בר אבידן -מאמינה באהבה

נסיכת הקרח (סיפור לשבת)

אליזבת

 מידי שנה לקחה אותי אימא לבקר את סבתא בלונדון. מרגע שדרכה כף רגלנו על אדמת אנגליה, נעלמה כל שימחת החיים שעטפה אותנו. נעלמו החיוכים והצחוקים, ואת מקומם תפסו הרצינות והקור.

מה הפלא שאימא אמרה לי שכואב לה לראות איך אני הופכת לנסיכת קרח ליד סבתא. עם זאת היא בהחלט הבינה אותי. יחסה הנוקשה של אימה כלפיה הוא שגרם לה לחצות את האוקיינוס ולקבוע את מגוריה בניו יורק, שם נולדתי אני.

*

*

אני עומדת המומה, עדיין אוחזת את הנייד בידי. "את אליזבת ספנסר?" אני נשאלת.

"כן," אני עונה ותוהה מדוע הופיע על הצג של הנייד השם משטרת ניו יורק.

"כדאי שתגיעי לבית החולים הר סיני. לאימא שלך הייתה תאונה," אומר לי פקד וילי בקול חסר רגש של איש משטרה שאין זו לו הפעם הראשונה שהוא מנהל שיחת טלפון כזו.

אני כבר מבינה. אימא שלי האהובה אן ספנסר איננה. ובכל זאת אינני מזילה דמעה. אני עדיין רוצה להאמין שמה שאני מרגישה איננו נכון. אני ממהרת להחליף את הפיג'מה שלא טרחתי להחליף כשקמתי. אני לובשת ג'ינס שחור וחולצת טריקו שחורה. רק בשעה שאני במונית בדרך לבית החולים אני שמה לב לבחירת הבגדים שלי. אני כועסת על עצמי שלא לבשתי משהו עליז יותר, אבל זה מאוחר מידי.

במודיעין של בית החולים כבר מחכה לי שוטרת. המבט על פניה מאשר בפני שהנורא מכל קרה. "את חושבת שאת מסוגלת לעזור לנו לזהות אותה?" היא שואלת בעדינות.

"כן," אני לוחשת, "אני רוצה לאמר לה כמה מילים." השוטרת מסתכלת עליי במבט של השתתפות בצער. היא חושבת שירדתי מדעתי או שאינני מבינה. אבל אני מבינה היטב: "אימא שלי מתה ונשארתי לבד בעולם!"

זה לא כל כך מדוייק. יש לי גם סבתא. ליידי ג'יין ספנסר, סבתא, גרה בלונדון הרחוקה. אין לי מושג איך אני אמורה לספר לה שהבת שלה איננה עוד בין החיים.

בעוד עשרה ימים היינו אמורות אימא שלי ואני לעלות על מטוס ללונדון. הכרטיס כבר מונח בידי. מידי שנה, בתקופה זו של השנה, לא משנה מה מתרחש בחיינו, סבתא לא מוותרת על הביקור השנתי שלנו לרגל החגים אפילו בשנים שלמדתי באוניברסיטה והיו אלה השבועות הראשונים ללימודים, היא לא הסכימה שלא נגיע.

"זו אימא שלי," אני אומרת בפנים עצובות, כאשר הדמעות זולגות על עיניי. רגע לפני שלוקחים אותה, אני מתכופפת אליה ונושקת למצחה הקרה ומלטפת את פניה. "נוחי על משכבך בשלום אימא אהובה שלי. תודה על החיים שנתת לי."

השוטרת מלווה אותי החוצה. "את תהיי בסדר?" היא שואלת.

"את רצינית??" בא לי לשאול אותה, אבל היא לא אשמה במה שקרה, ולכן אני מהנהנת בראשי שכן, אני בסדר.

אני יוצאת לכיוון ביתי. שום דבר לא דחוף לי ואני בוחרת ללכת ברגל. אני תוהה איך זה שהשמים כל כך כחולים, הציפורים מצייצות, והפרחים עומדים זקופים. אפילו הרוח שורקת מנגינה חרישית.

"בטח," אני חושבת לעצמי, "השמים מאד שמחים לקבל לזרועותיהם אישה מיוחדת כמו אימא שלי."

ואז אני נזכרת בסבתא. אני יודעת שעליי להודיע לה לפני שהשמועה בדבר מותה של אימי תתפשט בכל מקום.

"מדברת אליזבת," אני אומרת, כפי שאני תמיד אומרת בשעה שאני מדברת איתה. פעם אחת ניכשלתי בלשוני ואמרתי אלי, והמבט שלה הבהיר לי כמה איננה מרוצה מכך. "אין לי דרך קלה לספר לך את זה. אימא שלי, הבת שלך, הייתה מעורבת בתאונת דרכים."

"מה היא כבר עשתה?" היא עונה לי בכעס של מי שהפריעו לה באמצע שתיית התה של שעה חמש.

"היא איננה סבתא," אני מסיימת את דבריי.

"ומה את מתכוננת לעשות? ברור לך שאני לא מתכוונת לטוס לעיר הבלתי ניסבלת הזו שלכן," היא עונה לי.

"את מבקשת שאביא אותה לקבורה בלונדון?" אני שואלת.

"לא," היא עונה לי, "עדיף שתקברי אותה שם."

אני נאנחת אנחת רווחה. לפחות את זה עברתי בשלום.

"נשאר לה בכלל אחריה מספיק כסף לקבורה?" היא שואלת.

"כן," אני עונה לה.

"אם כך תגיעי ללונדון לבד," אומרת סבתא, כאילו זה היה נושא השיחה. "נראה כבר מה נעשה איתך."

אני מאגרפת את כף ידי. בא לי להטיח את הנייד שלי על הקיר הקרוב ביותר שיתרסק לאלפי רסיסים.

אני נושמת עמוק בדיוק כמו שאימא שלי לימדה אותי. בדיוק כפי שראיתי אותה עושה מאז שאני זוכרת את עצמי.

"אני מצטערת," אומרת לי בל חברתי הטובה שמגיעה לדירתי יחד איתי. "שמעתי על האסון." אתם מבינים? חברה שלי משתמשת במילה אסון, ואימא שלה….אוף! אני יודעת שכבר הייתי צריכה להתרגל, אבל אני לא.

"אני מאשרת לכם לפרסם זאת," אני אומרת למזכירה ברשות השידור בה אני עובדת, "אני רק מבקשת לא להתראיין כעת."

כאשר עזבתי את הבית בחופזה השארתי את הטלוויזיה עובדת. תוך דקות ספורות מופיעה על המרקע תמונתה שלי אימי מחייכת לצד ציון שנות חייה.

כבוד השופטת לעניני משפחה, אן ספנסר, נהרגה הבוקר בתאונת דרכים.

גבר שנהג תחת השפעת אלכוהול, נכנס בעוצמה במונית שהסיעה את השופטת

לבית המשפט. חבריה ברשות השידור ואגודת העיתונאים משתתפים בצערה העמוק

של העיתונאית אליזבת ספנסר על מות אימה.

"כמה שאת יפה אימא אהובה שלי," אני אומרת ושולחת יד ללטף את פניה על המסך.

"אימא שלך הייתה שופטת בבית משפט??" אומר לי בטלפון ג'ון, אחיה של אימי. כמו שחשבתי השמועה על מותה של אימי חצתה את האוקיינוס והגיעה גם לבירת אנגליה. "איך זה שלא ידעתי?"

"יש לי בעיה בקליטה," אני עונה לו ומנתקת את השיחה.

"אתה באמת לא יודע למה??" אני אומרת לחלל העצום של סלון הדירה שלי.

אף מילה לא שמעתי מסבתא.

*

ובכל זאת, אחרי עשרה ימים אני עולה על המטוס ללונדון.

אני נזכרת שבנסיעותיי עם אימא שלי אהבנו לקנות עיתונים עם "שטויות", כך קראנו לעיתוני הרכילות. מיד עם רדתינו מהמטוס היינו מחפשות את הפח הקרוב וזורקות אותם לפח, שמא סבתא תראה אותם חס וחלילה . הפעם אני מוותרת על קנייתם, אינני נעצרת בחנויות של הדיוטי פרי, אלא הולכת לשבת ליד שער היציאה.

המחשבות שלי כולן נתונות לאימא. באחת השיחות הרבות שלנו על עיר הולדתה שאלתי את אימא שלי אם היא מתגעגעת ללונדון. "ממש לא," היא ענתה לי, "ולא רק בגלל מזג האויר הקר. היא מסמלת עבורי את הקור שבלב. לפעמים אני מסתכלת עלייך ורואה איך את מתמודדת עם דברים. יש בך היכולת לעטות על עצמך מסכה שפעם הפחידה אותי. חשבתי שיש בך מהקרח של אימא שלי. אבל לא, את פשוט יודעת להגן על עצמך נסיכה שלי. את בפנים מלאה ברגשות חמים. את בהחלט יודעת אהבה מהי, וגם חמלה, ובעיקר את יודעת להיות שמחה."

אז הבנתי שאימא שלי לא הייתה רוצה להיקבר בלונדון הקרה, ושמחתי שסבתא מצידה לא הביעה רצון לכך.

בחרתי את אחת התמונות האהובות עליי, תמונה של אימא לבושה בהידור, והכנתי ממנה תמונה לסבתא. כעת כשהתמונה בתיקי אני מרגישה שאימא מלווה אותי בנסיעה. ועדיין עוברת בי מחשבה שאולי אני לא צריכה לתת לסבתא את התמונה אלא להשאיר אותה בשבילי.

אני עולה למטוס ומתיישבת במקומי. זו הפעם הראשונה שאני עושה את הדרך הזו לבד. אני מדברת כל הזמן עם אימא בליבי. "את יודעת אלי " היא אמרה לי באחת הטיסות שלנו, "זה מדהים אותי איך שמילדה חייכנית ומלאת חיים את הופכת לנסיכת קרח בשעה שאת נמצאת לידה. מאז שהיית קטנה הרגשת מיהי ונהגת בהתאם."

היא כל כך צדקה אימא שלי. אף פעם לא הרגשתי שאני יכולה להיות אני. הכל אצל סבתא מתוכנן מראש. יש לך הרגשה שאם תסטי מהדרך יקרה משהו איום.

פעם שאלתי את אימא שלי מדוע היא נמנעת מלהביא את הבגדים החדשים שרכשה בחנות של חברתה ליאה. הרי במיו מילאן אפשר למצוא את האופנה העכשווית ביותר. אמי ענתה לי שסבתא לא תבין זאת. עכשיו אני מבינה שכנראה הייתה מלאת כעס על כך שאימא שלה מעולם לא האמינה שתוכל לעשות משהו עם עצמה, אז היא החליטה לשמור את הנצחונות שלה לעצמה.

אני עייפה מהמחשבות על אימא. אני כל כך מתגעגעת אליה ואינני יודעת איך אשרוד את הביקור הזה בלעדיה. אני מחליטה שאומר לסבתא שהעבודה דורשת ממני לחזור, ומקציבה לעצמי להיות בחברתה שבוע בלבד. מדוע בכלל נסעתי? אולי כדי לסגור מעגל.

**

אפילו לא שאלתי את סבתא אם רוברט הנהג שלה יבוא לאסוף אותי משדה התעופה. אני פונה לכיוון של  תחנת המוניות כשאני שומעת את קולו של רוברט: "ברוך בואך אלי."

"רוברט," אני אומרת לו מופתעת, "הייתי בטוחה שלא תגיע."

"מדוע?" הוא שואל אותי בפליאה, "הרי כולם כל כך מצפים לבואך."

אני עוצמת עיניים. זה כואב לי לשמוע את זה.

"אלי, הליידי אוהבת אותך בדרכה שלה," הוא אומר לי, "את יודעת שהיא לא טובה בהפגנת רגשות."

הוא לוקח מיידי את המזוודה שלי למרות שיש לה ארבעה גלגלים והיא קלה לנשיאה. "כולנו הרוסים ממה שקרה לאן. היא תחסר לנו מאד," הוא אומר לי, "הליידי לא מדברת עליה, אבל אני בטוח שבתוכה היא מתאבלת."  

"זה בסדר רוברט," אני עונה לו, "אני כבר לא ילדה הקטנה. אני מעריכה את הרצון שלך להגן עליי, אבל אני מכירה היטב את הליידי. אין לא אשליות לגביה. אני כאן כי אימא שלי תכננה להגיע וכבר היה בידי כרטיס הטיסה."

"אני רק לא רוצה שתפגעי," אומר רוברט, "ואולי אני רוצה לשחרר את מה שיושב לי על הלב.  קשה לי עם העובדה שאפילו במקרה מצטער שכזה היא איננה מסוגלת להראות רגשות."

"זה לא פשוט לאבד את הבת שלך ועוד בגילה," אני עונה לו.

"את כזו מתוקה אלי," אומר רוברט, "מה הפלא שכולנו אוהבים אותך. אין בך טיפת כעס."

אני לא רוצה לאמר לו שיש בי המון כעס עליה, ועל חוסר הרגישות שלה גם בימים כאלה. אבל אני לא מתכוונת שאיש ידע מה עובר לי בלב. אני מחייכת לרוברט. "נצא לדרך?"

לא ציפיתי שסבתא תצא מגידרה כשתראה אותי. "אליזבת," היא אומרת לי ונדה בראשה, ובזה הסתיים טקס קבלת הפנים לה זכיתי מסבתי בהגיעי ללונדון.

אימא שלי שהכירה היטב את אימא שלה קבעה את תאריך הנסיעה שלה סמוך מאד לחג. היום יותר מתמיד אני מודה לה. אני נושאת איתי את המזוודה לחדרי שבקומה העליונה. אמנם רוברט מציע לי עזרה, אבל אני זקוקה לכמה רגעים לבד על מנת לשחרר את המועקה ששוררת בתוכי. מועקה על כך שאני לבד פה, מועקה על שאני יודעת שכך יהיה מעתה, אך בעיקר בגלל הקור שנובע מסבתא קרובת משפחתי היחידה. אמנם זה לא מדוייק כיוון שלאימא שלי יש שני אחים, ג'ון וג'ורג', אך הם התרחקו בשעה שאימא שלי עברה לניו יורק.

אני נכנסת לחדר האמבטיה ומתרעננת מעט. כאשר אני יורדת סבתי כבר מחכה לי בחדר המשפחה.

"ובכן, זה סדר היום לתקופה הקרובה. תשנני אותו," היא אומרת ומגישה לי דף מודפס מלא בארועים. אני מעיינת בו ושותקת. בין כל האירועים יש את המפגש האינטימי עם חברותיה. "באמת מעניין לראות מה יקרה בו," אני חושבת לעצמי בשעה שאני ממשיכה לקרוא את דף הארועים.

את הערב אנחנו מעבירות יחד בשתיקה. אני שמחה עליה. אני לא אוהבת שיחות מאולצות. פתאום היא קמה. "מחר בבוקר אנחנו הולכות לבראנץ" במועדון," היא אומרת לי, כאילו שלא שיננתי כבר את סדר היום. אנחנו עולות לקומה של חדרי השינה. רק עכשיו את קולטת את העובדה שהחדרים שלנו נמצאים בשני קצוות של הקומה, למרות שישנם חדרים הקרובים לחדרה של סבתא. האם אימא שלי בחרה בכוונה ללון בחדר האורחים הרשמי, ולא בחדר נעוריה? אני מתחילה לחשוב שכן. שלא כהרגלי אני לא קוראת ספרים, לא מעיינת בכותרות החדשות. ברגע שאני מניחה את ראשי אני נרדמת.

למחרת בבוקר אני משכימה קום. אני משתוקקת לצאת לריצת בוקר, אבל לא בטוחה איך סבתא תגיב ולכן יוצאת רק להליכה מהירה. "אני יוצאת לשעה," אני מוסרת למרגרט מנהלת משק הבית שהשכימה לקום כמוני, "את רוצה שאביא משהו?"

"החנויות כאן נפתחות מאוחר יותר," היא עונה לי, מזכירה לי שאני לא בניו יורק, שם יש חנות שכונתית שפתוחה כל הלילה.

 כשאני חוזרת אני עולה דרך הכניסה האחורית, נמנעת לעבור בחדר האוכל שם בוודאי יושבת סבתא, שותה קפה ומעיינת בעיתוני הבוקר.  אני נכנסת לשטוף את עצמי ובוחרת שמלה ללא שרוולים ועליהם ז'קט בצבע כחול כהה. אין לי כל רצון לשמוע מסבתא ביקורת על הלבוש שלי.

"סוף סוף התעוררת," אומרת לי סבתא בשעה שאני נכנסת לחדר האוכל.

אני נושמת עמוק. אימי הייתה נוהגת לברך אותי בחיוך בברכת "בוקר טוב נסיכה שלי." אני חושבת לעצמי שבעצם ברכות כאלה לא קיימות עבור נסיכת הקרח, וזו מי שאני כשאני ליד סבתא. אני לא מגיבה רק עונה לה: "בוקר טוב סבתא."

כמובן שהיא בוחנת בעיון את הבגדים שלי. אני מתאפקת לא להגיב. כל כך קשה לה לאמר לי מילה טובה?

אני מוזגת לעצמי כוס מקנקן המיץ הסחוט שהכינה עבורי מרגרט. היא מחייכת אליי חיוך מבוייש, מרגישה נזופה במקומי. "תודה לך מרגרט על המיץ. טעמו נפלא," אני אומרת לה.

"תודה לך מיס אליזבת," היא עונה לי. היא יודעת שכאשר אנחנו ליד הליידי הדיבור הידידותי בינינו לא קיים, רק זה הרשמי.

"האם את מוכנה לצאת אליזבת?" שואלת אותי סבתא.

"כן סבתא," אני אומרת. האם זה נדמה לי או שבאמת היא איננה מרגישה בנוח כשאני קוראת לה סבתא? אולי הגיעה הזמן שאתחיל לקרוא לה "מיי ליידי."

אנחנו נכנסות למועדון. חברותיה של סבתא מקדימות כרגיל. כולם משתתקים כאשר סבתא נכנסת לחדר. מעולם לא חשבתי על כך שאני נכדתה של ליידי אנגליה. היא בהחלט אישה מכובדת. רק שלי משום מה קשה להרגיש בליבי את אותו הכבוד שהם רוכשים לה. אני נדה בראשי לעברם. הגברים ממהרים לקום כאשר אנחנו מתקרבות לשולחן. רק אז אני מבינה שהיום זו לא רק פגישה של הנשים. סבתא יושבת בראש השולחן ואילו אני מחפשת היכן לשבת. סבתא כלל לא טורחת לאמר לי היכן. לשימחתי אני רואה את מיסיס סמית' שמסמנת לי שיש לידה מקום פנוי.

כרגיל אומרת סבתא כמה מילים לפני שמוגש האוכל. למרות שיש במקום מזנון עשיר, מקפידה סבתא שהאוכל יוגש לשולחננו על ידי מלצרים בחליפות ועניבת פרפר. אני רואה את האנשים פוזלים לעבר המזנון, אך איש לא יעזר להמרות את פיה של ליידי ספנסר.

"מה קרה שאימך לא הגיעה?" שואלת אותי דיאנה, אחת מחברותיה הקרובות של סבתא.

אני מעיפה מבט לעבר סבתא. פניה חתומות. היא לא מגיבה. היא קולטת שאני מסתכלת עליה, אבל מתעלמת מהמבט השואל שבעיניי. מה עליי לאמר לה?

"אליזבת, נשאלת שאלה," אומרת לי דיאנה בקול תקיף, "מין הנימוס שתעני. כך נוהגים אצלנו כאן באנגליה."

אני שותקת. הכעס נבנה בי מבפנים, אבל אני מזכירה לעצמי שאני נכדתה של ליידי.

"אליזבת, את לא מתכוננת לענות?" אומרת דיאנה והפעם בקול רם מעט.

"אימי מבלה את חופשותיה מעתה בגן עדן," אני עונה לה.

"ממש שערורייה שאימך מעדיפה מי יודע את מי על פניה אימא," היא עונה.

"אימי לא בחרה את חופשותיה," אני עונה, "הן נבחרו עבורה."

"אני לא מאמינה שאימך עדיין מחשיבה גברים יותר מאשר את משפחתה. אם לא הייתי מכירה את אימא הייתי אומרת שהיא ממש חסרת חינוך."

"אינך מכירה את אימי כדי לדבר עליה כך," אני עונה לה.

"את ללא ספק חסרת חינוך," היא עונה לי.

"חשבתי שהייתי ברורה כשאמרתי שאימי מבלה בגן עדן. היא הייתה אישה מופלאה ולכן אני מאמינה שלשם היא הלכה לאחר מותה," אני עונה לה.

"אבל אימך לא מתה," היא עונה לי.

"הלוואי והיית צודקת," אני עונה, "לצערי היא נהרגה לפני עשרה ימים."

"לייד ג'יין, מדוע נכדתך מוסרת שקרים כאלה על בתך?" היא שואלת את סבתא.

סבתא שותקת.

"את באמת חושבת שהייתי ממציאה דבר כזה?" אני עונה והפעם מתגנבת נימה של כעס אל קולי.

אני פותחת את תיקי ומוציאה ממנו גזיר עתון.  תמונתה של אימי היפה מופיעה בו.

"העיר ניו יורק הוכתה בתדהמה עם היוודע דבר מותה בתאונת דרכים של השופטת אן ספנסר. לאורך כל מסע ההלוויה ועד בית הקברות היהודי בקווינס ,נסגרו הרחובות בשעה שאלפים ליוו את השופטת הנערצת למנוחות. היא השאירה אחריה בת, אליזבת ספנסר. לבקשתה של השופטת לא נישאו הספדים."

אני מניחה את העתון כך שהוא גלוי לעיני כל. אני קמה מהשולחן ונותנת להם לעכל את הכתוב.

"אן הייתה שופטת??" שואלת דיאנה את סבתא, "איך לא סיפרת לי? ואני חשבתי שהיא הייתה …שהיא הייתה…"

"מענין אותי באמת. מה חשבת שאימא שלי הייתה?" אני מסתובבת אליה ואומרת.

"שבי בשקט ותאכלי," אומרת סבתא בקול קר, "אל תייצרי פה מהומות."

"ואני חשבתי שרק אני זה שמייצר מהומות," אני שומע מישהו מעבר לשולחן אומר.

אני מרימה עיניי לכיוון הקול ורואה שהוא מסתכל עליי בסקרנות. אין ספק שהוא גבר יפה תואר. אני מבינה למה הוא מתכוון, שערו קצוץ מאחור אבל מקדימה מכסה שערו מעט את עיניו, לא מסוג התסרוקת שתמצאו בפרלמנט הבריטי. לעומת זאת הוא לבוש בבגדים מחויטים לפי כללי הטקס.

"היית חייב," מסנן לעברו מי שאני מניחה שהוא אביו.

אני חושב שכל כך הספיקה לי חברתה של אימי, שמעולם לא טרחתי באמת להכיר בשמם את אנשי החברה של סבתא. בכל סיטואציה אחרת לא הייתי מורידה את עיניי מהגבר הזה, אבל הכללים מחייבים ואני מסיטה מיד את מבטי חזרה לצלחת האוכל.

"הייתי מעוניין לשמוע מה דעתך ויליאם על.." אינני שומעת את המשך השאלה כיוון שמיסיס סמית' שעיוורת לגמרי להשפעה שיש ויליאם עליי מתחילה לדבר איתי.

אני מעיפה אליו מבט חטוף, להיות בטוחה  שהגבר הזה בעל הקול העמוק והחם זה מי שאני חושבת שהוא.

"…וזה בדיוק מה שאמרתי לו. נכון שאני צודקת?" היא שואלת אותי.

"בודאי," אני עונה לה למרות שאין לי מושג על מה היא מדברת.

"את מאמינה שמיסיס בלום אמרה לי שהיא לא הייתה קונה בד כחול כי זה לא מודרני?" היא ממשיכה.

"אני לא מסכימה," אני עונה ומצביעה על השמלה שלי.

"בדיוק," היא מסכמת את העניין, "ואת נראית נפלא. אגב מי התופרת שתפרה לך אותה?"

"קניתי אותה בשדרה החמישית," אני אומרת לה כאילו שהיא צריכה לדעת מה זה.

"מה את אומרת," היא עונה לי, "יפה לך." למרות שאני בטוחה כעת שאין לה מושג על מה אני מדברת.

אני לא יכולה שלא להגניב מבטים לעבר ויליאם. יש משהו כל כך בטוח בקולו בשעה שהוא נושא את דבריו בפניי כולם. אני שמה לב שכל מי שיושב בסביבתו מהופנט מדבריו. אני תוהה עם כך מדוע הוא הגדיר את עצמו כיוצר מהומות.  אני מביטה בסבתא ורואה שגם היא מקשיבה קשב רב.

אני כל כך מצטערת שמיסיס סמית' מפטפטת ללא הפסק ואינני יכולה לקלוט מילה ממה שהוא אומר. עכשיו אני מבינה מדוע היא כל כך הייתה להוטה שאשב לידה. אני מניחה שמכרותיה כבר חסרות סבלנות לפיטפוטיה ולא נתונת לה לדבר.

שקט משתרר מסביב בשעה שויליאם קם. "אני מבקש את רשותך ליידי ספנסר להראות לנכדתך את הגנים הפורחים של המועדון," אני שומעת אותו אומר לסבתא.

אני נבוכה מבקשתו. אין לי ספק שכולם משתוקקים לדבר עם סבתא על אימא שלי. אולי באמת כדאי לי להענות להזמנתו ולהסתלק משם. ויליאם ניגש אליי הוא מושך מעט את כיסאי לאחור בשעה שאני קמה. 'יש לו גינונים של ג'נטלמן. מה הסיפור שלו אם כך.' הוא מושיט לי את זרועו שאאחוז בה בזמן שהוא מוביל אותי מחוץ לאולם. הוא עובר ליד המזנון ומבקש מאחד המלצרים שיגיש לנו את הקפה במרפסת שבחוץ.

"הרשי לי להציג את עצמי," הוא אומר לאחר שהוא מתיישב בכסא מולי ליד שולחן עגול בפינה המשקיפה על הגן הפורח, "שמי ויליאם בלייר."

"נעים מאד ויליאם בלייר, אני אליזבת ספנסר," אני אומרת.

"הרשתי לעצמי להזמין אותך להצטרף אליי כי יש לי הרגשה שאת לא בדיוק מחבבת את כל הטקסים האלה כמוני," הוא אומר לי, "ואודה לך אגב, אם תקראי לי בילי, מה שיהיה כמובן למורת רוחו של אבי. אני מניח שאת מכירה היטב את לונדון. לאן אני יכול לקחת אותך?"

"אם כבר שאלת," אני עונה לו, "הייתי רוצה סתם לשוטט בגלריה לאומנות."

*

ויליאם

תמיד הייתה לי דעה על האמריקאים שהם אנשים רדודים כאלה. אני לא יודע אם זו העובדה שאימא של אליזבת אנגליה, אני מאמין שזה בגלל מי שהיא. היא מפתיעה אותי איך היא מנתחת את הציורים. יש עומק בדבריה. אנחנו עומדים מול ציורים של קלוד מונה ברור לי שזו לא הפעם הראשונה שהיא רואה את התמונות האלה. היא מלטפת בעיניה את הצבעים.

"אתה יודע שהייתה לו טכניקה מאד מיוחדת של ציור? הוא גם אהב שפע של צבעים. הוא בטוח לא יכול היה להתקבל למועדון החברים של סבתא שלי, " היא אומרת לי ומחייכת אליי חיוך שובה לב. בלי לדעת היא פורטת לי על נימי הלב באופן שהרבה זמן לא הרגשתי.

היא מסתכלת עליי ובוחנת אותי. אני מביט בה חזרה, מנסה להבין מה היא מחפשת. "מה את מחפשת בי?" אני שואל אותה.

"אני רוצה להבין איפה הכבשה השחורה שבך, האחד שמייצר מהומות. אתה נראה לי רגוע כל כך," היא אומרת.

"חברתך נעימה לי," אני עונה בלי לחשוב.

"אני שמחה שהלכת איתי," היא אומרת וניתלת על זרועי.

אני תופס את ידה. היא לרגע מופתעת. אני משלב את אצבעותיי בשלה. "ככה יותר טוב," אני אומר לה.

"אני מסכימה," היא אומרת לי ומחניקה חיוך. פתאום היא נראית לי כל כך ביישנית.

אנחנו ממשיכים בסיור, עוברים ליד הציירים האיטלקיים, אבל שנינו כבר עייפים מהשיטוט בגלריה. "את רעבה?" אני שואל. הרי הסתלקנו לפני שאכלנו את ארוחת הבוקר.

"עכשיו שאתה אומר את זה," היא אומרת, "זה נראה לי רעיון מעולה."

אנחנו פונים לרחובות הצדדים ומגיעים למסעדה איטלקית. "פיצה?" היא שואלת.

"פיצה," אני עונה לה.

אני לא יכול להסביר לכם מה עובר עליי. בכל מצב אחר כבר הייתי פורש מזמן לחדרי במלון. איתה אני רוצה לבלות כל רגע שתתן לי. היא מרתקת אותי. לרגע לא משעממת אותי. היא לא מחפשת להרשים אותי. אני בטוח שהיא יודעת שאני ממשפחה עשירה, אבל אני יודע שהיא לא בוחנת את עושרי כעת.

"אני מצטער על אימא שלך," אני אומר לה כשאנחנו מתיישבים, "אני מודה שנדהמתי מהתגובות של הנשים בשולחן. זה נראה לי הזוי לגמרי. איש לא התייחס לאובדן שלך בכלל."

"אז זו לא רק אני עם הרגישות שלי שחושבת כך," היא אומרת ועיניים מתמלאות דמעות, "עברו בסך הכל עשרה ימים מיום התאונה. הייתה בי אשלייה שאזכה לקצת רגש מסבתא שלי. לא סתם הפכתי לנסיכת קרח," היא אומרת בכאב. "אימא שלי ידעה מיהי אימא ולכן לא לקחה ללב. 'זו הנקמה המתוקה שלי,' היא נהגה לאמר, 'שאימא שלי לא תזכה לראות את הכבוד הרב לו אני זוכה.' אתה מבין סבתא שלי לא העריכה אותה אף פעם. אין לה מושג למה הפכה.  גם אני בעיניה סתם אפסית."

אני משתוקק לשאול אותה מה היא עושה, אבל זה הזמן שלה כעת לשפוך את ליבה, ולאמר מה שהיא בוחרת לאמר.

"זה כל כך כואב לי שאימא שלי לא זכתה לאהבה ממנה. אני לעומתה זכיתי בים של אהבה. לפעמים אני חושבת שאימא שלי ויתרה על חייה האישיים בגללי. היו לה מאהבים, אני מניחה, כיוון שרבים חיזרו אחריה. היא הייתה אישה מדהימה ביופיה."

'כמוך,' אני רוצה לאמר לה, אבל אני רואה שמחשבותיה נודדות למקום אחר.

"בכל מקרה, אני לא ראית אותה אף פעם עם גבר. גם אחרי שעזבתי את הבית, גם אחרי שהתחלתי במערכות יחסים עם גברים. עם זאת אני לא זוכרת אותה אף פעם עצובה. הנסיעות שלנו מידי שנה ללונדון היו חוויות שצברנו לעצמנו, בלי קשר לסבתא."

"אני חושב שאם סבתא שלך הייתה יכולה להרשות לעצמה לקום ולהסתלק משם, היא הייתה עושה זאת. אני תוהה מה הרגישה כאשר הבינה מי הייתה הבת 'הכלומניקית' שלה."

"שנינו לא נשארנו לגלות את זה," היא עונה לי, "ויודע מה, ממש לא איכפת לי. אני אחרי טיסה מעייפת, אחרי שלא ישנתי עשרה ימים כמעט, וכל מה שאני רוצה כעת זו מיטה חמה ולישון."

"אם כך בואי ואמלא לך את משאלתך," אני אומר לה, "אני מתגורר במלון שנמצא חמש דקות הליכה מכאן."

אנחנו עולים לחדרי במלון. אליזבת לא חושבת הרבה ומתחילה להתפשט. הא נשארת רק בבגדי התחתונים. "אולי אני יכולה להשאיל ממך חולצה?" היא אומרת.

"הבאתי איתי רק חולצות בד," אני עונה לה.

"טוב," היא אומרת.

אני מנסה להבין למה היא מתכוונת. אני מקבל את התשובה מיד. היא נכנסת מתחת לשמיכה, מורידה מעליה את החזיה ומתכסה היטב בסדין.

*

אני מתקשה להרדם כאשר אישה כזו יפה שוכבת לצידי בתחתונים בלבד. אני הולך להתקלח, קורא מעט עיתון, אבל כל הזמן המחשבות שלי נודדות חזרה אליה. אני חוזר לשכב לידה. היא מרגישה אותי כנראה, כיוון שהיא מסתובבת אליי וכורכת את ידיה סביבי. אני רוצה לאמר משהו, אבל כעת גם רגלה עליי. זה כבר יותר מידי בשבילי.

"אליזבת," אני לוחש לה. היא מסתכלת בי במבט בוחן, מורידה מבטה לעבר שפתיי. אתם יכולים להאשים אותי שאני מאבד שליטה? "אליזבת את לא יכולה לעשות לי את זה," אני אומר לה.

היא מתנתקת ממני ומושכת אותי אלייה. "תאהב אותי," היא אומרת, "נכון שאתה רוצה לאהוב אותי?"

 אם חשבתי שאשבע ממנה, אז טעיתי. שוב ושוב אנחנו עושים אהבה. הלב שלי דוהר כמו סוס במרוצו. כאשר עולה השחר אנחנו נרדמים.

Darren Hayes- Insatiable

כאשר אני מתעורר בבוקר, המיטה סתורה. אליזבת לא כאן. על הכרית שלה מונח פתק קטן.

"שיהיה לך יום נפלא אהוב. מעולם לא הרגשתי כך. א."

 הטלפון ליד מיטתי מצלצל. לרגע אני מסתכל בו מהורהר. "מי זה יכול להיות?" אבל עונה.

"אתה זוכר שקבענו," אומרת לי אלכסה בת דודתי.

"נראה לך שאשכח?" אני עונה לה בטון שלא מסגיר את העובדה ששכחתי.

*

אליזבת

"מה חשבת לעצמך בשעה שהראית לכולם את גזיר העיתון," אומרת לי סבתא בקול שלא מסתיר את כעסה הגדול עליי.

"חשבתי שמגיע לאימא שלי שידעו מי היא הייתה. בניגוד למה שנשות לונדון חושבות, אימא שלי הייתה אישה מאד אהובה ומוערכת. הייתה לה קריירה מבריקה, ועדיין את לא ידעת כל כך דבר. נכון סבתא?"

"כבר אמרו לך שאת חצופה? אז אולי לאימא שלך הייתה קריירה אבל מה את?" היא עונה לה, "סתם אחת. ילדה בלי הורים."

"אני מבינה שאני מביישת אותך," אני עונה לה, "בדיוק כפי שעשתה אימי," אני אומרת ועולה למעלה בריצה. אני אורזת את מזוודתי ויורדת איתה חזרה למטה. משום מה המזוודה נראית לי קלה יותר, אולי כי כך מרגיש לי בלב.

"יש לך עוד משהו לאמר לי סבתא?" אני שואלת, "כי זוהי ההזדמנות האחרונה שלך. יותר לא תראי אותי."

"את עוד תשלמי על זה ביוקר," היא עונה לי.

"את טועה," אני עונה לה, "כל חיי שילמתי על זה. זה לא יקרה יותר. ואם במקרה, רק במקרה, שמי מופיע בצוואתך, את מוזמנת למחוק אותו משם. אין לי שום רצון לקשר איתך."

אני יוצאת בראש מורם מביתה של סבתא. מהאחוזה הגדולה שאני כה מיטיבה להכיר, שעולם לא אחזור אליה.

אני מזמינה מונית וממתינה לה ברחוב. אני מוסרת לו את כתובת בית המלון שאותו עזבתי לפני שעה קלה. כאשר עוצרת המונית מול הכניסה אני רואה את ויליאם יוצא מבעד לדלת הזכוכית המסתובבת כאשר על זרועו תלויה בחורה צעירה.

"קח אותי לשדה התעופה," אני מבקשת. ברור לי שאין לי מה לעשות כאן יותר.

*

אני חוזרת לניו יורק

הכל נראה לי מוכר ונעים. חנויות הקפה שאני אוהבת, המאפיה של הלחמים הטריים, חנויות הפרחים, וכמובן חנות הבגדים של מיו מילאן שאליה אני עושה את פעמיי ברגע זה. אני מרגישה צורך להתחדש במלתחה חדשה. אין בזה כל הגיון, פרט לעובדה שאני רוצה ללבוש כל דבר שלא יזכיר לי את מוצאי האנגלי. מצידי שיהיה חולצת טי עם הדגל האמריקאי.

אני חוזרת לשיגרה. חוזרת להכין כתבות ולשדר. אני מעמיסה על עצמי עבודה רק כדי שלא ישאר לי זמן פנוי. הלב שלי מרוסק. איך נפלתי ברשתו של ויליאם?

אני נכנסת לבניין החדשות וניגשת לקבל את הטקסט לחדשות של המהדורה המרכזית.

"הי סוויטי," אומרת לי בל ומחבקת אותי, "יש לנו היום מהדורה מעניינת במיוחד. כמה אייטמים על לידת תאומים. אחת בבית המלוכה הבריטי, אחת של הפילגש של פוליטקאי בכיר, ואחת של הפנדה "מיקה" בגן החיות."

"אני מקווה שזה לא מדבק," אני אומרת, "אני לא יכולה לדמיין את עצמי מגדלת תאומים."

"את תהיי אימא נהדרת," אומרת בל.

"תרגעי," אני עונה לה, "זה רחוק ממני יותר מתמיד."

אנחנו משננות את הטקסט. כרגיל אני מוצאת שגיאות ומסמנת אותן. אני עוברת גם על הטקסט של בל. גם אצלה אני מוצאת שגיאות. "אני פשוט לא מבינה מה קורה היום לסטפני," אני לוחשת לבל, "תראי כמה שגיאות מצאתי."

"אולי היא בהריון עם תאומים," היא עונה לי בלחש ושתינו מתגלגלות מצחוק.

"זה היה טוב," אני אומרת לה לבסוף בשעה שאני מרגיעה את עצמי בגלל הפרצוף החמוץ של המאפרת שלי  מישל.

אבל אז מישל מתגלגלת מצחוק בעצמה. "שמעתי מה בל אמרה לך. כל האולפן מדבר על התאומים כוכבי המהדורה."

אנחנו מתחילות לשדר, והכל זורם בלי תקלות. אני עוברת לאייטם של התאומים ומספרת עליו בחיוך, מאחלת מזל טוב ליולדות. אנחנו לפני המעבר לאייטם הבא כאשר כאב חד מפלח לי את הבטן. לשמחתי אנחנו בדיוק בהפסקת פרסומות.

"סוויטי את חיוורת מה קרה?" שואלת בדאגה בל.

גם מישל מבחינה בי ורצה לתקן לי את האיפור.

המיקרופון מכובה ובכל זאת אני כותבת להן על נייר. "אין לי תאומים. קיבלתי מחזור."

אני שמחה שנשאר רק אייטם אחד ואני ממהרת לעזוב את האולפן בסיומו. בל יוצאת בעקבותיי. "קחי כדור," היא אומרת לי ושולפת אחד מתיקה.

"אני לא לוקחת כדורים," אני אומרת לה, "הכאב עבר."

אני חוזרת הבית, שוטפת את עצמי בזריזות. אני מרגישה את העייפות ונרדמת על המיטה כמו שאני, עטופה במגבת. לשמחתי אני סובלת ממחזורים קצרים ולא כואבים ולכן בבוקר אני קמה כמו חדשה.

*

עברו חודשיים ויותר מאז אימא שלי נפטרה. אני נוסעת לראשונה לביתה. אפשרתי לגרסיאלה מנהלת משק הבית שלה להמשיך לעבוד ואני שמחה מאד על כך, כיוון שכשאני מגיעה החלונות פתוחים, הבית מאוורר ומבשם של שטיפת הריצפה ממלא את החלל הגדול של הכניסה לבית.

"אלי!" היא קוראת אלי בשמחה, "אני כל כך שמחה שבאת. אמך כל כך חסרה לי ואת לא היית פה בכלל. ממש השתגעתי. תני לי להסתכל עלייך. היא אומרת לי, "יש לך גבר בחייך!"

"ממש לא," אני אומרת לה, "אני טובעת בעבודה. קשה לי כל כך בלי אימא."

"אבל אלי, איך זה שאין לך גבר בחייך, את הרי בהריון," אומרת גרסיאלה.

אני פורצת בצחוק. "תרשי לי לספר לך גרסיאלה  שבשביל להיות הריון הייתי צריכה להיות עם גבר." ברגע שיוצאות המילים מפי אני נרעדת. זה לא יכול להיות!

אני נרגעת. הרי היה לי מחזור אחרי שחזרתי. כן, זה קרה אפילו בשידור חי. אבל מתי היה זה שאחריו. רגע… אם לא די בכך אני מקבלת הודעה מחברתי ד"ר ג'ודי פרידמן, שהיא באה להתראיין אצלי היום.

"היי סוויטי," היא משאירה לי הודעה, "תתקשרי?"

אני מתקשרת מייד. "את לא מבינה ג'ודי, אני לא זוכרת מתי היה המחזור האחרון שלי," אני לוחשת לה כאילו שאני מוקפת אנשים סביבי.

"איפה את כעת?" היא עונה מייד באופן מעשי.

"את חושבת שאני.." אני עונה לה בחשש.

"אני לא חושבת כלום," עונה ג'ודי, "אני רוצה לראות אותך אצלי בקליניקה. אני יוצאת כעת לשם. נפגש בקרוב."

שעה אחרי..

אני יושבת מול ג'ודי המומה. מי היה מאמין שאני אשב כאן ואמתין לתוצאות של בדיקת הריון.

ג'ודי מחייכת אליי. "אני כל כך יכולה לראות אותך אימא," היא אומרת ובידה הטופס המאשר את דבר הריוני. "את רוצה לדעת מה יש לך ?"

"אני לא מבינה את השאלה? אני בהריון או לא?"

"כן סוויטי את בהריון מאד. אני יכולה לספר שיש לך…את רוצה לדעת?" היא שואלת.

"מה יש לי ג'ודי?" אני עונה לה.

"בן!" היא עונה בשמחה.

"יש לי בן," אני חוזרת אחריה, "אני עומדת להיות אימא לבן."

"כן סוויטי!" היא עונה שמחה. לפתע פניה מרצינות, "אני חייבת לשאול אותך משהו, ואל תכעסי עליי. את יודעת מי האבא?"

אני פורצת בבכי. פתאום הכל נעשה כל כך מוחשי. אני בהריון, ואני בהחלט יודעת מי האבא. "זוכרת שכל שנה הייתי נוסעת עם אימא שלי לסבתא בלונדון? גם השנה נסעתי למרות שאימא שלי נהרגה עשרה ימים קודם. חשבתי שאולי אזכה לראות את מעטה הקרח שלה נשבר מעט. בכל זאת היא איבדה את הבת שלה. אני לא מאחלת את זה לאף אימא.," אני מתחילה לספר, "החלטתי שלא אשאר שם שבועיים. אמציא לה תרוץ של מצב חרום בעבודה ואחזור אחרי שבוע. למחרת היינו בארוחת בוקר. שם הכרתי את ויליאם. הענינים התגלגלו וביליתי איתו יום קסום בגלריה לאומנות, אכלנו יחד צהריים והגעתי אליו למלון. באותה לילה הוא אהב אותי על הלילה. ביקשתי ממנו שיזהר, כיוון שלא היו לו אמצעי הגנה, והוא באמת עשה הכל כדי שלא יקרה מה שקרה. אבל האחד הזה בכל זאת חמק מסתבר," אני אומרת ומלטפת את ביטני שתפחה מעט.

"ומה קרה אחר כך," היא אומרת, "כי ברור לי שיש אחר כך. את הרי לא אשה של הרפתקאה חד פעמית."

"את צודקת," אני אומרת, "למחרת הלכתי לדבר עם סבתי, והגיעו הדברים לידי כך שהחלטתי לעזוב את ביתה וחזרתי למלון. כשהחנה הנהג את המונית בפתח המלון ראיתי את ויליאם יוצא ממנו עם אשה תלויה על זרועו."

"ו.." שואלת ג'ודי.

"נסעתי לשדה התעופה וזהו," אני מסכמת את מה שקרה.

"את רוצה לאמר לי שלא דיברת איתו? ואולי זו אחותו או קרובת משפחה? או סתם ידידה חסרת משמעות? העיניים שלך ברקו בשעה שדיברת על מעשה האהבה שלכם. נראית מלאת רגש. איך לא חשבת לברר איתו מה קורה?"

"כי הבנתי שעבורו זה היה סתם לילה של תשוקה."

*

ויליאם

אני כל כך חסר מנוחה. אני לא מבין איך מלילה סוער כזה עם אליזבת, הפכתי אויר עבורה. הרי הרגשתי איך התמסרה לי. ראיתי את הרגש מציף את עיניה. הרגשתי את האהבה בכל נגיעת שפתיים שלה בי.

כשחזרתי מהקפה של הבוקר עם בת דודתי, שאלתי את פקיד הקבלה אם ראה את אליזבת. הרי השארתי לה הודעה אצלו. הוא אמר שהיא לא חזרה.

יומיים חיכיתי לה במלון. יצאתי רק לארוחות שנקבעו מראש. ארוחות שהיא הייתה אמורה להיות בהן. סבתה הגיע לבד. ביום השלישי שמעתי שהיא נסעה חזרה לניו יורק.

אני ממש לא מבין אותה. היא לא נראתה לי אחת כזו שמחפשות הרפתקאות ללילה.

אני יושב במשרדי באוסטרליה. תאמינו לי שניסיתי לשכוח אותה. עבורו כבר שלושה חודשים ויותר. כל פעם שאני מחליט להפגש שוב עם מישהי, היא עולה מול עיניי. אני מרגיש שאני משתגע.

אני מנסה למצוא מידע עליה ברשתות החברתיות ולא מוצא. איך יכול להיות שהיא לא מופיעה בשום מקום. אני לא מתייאש ומתחיל לכתוב שוב את שמה א-ל-י. אני לא מסיים לכתוב את שמה כאשר פניה המחיכות עולות לנגד עיניי.

המהדורה המרכזית עם אלי ובל.

"ואת זה את לא סיפרת?" אני ממלמל. עכשיו שאני כבר יודע אני מוצא הרבה מידע עליה, ובין היתר טקס קבלת פרס העתונות בו היא מצולמת לצד אימה הגאה. ליבי ניצבט למראיה של השופטת. היא בה נראית כל כך צעירה ומלאת חיים.

"אני טס לניו יורק," אני שולח הודעה לשותפי לעסקים, "אין לי מושג מתי אחזור." אני רוצה להוסיף "אם בכלל," אבל מוותר.

אני נוסע הביתה אורז כמה בגדים בתיק גב ומזמין לי כרטיס טיסה לניו יורק.

*

אני מרגיש את הסכין ננעצת עמוק בתוכי. באולפן הטלויזיה מול המצלמות כורע גבר מול שולחן המגישות ופונה לאליזבת.

"מה עלה במוחך בשעה שהגעת לכאן והחלטת להציע לי נשואין בשידור חי, בשעה שאתה יודע שאינני אוהבת אותך. הרי אמרתי לך זאת."

"כן," הוא עונה לה, "אבל אז לא היית בהריון."

"וחשבת שאענה לך בחיוב אם תחשוף את העובדה שאני בהריון לעיניי כל האומה?" היא עונה לו.

היא קמה מכסאה, ונעמדת מול המצלמות. היא מניחה את ידה על בטנה. "לא כך חשבתי לבשר לכם על דבר הריוני. אני נושאת ברחמי בן, פרי אהבה מגבר אהוב. ברשותכם אני מעדיפה עדיין לא לחשוף את זהותו."

היא חוזרת למקומה "ועכשיו לאייטם הבא…."

על המרקע מופיעה תמונתו של ראש הממשלה הקנדי טרודו והידיעה שתרם חמש עשרה מיליון דולר ליערות הגשם.

אני חסר סבלנות שתסתיים מהדורת החדשות. כשהיא מסתיימת קמה אליזבת ממקומה ומתמתחת. "איזה מהדורה זו הייתה," היא אומרת לחברתה לשידור.

היא מרימה את עיניה ומבחינה בי. עיניה מתמלאות דמעות…..

*

אליזבת

אני לא יכולה להתאפק. עיניי מתמלאות דמעות למראהו של ויליאם. הוא נראה נפלא, אבל יותר מכך המבט בעיניו בוער בשעה שהוא מישיר מבטו אליי. "אני לא יכול להיות עוד דקה בלעדייך," הוא אומר לי וגומע את המרחק בינינו בצעדים גדולים. "הוא שלי," הוא אומר, "אני יודע."

"כפי שאמרתי," אני עונה לו, "זהו פרי אהבה מגבר אהוב."

הוא מקיף אותי בזרועותיו ומנשק אותי בלהט, בדיוק כמו בלילה ההוא.

המקרופון עדיין עובד. אני קולטת את זה לפי תגובת חבריי באולפן.

"מבקשת רשות לעלות למבזק," אני אומרת.

הבמאי מסמן לי שהוא מעלה אותי לשידור.

שלוש-שתיים-אחת….

אני רומזת לויליאם בידי "הבמה שלך."

"בשמחה," הוא עונה לי בשעה שהמצלמות מתקתקות מסביבנו.

וכך לעיני כל האומה כורע הגבר שמחזיק בליבי, ומבקש ממני להנשא לו ולהקים איתו משפחה.

כמובן שאני עונה לו "כן!" והאולפן מתמלא בתשואות. ויליאם קם ונעמד לידי מול המצלמות.

הבמאי מסמן ליציאה לפרסומות בשעה שבל ממהרת אלינו. "אני חייבת פרטים עליך."

"שמי ויליאם מרקס, אני איש עסקים מאנגליה ומאוהב עד כלות נשמתי באליזבת, זה כל מה שאת צריכה לדעת," הוא עונה לה.

*

"איך ידעת לבוא בדיוק ברגע הנכון?"  אני שואלת אותו.

"אני לא יודע מה גרם לך לעזוב בלי להפרד ממני, אבל אני לא הפסקתי לחשוב עלייך לרגע. ניסיתי שלא, אבל זה היה חזק ממני," הוא אומר לי.

"ראיתי אותך באותו בוקר הולך עם אישה יפיפיה לכיוון בית הקפה," אני עונה לו. שוב הדמעות ממלאות את עיניי. ההריון הזה גורם לי להיות כל כך ריגשית.

"את רצינית?  בגלל זה נעלמת לי מהחיים? תבטיחי לי שזה לא יקרה יותר. השארתי לך הודעה אצל פקיד הקבלה שאני הולך לשתות קפה עם בת דודתי ואת מוזמנת להצטרף," הוא אומר לי, "את משהו מיוחד. מצד שני זה אומר שכבר אז אהבת אותי, לא כך?"

"כל כך רציתי שתבוא כבר," אני אומרת, נופלת על צווארו ומתפרצת בבכי, בדיוק כפי שאישה מלאה בהורמונים מתנהגת.

"אתה ידעת שאבוא נכון?" הוא אומר ומלטף את ביטני.

בר אבידן

מאמינה באהבה