בר אבידן -מאמינה באהבה

אקדח בידה 49 – אחרית דבר

אמיליה קנדי

אמיליה קנדי

מילה

אני נכנסת לבית בצעדים מהוסים, כאילו נכנסתי לבית זר ולא לבית שטיפחתי באהבה, וניגשת להתיישב על ספה הסמוכה לחלון המשקיף על הכביש.

"את בבית," קוראת לעברי בשמחה מייסון שיורדת מקומת חדרי השינה. היא ניגשת לקחת את שון מידיו של תיאו, שמתעורר בבכי.

"הוא צריך לאכול," אני אומרת וקמה לקחת אותו ממנה.

הנייד בכיסו של תיאו מצלצל והוא מוציא אותו מייד.

"תיאו או'הרה מדבר," הוא עונה ומייד חיוך גדול מתפשר על פניו.

"זה בדיוק מה שאמרתי. לא היה לי חשש מבדיקת הדי.אן.איי כיוון שידעתי ששון הוא התינוק שלי," הוא אומר לאיש שיחו.

אני המומה. למרות מה שאמר לי הוא לא האמין ששון שלו?

"אני רוצה ללכת מפה," אני אומרת.

"למה?" שואל תיאו נדהם.

"כי אין לך אמון בי," אני עונה.

"את לא מבינה," הוא אומר . אני מנסה לקטוע את דבריו ולומר לו שזה הוא שלא מבין, שאין לו מושג מה עבר עליי וכמה נלחמתי להגיע לכאן, אבל הוא לא מאפשר לי לדבר. "דווקא בגלל שיש לי אמון בך נעניתי מייד לדרישתו של אמיר אל סולטאני לערוך לתינוק את הבדיקה. ידעתי שהוא שלי."

 "אם הייתי מגלה שההריון ממנו," אני עונה לו, "הייתי מפסיקה אותו מייד. העובדה ששון הוא פרי האהבה שלנו היא שגרמה לי להשאיר את ההריון למרות שלא ידעתי אם תרצה לקבל אותי חזרה. המילים שלך שאתה רוצה שיהיה לנו ילד הם שהחזיקו אותי כל החודשים האלה."

"אני רוצה להיות איתך בגללך. שון הוא רק התוספת המתוקה בכל הסיפור שלנו," אומר לי תיאו, "אני מבין שאת זקוקה לזמן. אני לא יוכל לדמיין מה עבר עלייך לאחר שננטשת בארץ זרה בלי יכולת לתקשר עם איש.

אני אמתין כמה שתצטרכי, אבל לעולם לא אוותר עלייך.  “

אני חוזרת להתיישב על הספה. שון צריך לאכול ובזה אני צריכה להתרכז כעת.

אני יושבת בשתיקה על הספה בזמן ששון אוכל ומחשבותיי נודדות. איך אני יכולה להתחיל להסביר את כל השבועות האלה של הבדידות שעברתי.

אני  מבחינה בלימוזינה שחורה עוצרת מול הבית. אני נדהמת לראות את אמיר יוצא ממנה. הוא נראה שונה באופן שאני לא יכולה להסביר.

קפטן תיאודור או'הרה
קפטן תיאודור או'הרה

תיאו

אני עוקב אחרי מבטה של מילה. משהו משתנה בשפת הגוף שלה.

ואז אני רואה אותו.

אני נדרך כולי. אני אעשה הכל להגן עליה ועל משפחתנו הקטנה. אני מוציא את האקדח ממקום מחבואו, וטומן אותו במכנסי מאחור, מסתיר אותו עם חולצתי.

אני יוצא בסערה מהבית ונעמד מולו.

להפתעתי הוא מרכין את ראשו מולי, מה שלא גורם לי להיות פחות דרוך. "באתי לבקש את סליחתך וסליחתה של אמיליה.

כאשר נאמר לי שהיא בהריון הייתי בטוח שהתינוק שלי. הבטן שלה הייתה כל כך קטנה שזה נראה לי הגיוני.

אני מתנצל על מה שנאלצת לעבור בגללי.  אני מוכן לפצות אותך בכל סכום שתדרוש."

"כל שאני רוצה הוא אושרה של מילה," אני עונה לו, "אין לנו צורך בכסף, רק בחיים של שלום."

"האם תקבל את ידי המושטת לשלום?" הוא אומר ומושיט ידו לעברי.

אני לוחץ את ידו וטופח על כתפו.

"אין לי ספק שאתה אהבת חייה," הוא אומר לי, "כאשר הבנתי זאת לקחתי לי אישה, כזאת שמבינה את עולמי. אני שמח ששוב התאחדתם. תמיד תהיו אורחים רצויים בביתי."

"אני מודה לך," אני אומר לו.  'האם על ההזמנה לביתו או על כך שאמר לי שאני אהבת חייה של מילה?'

"אישתי בתחילת ההריון. עומדת להיוולד לנו בת.," הוא אומר בחיוך.

"למה אני חושב שעובר לך משהו בראש?" אני צוחק.

אנחנו נפרדים ואני נכנס לבית.

"הוא בא להתנצל, בפני ובפנייך," אני אומר למילה מייד.

"אני רוצה כאן והיום," היא אומרת לי.

"מה את רוצה מתוקה?" אני שואל אותה ומנסה להבין למה היא מתכוונת.

"תדבר עם הכומר," היא אומרת, "אני רוצה להתחתן היום. כל כך הרבה זמן הייתי צריכה לחכות שדברים יקרו, כל כך הרבה סבלנות הייתי צריכה בחודשים הארוכים שלא היינו יחד, אבל כעת אני לא יכול עוד לחכות. אני רוצה להתחתן היום.

חודשים אני מסתובבת עם השם סקרלט.  הגיעה הזמן שאהיה מילה או'הרה.  אני לא יכולה לחכות לחלוק איתך את שם המשפחה שלך, את שם המשפחה של שון.

חמש עשר שנים עברו

מילה

העולם משתנה בקצב מהיר. היחידה ללוחמת סייבר שעליה מפקד תיאו ואני יד ימינו חולשת על בניין שלם.

מידי יום אנחנו נוסעים להוריד את שון וג'ייסון בבית הספר ומשם ממשיכים ליחידה.

תיאו מקפיד כל יום לחזור הביתה בחמש בזמן שאני מחזירה את הבנים אחרי החוגים הביתה.

בין אם אנחנו אוכלים אצל אבי, או בבית, תיאו תמיד נוכח.

רק אחרי שהבנים הולכים לישון הוא מסתגר בחדר העבודה שלו וממשיך את יומו. כאשר אני מסיימת את מטלות הבית אני מצטרפת אליו.

"אני לא מאמין שאנחנו בחופש," אומר תיאו בזמן שאנחנו מתארגנים לקחת את הבנים לבית הספר.

"היום זה היום האחרון ללימודים," אומר שון בעיניים נוצצות.

תיאו מחניק חיוך. ברור לשנינו שלא תעודת ההצטיינות והפרסים שיקבל היום הם שגורמים לו כל כך להתרגש, גם לא העובדה שהחופש הגדול מתחיל.

יש רק דבר אחד שגורם לו להתרגש כל כך. היום כשנבוא לאסוף אותם מבית הספר ניסע לשדה התעופה.

הוא כבר לא יכול לחכות לראות את לילי, בתו של אמיר, שבא כמידי שנה עם משפחתו לבלות איתנו את חופשת חג המולד.