בר אבידן -מאמינה באהבה

אמא לעולם תספור את כל סך הריונותיה, גם אם ההריון לא הסתיים בלידת תינוק.                                        האם ידעתם שלתינוק שנולד אחרי תינוק שלא שרד הריון קוראים ילד קשת?
יש המאמינים שילד קשת הוא בעל אותה נשמה שבחרה לא להגיע לעולם  במועד מוקדם יותר.

ג'יידן

"אני פשוט לא מבינה. הרי שילמתי על הכרטיס ויש לי אישור עליה למטוס. מדוע את לא מוכנה לתת לי לעלות?" היא שואלת.

"אמרתי לך שהמטוס מלא," עונה לה הדיילת באדישות.

"את לא מבינה," היא חוזרת, "הדודה שלי גוססת, אני חייבת להגיע אליה. היא לבדה בעולם."

"היית צריכה לחשוב על זה קודם. לא לקנות כרטיס ברגע האחרון," עונה הדיילת, "עכשיו תזוזי, את מפריעה לתור."

"לחשוב קודם? בואי נחשוב על זה יחד. אתמול, בשעה שטבלתי במי האמבטיה החמים, אחרי שסיימתי את המשמרת בתחנה הכבאים, הייתי צריכה לחשוב על כך שכמה שעות קודם דודתי האהובה נכנסה אף היא לאמבטיה, בקצה השני של היבשת, החליקה וחטפה מכת אנושה בראש. את צודקת. איך לא חשבתי אז לקנות כרטיס, ורק כשהעירו אותי משנתי לפני שלוש שעות עם ההודעה על כך, רק אז קניתי אותו."

"את באמת לא יכולה למצוא לה מקום," אני שואל את הדיילת. היא מביטה בי לא מרוצה. "יש רק מקום במחלקת עסקים. זה הפרש של.."

"אני אשלם," היא עונה לה, "כל מחיר שתבקשי." היא שולפת את כרטיס האשראי. "הנה לך."

"תודה לך," היא אומרת לי ואני רואה את עיניה מוצפות בדמעות. "וסליחה על המהומה שגרמתי."

"אל תחייבי אותה," אני אומר לדיילת שמביטה בי מופתעת. "אם יש בעיה שיפנו אליי."

לוח הזמנים לוחץ. היתה תקלה במטוס ואנחנו עומדים להמריא באיחור. אני ממהר להיכנס למטוס, רואה אותה בזווית עין מתיישבת. היא מצטנפת במושב, כאילו רוצה להקטין את נוכחותה. היא לבושה אימונית  ומעליה מעיל גדול. היא נועלת נעלי ספורט. היא כל כך מכונסת בעצמה שאינה שמה לב שאני נועץ בה מבטים זמן ארוך יותר מהמקובל.

"קפטן אנדרסון," מעיר אותי ממחשבותיי אוסקר טייס המשנה שלי.

"בוקר טוב," אני אומר לו, "השמים נראים שמחים היום. צפויה לנו טיסה טובה. ואוסקר, כמה זמן אנחנו טסים יחד? הגיע הזמן שתקרא לי ג'יידן."

אני מתיישב בכיסא הטייס ומתחיל לעיין בדוחות שבידי. "משהו לא נראה לי פה. נאמר לי שהשמים בהירים. תוודא באמת שזה כך," אני אומר לאוסקר וממשיך לעיין בנתונים.

"כל הנוסעים במקומם," מודיעה לי טיפאני הדיילת הראשית  שעה שהיא נכנסת לתא הטייס. היא עושה הכל כדי למשוך את תשומת ליבי למרות שאמרתי לה כבר שאינני מעוניין ברומן איתה. הדי המקרה בה הסתבך חברי ג'ו עם אחת הדיילות, מקרה שמתנהל עכשיו בבית משפט מאחר שהיא נכנסה ממנו להריון, עדיין לא שככו. אמנם אצלו זה עוד יותר מסובך כיוון שהוא נשוי, אבל עדיין גם לרווק כמוני זה לא רצוי.

אני עובר על כל המערכות, מוודא עם אוסקר שהכל תקין ומוכן להמראה.

"אתה מוזמן לברך את הנוסעים," אני אומר לאוסקר.

"בשם הקפטן ג'יידן אנדרסון…"

אנחנו נוסעים על המסלול. כל הזמן קשובים להוראות הפיקוח, כל הזמן מדווחים את מיקומנו עליו. מטוס של חברת התעופה הגרמנית לופטהנזה עובר לפנינו, אחריו עוד אחד של אייר אינדיה. אני הבא בתור.

אני מגביר את קצב המנועים. כמה אני אוהב לשמוע את הרעש הזה שלהם, לדעת שהכל עובד כשורה.

לפנינו חמש וחצי שעות טיסה. אני מייצב את המטוס באוויר ויכול להתרווח.  אנחנו מבטלים את הצורך בחגורות בטיחות והדיילות מתחילות לעבור עם עגלת המשקאות.

אני לוגם מהקפה שהשארתי בצד. אמנם הוא התקרר אבל עדיין טעים לי.

טיפאני שוב נכנסת ושואלת אם אנחנו רוצים משהו מהמטבח. אני מהנהן בראשי לשלילה ומעיין שוב בדוחות שלפניי. אוסקר מבקש משהו אבל אני לא מקשיב כיוון שיש משהו שמטריד אותי בדוחות האלה.

דיוויד הדייל של מחלקת העסקים נכנס ושואל אותי אם אני רוצה משהו. "המחלקה היום כמעט ריקה," הוא אומר לי, "ישנם שני אנשי עסקים שעסוקים במחשב שלהם ועוד נוסעת אחת שיושבת ובוכה."

כיוון שהעברתי את המטוס לטייס האוטומטי  אני מבקש מאוסקר שיקח פיקוד.  "אני במחלקת עסקים. הולך לבדוק אם יש בעיה עם אחת הנוסעות."

אוסקר מסתכל עלי במבט שואל. הרי בשביל זה יש דיילים והוא אינו מבין מדוע אני קם ויוצא אליה.

אני לא צריך לחפש אותה, כיוון שהמחלקה שלא כהרגלה, באמת ריקה היום. "את בסדר?" אני שואל אותה בשעה שאני מתיישב לידה.

"יש לי מין הרגשה כזו בלב שאני לא אגיע בזמן. מעציב אותי לחשוב שהיא תיפרד מהעולם לגמרי לבדה."

"אנחנו באוויר כעת, אין דרך לזרז את הטיסה. אני מציע שתנוחי ותאגרי כוחות. את תזדקקי לזה," אני אומר לה. "אכלת משהו?"

"אני לא רעבה," היא עונה לי, "אולי אשתה מים."

אני קם ומביא לה בקבוקון של מיץ תפוזים. "משהו מתוק לא יזיק לך," אני אומר לה.

"תודה קפטן," היא אומרת לי, "אני מעריכה את הדאגה."

"שמי ג'יידן," אני אומר לה. אני ממתין שהיא תאמר לי את שמה אבל היא שותקת. היא לוגמת את המיץ בלגימות קטנות.

אני ניגש ומביא לה גם כריך. "למקרה שתהיי רעבה," אני אומר, "ועכשיו אני חייב לחזור לתאי."

"בטח," היא עונה לי, "תודה לך ג'יידן."

"ואת?" אני שואל.

"אני?" היא שואלת לא מבינה.

"מה שמך?" אני אומר.

"אני סקיי," היא עונה לי ומחייכת חיוך קטן.

"שם מקסים," אני אומר לה, "את חייבת לי סיפור מדוע קראו לך כך."

*

סקיי

אני שומעת את שני אנשי העסקים מתלחשים מאחורי גבי. "אתה יודע מי זו?" שואל האחד.

"כנראה איזו סלב. ראית איזה יחס מיוחד קיבלה?" עונה השני.

כיוון שדיברנו בשקט אין להם באמת מושג מה היה נושא השיחה בינינו והם מנסים לנחש מדוע זכיתי לייחס מיוחד. אני מחייכת לעצמי. לו היו שואלים אותי גם אני לא הייתי יודעת לענות. אני רק יודעת שהטייס שמטיס את המטוס הזה ממש חמוד ונראה מעולה. לא שאני חושבת שהוא מחזר אחריי, אבל היה נעים שלמישהו אכפת כך ממך.

לבסוף אחד מהם ניגש אליי: "את מוכרת לי, תזכירי לי מאיפה?"

לפני שאני מספיקה לענות לו נשמעת קריאה בכריזה: "האם יש רופא על הטיסה?"

אני קמה מיד ומסמנת לדייל שייגש. "אני רופאה, במה אוכל לעזור?"

הוא פונה לכיוון מחלקת התיירים ומסמן לי לבוא אחריו.

אני רואה גבר שוכב במעבר והתקהלות סביבו. "חזרו למקומותיכם," אני אומרת בטון מצווה.

"מי נמצא איתו?" אני שואלת.

"אני," עונה לי בחורה רזונת ומפוחדת.

בשעה שאני בודקת את הדופק אני שואלת אותה לגבי ההיסטוריה הרפואית שלו. הדופק שלו מאד מהיר ולא יציב.

היא מסתכלת עלי מפוחדת ולא עונה.

"תביאי לי בבקשה את ערכת העזרה ראשונה שלכם," אני מבקשת מהדיילת.

"השתיקה שלך לא עוזרת לו," אני אומרת לרזונת, "הוא לוקח כדורים?"

הבחורה עדיין בהלם.

"תביאי לי בבקשה את התיק שלו אני מבקשת. אני מוסרת אותו לדיילת ואומרת לה : "תחפשי בו קופסה עם תרופות." היא מוצאת אותה בקלות ומגישה לי אותה.

אני מעיינת בתרופות ומבינה שהגבר הצעיר הזה לא נטל את תרופות הלב שלו הבוקר. גם לא אתמול.

"חשוב לי שתסבירי לו שעם התרופות האלה לא משחקים," אני אומרת לבחורה, "חשוב שיזכור ליטול אותן בזמן. שישים לו תזכורת בנייד שלו אם אינו זוכר."

"רבנו אתמול, הוא בטח שכח," היא אומרת לי.

"זה לא קשור. התרופות האלה מאזנות אותו וגם אם עצבנת אותו הכי בעולם הוא לא יכול להרשות לעצמו לא לקחת אותן. אני מבקשת שתדאגי לזה."

אני מוצאת את הכדור שאני מחפש ומניחה אותו מתחת ללשונו. אני דואגת להעירו באמצעות לחיצות , כפי שלמדתי אצל רופא סיני זקן.

הבחור פוקח עיניים. הוא נראה עייף. "אני מבקשת שתתייחס ברצינות לתרופות שלך. הן נועדו למנוע את מה שקרה לך כאן." אני אומרת לו.

"את מלאך," הוא אומר לי בקול חלש, "תודה הצלת את חיי. איך אוכל להודות לך?"

"אם אתה רוצה להודות לי," אני עונה לו, "תדאג לקחת את הכדורים בזמן." אני תומכת בו ועוזרת לו לקום ולהתיישב במושב שלו. אני מבקשת מהדיילת שתביא לי בקבוק מים ונותנת לו ללגום מעט מהם. "עכשיו תנוח," אני אומרת לו וחוזרת למושבי.

"אני כל כך מצטערת על ההתנהגות שלי כלפייך," אומרת לי הדיילת שכמעט מנעה ממני לעלות לטיסה, "איני רוצה לחשוב מה היה קורה אם לא היית כאן."

"דברים לא קורים סתם בעולם," אני עונה לה, "אנחנו לא תמיד מבינים למה הם קורים, למה אנחנו נמצאים במקום מסוים בזמן מסוים, אבל יש מי שמתכנן זאת עבורנו."

"אני טיפאני," היא מציגה את עצמה, "אני יכולה להביא לך משהו?" 

"אני אודה אם תביאי לי מים," אני עונה.

טיפאני חוזרת ובידי בקבוק מים ובקבוק מיץ. "חשבתי שאולי המתוק יעשה לך טוב."

אני מחייכת, נזכרת במילותיו של ג'יידן. "תודה," אני אומרת לה.

"אני יודעת שאסור שזה יקרה, אבל הייתי לחוצה כאשר גיליתי שקפטן אנדרסון הוא הטייס. אני משתדלת להימנע מלטוס אתו," היא משתפת אותי. אני תוהה מה גורם לה לומר זאת. היא מספקת לי את התשובה בלי שאשאל. "אני מאוהבת בו."

"הוא בהחלט נראה גבר מרשים," אני אומרת. טיפאני ממהרת לקום ועוזבת. אני לא מבינה מדוע.

"אני שמח לשמוע שזו דעתך עליי," אני שומעת את קולו של ג'יידן ומבינה כעת מדוע נמלטה כך טיפאני. "שמעתי גם מה שטיפאני אמרה. הסברתי לה שאין לי עניין ברומנים עם נשות הצוות שלי."

אני שותקת. אני מרגישה לא נוח לדון בעניין הזה. אני מבינה בהחלט את אי הנוחות של טיפאני, ובכלל איני כועסת עליה כיוון שאני כאן וזה כבר לא משנה.

"שמעתי מה שקרה במחלקת תיירים ורציתי להודות לך על הטיפול. יש לנו מזל גדול שאת אתנו בטיסה."

"כפי שאמרתי, אני מאמינה שהכל מכוון," אני עונה לו.

"הייתי שמח לפטפט  איתך, אבל אני חייב לחזור," הוא אומר ונעלם בתא הטייס. משאיר אותי להתהות מה באמת רצה לומר. נראה לי שלפי המבט בעיניו אני יכולה לנחש מה רצה להגיד לי.

אני מתרווחת בכיסא, מנסה לתפוס תנומה. עברו כבר כמעט שלוש שעות. אני עוצמת את עיני כאשר נשמע הצלצול המתריע על הידוק חגורות הבטיחות.

קולה של טיפאני נשמע בשעה שהיא מבקשת מכולם לחזור למקומותיהם. "נא לחגור את חגורות הבטיחות. אנחנו נכנסים לאזור מרובה בכיסי אויר," היא מסבירה.

ואכן, תוך דקות ספורות המטוס מתחיל להטלטל ולרעוד. מבעד לחלון הכל קודר ועננים מכסים את פני השמים. הרעידות לא מפסיקות והקפטן מעדכן אותנו שקיבל מידע מטייסים אחרים שהאזור מאד סוער ואנחנו נאלץ כנראה לנחות באריזונה.

הטיסה כל כך לא נעימה שכל מה שאני רוצה כעת הוא להיות שוב על קרקע בטוחה, גם אם זה אומר שלא אגיע לסן דייגו בזמן.

כעבור דקות מאשר לנו שוב הטייס שקיבלנו אישור נחיתה וננחת תוך כמה דקות.

"כל הטיסות מבוטלות עד להודעה חדשה," הוא מעדכן אותנו, "בשדה מחכה לנו צוות שידאג לסידורי שינה."

צוות המטוס כולו נעמד בפתח המטוס כדי לברך אותנו לשלום. אני מודה לטיפאני על השרות וכאשר אני עוברת ליד ג'יידן הוא לוחש לי "אל תעלמי לי." אני מביטה בו לרגע ולבסוף מנידה בראשי.

אני לא מבינה בדיוק למה התכוון, אבל בטוחה שהוא עוד ישיג אותי במקום אליו מתכנסים כולם, אם הוא באמת מעוניין לדבר איתי.

*

 ג'יידן

כאשר ראיתי את טיפאני מדברת איתה אחרי שטיפלה בנוסע כמעט וחזרתי לתא הטייס. הרגשתי שזה חזק ממני,

בכל זאת ניגשתי אליה. התירוץ היה להודות לה על שטיפלה בנוסע. אני לא יכול להסביר מה גורם לי להתייחס אליה כך. ובעצם כן. היה משהו במבט שלה כאשר ראיתי אותה בעמדת העליה למטוס. היא נראתה לי מצד אחד חזקה. העמידה שלה זקופה. מצד שני הדחיפות שלה לעלות לטיסה בנסיבות העצובות האלה גרמו לי לרצון להגן עליה. זה לא משהו שהרגשתי בעבר.

כפי שהיא אמרה. "דברים לא קורים סתם." אני תוהה מה הסיבה שהפגישה בינינו ולכן אני מחליט לבקש ממנה להפגש.  "אל תעלמי לי," אני לוחש לה בשעה שהיא עוברת לידי בדרך לדלת היציאה מהמטוס. היא מנידה לעברי בראשה כמסמנת ששמעה והיא מסכימה.

אני משתוקק כבר שהמטוס יתרוקן ונוכל לצאת מפה. אני שמח שטיפאני ממהרת לצאת. לפחות איתה אני כבר לא צריך להתעמת.

 "אפשר לזוז," אומר לי דיוויד ממחלקת עסקים. אני ממהר להוציא את המזוודה שלי. "אני מודה לכולכם ," אני אומר לצוות שלי ופונה מהם לעבר היציאה. אני משחרר אנחה כאשר אני רואה את סקיי עומדת בצד וממתינה.

"מחלקת התיירים היתה מפוצצת," אני אומר לה כשהיא מבחינה בי, "לכן התעכבתי."

"זה בסדר," היא אומרת לי בשקט. רק אז אני מבחין שעיניה אדומות. "היא איננה." היא אומרת לי ומראה לי את ההודעה שקיבלה. "דודתך נפטרה. חבל שלא טרחת להגיע להיפרד ממנה."

 "אני עצובה מאד," היא אומרת לי, "לא שהיינו בקשר כזה קרוב, אבל בכל זאת. רק לא מובן לי למה זו שכתבה את ההודעה כועסת עליי. היא העירה אותי משינה אחרי משמרת קשה מאד. היתה שריפת ענק בעיר והיו נפגעים. בקושי זחלתי למיטה והגיעה ההודעה ממנה. מיד הזמנתי מונית וקניתי כרטיס טיסה בדרך. כמה יותר מהר מזה יכולתי להגיע?"

"אני מצטער לשמוע על דודתך," אני אומר לה, "בואי אקח אותך לשתות משהו."

"אני מתלבטת מה לעשות כעת," היא עונה לי, "הרי אין לי בשביל מה להמשיך לסן דייגו. אולי כדאי שאקנה כרטיס חזרה לניו יורק."

"בכל מקרה תכננת להיות כמה ימים בחופש. כך גם אני. הרי ברור לי שהטיסה הזו תמשיך בלעדיי," אני עונה לה.

"אני מניחה שכדאי שארשם למלון," היא אומרת.

"תבואי להיות איתנו," אני מציע לה, "יש לנו וילה שכורה פה. יש מספיק חדרים. תיהני מהיתרון שיש לצוות אויר."

היא מתלבטת לרגע. "בסדר," היא אומרת לי.

אנחנו ניגשים להסעה. אני מעמיס את המזוודות, שלי ושלה. "תוריד אותנו בסטארבקס בעיר. את המזוודות תוריד בוילה," אני מבקש מהנהג.

אני רואה שהוא בוחן את המדים שלי, מזהה שאני הקפטן ומהנהן בראשו.

*

סקיי

אני מרגישה עדיין עצבות גדולה על שלא הספקתי להגיע בזמן, אבל איכשהו השהות ליד ג'יידן עוזרת לי להרגע.

אני חושבת שהעובדה שאינו מנסה לגעת בי, או לפתח שיחה אינטימית מידי, כפי שעושים רוב הגברים, גורמת לי להרגשת ביטחון לידו. אני רק מקווה שכך גם ימשיך להתנהג כשנהיה לבד בבית הקפה.

"אני מחכה לשמוע את הסיפור מדוע קראו לך סקיי," אומר ג'יידן בשעה שאנחנו מתיישבים עם ספלי הקפה והמאפים שבחרנו.

"הסיפור הוא כזה," אני אומרת, "הורי נולדו בקליפורניה ונפגשו בלייק טאהו. היה להם ברור שלביתם הבכורה יקראו לייק. כשנולד אחי הם חיפשו שם שיתקשר אליה וקראו לו ריבר. אני נולדתי אחרונה. תינוקת שנולדה טרם זמנה. הייתי כל כך קטנטונת שהם אמרו שלקרוא לי אושיין על שם האוקיינוס השקט שלחופו הם גדלו, נראה גדול על אחת כמוני. לעומת זאת, הם אמרו שאמנם אני פיצפונת אבל איך שאני נלחמת השמים בשבילי הם הגבול וקראו לי סקיי."

"וואו," הוא אומר ואני רואה שמחשבותיו נודדות, "עם סיפור כזה קשה להתחרות. זה מעמיד אותנו בתחרות קשה. איך נקרא לילד שלנו קנדי? הרי שם נפגשו בשדה התעופה ע"ש קנדי."

"אל תאמר לי שאתה כבר בהריון?" אני צוחקת. "אגב, אתה לא נשוי?" אני שואלת. משום מה לא חשבתי שגבר שנראה כמוהו הוא לא נשוי.

"עדיין לא," הוא עונה, "הרי רק הכרנו. בכל מקרה אני משאיר לך את התענוג הזה של להיות בהריון."

"זו באמת חוויה מיוחדת במינה לאשה," אני עונה לו בשקט, "לא בטוחה שכל כך לגבר שאיתה."

ג'יידן מבחין בשינוי שחל בי. אני רואה שפניו מתוחות, הוא רוצה לשאול משהו אבל נמנע.

"הייתי בהריון שלא צלח," אני אומרת לו, "זה היה שבר גדול בשביל שנינו. אחרי זמן לא רב נפרדנו."

"אני מצטער," הוא אומר לי.

"דברים לא קורים סתם. כנראה שלא נועדנו להיות ביחד," אני עונה לו.

שתיקה משתררת בינינו. כל אחד שקוע במחשבותיו. הנייד שלו מצלצל.

"הטיסה היתה נוראית," הוא עונה למי שמעבר לקו, "כיסי אוויר, רוחות, נאלצנו לנחות באריזונה. אתה נשמע לחוץ אבא, הכל בסדר?"

הוא מקשיב ואני רואה את המתח על פניו. "אני רוצה להבין בברלי בסדר? מישהו נפגע בשריפה?"

"הקפצת לי את הלב אני שמח שכולם בסדר," הוא אומר לאביו.

"מה אתה אומר אבא. הייתה שם פרמדיקית שהצילה את חייהם, וכל מה שאתה יודע עליה שקוראים לה סקיי? אני מבטיח לך שתוכל להודות לה באופן אישי," הוא אומר ומחייך אליי. הוא מסיים את השיחה ומביט בי.הפעם הפנים שלו רגועות וחיוך גדול מרוח על פניו. "אז סקיי את גיבורת היום בניו יורק, ולי יש את הכבוד לשבת כאן אתך."

"אתה מדבר על השריפה בלב ניו יורק?" אני שואלת, "על מי מדובר?"

"את השם פולנסקי את מכירה?" הוא שואל.

"בטח!" אני עונה בהתרגשות, "יש להם שלוש בנות מקסימות. הוצאנו אותן….רגע, מי אלה?"

"האחייניות שלי," הוא עונה לי.

"והן בסדר?" אני שואלת.

"הן בסדר גמור. שוחררו הביתה וכולם אצל הוריי. הם רוצים לפגוש אותך."

"אני כל כך מתרגשת," אני אומרת לו, "אני אשמח להפגש איתן."

*

*

*

שמונה שנים עברו מאז אותה טיסה…

ג'יידן

אני עולה על הכביש המוביל משדה התעופה לכיוון הבית. אני מציץ בשעון ורואה שאספיק להגיע לבית הספר בדיוק כשיום הלימודים מסתיים. אני לוחץ על הגז, פותח את החלונות ונותן לרוח ללטף את פניי. אם יש משהו שחסר לי בתא הטייס הוא שאינך יכול להושיט את היד החוצה ולגעת בשמים, לגעת בעננים.

תוך זמן קצר אני מגיע לחזית בית הספר. אני רואה את הג'יפ הלבן של סקיי עם סמלי רכב ההצלה ולוחמי האש עליו. אני מציץ לתוכו אבל סקיי לא שם. אני ניגש לשער ורואה אותה בין כל ההורים עומדת לידו מצפה שיפתחו אותו.

"דאדי," קורא לעברי קנדי ומושיט את זרועותיו לעברי.

"הגעת," אומרת לי סקיי, "התגעגעתי."

"דאדי," קוראת לעברי קשת שרצה לעבר השער, "ידעתי שתבוא."

אני פותח את השער ואוסף את הקטנה שלנו לזרועותיי.

ואז משום מקום מתחיל לרדת גשם, בעוד שהשמש עדיין זורחת במלא עוזה.

"תראה דאדי. יש קשת בשמים. נכון שבגלל שאני יפה כמוה לכן קראתם לי קשת?" היא קוראת בהתרגשות.

"אספר לך בבית," אני אומר לה, "ועכשיו כנסי לג'יפ של אמא שלא תירטבי יותר."

שעה קלה אחרי, בשעה שאנחנו יושבים לאכול יחד ארוחת צהריים, אני מספר לקשת על התינוק שלא נולד, ועל כך שהיא המתנה שלנו.

"אני חושבת שלא רציתי להיות התינוק ההוא כי לא רצית את האבא ההוא, רציתי אותך," היא אומרת בשיא הרצינות, "אתה מבין דאדי, דברים לא קורים סתם בחיים. לכל דבר יש סיבה."

בר אבידן

מאמינה באהבה

6.2.2019