בר אבידן -מאמינה באהבה

אקדח בידה

אקדח בידה 45 – החלטה גורלית

אמיר אל סולטני

אמיר

אני עומד לעזוב. אבי קם ללוות אותי החוצה. אני מתפלא כאשר הוא נעצר וסוקר את חדרי האורחים. הוא לא צריך לנחש היכן נמצא ויליאם כיוון שמחוץ לדלתו עומדים שלושה שומרים שלא מאפשרים לאיש להתקרב לחדר.

הייתי אמור לדעת שכך יעשו כאשר הבאתי אותו לכאן, למרות שלא הוריתי להם לעשות כן.

לזכותו של אבי יאמר שהאנשים שלו מאד נאמנים לו. הוא בהחלט יודע להראות להם את הערכתו. אני יודע שיש סיפורים עליו ועל אכזריותו. כולם סיפורים ממוצאים שכן אבי מעולם לא נהג ביד קשה כלפי איש מהטעם הפשוט שדי במבט אחד ממנו ואנשים נשמעים לו.

ברור לי שאת הסיפורים הפיצו בני משפחתה של אימי. מאחר ולא הצליחו לסחוט אותו, הם ניסו להביא למפלתו דרך התססת התושבים נגדו. לא היה להם מושג כמה אהוב הוא ודבר שיאמרו עליו לא ישפיע עליהם.

השומרים מפנים את הדרך לאבי והוא מסמן לי בתנועת ראש קלה להצטרף אליו.

"תתחיל לדבר," אומר לו אבי בקול רגוע. אני נדהם כמה המבטא הבריטי שגור בפיו.  אני לא זוכר ששמעתי אותו אי פעם מדבר כך. תמיד דיבר בשפתינו והיה מי שתרגם את דבריו לאנגלית.

"מי אתה חושב שאתה," אומר לו ויליאם בטון מזלזל.

"אני אב וגבר שאיבד את אישתו האהובה ומאז לא הייתה לו אחרת, אבל את זה אתה יודע. אני לא כאן בגלל שאני שולט על המדינה ואנשיה, אם זה מה שאתה מנסה לרמוז.

אתה עשית לי טובה גדולה. גרמת לבן שלי להתעמת איתי והוא שמע את כל האמת על מותה של אימו. בני משפחתך השתמשו בה כדי להגיע אליי ולהשתלט על הוני. יש רק דבר אחד שלא לקחתם בחשבון. היא הייתה אהבת חיי ואהבה אותי אהבת נצח. את זה לא יכולתם לקחת ממני, אז פשוט הרגתם אותה.

יש בידי את הדוח המסכם את נסיבות מותה. הייתה סיבה שלא רציתם שאקרא אותו. עבורי הוא היה כל השנים חסר חשיבות שכן המילים לא תחזרנה אותה לחיים.

הטעות שלכם הייתה שלא הנחתם לה לאחר מותה.

אני יודע מה עבר על אמיר בלונדון, על השליחות לניו יורק, ועל כך שאתה רוצים ללכוד את האישה שהוא אוהב. אתם רוצים שהוא ישלם את המחיר על כך שאימו סירבה לתת לכם לסחוט אותי. זה לא יקרה, גם אם זה יהיה הדבר האחרון עליי אדמות שאעשה בחיי.

"יש לך יממה שלמה לחשוב מה לספר לי, למרות שאני כבר יודע הכל," הוא אומר לו.

"אתה מבין אמיר," הוא אומר לי כשאנחנו עומדים מחוץ לדלת ביתו, "הוא לא מאמין למה שאמרתי, ויש לו סיבה טובה לכך, אבל עדיין המילים שלי מנקרות במוחו, וככל שיעבור הזמן, הוא יתחיל להאמין להן. עד אז אני מצפה לקבל את הדוח מלונדון, וגם את רשימת הסוכנים שהגיעו לקאטר סמוך לבואה של מילה.

אני מבטיח לך שכל אחד מהם יזכה להכיר אותי."

לראשונה בחיי מצמיד לי אבי שומרי ראש והם מלווים אותי לביתי ונשארים ללון מחוץ לחדרי. אני מרגיש מובך, אבל מבין שזה לא הזמן לנסות לערער על בקשתו של אבי.

בן

מילה צדקה. אחרי שעת מנוחה היא קמה כאילו לא עבר עליה כלום הבוקר.

אני מתלבט האם לשתף אותה בהודעה של צ'ארלי. אני מחליט להמתין עד מחר.

"סופייה שאלה אם זה בסדר שתחזור לקראת ערב," אני משתף את מילה, "אמרתי לך שאת מאחלת לה שתהנה ושאת מסתדרת מצויין."

"מעולה," עונה מילה, "אני באמת רוצה שלא תעצור את החיים שלה בגללי. היא ממעטת לצאת, כך הבנתי, ואני שמחה שהיא עושה זאת. היא צריכה להעלות קצת צבע על פניה החיוורות."

"תודה מילה שאת כל כך תומכת בה," אני אומר. האישה הזאת מרגשת אותי באופן שהיא מכילה את סופייה. אני מודע לכך שבימים אלה לא קל להיות לידה.

"חשבתי לקחת אותך לטיול בשווקים. לא כי חסר משהו, אלא שבדרך אוכל לעבור במרפאה של חבר ולערוך לך בדיקת אולטרסאונד. הוא חבר שאני יכול לסמוך עליו שיהיה דיסקרטי," אני אומר לה.

"אני מוכנה ללכת מתי שאתה מוכן," היא עונה לי.

"אם כך בואי נצא כעת. זו שעה עמוסה בשוק כך שנוכל לחמוק בקלות בלי למשוך תשומת לב רבה," אני אומר לה.

"יש לי בעיה קטנה," היא אומרת ואני מביט בה בסקרנות.

"אין לי מזומנים," היא מושכת בכתפיה.

"מילה!" אני גוער בה, "את באמת חושבת שזאת בעיה?"

אנחנו יוצאים לדרך ואני מתקשר לד"ר מוסטפי ושואל אותו האם הוא במרפאה.

"אל תשאל מה קורה בשוק. התפוצץ צינור באמצע הרחוב ונאלצתי לבטל את התורים. אני לבד במרפאה ומחכה לראות האם הצינור יתוקן היום או לא," הוא אומר ונאנח.

"מצויין!" אני עונה לו ומגביר את מהירות נסיעתי.

"בן אתה שמעת מילה ממה שאמרתי?" הוא עונה לי כעוס.

"שמעתי, וזה אומר שיהיה לך זמן פנוי בשבילי," אני עונה לו, "אני מגיע עוד רבע שעה עם קפה ונראה מה עוד."

"אני אשמח לראות אותך, אבל מאחל לך בהצלחה למצוא כעת מי שיכין לך קפה. אין אפילו כלב ברחוב," הוא אומר וגורם למילה ולי לחייך חיוך גדול.

"השוק הומה אנשים," אומרת מילה, "איש לא יבחין בנו." הטון שלה כל כך רציני שאני חייב להעיף אליה מבט כדי להבין שאני מחקה אותי ולא מתלוננת.

"ברודווי הפסידו שחקנית," אני אומר לה, "אני מתפלא שהתאטרון לא סגר את שעריו."

"האם המשחק הוא לא חלק מחיינו?" היא שואלת.

"אני מודה שאת צודקת," אני אומר, "לפעמים אני כל כך רוצה לשתף את סופייה ומתוסכל מזה שיש עולם שלם שאין לה חלק בו."

"אני חושבת שבכל זוגיות יש לכל אחד עולם שלם שאותו איננו משתף עם האחר," היא עונה ואני רואה את העצב בעינייה. אני יודע שהמחשבות שלה נודדות לשני הגברים שבחייה ששניהם באים מהעולם שלה.

אני שמח שהגענו לשוק והמועקה הזאת שתלויה באוויר עומדת להיפטר- מיהו אבי התינוק שמילה נושאת ברחמה.

אני מחנה את הרכב מתחת לחלון המרפאה ועולה אליה דרך הדלת האחורית. המדרגות שמובילות אליה הן מדרגות מתכת לולייניות ואני מביט בהערצה על מילה שעולה אותן במהירות. לרגע נדמה לי שהיא בכלל פרשה את כנפי העטלף שלה ועפה.

היא ממתינה לי שאגיע, ומפנה לי מקום שאכנס לפניה.

"מה שלומך ידידי," אומר לי מוסטפי ומציץ בסקרנות מעבר לכתפי לראות את מי הבאתי.

"היא מטופלת שלי," אני אומר לו. אני מנצל את מה שסיפר לי על הצינור שהתפוצץ ומספר לו שאצל רופא הנשים שלה היה קצר חשמלי ואי אפשר לערוך לה בדיקה.

"תפדלי, כנסי," הוא אומר לה ומילה נכנסת אליו בראש מורכן ובפנים מכוסות.

"תצטרכי להרים את השמלה כך שאראה את הבטן שלך," אומר לה מוסטפי בטון מרגיע.

"אי אפשר לעשות את הבדיקה על הבגדים?" היא שואלת. את המשפט הזה שיננתי איתה בדרך.

*

"הערבית שלי באמת בסיסית בן. איך אני אמורה לשאול אותו שאלות?" שאלה מילה נבוכה.

פעמיים חזרתי על המשפט והיא אמרה אותו בלי טעויות ובמבטא מושלם.

כישורי המשחק שלה היו יכולים לגרום גם לי להאמין שהיא תמימה, אם לא הייתי מכיר אותה.

*

"מצטער, אבל הבדיקה חייבת להעשות ישירות על הבטן," הוא מסביר לה בסבלנות.

"טוב דוקטור," היא עונה לו בשקט.

"אבל לפני כן את צריכה לשתות מים," הוא אומר ולא מסביר לה למה. הפעם היא לא שואלת שאלות כי היכנתי אותה לזה.

"היא הייתה צמאה ושתתה כבר המון בדרך," אני אומר לו, "אני מניח שהיא מלאה מספיק."

"היא יודעת שהיא בהיריון?" הוא שואל אותי.

אני מראה לו את הבדיקה הביתית שעשתה הבוקר. "זה בהחלט מראה שההריון נקלט. הפסים ממש ברורים," הוא אומר ומפעיל את מכונת האולטרסאונד.

הוא מורח על בטנה ג'ל ומניח את המכשיר על ביטנה. קולות פעימות ליבו של העובר נשמעים מייד.

"מעולה. יש לנו עובר חי. עכשיו בואו נמדוד בן כמה הוא," הוא אומר.

"ובכן, ההריון הוא בן…" הטלפון מצלצל על השולחן ומוסטפי ניגש לענות.

"הודיעו לי שהתיקון יקח כמה ימים," הוא נאנח, "מסתבר שאני בחופש."

"אז ראינו שהכל תקין," הוא אומר ומגיש למילה נייר מגבת שתנקה את ביטנה.

"סליחה מוסטפי אבל לא אמרת לנו בן כמה העובר," אני מחזיר אותה לדבר שלשמו באנו.

"אתה בטוח שלא אמרתי לפני ש…" הוא מציץ על הצג, "ההריון הוא בן 7 שבועות."

"שוקרן," אומרת לו מילה בטון מאופק ועיניה מתמלאות דמעות.

אני רוצה לשלם למוסטפי אבל הוא מסרב. "בהזדמנות אחרת," הוא אומר לי.

אנחנו מודים לו ומילה יוצאת. "אתה לא האבא נכון?" הוא שואל אותי מוסטפי.

"אני? מה פתאום יש לי אישה מדהימה ואני לא מחליף אותה באחרת," אני עונה לו וצוחק. מה אני כבר יכול לאמר לו? אין לי מושג אם אי פעם יהיה גם לי תינוק?

מילה במדבר

מילה

"איך אני ממשיכה מפה?" אני שואלת את בן, אבל יודעת שבעצם אני שואלת את עצמי.

"דברי איתי," הוא מבקש ממני.

"תיאו כל כך רצה ממני ילד, ומה עכשיו? " אני מהרהרת בקול, "יש מי ששמר עליי למעלה ומנע ממני להתחתן עם אמיר. אם היה מתגלה דבר הריוני אחרי חתונתי איתו אני לא יודעת מה הייתי עושה."

"את לא צריכה להחליט כלום מילה. רק היום נודע לך שאת הרה. תני למידע הזה לשקוע," הוא עונה לי.

"אתה מבין שבגדתי בתיאו עם אמיר? לא רק שהתעוררו בי רגשות כלפיו, פעם אחת עשיתי את זה איתו," אני אומרת ומרגישה כאב עצום.

"אל תייסרי את עצמך. את נמצאת במצב בלתי אפשרי, עם גבר שאוהב אותך. ישנם דברים שלא קורים רק בגלל שצד אחד רצה. אני כגבר בטוח שגם לאמיר הייתה יד במעשה. זה לא שפיתית אותו," הוא אומר.

*

אני נזכרת במבטו של אמיר בזמן שנכנס אחריי לבריכה. התשוקה בערה ממנו. עיניו ליטפו את גופי הערום ברעב שלא ידע שובע. לא הייתי צריכה לפתות אותו כדי לגרום לו לזיקפה. הוא בא אליי מוכן, הוא רצה אותי בטירוף ששום דבר לא יכול היה לעצור אותו.

אז נכון שהרגשתי כמיהה לגופו של גבר, אבל האם זה באמת היה מתשוקתי אליו, או מבדידותי, ומחוסר התקווה שהייתה לי לחזור אי פעם לחיי כפי שהיו?

אני חושבת על כך ויודעת כעת שאעשה הכל כדי להימלט מכאן חזרה לניו יורק.

אני גם יודעת שלא אסע הביתה, אלא אחפש לי מקום מסתור, לפחות עד שאהיה מוכנה לחשוף שוב את עצמי.

"אתה ילד של אהבה ואני אשמור עליך," אני מדברת בליבי אל העובר שצומח בתוכי.

*

"אני רוצה לחזור לניו יורק. תעזור לי?" אני מבקשת מבן.

"נראה לי שהחלטת. את מתכוונת לספר לתיאו?" הוא שואל.

"אני לא יודעת מה יהיה עם תיאו. איך שיגיב אליי יקבע אם אספר או לא. אני לא מתכוונת לחזור לביתנו המשותף אלא לדירת מסתור. שם אחליט מה יעלה בגורלי. אני רק יודעת שאת התינוק הזה אני מתכוונת לגדל באהבה גדולה," אני אומרת לו בבטחון.

בן עוצר את הרכב בצד הכביש. "מילה, את לא יכולה לנסוע מתי שאת רוצה. אני אצטרך לארגן לך אופן מילוט, כי לא תוכלי לטוס דרך שדה התעופה של דוחה."

"אתה יודע מי אני. אני אסתדר," אני עונה לו. ברור לי כבר שהוא מסתיר ממני משהו.

"את אישה חכמה," הוא אומר לי ומישיר מבטו אליי, "אין טעם שאסתיר זאת ממך. מחר מגיע לכאן סוכן מהיחידה שלי. אין לי דרך לייפות את הדברים עבורך. את היית המטרה בכל מה שקרה פה. אני חייב לשמור עלייך צמוד, לפחות עד שאשמע מה יש לו לספר לי.

יש פעילות של סוכנים בריטיים כאן באזור. אני עדיין לא יודע מי נגד מי. אני אישית עוד לא קיבלתי פקודה מבצעית. אני אצייד אותך באקדח. אני יודע שאת מיטיבה להשתמש בו.

שמועות על מבצע חיסול המאפיה הרוסית הגיע אלינו. אני יודע מה היכולות שלך. אנשים רוחשים לך כבוד גדול, אבל גם יראים מפנייך. תבטיחי לי שלא תפעלי בלעדיי," הוא אומר ומבטו לא סר מעיניי.

"אם כך זה אומר שאני מסכנת את סופייה ואותך ולכך אני לא מסכימה," אני אומרת לו נחרצות.

"הפעם הבחירה לא בידייך מילה. את חשובה לסופייה וגם לי, אני לא אתן שיקרה לך משהו. אני מבטיח להגן עלייך. ועכשיו בואי נחזור, שהינו מספיק מחוץ לבית."

אנחנו חוזרים לבית לאחר שבן מוודא שאין אחרינו מעקב. הוא מסמן לי ללכת בעקבותיו ומורה לי להכנס לחדר שלא הבחנתי בקיומו. דלת הכניסה אליו לא נראית מבחוץ, ונגיעת יד בנקודה שבקושי מבחינים בה פוערת פתח בקיר דרכו אנחנו נכנסים לחדר ממוגן.

"זה המאהב שלך עד להודעה חדשה," אומר לי בן בקול רציני ומגיש לי אקדח. "אני יודע שהסוג הזה בשימוש גם אצלכם," הוא אומר.

אני מביטה בחדר מסביבי ורואה שיש על הקיר מלא מסכים. "החל סריקה," הוא נותן פקודה למחשב.

הוא משחרר אנחת רווחה. "איש לא ביקר כאן, לא חשבתי שזה יקרה, אבל עדיין. אני מבקש שתשימי את אצבעך כאן. אני רוצה לקחת טביעת אצבע אמצעית ממך מידך הלא דומיננטית, כדי שתהיה לך גישה חופשית לחדר הזה מתי שתרצי. הוא ממוסך ואיש לא יכול בחוץ לקלוט אותך."

אני עושה כדבריו ומייד מתקבל האישור – מורשית.

"יש פה מכלול של חדרים כפי שתראי," הוא אומר ופונה לקיר צדדי. "תניחי את אצבעך על הקיר."

אני עושה כדבריו ואור מאיר אותי בזמן שהדלת נפתחת. "אני רוצה שתביני שהמקום מוגן עם טביעת אצבע אחת כדי שאם מישהו יאלץ אותך לפתוח את החדרים תניחי את כף ידך, ואין זה משנה אם היא הדומיננטית או לא, והדלת לא תיפתח, כמובן שאני לא צופה שזה יקרה, ועדיין."

כל פסיעה שלי לתוך מבוך החדרים מאירה את הדרך.

"אירגנתי לך מחשב שתוכלי לעבוד איתו. כמובן שאין לך קשר עם העולם בחוץ, אבל עדיין אם תרצי לכתוב לעצמך את יכולה. ברגע שתוציאי את המחשב מכאן, החומר יועבר לענן שלך."

"אם כך הייתי רוצה לשבת לכתוב את מחשבותיי, לארגן אותן. כמובן אם זה בסדר מצידך."

"בטח. אני אשאר בחדר הבקרה. כך אוכל לדעת מתי סופייה חוזרת."

אני לוקחת ממנו את המחשב ובוחרת לי חדר שמרגיש לי בו נעים ומתיישבת על המיטה. אני מסירה מעליי את הצעיף, ומרימה את רגליי על המיטה.

אבא יקר,

אני מתחילה לכתוב ולא בטוחה מה אני מרגישה. מה בעצם הוא מרגיש שנעלמתי. האם הוא כועס אליי? האם הוא מאוכזב? או האם הוא סומך עליי שאדע לחלץ את עצמי ואחזור הביתה.

הביתה- מהו הוא בעצם הבית שלי? האם תיאו שב אליו? האם הוא בכלל חושב עליי? אולי יש לו כבר מישהי אחרת? גבר כמוהו לא יתקשה למצוא מי שתרצה להיות איתו.

אני לא מסוגלת להתרכז. אני שמה לב שעל אמיר אני בכלל לא חושבת.

אני נושמת עמוק ויודעת בדיוק מה אני צריכה לכתוב. המילים נשפכות ממני

בייבי שלי,

ילד של אהבה גדולה שלי.

היום שמעתי לראשונה את פעימות ליבך.

אני עדיין שומעת אותן מהדהדות באוזניי.

אני כל כך מתרגשת!

אני מבטיחה שמה שלא יקרה,

אני אשמור עליך.

אני סופרת את השבועות עד שנפגש.

אוהבת,

אימא