קת'רין
״הוא באמת חושב שאני מטומטמת,״ אני חושבת לעצמי, ״אף גבר לא מתגנדר כך לפני פגישה בפאב עם חברים.״ אני מאושרת שיש לי את העבודה שלי שאליה אני יכולה לברוח. לאחרונה הקמתי את האתר שלי שבו אני יכולה לעבוד אפילו מהמיטה. איש לא יודע זאת. זה עוזר לי בימים שאני לא רוצה לקום ממנה. ימים שאני בדיכאון כזה שבא לי למות.
לאריק אין מושג מה עובר עלי. במשפחה שלו אסור לדבר על רגשות. מצדם שתאבדי את שפיותך, רק שתשאירי את זה לעצמך.
אנשים חושבים שהתעללות קשורה רק למכות גופניות. ומה עם הנפש? אני לא אתן לו להפוך אותי למשוגעת ולכן אני בורחת לעבודה שלי.
לעיתים אני נדרשת לעצב שמלות נשף בהזמנה מיוחדת. לאנשים אין מושג מה באמת אני חושבת על הצורך שלהם בפאר הזה. כמה אני מתעבת זאת. הם מבחינתם מתהדרים בכך שהם לובשים עיצובים שלי.
עכשיו שוב אריק פולט: ״את כזו משעממת. כל כך לא כייף אתך. אני הולך להיפגש עם חברים בפאב.״
אני עוטה על פני את החיוך הכי מתוק שאני מצליחה לגייס. ״בטח מותק, לך תבלה לך. אני צריכה לסיים עוד כמה דברים בפרויקט ואלך לישון. אני מותשת.״
הוא מחייך בשביעות רצון. הוא יודע שכאשר יחזור ממנה אשן. ברור שאשן. אין לי כל חשק להריח את הריח שלו מעורבב בשלה במיטה שלי. בימים כאלה אני נרדמת על הספה בחדר העבודה שלי. אם להיות כנה, אני מעמידה פנים שאני ישנה ברגע שאני שומעת את הדלת נפתחת. תמיד הוא עובר קודם בחדרי. אחר כך אני שומעת את השריקה החרישית שלו בשעה שהוא הולך לנקות מעצמו את נוזלי תאוותו. בבוקר לא יהיה להם כל זכר.
״קת'רין אני לא מבינה למה את נשארת אתו,״ אומרת לי נטליה העוזרת שלי.
״את לא תביני,״ אני עונה לה. ומה אני יכולה לענות? שאני מטומטמת?
שאלו אותי לא פעם למה אין לנו ילדים. מה יכולתי כבר לענות להם. בשביל ילדים הרי צריך להיות יחד, ואנחנו ממש לא. כמובן שהוא מאשים אותי שאני וורקהלית. אני עצמי לא מבינה למה הוא לא עוזב אתי. בשביל מה בעצם הוא איתי? לפעמים אני חושבת שזה רק כדי שיהיה לו כסוי. הנה הוא נשוי, גבר רציני. מה ההורים שלו יודעים באמת אין לי מושג, גם לא איכפת לי.
אני מותשת מהעמדת הפנים הזו, מצד שני לא מוצאת את הכוחות לצאת מהמעגל הזה. חוששת מרעידת האדמה, ההתמודדות עם הקשיים והזעזוע בחיי השגרה שלי. בדיוק עכשיו שיש לי מלא רעיונות חדשים.
מיד כשהוא יוצא מהבית אני נכנסת להתקלח לובשת גופית טריקו קלילה ותחתונים וניגשת להכין לי כוס קפה קר.
אני חוזרת לחדר העבודה שלי, משאירה את הדלת פתוחה ולמולה פותחת את החלון. אויר נעים סובב את החדר. כיוון שאין רוח אני מדליקה כמה נרות ריחניים להשלמת האוירה, מדליקה רק את מנורת השולחן שמאירה במרוכז על המקלדת שלי, ומעירה לחיים את המחשב.
אני עדיין מתרגשת כל פעם כשעולה האתר שלי. אני אוהבת את המים ולכן בחרתי בכל מיני גוונים של כחול לרקע שלו. אני נכנסת ומעיינת בדגמים החדשים שביקשתי מנטליה להעלות. אני רושמת לעצמי מיזכר שעליי ללמד אותה להשקיע בעיצוב התמונות ולא להעלות אותן כפי שהן. אני אוהבת את נטליה. היא מאד חרוצה ונאמנה. פצצת אנרגיה חייכנית, אבל חסרת מעוף. כל דבר שאני עושה בעיניה הוא הדבר הכי מושלם בעולם ואני מתקשה לקבל ממנה משוב אמיתי.
אני מתיישבת במרץ לעצב את התמונות החדשות שהועלו. משחקת עם הצבעים, משנה את הרקע עד שכל אחת מהן היא לשביעות רצוני. רק אז אני מתפנה להעלות כמה רעיונות חדשים לעיצוב קו שמלות ערב שמסתובב לי בראש ורוצה לפרוץ על הנייר.
אני זקוקה להפסקה. אני לוגמת מהקפה שנשכח על השולחן. השעה כבר שעת לילה מאוחרת. שעה שהפאבים כבר נסגרו מזמן. שעה שאריק כנראה עדיין בשיא הפעילות עם ה"תורנית" שלו, שאולי כבר הפכה ל"קבועה."
אני נכנסת לתיבת ההודעות ומציינת לעצמי בסיפוק שהקו שהעלתי בתחילת השבוע נמכר כולו. למרות השעה המאוחרת אני שולחת הזמנה למתפרה שיכינו כמות נוספת, זהה לזו שנמכרה במלואה.
"אני דווקא מעריכה את זה מאד," אומרת לי לזלי מנהלת המתפרה שכבר רגילה לקבל ממני מיילים בשעות הלילה הקטנות. "את תמיד שולחת לי את ההזמנה בצורה מסודרת, והמייל שלך הוא הראשון שאני קוראת כל בוקר. אין עוד מעצבים כמוך שטורחים לאחל לי כל בוקר שיהיה יום נפלא ופורה, נטול תקלות. אין מעצבים כמוך שיודעים להודות כל כך יפה על העבודה שנעשית כאן. את אף פעם לא כועסת ולכן את האהובה עלינו ביותר."
נעים לי לשמוע את המילים האלה. חשובה לי מאד התקשורת הטובה איתה. אני יודעת שאם היא תהיה שמחה איתי היא תעבוד טוב ומהר עבורי.
עכשיו אני מתפנית לקרוא מיילים של הזמנות. ביניהן אני מוצאת מייל עם כתובת לא מוכרת. הוא נגמר ב- co.il
אני נכנסת לגוגל כדי לברר מה היא ארץ המוצא של כתובת המייל הזו ומגלה שהיא מישראל.
כיוון שזו לי הפעם הראשונה שאני קבלת מייל משם אני פותחת אותו ראשון.
היי,
רציתי לדעת אם יש אפשרות להזמין ממך שמלות
ולבצע את המשלוח לישראל.
בברכה,
רז מגן
אני עונה לו מיד.
מר מגן,
בהחלט יש אפשרות לבצע את המשלוח לארצך.
מציעה שתבדוק את חוקי המכס לגבי משלוח בגדים.
אשמח לענות על כל שאלה.
בברכה,
קת'רין מינו
היי גברת מינו,
אני מצרף לך כמה שמלות שנראה לי שהיא תאהב.
זה למסיבה בעבודה שלה שחשובה לה מאד.
רציתי לשמוע את דעתך.
רז
"מה גורם לגבר להזמין לאשתו שמלות מעבר לים, ולהתייעץ איתי בשעה שאיני מכירה אותה כלל?" אני חושבת לעצמי.
היי,
אנא קרא לי קת'רין. אני מרגישה קשישה מידי עם התואר גברת.
על מנת שאוכל לעזור לך עליי לדעת איך היא נראית.
מבנה גוף, צבע עור וכו'.
קת'רין.
התשובה מגיעה מיד.
היי קת'רין,
אני יכול לשלוח לך תמונה שלה?
רז
אני מתלבטת לרגע. אף פעם לא ניהלתי כך שיחה עם לקוח. אני לא יודעת מה גורם לי לומר לו זאת אבל אני מציעה לו שנדבר במסנג'ר.
פתאום אני מרגישה לא בנוח. אני עושה מה שאני עושה תמיד במצבים כאלה. אני הולכת להחליף בגדים. כאילו הבגד שאני לובשת הוא זה שגורם לי לאי הנוחות. אני ניגשת לחדר הארונות שלי ומרפרפת בידיי על הבגדים, כאילו רוצה להרגיש מה מהם נכון לי. בדיוק כפי שאני עושה בשעה שאני בוחרת בדים. אני מרגישה את האנרגיה שלהם, כאילו הם מדברים אליי. אולי אני נשמעת לכם מוזרה, אבל כך בדיוק אני בוחרת אותם ועובדה היא שעד היום נחלתי הצלחה גדולה.
לבסוף אני בוחרת בשמלה ללא שרוולים שחורה וצמודה. היא דווקא שמלה ארוכה אבל הרי הוא לא יראה את כולי. חוץ מזה זה לא שזה חשוב שיראה איזה זוג רגליים יפות יש לי.
אני חוזרת ורואה שהפסדתי את השיחה ממנו. אני מתחברת שוב.
רז עונה ואני משתדלת שלא יראה את מה שאני מרגישה למראהו. ״יצאתי לרגע מהחדר, מתנצלת שפיספסתי את השיחה,״ אני אומרת לו.
"את פה," הוא עונה, "וזה מה שחשוב." העיניים שלו יוקדות בשעה שהוא מסתכל עליי. "השמלה שעליך זה עיצוב שלך?"
"כן, " אני עונה, "אהבת?"
"נראה לי שכל מה שתלבשי יראה עליך יפה," הוא מחמיא.
אני מזכירה לעצמי שהוא לקוח, ונקודת המבט שלו איננה של גבר שמדבר עם אשה. אני שותקת לרגע. לא ציפיתי למילים כאלה ישירות. הוא כנראה מבחין במבוכתי.
"אני מתנצל. זה לא היה במקום," הוא אומר, מה שגורם לי למבוכה גדולה יותר, שכן יש באמירה הזו לאשר שהוא רואה את האשה שבי. "רצית לראות תמונה של אשתי," הוא אומר ומקרב למצלמה את תמונתה של אשתו.
אני מעיפה בה מבט אחד וקולטת את האנרגיות שלה. "אתה בטוח שאתה יכול לקלוע לטעם שלה?"
"ממש לא. לכן פניתי אליך. את מבינה היא…." הוא משתתק לרגע. התסכול ניכר על פניו.
אני ממשיכה להסתכל. היא אשה יפה מאד, אבל היופי שלה לא מסתיר את מי שהיא. בהחלט לא הייתי בוחרת בה כחברה.
"את מבינה," הוא קובע, "אני רואה בעיניך שאני לא צריך להסביר לך."
אני עוצמת את עיני לרגע. מנסה להסתיר מעיניו את מה שאני מרגישה. "בוא נבחר לה שמלה," אני אומרת.
"בואי," הוא עונה לי.
**
רז
זה בסך הכל נשמע לי הגיוני שקת'רין מציעה שנדבר פנים מול פנים במסנג'ר. איך היא יכולה לעזור לי אם איננה מכירה את ליאת. אני מוצא תמונה שלה. היא אשה יפיפיה, בעלת גוף חטוב שעדיין לא עבר הריון. לא כי אני לא רוצה ילדים, אלא כי היא מוצאת כל פעם תרוץ למה לא כעת. הקריירה שלה חשובה לה יותר. גם יותר ממני. אני, שמכור לא פחות לעבודתי, לא מתלונן. אבל באיזה שהוא מקום זה מנקר לי. למה בעצם אנחנו יחד אם שנינו לא ששים להקים משפחה?
שום דבר לא מכין אותי למראה האשה שיושבת מולי מעבר לים. אני מרגיש את הדופק שלי מואץ כמו אחרי ריצת מרתון. זה לא רק היופי החיצוני שלה, או הגוף שכמה שאני יכול לראות ממנו, מושלם. אלא הפנים המקרינות שלווה שלה, מחייכות הכי אמיתי שאפשר, שמחייכות אותי, נבוכות ממילים שאני אומר בלי לחשוב. היא פשוט מדהימה בעיניי.
אני מרגיש שגם עליה עוברת סערה גדולה. היא משחקת בהיסח הדעת בטבעת היהלום שעל אצבעה זו שצמודה לטבעת נישואין דקה. זוהי טבעת עדינה, כל כך מתאימה לה, ואיך שהוא נראה לי שהיא חונקת אותה. אני טועה?
אני עצמי לא עונדת טבעת להצהרת העובדה שאני נשוי. המחשבה הזו מעולם לא עברה לי בראש. אני משתדל שלא תראה על פניי את המחשבות שעוברות לי בראש.
אני לא יכול שלא להרגיש את הפרפרים בפנים כאשר בלי מילים אני רואה שהיא קולטת מי היא ליאת. אני רואה במבטה שהיא קוראת מעבר לתמונה מה שאיש לא רואה. אני מרגיש כאילו אבן כבדה מוסרת מעל ליבי. כאילו הגעתי למקום שבו אני יכול להסיר את המסיכה שדבוקה לפניי.
"בוא נבחר לה שמלה," היא אומרת לי ואני עונה לה: "בואי." מילה אחת קטנה וכמה אינטימית.
אני מגלה שיש לה חוש הומור יוצא דופן. כיוון שבשעה שהיא מראה לי שמלות היא מצרפת לזה הערות שגורמות לשנינו להתגלגל מצחוק. איזה צחוק משוחרר יש לה.
אני מקשיב למה שהיא אומרת אבל העיניים שלי נעוצות בשלה. מידי פעם אני רואה את החיוך הביישני שלה כשהיא מבחינה בכך.
"אז מה את אומרת," אני שואל, "איזו שמלה מתאימה לכבודה?"
"האמת שלא בא לי לתת לה אף אחת," היא אומרת, "אבל אם צריך אז את השחורה. היא קלאסית ואלגנטית מאד."
"אני אשלח לך את הכתובת ואשלם דרך האתר וזהו," אני אומר לה.
"וזהו," היא אומרת לי בשקט.
"כן הנושא הזה סגור," אני עונה לה, "זה לא אומר שאני לא רוצה לדבר אתך יותר."
"אני יודעת," היא עונה לי, "גם אני מרגישה כך." היא שוב משחקת עם טבעת היהלום שלה.
"היא חונקת אותך כך נראה לי," אני אומר, "כך אני מרגיש לגביי."
"היא? " היא שואלת ואני מצביע באצבעי על הטבעת שלה.
"אני המומה איך שאתה מבחין בפרטים הקטנים האלה," היא עונה לי, "אתה מבין כבר שהתשובה היא כן. היא רק למראית עין, אין לה כל ערך."
"כן," אני אומר.
שתיקה משתררת בינינו.
"אני מביך אותך?" אני שואל.
"אתה.." היא אומרת מתלבטת, "אתה קולט שהייתי כבויה ופתאום משום מקום הופעת לי."
"זו את יקירה," אני עונה לה, "שמוציאה ממני את זה. לא הכרתי מישהי כמוך. את יפיפיה אמיתית אבל זה לא העניין שקסום בך. את יודעת כמה זמן לא צחקתי כך מתוך הלב?"
"לזה אני מתחברת בקלות," היא עונה לי, "מתי צחקתי כך? לא זוכרת."
אני שומע צלצול ורואה הודעת מייל. "הזמנתך בקתרין מינו עיצובים מאושרת."
אני שומע מהצד שלה גם צלצול. היא מחייכת. "תן לי רגע לשלוח את ההזמנה לביצוע. זה יצא מחר."
אני שומע שוב צלצול בצד שלה. ""קיבלתי עכשיו אישור על הטיסה שלי ללונדון עוד חודש," היא משתפת אותי, "אני אדאג שהשמלה תשלח אליך."
אני מפנה את ראשי ממנה ומחייך. אני לא מאמין מה זימן לנו הגורל. אני כל כך רוצה לספר לה שאני טס עוד חודש לשבוע ללונדון בענייני עבודה. לרגע אני מתפתה לומר לה שתביא את השמלה איתה, אבל מחליט שאם נפגש אני ארצה אותה נטו, בלי שום קשר לליאת. ואני יודע שארצה אותה.
"תודה לך," אני אומר לה. אני לא רוצה לסיים את השיחה. "נהניתי מאד לדבר אתך," אני אומר לה לבסוף, "אני יכול להתקשר אליך שוב?"
"אני אשמח," היא עונה לי, "להתראות."
אני מתמהמה מול מסך השיחה. "איך זה שמבצוע הזמנה דרך הרשת, דבר שאני נוהג לעשות בתדירות גבוהה, אני מוצא את עצמי מתרגש כך?"
אני שומע צלצול של הודעה נכנסת.
"אם יבוא לך לדבר, זה חשבוני האישי. ק."
אני נכנס מיד ומביט בתמונה שלה. היא מתגלה אליי במלוא הדרה. התמונה צולמה על חוף האוקיינוס אני מניח. היא לבושה מכנסי ג'ינס שקופלו כדי שלא תרטב, בידיה היא מחזיקה סנדלים גבהיי עקב,
וגופיה פשוטה לבנה. שיערה מתעופף ברוח ועל פניה חיוך שממיס את כולי.
"אם?" אני שולח לה הודעה בפרטי, "זה לא ברור לך?"
"אני חושבת שכן," היא עונה," אחרת לא הייתי שולחת לך את ההודעה הזו, לא כך?"
"את מהממת," אני עונה לה.
"חשוב לי שתדע שדבר כמוך לא קרה לי אף פעם," היא אומרת לי, "אמנם אני לא מאושרת בנשואיי, אבל מעולם לא נעניתי לחיזורים של גבר אחר."
"אני שמח שאת מרגישה בנוח איתי," אני אומר, "שתדעי שגם אני לא מנהל שיחות כאלה. אף פעם לא."
"זה לא שאני חושבת שאתה מחזר אחרי," היא ממהרת להתגונן.
"ולי דווקא נראה שאני כן. לא יכולתי להתנתק מהמסך אחרי שסיימנו את השיחה. ניסיתי להסביר לעצמי מה קרה פה, ואז הופיעה ההודעה שלך עם התמונה המשגעת שלך וידעתי שאת נכנסת לי ללב ברגע הכי לא צפוי, כשבכלל לא חיפשתי אף אחת."
"זה מדהים," היא עונה לי, "אתה מסביר לי את מה שאני מרגישה כעת."
**
קת'רין
הוא האור בחיי. מאותו יום שבו הונחה הזמנת שמלת הנשף השחורה בתיבת הדואר האלקטרונית שלי אנחנו מדברים בתדירות גבוהה לאורך כל היום. אני מרגישה שאני כבר לא לבד. אני מרגישה שהחיוך על פני הוא אמיתי ולא איזו מסיכה שאני נאלצת לשים על פניי. אריק מסתכל עליי, מנסה להבין מה קורה לי. אני רגועה הרבה יותר, קל לי יותר להתמודד איתו.
עוד כמה שעות אעלה לטיסה ללונדון. איזה צירוף מקרים הוא זה שבשעה שקיבלתי את האישור על הנסיעה דיברתי עם רז. מי היה מאמין באותו רגע שהזמנה שיגרתית של שמלה שלי תוביל אותי לזרועותיו של הגבר המדהים הזה.
הבטן מתהפכת לי מהתרגשות. הפרפרים משתוללים ואני מרגישה שבא לי לצעוק שכולם ישמעו כמה אני מאוהבת. אלא בדיוק המילים שהוא שלח לי, לאחר שסיפר על המחמאות שקיבלה השמלה שלי בליל אמש. הוא התהלך גאה כטווס. איש לא חשד שלא בגלל המחמאות שקיבלה אשתו אלא בגלל התגובות ליצירה שלי.
הבוקר לאחר שנגמרה החגיגה, שעות לפני שעלה לטיסה הוא סיפר לה שליבו שייך לי. כמובן שלא סיפר לה מי אני, רק סיפר לה שאינו רוצה להיות איתה יותר. אמר לה שלא רצה להרוס לה את המסיבה. היא כמובן הביטה בו בלעג ואמרה לו שלא יחמיא לעצמו. שוב דבר לא יהרוס לה את ההצלחה שלה.
"אני שמח," הוא ענה לה, "כך יהיה לי קל יותר לעזוב."
כמובן שהיא הבינה שטעתה, אבל זה היה כבר מאוחר מידי. לשדה התעופה הוא כבר יצא מבית הוריו לשם העביר את חפציו באופן זמני. הוא בחר להשאיר לה הכל כאשר בחר בי.
השארתי הכל בידיו. את הבחירה במלון, את הבחירה של מה שנעשה.
אני מעיפה מבט אחרון בבית שלי. כל מה שחשוב לי כבר ארוז ומחכה לי ברכב של נטליה. כמה שאנחנו קרובות לא שיתפתי אותה מה אני עומדת לעשות. אני יודעת שאריק יתחקר אותה ולכן מעדיפה שלא תדע.
אני נושמת אויר מלוא ריאותיי, אויר של אומץ. "אני נוסעת לשדה התעופה," אני אומרת לאריק. הוא שקוע בצפייה במשהו במחשב שלו. "אתה לא מאחל לי נסיעה טובה?" אני שואלת, יודעת בדיוק איך יגיב. התגובה שלו היא זריקת האומץ האחרונה בשבילי. הוא לא מאכזב. הוא מנפנף בידו ספק לשלום, ספק כאומר "את משוחררת ללכת." הוא אינו מרים את עיניו.
אני מוציאה את המעטפה מתיקי מניחה אותה על השולחן. "אני לא חוזרת," אני אומרת לו, "זה בשבילך." אני רואה אותה מעיף מבט המום על המעטפה.
אני ממהרת בצעדים גדולים, יוצאת מהבית. הדלת נטרקת מאחוריי. כמה סימלי. את המדרגות עד לרכב אני יורדת בריצה ונבלעת לתוכו.
בחוץ נושבת רוח חזקה, עלי השלכת רוקדים מול עיני בריקוד מטורף, בדיוק כמו שהלב שלי שפועם בפראות. עם זאת פניי אינן מסגירות דבר. "אני מקווה שלא קר מידי בלונדון," אני אומרת לנטליה בשעה שהיא מסיעה אותי לשדה התעופה.
**
רז
אני מרגיש כמו מי שזו לו הפעם הראשונה שהוא מאוהב. האמת שזו באמת הפעם הראשונה שאני מרגיש שהלב שלי חי. אני עומד בשדה התעופה הית'רו בלונדון. כשנקבעה לי פגישת העסקים בלונדון נכנסתי לבדוק מיד איזה הופעות יש כאן, וחשבתי אולי ללכת למשחק כדורגל. עכשיו אני כבר לא יכול לחכות לעוף מכאן.
אני עומד מול שער הטיסות הנכנסות ומחכה לק'יית שתגיע. אני בוחן כל נוסע שמגיע ובלב מקנן בי הפחד שמא לא תגיע, שמא התחרטה.
ואז אני רואה אותה.
היא רצה לקראתי ועוטפת אותי בזרועותיה. "כמה חיכיתי לרגע הזה," היא אומרת לי ופורצת בבכי.
אני מלטף את שיערה, רוצה כבר לטעום את טעם שפתיה. היא מריחה בדיוק כמו שדמיינתי, היא מרגישה לי בדיוק כמו שדמיינתי.
היא ניתקת ממני. "בוא נלך," היא אומרת, "יש לנו טיסה לתפוס."
אני משלב את אצבעותיי בשלה. "איך היתה הטיסה מתוקה," אני שואל כאילו זו פגישה שגרתית בינינו.
"ארוכה כמו הנצח," היא עונה לי. "כל כך רציתי כבר להיות כאן אתך."
אנחנו הולכים לשער של הטיסה לפריז. איש מהנוסעים סביבנו לא יכול לנחש שזה עתה נפגשנו לראשונה, שזה היום הראשון של הנצח שלנו. אנחנו נהנים מהאנונימיות שלנו.
"קפה?" אני שואל.
"קפה," היא עונה.
**
שבועיים עברו
קת'רין
אני מרבה להגיע לתצוגות בפריז. אני מכירה היטב את העיר ואוהבת אותה. תמיד חלמתי לחיות כאן וליצור פה את השמלות שלי. יש איזשהו קשר קסום בין פריז לאופנה.
החלום הזה לא יכול היה להתקיים בלי רז. תמיד הייתי אשה חזקה ועצמאית, לא ידעתי כמה טוב זה שיש לך גבר להשען עליו. אני כבר לא חוששת שידעו עלינו. הבתים שהיו לנו בנפרד הפכו לזכרון רחוק.
למרות שעברו רק שבועיים מאז שהקמנו כאן את הבית שלנו, אני מרגישה שזה המקום הנכון לשנינו. כאשר אנחנו נתקלים בצלמי הרכילות אני לוחשת לו: "מוכן לצאת לאור?"
"שלא יהיה לך ספק בכלל," הוא עונה לי ומחייך אליי את החיוך ממיס לב שלו, "ואת?"
אני לא עונה לו, אלא מקיפה את מתניו בידי ומחייכת מכל הלב אל הצלמים.
בבוקר, עם סיום ריצת הבוקר שלנו, אנחנו עוברים כהרגלינו ליד הקיוסק בפינת הרחוב. אי אפשר להתעלם מהכותרת בעיתוני הבוקר.
בירת האופנה מחכה בציפייה לראות את דגמיה של מעצבת האופנה קת'רין מינו שקבעה את מושבה בפריז יחד עם אהובה איש העסקים הישראלי רז מגן. יודעי דבר מסרו שיש מה לצפות.
מתחת לידיעה מופיעה תמונתינו עומדים חבוקים על מדרגות הכניסה לביתנו ובצרוף הכותרת "נאהבים בפריז."
בר אבידן©
מאמינה באהבה
כל הזכויות שמורות
23.10.2018
https://www.youtube.com/watch?v=nXTtA5bKHrM