אם אומר לך שלפני הכל כדי שתלכי להתקלח. אני אכין בינתיים משהו לאכול."
אני מתקלחת, חופפת את שיערי וחוזרת לכיוון הסלון. אני שומעת אותם מדברים בשקט.
"למה בעצם לא הבאת אותה לבית שלך. אני מניחה שההיא לא תראה את הפרצוף שלה בבית."
"את יודעת איזה בלגן הבית בגלל הניקיונות המטורפים שלה לפסח? אפשר לחשוב שיש לנו ילדים קטנים בבית שכל היום מלכלכים. התביישתי להביא אותה אליו."
"בעצם אתה צודק. מי יודע מה תכתוב אחר כך עליך," היא לוחשת לו.
"היא לא כזו. דווקא מרגיש נוח לדבר איתה. היא מרגישה לי מוכרת למרות שאני לא באמת מכיר אותה."
"רואים איך אתה מסתכל עליה. לא כגבר שמחפש הרפתקה אלא משהו עמוק יותר. כאילו שהכרת אותה לפני הרבה שנים. "
"ברור," הוא צוחק, "הלכתי איתה יד ביד למעמד סיני. זה היה לפני, רגע תני לי לעשות חשבון.."
אני מחייכת למשמע המילים שלו. אני מודה שגם אני מרגישה בנוח לידו. זה לא קורה לי ליד כל גבר. מעניין למה? אולי באמת היינו אז יחד?
למרות שהריחות מהמטבח מטריפים את חושיי, אני נשכבת על הספה בסלון בעיניים עצומות.
אני מרגישה אותו מכסה אותי בשמיכה. אין לי ספק שזה הוא בגלל הריח של מי הבושם שנודף ממנו. הוא מסיט את ששיער מעל פני. אני מרגישה את הנשימות שלו ממש קרוב.
רק אחר כך אני נזכרת בתחבושת שעל מצחי. אני מניחה שהוא בודק שוב את מקום הפציעה שלי.
"אני אשן כאן לידה," אני שומעת אותו נשכב על הספה לידי שמשמיעה קול בשעה שהוא נשכב עליה.
"חבל, יש מיטה נוחה בחדר האורחים," היא מנסה לשדל אותו.
"אני לא רוצה להעיר אותה. היא נראית מותשת לגמרי," הוא אומר.
"הספה הזו לא נועדה לשינה," היא גוערת בו.
אמנם הם מדברים בלחש אבל אני שומעת כל מילה.
"בוא נלך לישון בחדר. דודתך צודקת. גם כך הגוף שלי כאוב מהמכות," אני אומרת לו מנומנמת.
הוא נושא אותי בזרועותיו ואני מניחה עליו את ראשי.
יותר אני לא זוכרת כלום.
בבוקר אני מבקשת ממנו שייקח אותי לקנות בגדים.
"את הבגדים האלה עליי לזרוק," אני מצביעה על ערמת הבגדים הספוגים בדמי על ריצפת החדר, "מעבר לכך שלא חשבתי שאשאר פה יום נוסף."
"לא לפני שאת אוכלת ארוחת בוקר," מציצה לחדר אנה.
"לא לפני שאני אוכלת ארוחת בוקר," אני בהחלט רעבה.
"זו אישה כלבבי. היא מקשיבה לי, מסכימה איתי. היא לא וכחנית כמו ההיא."
"מספיק לדבר עליה," הוא בהחלט לא מרוצה מהדיבור על אשתו.
אנה הולכת לערוך שולחן ואני הולכת להביא את המצלמה שלי. "לא זכרתי ששמתי אותה בטעינה," אני אומרת מופתעת.
"את לא," הוא מחייך כמי שנתפס בקלקלתו.
"תודה דאגת לי," אני עונה לו.
"למי אני אדאג אם לא לך," הוא עונה בחיוך אבל אז מרצין. "כך זה מאז שהיינו יחד במעמד הר סיני."
אני צוחקת. "תזכיר לי מי זה קיבל אתמול מכה בראש, כי אני לא זוכרת."
"היה לי כיף לישון איתך," הוא לוחש לי, "מזמן לא הרגשתי קירבה כזו לאישה. נצמדת אלי כמו תינוקת ובשלב מסויים שמת עליי רגל. מזל שאני אוהב לישון על הגב.”
אני נבוכה. זה ממש לא מתאים לי ללכת לישון עם גבר שאני לא באמת מכירה.
רוי מבחין במבוכתי. "כשהלכת לישון הצטנפת לך בפינה, הכי רחוק ממני. הייתה לך שינה לא רגועה. מלמלת שאת מבקשת שלא ייקחו את ה..גדי שלך. כנראה שבעקבות שיחתנו היית בחלומך במעמד הר סיני." הוא צוחק.
ברור שכל מה שעשית לא היה בערות, לא היית מודעת למעשייך. אני מודה שהיה לי נעים להרגיש אותך ולא מנעתי זאת ממך."
״זה עצוב לי לשמוע שאלה הם חיי הנישואים שלך,״ אני באמת מצטערת בשבילו.
״אף מילה על ההיא. יום חדש היום והיא כבר לא נמצאת בו. רק את.״ אני מסתכלת בו מופתעת.
הוא מחייך אלי ופורע את שיערי בחיבה. "לכי תתארגני, השיער שלך נראה מקושקש.״
אני שוב פורצת בצחוק למשמע הבחירה שלו במילים.
״חשבתי שאני יפה בכל מצב,״ אני אומרת לו בעלבון מעושה.
״את תמיד יפה, ובכל זאת לכי תסתכלי על עצמך במראה,״ הוא אומר ומחווה בראשו לעבר חדר האמבטיה.
אני לוקחת איתי את התיק ובו מוצרי הטיפוח והולכת להתארגן. מבט זריז במראה מזכיר לי שאני פצועה.
אני מתאפרת קלות, רק כדי לטשטש את החיוורון על פניי. אני מתיזה מעט בושם. ומביטה על שיערי. הוא מרגיש לי רך ונעים וכל ההרגשה הלא נעימה שדבקה בו נעלמה.
אני רוצה לצאת מהמקלחת ורואה אותו נשען על המשקוף ועיניו נעוצות בי. "רציתי לוודא שאת בסדר," הוא מסביר לי, ״התעכבת וחששתי קצת.״
״המראה של המצח שלי החזיר לי את המראות של אתמול. פעלתי אתמול כאוטומט ועכשיו אני מתחילה לעכל שזה יכול היה להיגמר באסון מבחינתי. יכולתי לאבד את חיי.״
״אבל את לא," הוא אומר ומפנה לי את הדלת שאוכל לצאת.
אני חוזרת לחדר, מניחה את תיק האיפור, לוקחת את המצלמה. ועומדת לצאת לחצר.
רוי ואנה יושבים ליד השולחן הערוך ועליו ארוחת הבוקר דשנה. הם עסוקים בשיחה ערה ואינם שמים לב אליי.
בלי לחשוב הרבה אני לוקחת את המצלמה ומתחילה לצלם. כיוון שדלת הזכוכית הכפולה סגורה אני לא שומעת כל מה שהם מדברים. המבט שלי מהופנט על הבעות פניו שמשתנות בהתאם לנושא השיחה.
מידי פעם מניחה אנה את ידה על שלו, מין תנועה מנחמת כזו מרגיעה.
ואז הוא מבחין בי. את הרגע המדויק הזה אני מנציחה.
לפני שאני יוצאת למרפסת אני מסתכלת על התמונה. המבט שלו הופך לי את הבטן. העיניים ומה שהן מספרות לי על הרגש שמתחולל בו כשהוא מסתכל עליי.
זו בהחלט תמונה שאשמור בשבילי ולא אפרסם.
״את באה?״ אני קוראת את שפתיו.
אני מנסה לפתוח את הדלת הכבדה אבל מתקשה. הוא קם במהירות ופותח אותה עבורי. “את חלשה, אני מניח שכל השרירים שלך תפוסים." הוא מושיט לי יד ומוביל אותי לשולחן.
למה היד שלו צריכה להיות כזו חמה ונעימה?
אנחנו מסיימים לאכול ונוסעים למרכז הקניות בעיר. אני שמחה למצוא חנויות שאני מכירה ובוחרת באחת מהן האהובה עליי במיוחד. כיוון שאני עובדת כל הזמן למרות הקורונה חשבון הבנק שלי מאפשר לי לקנות מה שאני רוצה.
עונת האביב בפתח ואני נהנית לשוטט בין פרטי האופנה המתחדשת. אני בוחרת בגדים ונכנסת למדוד אותם. תתכונן לתצוגת אופנה לעיניך בלבד,״ אני אומרת לו. אני מכינה את המצלמה ומצלמת אותו בכל רגע שהוא לא שם לב. כמה סימבולית העובדה שאנחנו עם מסיכה על פנינו.
״עכשיו תורך,״ אני אומרת לו ומניחה את ערימת הבגדים שבחרתי על הדלפק ליד הקופה.
אני רואה שהוא מתלבט. ״אני רגיל ללכת עם חליפות,״ הוא מצטדק, ״לאן כבר יש לי ללכת עם ג'ינס וחולצת טריקו?״
״מי אתה?״ המילים בורחות ממני ללא שליטה, ״סליחה,״ אני ממלמלת.
״את לא מכירה את החיים שלי. העבדים במצרים היו יותר חופשיים ממני , ומה זה עזר לי?״
״קודם כל בוא נלביש אותך.״ אני סוקרת את גופו. אני משתדלת שלא יראה מה זה עושה לי. אני מסובבת אליו את הגב שלא יראה את לחיי הלוהטות. אני בוחרת כמה זוגות מכנסי ג׳נס ומתאימה להם חולצות.
המוכרת צופה בנו מרחוק.
"איזה תפקיד אתה רוצה שאשחק?" אני לוחשת קרוב לאוזנו.
"אותך," הוא עונה בלי לחשוב.
"צודק. זה בהחלט יכול להראות רע אם אשתך עזבה אותך ואחר כך אני אעזוב."
רוי
אני לא אומר לה שאיש לא מכיר אותי פה. אני רק יודע מה אני כן רוצה לאמר לה.
"אני לא רוצה שתעזבי," היא גורמת לי לדבר בלי לחשוב,״את יודעת שמעולם לא הלכתי לקנות בגדים עם אישה. זה נראה לי כל כך לא לעניין. איתך זה נראה לי הכי נכון.״
היא מתעלמת מדבריו. ״צריך להלביש אותך נכון.״
״שאצטלם טוב יותר?״ אני זורק לעברה. האם לכן היא מקפידה לסדר לי את החולצה בצורה מדוייקת כל כך.
״טיפשון,״ היא מצחקקת, ״יש לי כבר כל כך הרבה תמונות שלך. אני רוצה שתראה טוב, זה הכל. אתה צריך להיזכר איך מתלבש גבר בשעות הפנאי שלו.
אני רוצה שתיזכר מי אתה. מין מבצע של ניקיון לפסח של מי שאתה חושב שאתה צריך להיות.
מין ביעור חמץ, הורדת שכבות שעטפת בהן את עצמך.״
״ומי אני באמת?״ אני לא יודע את מי אני שואל, אותה או את עצמי.
״כולם חושבים שהניקיון לפסח נעשה בגלל החג. זה לא נכון. זו הזדמנות שקיבלנו לבער מאתנו את מה שכבר לא מתאים לנו. אם זה חפצים, או אנשים.
לפעמים אנחנו נשארים תקועים במקום רק כי הוא נוח, או כי אנחנו פוחדים משינוי.
אז יש מישהו שהחליט עבורנו שעם בוא האביב, כאשר הטבע מתחיל שוב לפרוח, שהגיע גם הזמן שלנו להתעורר ולהשיל מעלינו שכבות מיותרות.
בדיוק כמו שהוחלט שנשבות ביום השביעי.
צריך הרבה אומץ, אני יודעת, אבל התוצאה שווה את זה.״
״בשביל זה אני צריך שתשארי,״ אני חוזר שוב על דבריי, ״שתתני לי אומץ. מרגיש שיש לך ממנו גם בשבילי.״
״ואני חושבת שיש לך מלא משלך. תראה לאיפה הגעת. וגם,״ היא מביטה בי מבוישת, ״תראה איך אתה מדבר איתי. אתה עדיין נשוי וכבר נותן לי להרגיש כל כך בנוח איתך.״
״את לא מתווכחת איתי כעת,״ היא מביטה בי מבולבלת, ״אני משלם על הקניה הזו.״ אני אומר ומוסיף זוג נעליי ספורט.
״אתם זוג מאד מיוחד,״ אומרת לי המוכרת בחיוך ביישני ומגישה לי את שלל השקיות.
״תלבישי אותי,״ אני מבקש משרה ומושך אותה איתי לחדר ההלבשה. פתאום בוער לי להוריד את החליפה ממני.
היא מפתיעה אותי בכך שהיא בוחרת ג׳ינס וחולצת טריקו פשוטה. ״תשתף אותי במה שעובר עלייך?״ היא משירה אליי מבט , שולפת את המצלמה ומצלמת אותנו משתקפים במראה.
אני לא חושב, מסיר משנינו את המסכה לרגע ומנשק אותה בדיוק כשהיא מצלמת.
״נדבר על הכל, אבל לפני כן יש לי ניקוי חמץ קטן לעשות.״
אני מתקשר לג׳ורג׳ עורך הדין שלי ומשתף אותו בהחלטה שלי להתגרש.
"חיכיתי לטלפון שלך. ולא רק בגלל מה שכל בוסטון ראתה אתמול, אלא כי הגיע הזמן." הוא יודע שאני לא מאושר כבר הרבה זמן. זה עומד להשתנות.
אני מתקשר לדבי.
״מכיוון שכל כך טרחת על ניקיון הבית לפסח , אני לא אשבית לך את השמחה. אני אתן לך להשאר בו בחודש הקרוב.
את מוזמנת להתקשר לג׳ורג׳ עורך הדין שלי שמטפל בהסכם הגירושים שלנו. אני מאחל לך שתהיי מאושרת עם פיטר.״
״אולי תבוא הביתה ונדבר? זה עדיין לא מאוחר,״ היא מנסה לשכנע אותי.
״יודעת מה? אני אבוא כעת לדבר איתך,״ אני עונה לה. מרגיש ששרה נותנת לי כח.
״אני אחזיר אותך כעת לאנה. אני נוסע לסגור את הפרק החשוך ההוא בחיי. את תחכי לי?״ אני מביט בה ורוצה לשמוע ממנה שהיא תחכה.
״אני מציעה שאשב על התמונות שצילמתי. זה ייתן לי זמן לבחור מהן בקפידה, נראה מה יצא מהיום הזה.
נראה גם איך תתגלגל השיחה ביניכם. גם אם תחליט שאתה לא חוזר, זה בסדר. אל תחזור בגללי. אני לא רוצה שתצא מהמצרים שלך בחופזה ואחר כך תתחרט.״
אני יודע שאחזור. כל העושר שהיה לי עד כה לא שווה כלום. אני מקווה שכשאחזור לאנה אמצא את שרה כאן. אני מאמין שכן.
אני מסיע אותה לביתה של אנה. ״שיהיה לך בהצלחה. שיסתדר לך איך שאתה רוצה,״ היא מפתיעה אותי כשהיא רוכנת אלי ונותנת לי נשיקה מרפרפת על הלחי.
אני אוחז אותה בראשה ונושק לשפתיה. ׳אין לך מושג כמה את הכח שלי׳ אני אומר לה במבטי, לא במילים, אותם אינני מעז לאמר לה. היא ממהרת לצאת מהרכב ונבלעת בבית של אנה.אני גומע את המרחק במהירות. כל כך דחוף לי פתאום להוציא ממני את המילים שהיו תקועות בתוכי ולא היה לי כח נפשי להוציאן.
?
מיקפא מנגו
?
©כל הזכויות של הסיפורים המופיעים באתר זה שמורות לכותבת.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע,
לשדר או לקלוט בכל דרך או אמצעי אלקטרוני,
אופטי או מכני או אחר כל חלק שהוא מהחומר שבאתר זה.
שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט
אלא ברשות מפורשת בכתב מהכותבת.
