ליה
"תראו תראו את הגברת," אומרת רחלי ברשעות ושולחת מבטי קנאה לליה.
ליה מתעלמת ממנה. כמה היא רגילה ללשונה הארסית של אחותה.
רחלי לא מוכנה לוותר. "זה שאת מתעלמת ממני, לא עושה אותך יותר.." רחלי מחפשת את המילה הנכונה כדי להכאיב לאחותה. "אני רואה שבאת לבד. מה קרה? מנהל המחלקה עסוק מידי עם האחיות שלא יכול היה לבוא?"
"מה את רוצה רחלי," עונה לה ליה, " יש לך בעל מקסים, גם הוא רופא, שלושה ילדים ובית בסביון. מה עוד את רוצה?"
"אני?" עונה רחלי, "אני לא רוצה כלום. זו את שבאה הנה לבושה כמו בחורה זולה ורוצה לפתות את כל הגברים."
"לא ידעתי שמכנסיים שאינן חושפות דבר הם אמצעי פיתוי," עונה ליה, "תודה שהסברת לי."
"מי בכלל בא לליל הסדר עם מכנסיים?" עונה לה רחלי.
"לפי מיטב ידעתי ליל הסדר ייערך רק בלילה," עונה ליה, "באתי לעזור לאמא. אני לא חושבת שלשם כך אני צריכה לבוא עם שמלת נשף של סינדרלה."
"את יודעת שבעלי ובעלה של תמר כאן ואת תעשי הכל כדי למשוך את תשומת ליבם," לא מרפה ממנה רחלי.
"תעזבי אותה רחלי," אומר נועם בעלה, "מה היא לובשת בסך הכל. זוג מכנסי ג'ינס וחולצת טריקו?"
"ג'ינס צמוד וחולצת טריקו צמודה. נא לדייק. רואים שהרחם שלה קרה, אף פעם לא היתה בהריון. בטח, הגזרה יותר חשובה לה. אגואיסטית!"
"תעזבי אותה רחל," אומר לה אביה.
"אבא, מה קרה לך? ממתי אתה מגן על ליה, זו אני בתך המועדפת," אומרת בכעס רחלי.
"אולי הגיע הזמן להסביר לך רחל שהסיבה שאני מגן עליך כל הזמן כי את זקוקה להגנה. לעומתך ליה אישה חזקה. זה לא אומר שאני אוהב אותה פחות," עונה לה האב.
"כולכם השתגעתם," אומרת רחלי והולכת לסלון. היא מחפשת את השלט ומעבירה ערוצים עד שהיא מוצאת תכנית על עקרות בית נואשות מניו יורק.
"אחותי," היא קוראת לעבר ליה, "בואי תראי את החברות שלך בטלוויזיה. למה גם את לא מופיעה שם? הרי גם את עקרת בית משועממת."
"קומי לעזור לאמא שלך," אומר לה נועם בקול מקפיא, "מיד."
"אתה לא תדבר אלי כך," עונה לו רחלי, "העובדה שאתה בעלי לא מקנה לך את הזכות לדבר אלי איך שאתה רוצה."
"צודקת," עונה לה נועם. הוא סובב על עקביו ונכנס למטבח. "ריקי במה אני יכול לעזור לך?" הוא פונה לאמם של רחלי וליה. "הנסיכה רחלי צריכה לנוח. היא עובדת קשה. לתת הוראות לנני זה ממש לא פשוט."
"את לא תביני זאת," הוא אומר לליה, "הרי לך אין נני." מה שרחלי לא רואה שמעבר לקיר שניהם כמעט מתפוצצים מצחוק.
"איך תהיה לה נני אם בעלה מחמם מיטות של נשים אחרות," צועקת להם מהסלון רחלי.
"אחותי המושלמת," עונה לה ליה, "מספיק כבר."
"מה קרה לא נעים לך לשמע את האמת?" עונה רחלי.
"האמת? אין לך מושג מה האמת. אני מבקשת ממך שתחדלי מכך. את יותר מוצלחת ממני. נקודה," עונה ליה.
"כל עוד לא תעשי עיניים לבעלים שלנו, אין לי בעיה," עונה רחלי.
"אני כל כך מצטער," אומר נועם לליה, "אני לא מאמין שהיא כזאת."
"על מה אתה מדבר נועם?" שואלת רחלי.
"זה לא עניינך," עונה לה נועם, "ורחלי, אל תמתחי את החבל. גם לסבלנותי יש גבול."
"רק צרות את מביאה," צועקת עליה רחלי, "תמיד קראו לך הזונה של השכבה."
"את מתבלבלת רחלי," עונה לה ליה, "לך הם קראו כך. להזכירך אני עם יואב מגיל חמש עשרה. הוא הגבר היחיד שהייתי איתו."
"לא פלא שנמאס לו ממך," עונה רחלי.
"את לא יודעת כלום. עדיף שתשתקי," מתערבת ריקי.
"באמת? מה יש לדעת?" עונה לה רחלי נעלבת.
"את תדאגי לבית שלך," עונה לה ריקי, "מרגע שנכנסת לכאן את מוציאה עליה את כל התסכולים שלך."
הצלצול בדלת קוטע את השיחה. "אני איתך עוד לא גמרתי פרינססה," קוראת ריקי לעבר רחלי וניגשת לפתוח את הדלת.
"אני לא מאמינה, מתי חזרת?" אומרת ריקי לגבר צעיר שעומד בפתח ושני סלים בידיו, "בוא תכנס."
"באתי לחופשת מולדת קצרה. הייתי צריך להתאוורר אחרי הפרידה מקת'לין," הוא עונה לה, "וחשבתי שאין כמו לחגוג את פסח עם המשפחה. אמא ביקשה שאביא לך את האוכל שהכינה."
"בוא תכנס אביב. אמרתי לה שאין צורך שתכין כלום. יש מלא אוכל."
"ליה בואי תכירי את אביב, הבן של נורית. הוא הייטקיסט וגר בניו יורק," אומרת ריקי, "הוא נפרד מאשתו לפני כמה חודשים."
"נעים מאד," אומרת ליה.
"היא נשואה באושר למנהל מחלקת קרדיולוגיה בבית חולים הר סיני," ממהרת רחלי לספק מידע.
"הייתה," אומרת ריקי.
"מה זאת אומרת היית?" שואלת רחלי את ליה. "אז כל הסיפורים שלך היו שקר? הייתי צריכה לדעת," עונה רחלי בתחושת ניצחון.
"התגרשנו. כל השאר לא משנה," אומרת ליה בקול חסר רגש.
"למה לא משנה? מה חשבת שלא תלדי לו ילדים והוא ישאר איתך?" שואלת רחלי.
"בבקשה תעזבי את הנושא," עונה לה ליה.
"למה? זה דווקא נשמע מסקרן מתמיד," עונה רחלי, "אני דורשת תשובה עכשיו."
"אני לא אתן לך לדבר אליי כך," עונה לה ליה, "נשבעתי לעצמי שלא אתן לאף אחד לדבר אלי כך."
"הנסיכה ליה. לא עשו עליך סרט, שם בין הכוכבים?" עונה לה רחלי בעוקצנות.
**
"אביב, אתה יכול להקפיץ את ליה למלון? היא צריכה להחליף בגדים," מבקשת ריקי.
"בשמחה," עונה אביב.
"אני מצטערת על ההצגה עם אחותי," אומרת לו ליה בדרך, "עוד לא הספקתי לספר לה על גירושיי."
"אני מכיר את זה טוב," עונה לה אביב, "אני מקווה ששלך לא היו קשים ומתישים כמו שלי."
"לא," עונה לו ליה קצרות. הוא מעיף מבט על פניה החתומים ומבין שהנושא הזה סגור מבחינתה.
"אז לכמה זמן באת?" הוא שואל אותה.
"אין לי מושג, אני צריכה לסדר את העניינים בראש שלי. הוא היה חלק מחיי חמש עשרה שנה," עונה ליה.
הם מגיעים לבית המלון וליה נכנסת לחדר השינה על מנת להחליף בגדים.
אביב עומד ומשקיף את הנוף הניבט מהקומה האחת עשר של בית המלון. הוא שוקע בהרהורים.
משהו בליה מטריד אותו. אין ספק שהוא מרגיש שהוא נמשך אליה. היופי שלה נדיר, אבל הוא מרגיש שיש משהו מעבר לעובדה שהתגרשה. הוא נושם עמוק ועיניו מביטות בים. כמה היה רוצה עכשיו לעלות על גלשן ולתפוס גלים. הוא רוצה לשאול את ליה אם פעם התנסתה בגלישה, וכשהוא פונה אליה הוא שומע שהיא בוכה.
בלי לחשוב הרבה הוא נכנס לחדר השינה ורואה אותה עומדת מול המראה ודמעות שוטפות את עיניה.
"את נראית מהמם," הוא קורא בהתפעלות.
"באמת?" היא אומרת ומסתובבת אליו. רק אז הוא רואה את הסימנים הכחולים על רגליה.
"מי היה מאמין שמנהל מחלקת קרדיולוגיה מכה את אשתו. אחותי היקרה, אין לה מושג שהייתי בהריון. הוא הרג לי את הילדה כשהייתי בחודש רביעי," אומרת ליה. המילים מתפרצות ממנה בלי שיש לה שליטה.
"אביב, איך אני אלך כך? גם עם הגרביונים רואים את הסימנים. תראה," היא אומרת ומרימה את שמלת המיני השחורה שלה. "כולי מלאה בהם. אפילו ההורים לא יודעים הכל."
לבסוף לובשת ליה חצאית מעטפת שחורה, וחולצת שחורה עם שרוולים עד המרפקים. היא מצרפת לכך שרשרת עם אבנים אדומות כדי להכניס מעט צבע, ונעליים גבוהות עקב בצבע אדום.
**
אבי המשפחה מנהל את הסדר, ומידי פעם שואל שאלות את הילדים. הם טועמים מהמרור ומהחרוסת, מבקשים עוד תפוח אדמה במי מלח.
"מי יודע איזה שמות יש לחג הפסח?" שואל האב את הילדים הקטנים.
"חג המצות כי אוכלים מצות," עונה לירן.
"חג האביב," עונה יולי וצוחקת, "כמו אביב שיושב ליד ליה. "
"ליה למה אביב יושב לידך ולא הדוקטור?" שואל לירן.
"הדוקטור ואני כבר לא ביחד," עונה ליה.
"למה?" שואל לירן.
"באמת למה?" שואלת רחלי בלי בושה ליד כולם.
ריקי מנסה לומר משהו אבל ליה מהסה אותה.
"לחג הפסח קוראים גם חג החרות. החג הזה מסמל עבורי את השחרור שלי מעבדות של שנים. תמיד הסתכלת עליי בקנאה ואמרתי לך שאין סיבה. לא היה לי קל להודות בפני עצמי שאני נשואה לגבר מכה. לכן לבשתי מכנסיים רחלי. כי הסמנים על גופי עדיין טריים."
רחלי קמה ממקומה וניגשת לחבק את ליה. עם דמעות בעיניה היא מבקשת את סליחתה.
אבל ליה לא סיימה. "כדי לצאת לחרות אמיתית אני רוצה להוריד עוד אבן מעל לבי," היא אומרת ומספרת להם על דבר הריונה שהסתיים בהפלה שהיה הסיבה לכך שסירבה להכנס שוב להריון.
"את מבינה אחותי היקרה, גם את עבד למוסכמות החברתיות שאשה חייבת ללדת ולא חשבת שאולי יש סיבה לכך שלא רציתי להיכנס להריון. הוא סרב לתת לי גט חודשים רבים, עד שאזרתי את הכח ואמרתי לו שאיני רוצה דבר פרט לחופש ממנו ואם לא יעשה כן אגש למשטרה ואספר להם הכל. את הגט קיבלתי בעיתוי המושלם ביותר, יומיים לפני חג החרות."
*
אביב
אני יושב במשרדי בקומה הארבעים ושמונה. כל העיר ניו יורק פרושה מתחתי. בדרך כלל כשאני זקוק לשקט כדי לחשוב אני דווקא מסתכל למטה על רחובות העיר הסואנים, על שיירות הרכבים שנראות מלמעלה כמו ראשי סיכה, ומודה על כך שאני לא בנסיעה כעת.
זו בדיוק הסיבה שאני אוהב לנסוע ברכבת התחתית. אין לי שום קשר עין עם כל הפקקים האלה והנהיגה המטורפת בתוך העיר. זו גם הסיבה שהעדפתי לשלם יותר כסף ולקנות בית בלונג איילנד.
אבל ברגע זה רגליי כמו יצוקות עופרת ואיני מסוגל לקום מהכסא. אני יושב ובוהה בהודעה שנכנסה כבר לפני רבע שעה.
קת'לין: עברתי הפלה. אני ישנה היום אצל ג'ואנה.
אני יודע שקת'לין לא רצתה את ההיריון הזה, וזה לא שהכנסתי אותה להריון נגד רצונה, זה פשוט קרה. אבל מאחר שכך ביקשתי ממנה לשקול להמשיך את ההיריון. בכל זאת זה גם התינוק שלי. אחרי שבע שנות נשואין אני חושב שהגיע הזמן להרחיב את המשפחה. אך היא בשלה. "זה לא הזמן המתאים," היא אמרה לי לפני כמה ימים, "אני לא בטוחה שאני באמת אוהבת אותך."
לא עניתי לה אז כשאמרה את זה ,כיוון שאני מזמן כבר לא חש כלפיה דבר. ובכל זאת שמחתי שאני הולך להיות אבא. לא ציפיתי שהיא תיקח את ההחלטה לבד. וכך בהודעת טקסט קצרה נודע לי שאין לי כבר תינוק.
המנוולת יודעת שיש לי היום ישיבה מאד חשובה שתקבע את הקידום שלו אני מצפה. היא יודעת בדיוק איך להכאיב לי ומתי.
במשך כל היום אני מתעלם מהודעה הזו. אני עושה כל שביכולתי להתרכז בישיבה שנוחלת הצלחה רבה. אני משחק אותה כאילו איני יודע שהקידום שלי על הפרק, ומראה לבוס שאני מופתע כאשר הוא מודיע לכולם שזכיתי פה אחד במשרה הנכספת ופניי כעת לקומה החמישים, קומת ההנהלה.
"אביב," אומר לי ג'רי, "הייתי רוצה שתכנס כבר היום לתפקיד החדש."
"הייתי מעדיף להעביר את התפקיד שלי, לסגור כמה קצוות לפני כן אם זה בסדר מבחינתך," אני משקר לו.
"אתה רואה למה זכית בתפקיד?" אומר ג'רי, "בדיוק בגלל זה. אני מאד אוהב את הראש שלך."
בסיום הישיבה אני נכנס לחדרי סוגר את הדלת מאחוריי ומשחרר את האוויר שהיה כלוא בתוכי כל היום.
אביב: "אני רוצה גט. פני לעורך הדין שלי גיא סגל והציגי בפניו את תנאיך. "
אני בוגר סיירת. ימים שלמים לא ישנתי, לחמתי בתנאים לא תנאים, שבועות לא ראיתי את הבית, יצאתי למבצעים מעבר לגבולות האויב. מעולם לא נלחמתי מלחמה עקובה מדם כמו זו שנלחמתי בקת'לין שרצתה להפשיטני מכל מה שהרווחתי עד היום. ברור שלא היה לה סיכוי.
בתחילה היא מביאה אישור שהיא בהריון, שכמובן נפסל כי השגתי מראש את האישור שעשתה הפלה.
אחר כך היא טוענת שהרגלתי אותה לרמת חיים גבוהה, בעוד שהיא עובדת כיועצת השקעות עם משכורת גבוהה ואינה זקוקה לכספי.
היא מנסה להלביש עליי בגידה שלא הייתה, טוענת שראתה אותי במסעדה עם המאהבת והביאה כהוכחה תשלום של כרטיס אשראי. יותר קל להוכחה מזה לא היה. זה הרי מספר כרטיס האשראי שלה.
אחר כך היא טוענת שהכיתי אותה בדיוק ביום שהיה משחק כדורסל שיש לי מנוי אליו עם עוד חמישה חברים. גם את זה אין בעיה להוכיח כי בדיוק בשעה שטענה שהיכיתי אותה, הופעתי על המסך באולם מעודד את קבוצתי.
עם זאת, התהליך נמשך חודשים ארוכים ומתישים ואני כמעט מתפתה לתת לה יותר ממה שאני צריך רק שתחתום על הגט המיוחל.
ואז קורה לי נס. מורן מהמשרד שלי רואה אותה מתמזמזת עם גבר במסעדה ושולחת לי את התמונות.
תמורת כמה שעות של עבודת בילוש יש לי כעת תיק מלא בתמונות עירום שלה עם הגבר ההוא.
"תעביר את זה לעורך הדין שלי," אני אומר לבלש, "אין לי כל עניין לראות אותן."
משם הדרך לקבלת הגט קצרה מאד, ומפתיעה גם אותי. אני שקוע עמוק בפרויקט בקומה החמישים בשעה שנכנס לחדרי גיא ומניח על שולחני עם חיוך גדול את המסמכים החתומים על ידה.
אני מרגיש שאבן כבדה הוסרה מעל צווארי. עם זאת איני יכול לשמוח. אני מרגיש שאני זקוק דחוף לחופש.
אני מסיים את ההוראות לגבי הפרוייקט וניגש לג'רי.
"יש לך כמה דקות בשבילי?" אני שואל אותו.
"בשבילך, גם אם צריך לבטל פגישה, תמיד," הוא עונה לי.
"ובכן," אני אומר לו, "התגרשתי מקת'לין. הייתי רוצה לנסוע לבלות את חג הפסח עם המשפחה בארץ."
"אין בעיה," עונה לי ג'רי, "קח כמה זמן שאתה צריך."
אני לא חושב פעמיים ומזמין כרטיס, למרות שהיחיד שנשאר הוא במחלקה ראשונה. אבל מה זה משנה, עם המשכורת שלי יש לי די והותר.
וכך אני מוצא עצמי נוחת שלושה ימים לפני הפסח בנתב"ג בדרך לבית הורי במכמורת.
**
"אביב, בדרך לתל אביב אתה מוכן לעבור אצל ריקי? הכנתי כמה תבשילים לליל הסדר," אומרת לי אמא.
"אין בעיה," אני אומר וניגש למטבח לקחת את מה שהכינה. "אמא! זה נקרא אצלך כמה תבשילים. אני לא מבין למה ביקשה ממך ריקי לבשל את כל הארוחה לבד?"
"אתה לא מכיר את ריקי," אומר לי אבא, "היא אמרה לאמא שאין צורך שתביא משהו. זה רק השגעת של אמא שלך."
"יש פה כמות לגדוד. אמרת לי שזה סדר קטן," אני מתרעם.
"נו, חוץ משלושתנו זה רק הבנות והבעלים," עונה אמא, "זה לא סדר גדול. כולם בסביבות הגיל שלך. אחד הבעלים בהייטק כמוך. מבטיחה שיהיה לך מעניין."
אני לא מגיב. זה בדיוק מה שאני צריך כעת שיתחקרו אותי על העבודה שלי, שממילא איני יכול לדבר עליה. אני עוסק בנושאים רגישים של אבטחת מידע שהשתיקה יפה להם. אני לוקח את הסלים, מכניס את הכתובת לנייד שלי ויוצא לדרך.
השעה שעת צהריים והכביש עדיין ריק יחסית בכיוון לעיר הגדולה. אני מוריד את הגג, פותח את החלונות ולוחץ על הגז. אני מת על הנסיעה הזו על כביש החוף בשעה שהים התיכון פרוש ממערב לי לאורך כל הנסיעה. אני מבטיח לעצמי ללכת להתבודד קצת על החוף בהזדמנות הראשונה.
כמי שחי עשר שנים בארצות הברית המרחק מבית הורי לתל אביב נראה לי קרוב מאד. אני מוצא את עצמי מהר מאד בשכונה של בתים פרטיים בצפון תל אביב. על גבי שער הבטון מופיע השלט "משפחת גבע." הרבה שנים לא הייתי פה והכל נראה לי קטן וצפוף. עם זאת הכניסה לבית מאד מטופחת ומזמינה. אני מחנה את הרכב בחניה לפני הבית ומוציא את הסלים מלאי כל טוב מהרכב.
"אני לא מאמינה, מתי חזרת?" אומרת לי ריקי חברתה של אימי, "בוא תכנס."
"באתי לחופשת מולדת קצרה. הייתי צריך להתאוורר אחרי הפרידה מקת'לין," אני עונה לה, "וחשבתי שאין כמו לחגוג את פסח עם המשפחה. אמא ביקשה שאביא לך את האוכל שהכינה."
ריקי מזמינה אותי להכנס ומביטה על הסלים שבידי. "אמרתי לה שאין צורך שתכין כלום. יש מלא אוכל."
היא קוראת לאחת הבנות שלה, ליה. "בואי תכירי את אביב, הבן של נורית. הוא הייטקיסט וגר גם בניו יורק," אומרת לה ריקי, "הוא נפרד מאשתו לפני כמה חודשים."
"נעים מאד," אומרת לי ליה.
אני מביט עליה ונשמתי נעתקת. כבר זמן רב לא ראיתי בחורה כזו יפה. יש לה תווי פנים עדינים, והיא כמעט שלא מאופרת. אמנם היא לבושה בג'ינס וחולצת טריקו, אך הם מבליטים את הגוף המושלם שלה.
"היא נשואה באושר למנהל מחלקת קרדיולוגיה בבית חולים הר סיני," ממהרת אחותה רחלי לספק מידע, מה שמתברר כלא נכון. מסתבר שליה קיבלה ממש בימים אלה את הגט.
"אז זה העניין?" אני חושב לעצמי. אני ממש רותח על אמא שלי. אני לא מאמין שהיא סידרה לי דבר כזה. אני מבקש סליחה ויוצא רגע החוצה, ומיד מחייג לאימי.
"אמא למה?" אני שואל.
"למה מה אביב," שואלת אמא, "הכל בסדר?"
"את באמת חושב שאני צריך שתשדכי לי מישהי?" אני אומר בהרמת קול.
"על מה אתה מדבר. אמרתי לך ששלושת הבנות נשואות," אומרת אמא.
"את רוצה לומר לי שריקי לא סיפרה לך?" אני שואל.
"סיפרה לי מה?" היא שואלת ועכשיו אני מבין שאמא באמת לא יודעת.
"ליה התגרשה," אני אומר לה.
"אתה בטוח? הרי היא נשואה למנהל מחלקת קרדיולוגיה בהר סיני," אומרת אמא, "אתה בטוח?" היא חוזרת על עצמה.
"כבר לא," אני אומר לה, "אני מבין שזה טרי כי אחותה לא ידעה."
אני עומד ורואה את החיצים שמטילה האחות בליה ומתמלא כעס כלפיה.
לכן כאשר מבקשת ממני ריקי להקפיץ את ליה למלון, אני נענה בשמחה.
בדרך למלון אנחנו לא מרבים לדבר, רק כמה מילים על כך שאחותה לא ידעה.
"אני מכיר את זה טוב," אני אומר לה "אני מקווה ששלך לא היו קשים ומתישים כמו שלי."
"לא," עונה ליה קצרות, כשעל פניה מבט חתום.
"אז לכמה זמן באת?" אני שואל אותה.
"אין לי מושג, אני צריכה לסדר את העניינים בראש שלי. הוא היה חלק מחיי חמש עשרה שנה," עונה ליה.
אנחנו עולים למלון ואני ניגש להעיף מבט על הים. אני כל כך מתגעגע לגלוש. אני רוצה לשאול אותה אם גם היא גולשת. את המחשבות שלי קוטע קול בכיה של ליה.
היא נראית נהדר ואני מחמיא לה, אבל אז היא מסתובבת ומראה לי את הסימנים הטריים של המכות. וכאילו לא די בכך היא מספרת לי שאיבדה בגלל שהוכתה את התינוקת שלה. המילים שלה מכות בי כמו אגרוף בבטן.
"אני מבטיח לך שלא אתן לאיש לפגוע בך," אני אומר לה ואוסף אותה בזהירות לחיבוק. "אני לא מאמין שמישהו יכול לפגוע באשה מהממת כמוך. את כל כך יפה."
"אתה באמת חושב, או שאומר זאת כדי לנחם אותי," היא אומרת ומניחה את ראשה על החזה שלי.
הלב שלי פועם בטרוף. אני יודע שזו היא שנכנסה אליו ועכשיו הוא פועם בשביל שנינו. "אני אשמור עליך תמיד," אני לוחש לה, "והתשובה היא כן. את יפיפיה אמיתית."
ליה מחזקת את אחיזתה בי ולאט לאט מתייבשות הדמעות בעיניה היפות ונשימתה חוזרת לקצב הרגיל.
אנחנו חוזרים לבית הוריה וחוגגים את הסדר. בזמן הארוחה מספרת להם ליה את מה שקרה ואומרת שהחג הזה הוא בשבילה יציאה לחרות אמיתית.
כל אותו זמן ידה בידי והיא אוחזת בי בחוזקה כדי לשאוב ממני כוחות לשיחה הקשה הזו.
בסיומו של ליל הסדר אני מציע לליה שנרד לחוף. הלילה מזג האוויר אביבי. אנחנו מטיילים לאורך החוף מחובקים ומדברים כאילו הכרנו מאז ומעולם.
אני נשאר איתה בחדר בבית המלון ועושה איתה אהבה כמו שלא עשיתי מעולם.
"אני מקווה שיוולד לנו ילד מהלילה הזה," אני לוחש לה.
"כן?" היא עונה לי, "ואיך נקרא לו? פסח? כי השם אביב כבר תפוס."
"מי אמר שזה יהיה בן?" אני שואל אותה.
"אתה מתכוון לזה?" היא שואלת מופתעת.
"כשנחזור לניו יורק אני רוצה שתעברי לגור איתי," אני אומר לה ונושק לה ברכות על שפתיה.
"אתה מתכוון לזה?" היא שואלת שוב.
"בכל ליבי," אני אומר לה, "הרי ברור לך שאם היינו בניו יורק לא היינו מוצאים אחד את השניה, אבל כאן בישראל הכל אפשרי. זו הסיבה שהגעתי לכאן, וזו הסיבה שגם את הגעת."
*
יואב
אני עומד בחדר הצמוד לחדר ניתוחי הלב בבית חולים הר סיני. אני שוטף את ידי, מקרצף אותן דקות ארוכות. אני מסתכל עליהן. נזכר במילותיה של ליה. "יש לך אצבעות של פסנתרן," אמרה כאשר נגעה בהן לראשונה. לו היה לה מושג אז כמה הידיים האלה מסוגלת להיות אכזריות.
אני שוקע בהרהורים…..
כשהייתי ילד עוד חשבתי שזה בגלל שמציקים לי ואני מגן על עצמי. תמיד הייתי המוצלח בכיתה, זה שבא מבית עשיר, קפטן נבחרת הכדורסל. כל זה גרם לכך שהייתי מושא לקנאה של הבנים שלא מרצוני.
רק בצבא כשהתגייסתי ליחידה לוחמת סודית, כבר לא יכולתי עוד להתכחש בפני עצמי שהאלימות טבועה בנשמתי באופן שבלתי ניתן להפרדה. המצב הגיע לכך שננזפתי לא פעם על ידי מפקדיי בשל מעשי כלפי האוכלוסייה המקומית. תוך זמן קצר הפכתי גם אני למפקד ואל היחידה צירפתי את כל מי שזיהיתי כחייל צמא דם כמוני. נאמנותם אליי הייתה עיוורת והם פעלו לפי פקודותיי.
ידעתי שאני חייב ללמוד לשלוט על היצר. בגלל ציוני הגבוהים יכולתי לבחור ללמוד איזה מקצוע שאני רוצה ולבסוף החלטתי שאם לעשות שינוי אז עד הסוף. לכן בחרתי ללמוד רפואה כדי לעזור לאנשים.
אני מתעורר ממחשבותיי ושב מיד למציאות.
אני חייב להיות מרוכז. חייו של גבר צעיר בן עשרים וארבע בידי. ניתוח לב מאד מורכב התחיל ונדרשתי לבוא לעזור. אני נחשב לאחד הרופאים המבריקים בתחומי. לא סתם קיבלתי מינוי של מנהל מחלקה בגיל כזה צעיר. אני יודע שאם מישהו יכול להציל את הצעיר הזה זה אני. אני חייב בשבילו להיות בשיאי.
שוב נודדות מחשבותיי…..
כשהייתי בן עשרים וארבע נשאתי לאשה את ליה, חברתי מימי התיכון. היא באה לכאן בעקבותיי לאחר שהתקבלה ללימודי אומנות. לא יכולתי לסבול שגברים אחרים נמצאים בקרבתה ולכן החלטתי לקשור אותה אליי בקשר נישואין. ליה היפיפיה שלי. יש לה נשמה נדירה. היא טובת לב ויש בה תמימות מסוימת. היא חושבת שכולם נדיבי לב כמוה. לקח לה זמן רב להבין מי אני באמת.
דווקא מהמקום של עזרה לאנשים, בגלל המתח שחיי אדם בידיי, הייתי מתפרק בבית. כשהיא הייתה לידי הייתי מתפרק עליה. תמיד במילים פוצעות כסכין. היא התחננה שאקבל עזרה. אני ידעתי שאם מישהו יידע על כך לא אקבל קידום בבית החולים. לכן שוחחתי באופן דיסקרטי עם מייקל, אבל טיפול ממשי לא קיבלתי.
"אתה סוג של הלום קרב," הוא אמר לי יום אחד.
הבטתי בו במבט מזלזל ואמרתי לו: " אין לך מושג מה זה לשרת בצבא. הצבא לא אוהב הומואים כמוך." מייקל לא נעלב, הוא באמת כזה, אבל מאז לא דיברנו עוד בנושא.
אני חוזר למציאות.
הפעם אני מרוכז לגמרי. כריסטינה היפה, אחות חדר הניתוח השותפה לעולמי הסודי נכנסת לחדר. על פניה אין שום רמז לסקס הסוער שהיה לי איתה רק לפני שעה קלה. היא עוזרת לי להתלבש ופותחת בפני את הדלת.
בתום הניתוח אני יוצא עם חיוך לבשר למשפחה שהניתוח עבר בהצלחה. "אני מאד מרוצה מהתוצאה. אני מצפה להחלמתו המלאה," אני אומר ומניח יד מנחמת על כתפה של אמו של הצעיר. אני מרגיש הרגשת אושר עילאי על שהצלחתי שוב להסיר את החרב מעל ליבו של המטופל שלי. אני יוצא החוצה לפטיו, פורש את ידי לצדדים ומתמתח. אני נותן לאוויר נקי למלא את ריאותיי.
באופן אינסטינקטיבי אני מוציא את הטלפון לבשר לליה שלי על ההצלחה הכבירה של הניתוח וידי קופאת. ליה כבר לא שלי. חודשים היא ניסתה להיפרד ממני. אולי הייתי עוד מצליח לאחוז בה אם לא הייתי פוגע בעוברית שברחמה וגורם להפלתה. במו ידי הגשתי לה את הסיבה להיפרד ממני.
לפני שעזבה אמרה לי: "או שאדווח עליך, או שתתן לי גט." ברור שבחרתי לתת לה גט ועל כך אני מצטער.
עכשיו אין לי מושג היכן היא. היא נעלמה בלי להשאיר עקבות. אני חושד שנסעה להוריה בישראל. הרי חופשת האביב כעת וזו סיבה בשבילה לקחת חופש מהסטודיו שלה. אני עוזב את בית החולים לכיוון החניה בצעדים כושלים, יודע שאחזור לבית הגדול והריק. לבית היפה שמעוצב בטוב טעם ומלא בציוריה של ליה. כל האופוריה שהייתה בי מתפוגגת.
**
אביב
שלושה חודשים עברו מאז….
מצטער לאכזב אתכם אבל בלילה ההוא במלון בתל אביב ליה לא נכנסה להריון. גם לא בחודשיים שאחריו. היא ביקשה, ובצדק, שניתן לעניינים בינינו להתקדם בקצב טבעי. "אין טעם להאיץ," היא אמרה לי, "אנחנו גרים יחד וטוב לנו. שנינו עדיין נושאים על גבינו משקעים של גירושים כואבים."
אנחנו יושבים ואוכלים בשתיקה. הזמנו פסטה מהמסעדה בשכונה כיוון שליה לא הייתה מסוגלת לבשל. על פניה ניכר שהיא סובלת מאד.
"יפה שלי," אני אומר לה, "תתני לי לקחת אותך לבית החולים. את סובלת כל כך."
"ומה אומר להם אהובי," עונה לי ליה, "שבעלי לשעבר, מנהל מחלקת לב בהר סיני היכה אותי ושבר לי את הצלעות?"
"לא," אני עונה לה, "אמרי שאינך יודעת מתי זה קרה. אני אהיה איתך ואשמור עליך. הרי הבטחתי זאת לך."
כיוון שהכאב בלתי נסבל ליה מסכימה שאקח אותה לבית החולים. ברגע שאנחנו מגיעים אני רואה שהיא נכנסת למתח עצום. "יש מצב שיואב לא סיפר שהתגרשנו. אני לא אתפלא על כך."
"נתמודד עם זה אם יהיה צורך, את לא לבד," אני מזכיר לה בפעם המי יודע כמה היום.
"אני לא זוכרת מתי זה קרה," היא עונה לשאלת הרופא במיון, "בהתחלה לא ייחסתי לזה חשיבות, אבל זה לא עובר."
"אשלח אותך לצילום," אומר לה הרופא.
ליה מבקשת ממני להשאיר אותה לבד עם הרופא, מסמנת לי בראשה שהיא בסדר, ואני עושה כדבריה. אחרי כמה דקות היא מבקשת שאחזור שוב לשבת לידה.
"ובינתיים תנוחי," אני שומע את דבריו של הרופא לפני שהוא עוזב.
"שמעת מה אמר הרופא," אני אומר לה, "עיצמי עיניים יפה שלי ותנסי לנמנם."
אני מביט בה ושוקע בהרהורים…
אני אוחז בידה ומלטף אותה ללא הפסקה. אני כל כך מאוהב בה, ויודע שגם היא מאד אוהבת אותי. מיום שחזרנו חזרה לניו יורק אנחנו יחד, ואני יודע שהיא האחת שחיפשתי כל חיי. אני יודע שלא הכל ורוד. עדיין יש בה משקעים מימים של ההתעללות המילולית, שלא לדבר על המכות שגרמו לה לקום וללכת. אני עצמי את קת'לין לא באמת אהבתי, והמשקעים היחידים שיש לי זה ממלחמת ההתשה שעברתי איתה כדי לקבל את חיי חזרה.
אני מתקשה להאמין איך ליה מתחשבת בי כל כך. תמיד מתעניינת ביומי, מקשיבה לי באמת. מאז שאנחנו יחד אין לי חשק לצאת לשום מקום כפי שעשיתי בעבר. אני שם לב שהיא נוגעת לי הרבה בידיים, כאילו בודקת שהן טובות אליה. "אני אוהבת את כפות הידיים שלך," היא אומרת לי, "הן חמות ומנחמות אותי. אתה העוגן שלי בחיים."
אני מביט בעיניה היפות שנעצמות, הבעת הכאב על פניה נשארת בעינה.
"אני רוצה שתתחתני איתי," אני לוחש לה, "אני יודע שאיתך אני רוצה לבלות את כל חיי."
חיוך נמתח על פניה, מעלים את הכאב שניבט מהן כל אותו ערב. היא פוקחת את עיניה ואז אני רואה את מבטה קופא ופניה מחווירות.
*
ליה
אני כל כך מאוהבת באביב, וכשהוא לוחש לי את המילים האלה, אני יודעת שתשובתי היא: "כן, אני רוצה להתחתן איתך, ומיד! "
אני פוקחת את עיניי ומשירה מבט לעיניים שאני כל כך אוהבת, שמביטות בי באהבה גדולה, ואז אני רואה אותו, את יואב.
אני מרגישה איך הדם אוזל מפניי, והלב שלי דופק בפראות. הראש שלי מסתחרר ואני כמעט עוצמת את עיני. אבל אז אני מרגישה את החום שזורם מידיו של אביב, עוטף את כולי ומחזיר אותי לחדר.
"מה אתה עושה פה ד"ר?" אני אומרת ליואב בקול קר.
"שמעתי שהגעת למיון, באתי לראות איך את. אם אני יכול לעזור במשהו," הוא עונה לי בקול רך שאיני מכירה.
"אין לך מה לדאוג, הלב שלי שלם בזכות הגבר הזה שיושב כאן לצידי. וכיוון שאתה קרדיולוג ולי אין בעיה קרדיולוגית אז אין לי צורך בעזרתך," אני עונה לו.
"ד"ר לב אותך אני מחפש," אומר לו הרופא שלי.
אני רואה את המבט המבולבל על פניו של יואב, ואולי יותר נכון לומר מפוחד?
"יואב ואני כבר לא נשואים," אני אומרת, "כך שאין צורך לדווח לו על מצבי," אני ממהרת לומר.
"מצטער, לא ידעתי," אומר הרופא שלי והולך.
"לא הסגרתי אותך," אני אומרת לו, "אם זה מה שעובר לך בראש."
"אני בטוח שלא תאמיני לי," אומר לי יואב בקול שקט, "באמת נבהלתי ששמעתי שאת כאן. אני לא מי שאת מכירה, השתנתי. התחלתי בטיפול. הפעם ברצינות."
"יפה מאד, אבל זה לא יחזיר אותי אליך ולי לא יחזיר את התינוקת שאיבדתי," אני אומרת לו בקול חסר רגש.
"אני רואה איך הגבר שלך מסתכל עליך, ואיך את עליו" הוא עונה לי, "כבר הבנתי שהפסדתי אותך לנצח. לעומת זאת שמעתי את דבריו. אני חושב שמגיעה לו תשובה ממך."
אני מסתכלת על יואב. אני כבר לא מרגישה פחד. אני מתקשה להאמין באיזה רוך הוא מדבר אלי.
"ליה, הוא מחכה," אומר שוב יואב.
"אין לי צורך לענות לו," אני עונה ליואב, "זו לא הייתה שאלה, והוא יודע שזה הדבר שאני הכי רוצה בעולם."
"צדקת ליה," אומר לי הרופא שחוזר לחדר וחיוך גדול על פניו, "נצטרך לוותר על הצילום." הוא מגיש לי פיסת נייר. אני מסתכלת עליה ודמעות בעיניי.
"מאחל לך שתהיי מאושרת," אומר יואב וממהר להסתלק. אני מספיקה לראות שעיניו מוצפות דמעות.
"מזל טוב אהוב שלי," אני אומרת לאביב, "אתה עומד להיות אבא."
ב.א.
מאמינה באהבה
מתוך בלוג בראשית