פרק 1
ריף שינדלר
אני מודה שלא כך דמיינתי את חיי הנישואים. אני מניח שהלכתי בדרך כמו כולם. כאילו פעלתי לפי ספר הוראות.
למדתי באוניברסיטה בדיוק מה שלמדו אבי ואחי הגדול. טיפסתי בסולם הדרגות בחברה, ומצאתי אישה לחיות איתה את חיי.
אין ספק ששרה אישה יפיפיה שיודעת איך לכבוש גבר. לו הייתי עוצר רגע לחשוב הייתי שם לב לסימנים בדרך. היום אני מבין שמעולם לא בערה בינינו אש. כל דבר שעשינו היה "הדבר הנכון." היום אני גם יודע שהכל התאפשר בזכות ההון שצברתי, ואין בו שום נגיעה ממנה.
אין לי שום בעיה להיות זה שנושא בעול הפרנסה, כשם שאין לי בעיה להשקיע שעות רבות בעבודה למען קידומה. אבל כמו בכל תחום בחיים ראוי שתהיה תמורה.
ביום שראיתי את הבית התאהבתי בו. החלונות הגדולים שמאפשרים לאור לחדור לתוכו מכל פינה, הגן היפיפה שמאיר את העיניים בירוק ובשלל פרחי העונה, והצורה המיוחדת בו תוכנן בפנים, שבו את ליבי.
כאשר הבאתי את שרה לראשונה לראות אותו היא לא חדלה להתפעל מכל פינה בו. מתי שככה ההתלהבות הזו? מתי נכנסה בינינו זרות כזו?
אנחנו נשואים שנתיים בלבד וזה נראה כאילו נצח. אני לא זוכר מתי היינו קרובים. אז נכון שפעם שכבנו, אך גם זה לא בהתלהבות רבה. כשהעליתי פעם את נושא הבאת ילדים לעולם, היא ענתה לי שהיא עוד צעירה ורוצה לחוות את החיים. "כשאהיה מוכנה אודיע לך."
עכשיו זה אני שאינני רוצה. לא עם אישה שזרה לי.
היו לי שתי ברירות. להתחמם במיטתם של אחרות, או להשקיע את כולי בעבודה. בחרתי באפשרות השנייה.
אני נהנה מחיזורן של הנשים, זה מחמיא לגבריות שלי, ובזה אני מסתפק.
בקשר לשרה? אין לי מושג, ואם לדבר בכנות, זה ממש לא מעניין אותי.
מידי יום כאשר אני גולש עם הטסלה שלי לשביל הגישה לבית אני מרגיש שאני לא נושם, מרגיש את הקור מזדחל לי מתחת לעור. תמיד אני אומר לה "שלום" רפה, או יותר נכון לחלל הבית שכן היא לא תמיד מתייחסת.
מאז אני כלוא בבית שלי. במקרה הטוב אני הולך להכין לי משהו לאוכל, פעמים רבות אני מוותר גם על זה. אפילו הוויסקי שזרם בעורקיי לא משפיע עליי יותר, אז הפסקתי גם איתו.
מידי פעם בבקרים אני מסתכל בבואתי ואינני מכיר את מי שמביט ממנה חזרה אליי. אז זהו? אלה הם החיים שלי?
*
"יש מחר ארוחת ערב אצל אחי," אני אומר לה.
"אני לא סובלת את המשפחה שלך. כולם מתנשאים," היא פולטת לעברי.
אני כל כך רוצה לענות לה שהמשפחה שלי היא משפחה חמה ואוהבת ולשאול אותה אם היא בכלל יודעת מה זו אהבה, אבל שותק.
"כרצונך," אני אומר, "הם כבר רגילים שאני בא לבד. גבר נשוי שבא לבד," אני לא מתאפק ואומר לה.
"אני לא אשמה שהמשפחה שלך כזו," היא עונה.
"כזו מה?" אני שואל, "קשה לך פעם אחת לשמור את הדעות שלך לעצמך ולהתלוות אליי? יום אחד יהיו לנו ילדים, גם אותם ארחיק מהמשפחה שלי?"
"מעניין שאתה חושב על ילדים," היא עונה לי.
"את רוצה לאמר לי שאף פעם לא תרצי?" אני שואל. אין טיפת רגש בקולי. אני מנהל איתה שיחה כאילו מדובר במשא ומתן. בין סעיפי חוזה הנישואים שלנו מופיע ש…
"למה שארצה ילדים איתך. תראה איך אתה מתנהג אליי," היא עונה לי.
אני לא יודע מדוע בכלל הזכרתי לה את נושא הילדים בזמן שאינני רוצה שיהיו לנו ילדים. אולי כי ברגע של שפיות זה נראה לי טבעי בחיי נישואים.
"רק תדע שהזמנתי חברה לכאן לשבוע," היא אומרת לי כבדרך אגב.
"עשי כרצונך," אני אומר לה.
"זה בדיוק מה שאני עושה. כרצוני," היא עונה.
"כשתסיימי לעשות כרצונך בדיוק על זה נשב ונדבר," אני אומר. אין לי הסבר מדוע פרצו המילים האלה ממני דווקא היום. אולי כי אני רווי ממה שקורה, "כבר שבועות אני מבקש ממך. הפעם אני לא אוותר לך."
*
שבת בלילה בארוחת ערב אצל אחי אני מתחיל להשתחרר מהרגשת החנק. אני אוהב את המשפחה שלי. לא משנה כמה זמן אנחנו לא נפגשים, תמיד יש הרגשה שרק אתמול שיחקנו יחד כדורסל או יצאנו לטיול יחד. אני יודע שתמיד יהיה מי שיקשיב לי, כשם שאני תמיד אעשה הכל בשביל אחי ואחותי. הקשר של אבי עם הוריו, וכעת אחרי שסבא נפטר עם סבתא שלי הוא ממש מיוחד ולימד אותי את ערכה של משפחה. כמה זה רחוק מהמשפחה שאני ניסיתי להקים.
אני כל כך נהנה מהערב הזה שממש אין לי חשק לחזור הביתה.
"בוא נלך לפאב," אומר מייקל אחי כאשר כולם נפרדים לשלום, "נראה לי שאתה זקוק לזה."
"לך תעזור לשרון," אני אומר לו, "אני לא רוצה להפריע לכם."
"מה פתאום, לכו תהנו" אומרת גיסתי המופלאה שרון, "רוב העבודה כבר נעשתה. מה כבר נשאר לי לעשות? כמה כלים וזהו."
"אני מסתכל עליך," אומר לי מייקל, "ומתקשה להבין איך אתה חי. כשאתה איתנו אתה מלא חיים. בשנייה אחת אתה נאטם. למה אתה נשאר איתה?"
"אני עובד על זה," אני עונה לו.
"אתם הולכים לטיפול זוגי?" הוא שואל.
"אני על עובד על פרוק קשר הנישואים בינינו. אני מרגיש זר בבית שלי. אני לא זוכר מתי ניהלתי איתה שיחה של ממש פרט לאמש כששאלתי אותה אם היא באה איתי. ביקשתי ממנה שנשב ונדבר, רק לא אמרתי לה שעל פרידה אני רוצה לדבר איתה."
"אני מבין שכבר החלטת," אומר מייקל.
"באיזשהו מקום כבר ידעתי מזמן, רק שכל פגישה איתכם מזכירה לי איך זה מרגיש כשאתה לא חנוק כל הזמן. אתה מבין, אני בא לעבודה ואני נהנה מאד מהעבודה. עם כל המתח שבה כייף לי. אבל הסיבה שאני נשאר כל יום שעות ארוכות היא לא בגלל זה, אלא פשוט שאני לא מרגיש נוח בבית. אתה זוכר כמה התלהבתי מהבית כשראיתי אותו לראשונה? עכשיו הוא בעיניי סתם מבנה עם קירות שסוגרים עליי. אני לא רואה את היופי שבו, לא את האור שחודר מבעד לחלון ומציף את הבית."
"אני מצטער לשמוע ריף. אם הייתי יודע הייתי תומך בך יותר. אתה תמיד נראה לי רגוע כל כך שלא חשבתי לרגע שזה המצב," אומר לי מייק.
"אני לא מתכוון להסתיר את זה יותר. בטח לא ממך. אני לא מאושר. נקודה," אני אומר לראשונה את המילים.
*
אסיה מיין
אני נפרדת מאימו של ג'יימס בדמעות. "אני יודעת שלנצח הוא יהיה בליבך אסיה יקרה. אני יודעת גם שהוא לא היה רוצה לראות אותך לבד," אומרת לי מרגרט.
"כל הזיכרונות שלי ממנו נמצאים בין הקירות האלה," אני עונה לה ולא יכולה לשלוט בדמעותיי.
"את טועה," היא עונה לי, "הם נמצאים בליבך ויהיו שם לנצח. כשם שג'יימס ישכון שם לעולמי עד. גם כאשר תכירי את האחד שיבנה לך בית והפעם לנצח. האחד שיביא איתך ילדים לעולם. אנחנו לעולם נהיה משפחה, אבל את חייבת לשחרר, את חייבת לתת גם לג'יימס לנוח."
כל כך פחדתי מהיום הזה, מהמילים האלה. בפנים כבר ידעתי שיגיע היום שבו אאלץ לסגור את הפרק הזה של חיי. אני מתקשה להאמין כיצד זה אחרי עשרה חודשי נישואים ושנה וחצי של אירוסין, הוא עזב אותי.
זה לא שלא ידעתי שהעבודה שלו מסוכנת. בסופו של דבר להיות צלם באזורים רגישים זה לא פשוט. אבל הפיצוץ הזה שארע בנמל, לא היה קשור למלחמה, אלא לגורל. והגורל שלו היה למות צעיר.
בזמן שעשה איתי אהבה בליל הכלולות שלנו הוא חיבק אותי חזק. "את הנצח שלי. גם אם לא אהיה מחר, את הענקת לי את הנצח."
נכון שאני חייתי איתו עד סוף ימיו כפי שהבטיח, אבל הימים שלפניי הם עוד רבים וארוכים.
"שנה עברה אהוב שלי," אני אומרת בזמן שאני נושקת לתמונה על מצבת השיש השחורה שעל קברו, "השנה הקשה ביותר בחיי, של געגועים אלייך. אני עוזבת היום. לא יודעת אם אי פעם אשוב לפקוד את קברך. אבל לעולם תהיה חקוק בליבי, יהיה אשר יהיה גורלי. אני משחררת אותך ממני. אינך חייב לי יותר דבר. ובכל זאת הייתי רוצה לבקש שתהיה המלאך השומר שלי כל חיי."
אני מניחה את זר הפרחים הלבן על קברו ומעיפה מבט אחרון על מקום מנוחתו האחרון של ג'יימס.
בזמן שאנחנו יוצאים לכיוון שדה התעופה מגישה לי מרגרט מעטפה. "זו תעודת הפטירה של ג'יימס. יום יבוא ותזדקקי לה."
אני מלטפת את המעטפה אבל לא פותחת אותה. אינני מסוגלת לראות את המילים שכתובות בתוכה.
"את מוכנה לעבור ליד בית הספר שלו?" אני מבקשת ממרגרט.
"כן," היא עונה. היא מבינה בדיוק מה אני רוצה לראות.
כעבור כמה דקות היא עוצרת ליד המדשאה סמוך לעץ "שלנו."
אני מוצאת מיד את הלב שחרט ג'ימס ובתוכו ראשי התיבות של שמותינו. האותיות נשארו ברורות כאילו נחרטו אתמול. אני נוגעת בהן ודמעה נושרת מעיני.
אני מתכופפת להריח את פרחי הנרקיסים שנשתלו סביבו.
"האגדה מספרת," אומר לי נער צעיר, "שאחד התלמידים שתל אותם לאהובתו שמעבר לים."
"אני האהובה שלו," אני אומרת, "היה לי הכבוד להיות אשתו. הוא נהרג לפני שנה בדיוק."
"את רוצה לומר לי שזה סיפור אמיתי?" הוא שואל בפליאה.
"אמיתי כשם שהנרקיסים כאן אמיתיים, והם ימשיכו לפרוח מידי שנה לזכר האהבה העצומה שלנו."
אני כל כך מודה למרגרט שהציעה שרק תוריד אותי בשדה התעופה ולא תישאר לשתות איתי קפה למרות שהקדמתי בהרבה. אני לא יודעת איך הייתי עומדת בפרידה ארוכה ממנה. הלב שלי נשבר ברגע שאני עומדת לעזוב את מולדתו של אהובי.
*
כאשר הודעתי לחברתי שרה שאני עומדת לחזור הבית היא שלחה לי רשימה של בגדים שאקנה לה. זה מין מנהג שהיא סיגלה לעצמה מתי שבא לה להתחדש בבגדים חדשים.
אמנם היא התפארה שהיא נשואה לאיש עשיר, אבל לא קיימה מעולם את הבטחתה להחזיר לי כסף על הקניות שלה. מה שלא מנע ממנה לבקש עוד ועוד. כיוון שהמחירים שאני משלמת עבור בגדים, נעליים ואביזרים ממש מגוחך זה מעולם לא הפריע לי.
"אני אף פעם לא משלמת לך על מה שאת שולחת לי," היא אמרה לי להפתעתי, "מה דעתך שעד שתקבלי את המפתח לדירה שלך תתארחי אצלי? זה המעט שאני יכולה לעשות כדי להחזיר לך."
כך אני מוצאת את עצמי אחרי הנחיתה בשדה התעופה קנדי בדרך לביתה של שרה.
*
יום ראשון 9 בלילה
"איך אני מתרגשת לראות מה הבאת לי," אלה בערך המילים הראשונות של שרה בזמן שדלת הכניסה של ביתה המפואר נסגרת אחריי. אני מעיפה מבט זריז ומתרשמת מהחלונות הגדולים המקיפים אותו. אני נמשכת לגן היפיפה המקיף את הבית ומואר כעת על ידי פנסי הגן.
"אני מציעה שתישני בקומת הכניסה. יש כאן חדר הצמוד לחדר העבודה של בעלי. ישנם גם חדרי אירוח למעלה. איך שתירצי," היא אומרת לי.
"כאן זה בסדר גמור," אני עונה לה והולכת אחריה לחדר האורחים שבקומת הכניסה. אנחנו חולפות ליד חדר העבודה של הבעל. החדר סגור. הדבר היחיד שאני רואה ממנו הן הדלתות הכפולות מעץ המעידות על הטעם הטוב של מי שבחר אותן. מבחוץ אינני יכולה להעריך את גודלו. חדר האירוח נמצא בסוף המסדרון. אני מייד מתאהבת בו שכן יש לו חלונות שמשקיפים לגן וגם דלת יציאה אליו. "מושלם," אני אומרת לה.
"יופי, ועכשיו אני כבר לא מתאפקת," היא אומרת לי כמו ילדה קטנה בחנות ממתקים, "נו, תראי לי כבר מה הבאת לי."
כבר למדתי מי היא שרה ולכן ארזתי לה את הכל באותה מזוודה. מובן שלא כל המזוודה היא דברים עבורה. מדוע אני לא מתפלאת לראות שהיא רוצה את כולה? "אני מצטערת שרה," אני אומרת לה, "אין לי הרבה דברים איתי. אני את אלה לא יכולה לחלוק."
לאמר שהיא לא מכעיסה אותי יהיה שקר. אני לא מגלה לה שקונטיינר שלם עם החפצים שלי הגיע ביום שישי האחרון, ובתוכו גם בגדים בכמות לא מבוטלת, שכן גם לי יש אהבה לבגדים.
שרה משתדלת לא להראות לי שהיא לא אוהבת את התשובה שלי. "הנעליים האלה יכולות להיות מושלמות עם השמלה הכחולה שקנית לי," היא לא מתאפקת ואומרת.
"כפי שאמרתי לך אין לי פה מבחר גדול. זו תהיה הזדמנות בשבילך ללכת ולהתפנק לך עם זוג או שניים חדשים," אני עונה לה בחיוך מתוק.
למרות השעה המאוחרת שרה מודיעה לי שהיא יוצאת עם חברים.
"יש סדינים בארון, וגם מגבת. אם את רעבה את מזומנת להכין לך משהו," היא אומרת לי, "מנהלת משק הבית תבוא מחר בבוקר בשעה תשע ואני בטח כבר לא אהיה פה. נדבר כשאחזור."
"תהני," אני אומרת לה. אני ממש רותחת עליה. בשביל מה היא הזמינה אותי לכאן. אני מצטערת שנעניתי להזמנה שלה. איזה מין אירוח זה. יכולתי לקבל את זה שהיא חסרת סבלנות לראות מה הבאתי לה, אבל לעזוב אותי לבד בבית זר מייד אחרי?
אני בוחרת סט מצעים ומסדרת לי את המיטה. אמנם יש הרבה מקום בארון אבל אני בוחרת לא לפרוק את המזוודות שלי. משום מה יש לי הרגשה שהיא מסוגלת לקחת ממני בגדים.
אני מודה על כך שיש מקלחת צמודה לחדר האירוח ואני נכנסת להתקלח. אינני משאירה דבר ליד הכיור אלא אורזת שוב הכל לתוך תיק כלי הרחצה שלי. למרות שאני כעת בניו יורק, זה לא אומר שאפסיק לקבל מוצרי טיפוח מתנה כבעבר, אבל עדיין זה שלי ואני לא מוכנה לחלוק את זה, רק בגלל קבלת הפנים לה זכיתי.
אני לובשת זוג מכנסיים קצרים וחולצת טריקו והולכת להכין לי קפה.
אני מביאה איתי לדלפק את המחשב שלי. עברה כמעט יממה שלמה מאז שיצאתי לדרך. אני חייבת לבדוק את המיילים שלי. במקצוע שלי אי אפשר לדעת מי ייזכר פתאום ביום ראשון שהוא צריך ממני משהו.
אני עוברת על כולם ורק אחד מעניין אותי.
ברוכה הבאה לניו יורק ילדונת.
אשמח להיפגש איתך בהקדם.
ליאה.
*
ליאה הבעלים של מיו מילאן הייתה זו שדחפה אותי למה שאני עושה. היא קראה דברים שכתבתי וביקשה שאכתוב משהו כרקע לתמונות הקטלוג שלה. הניסיון החד פעמי הזה הוביל לעסק משגשג.
*
אני עונה לה מייד.
אודיע לך בבוקר מתי אגיע לעיר.
אני עדיין בלי רכב.
אסיה.
אני ניגשת למכונת הקפה, בוחרת לי טבלית של קפוצ'ינו וממלאת את המיכל במים.
פתאום הוא עומד לידי. אני מורידה מיד את האוזניות ומכבה את המוסיקה שבוקעת מהן. יש לו נוכחות מחשמלת. הוא לבוש בחליפה יוקרתית שחורה, ווסט ועניבה כסופים וחולצה לבנה. הוא נראה כמו דוגמן שיצא מהקטלוג של מיו מילאן. אולי בגלל שזה מה שהוא לובש כעת.
אני מודה על כך שלמדתי לשלוט ברגשותיי. אני לא רוצה להראות לו מה אני חושבת עליו ובטח לא את העובדה שאינני יכולה בשום פנים ואופן להבין איך הוא ושרה התחברו.
"אני מכינה קפה," אני אומרת לו בחיוך, "להכין לך גם?"
"אני מבין שאת חברה של…אשתי," הוא אומר ואינו מסיר עיניו ממני.
"כן," אני עונה, "אני מקווה שזה בסדר מצידך ששרה הזמינה אותי להישאר כאן כמה ימים."
"ואם אומר לך שלא," הוא עונה ועיניו סוקרות אותי מלמעלה למטה, מתעכבות על הרגליים החשופות שלי.
"אז אלך," אני עונה.
"כרצונך," הוא עונה לי.
"אני מבינה שאתה לא רוצה אם כך שאכין לך קפה," אני עונה לו ולוקחת את ספל הקפה שהתמלא.
"לא אמרתי. אני פשוט לא רגיל שמישהו שואל אותי כשאני בא הביתה אם אני רוצה משהו, או אם לדייק שמישהו מדבר איתי בכלל," הוא אומר.
"למה אני לא מתפלאת," אני ממלמלת לעצמי.
"אני מנסה להבין איך את חברה של שרה," הוא אומר ועיניו נעוצות בי.
"אנחנו חברות מבית הספר," אני עונה לו.
"לא לזה התכוונתי, ואת יודעת את זה. אמריקנו, מעט חלב," הוא אומר.
אני נושכת את שפתיי לא לענות לו.
"אני מבין שאת חושבת אותו הדבר עליי. אין לי הסבר למה אני איתה," הוא עונה לי, "אני מניח שחשבתי שאני מכיר אותה, ואני לא. איפה היא אגב? ראיתי שהרכב שלה לא פה."
"אין לי מושג להיכן יצאה," אני עונה ומכניסה טבלית של אמריקנו למכונת הקפה.
"אז מה את כמוני וורקהולית, עובדת עד מאוחר?" הוא שואל.
"לא יכולתי לישון," אני אומרת לו וניגשת לרחוץ ערימה של כלים שהושארה בכיור.
"יש פה מדיח. אני מניח שאת יודעת מה זה," הוא אומר לי בציניות.
"האמת מהמקום שאני באה ממנו שוטפים את הכלים בנהר," אני עונה לו.
"ואיפה זה בדיוק?" הוא שואל.
"אני באה מאי קטן שקוראים לו אירלנד. שמעת עליו?"
"אני תוהה האם חוש ההומור שלך הוא בגלל השעה המאוחרת, או שאת כל כך שמחה לראות אותי שפיך מפיק מרגליות."
"לימדו אותי לענות לכל אחד בשפתו, וכיוון שהיית ציני כך אני עונה לך," אני אומרת לו.
"כפי שאמרתי, אינני רגיל לנהל שיחות בבית," הוא אומר לי.
"אם כך הנה ספל הקפה שלך ואני אלך לחדרי. לילה טוב," אני אומרת וממהרת לחדר.
*
ריף
אני תוהה מה עבר לשרה בראש כשהזמינה את החברה שלה להתארח פה. האם הן באמת חברות טובות או שהיא עשתה את זה בגללי. כך או כך הדבר האחרון שציפיתי לו כשאגיע הביתה הוא שמישהי תקבל אותי בחיוך, שובה לב אני חייב לציין, ועוד תציע להכין לי קפה.
אני לוקח את כוס הקפה ועולה שלא כמנהגי לחדר השינה. בדרך כלל אני נכנס לחדר העבודה, אבל היום אני יודע שהאורחת נמצאת בסמוך לו ואין לי רצון להיתקל בה שוב.
אני לא יכול להסביר את זה. לאחרונה שרה מרבה לצאת לבלות בערבים וחוזרת מאוחר. יש משהו שונה בלילה הזה שגורם לי להרגיש נינוח יותר. אני לוקח את קורא הספרים האלקטרוני שלי וממשיך לקרוא את הספר שרכשתי אתמול בהמלצת מייק. אני לא מצליח להתרכז. המחשבה על האורחת היפה גורם למחשבותיי להתפזר.
אני לא זוכר מתי פעם הקדשתי מחשבה לאישה אחרת. ככל שאני חושב עליה אני מרגיש את הגוף שלי מגיב. לא היה בינינו משהו למעט דיבורים ואני מרגיש שהגוף שלי נדלק מהמחשבה עלייה.
זה רק טבעי היה שאסתכל עליה. אישה זרה עם רגליים משגעות וחיוך מלאכי שהאיר לי פתאום את הכלא שלי. אני עוצר מבעד עצמי לא לרדת למטה וללכת אליה. אני יודע שאני חייב לקרר את עצמי. השחייה בבריכה תמיד עוזרת במקרים כאלה. רק כשאני חושב על כך אני מתחיל להריץ בראשי פנטזיה עליה במים איתי ושם אני כבר לא מתאפק.
במקום זה אני נכנס למקלחת ומתקלח במים קרים, מה שבהחלט עושה את העבודה. אני מניח לספר והולך לישון.
אם חשבתי שהלילה יהיה המפלט שלי, טעיתי. בחלום שלי עשיתי כל מה שעבר לי בראש ואף יותר. אין לי מושג מתי שרה חזרה. הדבר היחיד שאני יודע שכאשר קמתי בבוקר הצד שלי במיטה נראה כמו אחרי מלחמה, וגם הבוקסר שלי היה רטוב.
שרה כהרגלה ישנה עם הגב אליי. אני תוהה האם השמעתי קולות תוך כדי שינה, אבל כמובן שלא אשאל אותה.
אני מתקלח ויורד למטה. ריח של קפה טרי מקבל את פניי. האורחת, שעדיין אינני יודע את שמה, נמצאת כבר במטבח. לשמחתי היא לובשת היום מכנס שחור וחולצה. לא שיש בכך להסתיר את הגוף המושלם שלה, אבל לפחות, היא לא לובשת מכנס שחושף את רגליה.
"כמו אתמול?" היא שואלת אותי בלי להפנות מבט אליי.
"החלטת שזה אני ולא שרה?" אני שואל.
"אני מניחה ששרה לא משתמשת בניחוח גברי," היא אומרת לי הפעם אין בה טיפת ציניות.
"אני מניח," אני עונה לה ומחניק חיוך. "בבוקר אני שותה קפה רגיל עם טיפת חלב."
"אמריקנו בלילה ורגיל בבוקר," היא חוזרת, "אני אזכור."
"אני מבין שקיבלת על עצמך את תפקיד נערת הקפה של הבית," אני אומר לה בזמן שאני צופה בה מכינה את הקפה בשבילי.
"זה רק אתה ואני, שרה לא רצתה שאכין לה," היא אומרת.
פתאום אני ניזכר ששרה עדיין ישנה לצידי בזמן שנכנסתי להתקלח. מסתבר שהיא חמקה. אז זו הסיבה שרצתה את האורחת פה…..
"עוד לא עשינו הכרה רישמית אני ריף," אני אומר לה.
"אסיה מיין," היא עונה לי, "אני עדיין נושאת את שם משפחתו של בעלי."
"כמה זמן את גרושה?" אני שואל.
"אני אלמנה. שנה," היא עונה.
"מצטער," אני אומר לה.
"גם אני. הוא היה גבר מקסים. אהבתי אותו מאד," היא עונה.
אני מניח יד על זרועה לנחמה. פתאום אני קולט מה עשיתי. להפתעתי היא איננה נרתעת, רק מביטה בי בפליאה.
"אני צריכה להגיע למגדל הנהר אתה יכול לאמר לי איך אני נוסעת מפה?" היא שואלת.
"למה שלא תיקח אותה?" אומרת שרה. אני מסתכל בה מופתע. הייתי בטוח שהיא נסעה.
"לא יכולתי להתאפק ולקחתי לך כמה דברים," אומרת שרה לאסיה.
אני רואה את המבט של אסיה קופא על הנעליים ששרה נועלת. אני מבין שהן של אסיה. "תסלחי לי אני ממהרת. אני לא אוהבת לאחר."
"תהני," אומרת אסיה. אני רואה את הלסתות שלה ננעלות.
"תגיד לי? אין לה כרטיס…" היא מתחילה לאמר ומשתתקת.
"כרטיס אשראי פתוח. בוודאי שיש לה. אני מבין אבל שיותר כייף לה לקחת ממך. אין ספק שטעמך משובח משלה," אני אומר לה,
"ביקשתי ממנה שלא תיקח את הנעליים האלה. אני יודעת שאתה לא תוכל להבין את זה אני אלך להחליף בגדים," היא אומרת.
"צודקת. מה אני מבין בדברים כאלה. אני גבר. אני אף פעם לא מתאים את הנעליים למכנס, את העניבה לז'קט. אני לובש מכל הבא ליד."
"זה מטופש מה שאמרתי," היא אומרת לי.
"את אמרת," אני עונה לה.
היא הולכת לכיוון החדר שלה ומסתובבת לאחור "אני נשמעת לך קטנונית?" היא שואלת.
"קטנונית? אני יודע שהבאת לה מזוודה מלאה בבגדים, היא טרחה לספר לי, וכדי שלא אחשוב שהיא בזבזה את כספי היא אמרה לי שזו מתנה."
"את כועסת עליה?" אני שואל בזמן שאנחנו בנסיעה.
"אני לא אמרתי לה שאני מחפשת מקום לישון בו. רק ציינתי שהדירה שלי תהייה מוכנה תוך כמה ימים. היא הציעה שאבוא להתארח ונבלה כמה ימים יחד. בינתיים הזמן היחיד שבילנו יחד היה כשהיא לקחה ממני את הבגדים. הבוקר אפילו לא ביקשה. הייתי בטוחה שהיא כבר עזבה," היא אומרת.
"גם אני הופתעתי שהייתה שם," אני עונה.
"נראה שגם איתך היא לא מרבה לדבר," היא אומרת, "אני לא מכירה אותה ככזו."
"נראה לי שאני לא מכיר אותה בכלל," אני עונה, "היא הפכה זרה."
שתיקה משתררת בינינו. נראה שלא היא ולא אני מרגישים בנוח עם השיחה הזו.
"מתי את מסיימת את הסידורים שלך בעיר?" אני שואל.
"אני הולכת לפגישה עסקית. אין לי מושג כמה זמן זה ייקח," היא עונה לי.
"אם כך קחי את המספר של הטלפון הנייד שלי ותתקשרי כשתרצי לחזור לבית," אני אומר לה.
*
אסיה
"אני מעדיפה שנדבר דרך הרשת החברתית. תתחבר אליי רק בצ'אט, כדי שלא תופיע ברשימת חבריי. אני לא רוצה ששמי יופיע אצלך. זה עלול לסבך את העניינים עבורך," אני אומרת לו.
הוא מסתכל עליי. ברור לי שהוא רוצה לאמר משהו אבל שותק.
אני מרגישה שהרבה מילים תלויות בינינו ולא נאמרות. מין שתיקה כזו שבה אין צורך לדבר ובעצם הכל נאמר בה. שתיקה שאת חיה אותה, מרוכזת בה. והמחשבות שלך לא מתפזרות לשום מקום.
אנחנו מגיעים למגדל. "אתה יודע, שתינו נולדנו באותו יום," אני אומרת לו רגע לפני שאני יוצאת, "אולי זה מה שחיבר בינינו." אני לא יודעת מה גורם לי לאמר זאת.
"לא הייתי מנחש בחיים," הוא עונה.
*
אני נכנסת למגדל הנהר. ליאה כבר מחכה לי בלובי. "אני כל כך שמחה שחזרת. הגיע הזמן. אני יודעת שעוד נכונו לך ימים לא פשוטים, לכן אני מתכוונת למלא לך אותם בעבודה. מניסיוני זה יקל עליך להסתגל. הזמנתי את דורי להצטרף אלינו. היא תכשיטנית מוכשרת בטירוף. אני בטוחה שתתחברנה. הודעתי לה שאת תעצבי לה את הקטלוג. אני בטוחה שכשתראי את העבודות שלה זה יעורר בך את ההשראה לכתוב."
"נשמע מעולה," אני עונה לה.
אנחנו מתיישבות ליד שולחן הממוקם במרפסת הצופה על הנהר. אני מחייכת לעצמי כשאני נזכרת שאמרתי לריף שאני נוהגת לשטוף כלים בנהר.
"על מה את חושבת?" שואלת ליאה בסקרנות.
"את לא מבינה באיזו מצב הזוי אני נמצאת," אני עונה לה, "הבאתי לחברה שלי שרה כמעט מזוודה מלאה בבגדים. הבאתי בשבילי רק שלושה זוגות נעלי עקב: שחור, כחול וניוד. היא חמדה אותם כבר אתמול אבל אמרתי לה שאני צריכה אותן. הבוקר היא לקחה ממני את הזוג הכחול שתכננתי לנעול, וראיתי שגם תחתונים נעלמו לי. רק המחשבה על כך כל כך דוחה בעיניי."
"אני מבינה שיש לה בעל עשיר," אומר ליאה.
"שמו ריף שינדלר," אני אומרת לה.
"אני לא מאמינה. כסף לא חסר לו. הוא לא נראה לי מישהו שמגביל אותה בקניות," אומרת ליאה, " איך הוא מתייחס אליך?" אני נאנחת. "עד כדי כך?"
"ממש לא. איתי הוא בסדר," אני עונה, "אני לא רוצה להישמע ביקורתית, וזה באמת לא ענייני, רק שיש להם בית שטוף אור ומרגיש לך שהוא עטוף בחושך, וחבל," אני אומרת, "כמה זה נכון שאומרים שבית זה לא הקירות היפים שמהם הוא בנוי אלא מי שמכניס בו חיים, ואת זה אין שם. אני לא יודעת מה מחזיק אותם יחד."
ליאה רוצה לענות אבל אז אני רואה את דורי.
"שמעתי עלייך המון," היא אומרת לי, "אני כל כך מתרגשת לפגוש אותך."
"ליאה הראתה לי חלק מהתמונות. את כל כך מוכשרת, כבר רצות לי מלא מילים בראש," אני עונה לה, "הליין שלך לגבר פשוט עוצר נשימה. הלוואי והיה לי למי לקנות כזה."
"את מי מהם היית בוחרת לו?" היא שואלת. היא מניחה לפני את הטבלאט עם התמונות.
"ממש קשה לבחור," אני אומרת ועוברת שוב ושוב על התמונות.
בתוכי אני יודעת שכבר בחרתי. אני מאמינה בבחירה הראשונה שנעשית ללא מחשבה, את זה אני לא אומרת לה אלא מפנה את עיניי ממנה.
שתיקה נופלת בינינו.
"אני כבר חוזרת," אומרת ליאה, רק אז אני שמה לב שהיא בטלפון.
"שמעתי עליו, אני מצטערת. נסחפתי," היא אומרת ומניחה ידה על זרועי, "אני כל כך מתרגשת ממה שקורה לי שאני לפעמים שוכחת הכל."
"זה נפלא," אני אומרת לה, "זה בדיוק המקום שממנו פורצת היצירה."
אני מסתכלת עליה ומרגישה פתאום קירבה בלתי מוסברת אליה, למרות שרק עכשיו הכרנו. יש בה משהו שמשדר לי שאני יכולה לסמוך עליה.
"העניין הוא שכאשר שאלת אותי מה הייתי קונה לו, לא חשבתי על מי את מדברת. רק עכשיו אחרי שבחרתי אני חושבת בעצם למי בחרתי? האם בחרתי לבעלי המת או לגבר אחר?"
"אני חושבת שאת יודעת את התשובה," היא אומרת.
"הוא נשוי, ובעל של חברה שלי," אני עונה לה בשקט.
"וגר בבית שאין בו אור. שמעתי מה אמרת לליאה. כאשר הכרתי את סאם חשבתי שהכל כך מסובך והתברר לי שאני טועה. אם הוא נגע בלב שלך תני לזמן להראות לך אם הוא האחד," אומרת לי דורי.
"את לא מקשיבה לי," אני עונה לה.
"אני שומעת את כל מה שאת אומרת בין המילים," היא אומרת, "ואת המילים שלך אני מחפשת. הוקסמתי מהקטלוג שהראתה לי ליאה. זה כל כך מקורי."
"זה קרה במקרה. ברגע שממש לא ציפיתי או תכננתי שזה יקרה," אני עונה לה.
"את מדברת על הקטלוג או על הגבר שלך?" שואלת דורי.
"הוא לא שלי!" אני אומרת לה.
"עוד נראה," אומרת דורי.
*
ריף
"אתה יודע, שתינו נולדנו באותו יום," היא אומרת לי רגע לפני שהיא יורדת מהרכב.
"לא הייתי מנחש בחיים," אני עונה. אני רוצה לאמר לה שהן שונות כמו יום ולילה, כמו אור וחושך. אני מתאפק. גם כך אני מרגיש שחשפתי יותר מידי. לא שאני חושב שהיא תלך ותספר לה, וגם אם כן לא איכפת לי. מסמכי הגט כבר כמעט מוכנים.
אני מפעיל את המערכת ברכב וצלילי השיר "אמור משהו" של ג'סטין טימברלד. "אולי אני מחפש משהו שאיני יכול שיהיה לי…." האם השיר הזה בא להעיר אותי, להאיר לי את המציאות שלי.
אני מגיע לבניין ועולה למשרד. "אבא שלך ביקש שתכנס" אומרת לי המזכירה שלי.
"בוקר טוב אבא," אני אומר לו, "ביקשת לראות אותי?"
הוא מסמן לי לשבת כיוון שהוא בשיחה ומניח לפני מסמך שאקרא בקשר לעסקה שאנחנו רוקמים. אני עובר עליו והכל נראה לי מושלם. אבא עדיין בטלפון ולכן אני קם ומשקיף על העיר מבעד לחלון. אני רואה את הנהר ומחייך לעצמי. "עכשיו את יכולה לשטוף פה את הכלים," אני מדבר אליה בליבי. אני שוב נסחף במחשבות עליה.
"מה קורה ריף?" שואל אותי אבא ומניח ידו על כתפי.
"קראתי את המסמך. הוא מנוסח מצוין," אני אומר לו, "אין לי הערות."
"בכל זאת יש לי קצת ניסיון," אומר אבא בצחוק, "אבל לא זה מה ששאלתי אותך. משהו שונה בך. משהו בפנייך יותר…לא יודע מה. משהו השתנה בך."
"אני לא מבין למה אתה מתכוון," אני עונה לו.
"יש לך תמיד הבעה רצינית כזו," הוא אומר לי, "הפנים שלך רגועות יותר, אתה מהורהר ולא שומע שאני מדבר איתך כבר כמה דקות. אתה נראה כמו מישהו… אני לא יודע לכן אני שואל אותך."
"מין יום שכזה אני מניח," אני עונה לו. אני עדיין לא מוכן לדבר על מה שאני עוד לא מבין בעצמי.
בר אבידן
מאמינה באהבה
?
©כל הזכויות של הסיפורים המופיעים באתר זה שמורות לכותבת.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע,
לשדר או לקלוט בכל דרך או אמצעי אלקטרוני,
אופטי או מכני או אחר כל חלק שהוא מהחומר שבאתר זה.
שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט
אלא ברשות מפורשת בכתב מהכותבת.
קרדיט:
buzzfeed.comריף: