קפטן תיאו או'הרה
יש אנשים שצומחים על קרקע בטוחה, עם זרועות מחבקות שנוטעות בך בטחון.
יש אנשים כמוני, שבאים ממשפחות טובות, שמלמדות אותך להיות אדם טוב, אבל נכשלות בעצמן כל הזמן.
הייתה בידי הברירה או להסחף אחרי כולם ולהפוך להיות ראש כנופייה, או להיות זה שנלחם בהם.
אני יודע שהם חשבו שיוכלו למחוק אותי בגלל שבחרתי בדרך השנייה. הם קראו לי 'נקבה', 'פחדן' ועוד כינויים ססגוניים אחרים.
הם לא ידעו שאני לא מונע מפחד. ככל שהתעמרו בי, הם בנו אותי חזק יותר.
הייתי ילד טוב ניו יורק. עשיתי את כל הדברים שציפו ממני, אבל מעצמי לא ציפיתי לכלום.
הכנופיות שלטו בכל, גם במועדוני הספורט השונים, ואני העדפתי ללמוד ולהעשיר את ההשכלה שלי. ישבתי שעות מול המחשב, והתרחקתי מהחברה.
המשקל התחיל להעלות בהדרגה עד שיום אחד היבטתי בראי וידעתי שזה חייב להיפסק.
צפיתי בתוכניות כושר ברשת והתחלתי להתאמן בחדרי לבד. המשקל נשר והשרירים נבנו, ואיתם גם הבטחון העצמי שלי והעוצמה שרכשתי.
סיגלתי לעצמי הרגלים של גבר חסר רגש ולא נתתי כמעט לאיש להתקרב למרחב הפרטי שלי.
למשטרה הגעתי לגמרי במקרה.
במסגרת הלימודים לקחתי קורס קרימינולוגיה בכדי לצבור נקודות לקבלת התואר. למרות שהמרצה הייתה אישה, היא ריתקה אותי והייתי מקשיב לכל מילה בשקיקה.
בסוף הסמסטר היא קראה לי, ולאחר ששיבחה את העבודות שלי, אמרה לי שנראה לה שהתחום הזה תפור עליי.
"רציתי לבקש את רשותך לקבוע לך פגישה עם ידיד שלי שעוסק בחקירות סמויות."
הסכמתי רק כדי לרצות אותה. לא ידעתי שכבר מהמפגש הראשון אדע שזה מה שנועדתי לעשות.
היום אני מפקד של יחידה סודית על טהרת המין הגברי. הנשים היחידות בקומה שלנו הן הפקידות התורניות. יש לנו ארבע כאלה, והן אינן נכנסות לתוך המחלקה הסגורה שלנו.
אני שמח על כך. זה עוזר לנו להיות מפוקסים במטרה ללא הסחת דעת.
אני מרוכז כולי בעבודה ונשים קיימות בחיי לזמנים מאד קצרים, ולמטרות סיפוק גופני בלבד.
אני אוהב לראות אותן מעריצות אותי, סוגדות לגוף שלי, מוכנות לעשות הכל. לא יותר מזה.
אין לי רצון להתחתן. אני לא רוצה להביא ילדים לעולם המחורבן הזה. אני רוצה ללכת ולחזור כרצוני, בלי שום התחייבויות.
הייתי בת תשע עשרה כאשר חזרתי ממסיבת יום הולדת.
התעכבתי לרכוס את המעיל שלי כי הייתה רוח חזקה.
לא יודעת מה גרם לשיינה להתחיל ללכת בלעדיי.
"זה היה הגורל שלי," אמרה לי לאחר מעשה.
הוא הגיח משום מקום, גרר אותה לשיחים ועשה מה שעשה.
היא סימנה לי לשתוק ולהסתלק מהמקום.
"פחדתי שהוא יתנקם בך," היא אמרה לי כשיצאתי ממקום מחבואי וניגשתי אליה.
באותו רגע ידעתי שיבוא יום והיד שלי תאחוז באקדח. לא רק, אלא גם תהייה מספיק מיומנת ויציבה כדי ללחוץ על ההדק
אם יהיה צריך.
מקצין החקירות שגבה ממני עדות, גבר קשוח בעל עיניים כהות בוערות, ביקשתי שילמד אותי לירות.
הוא הביט בי משועשע. "ילדונת, זה הזמן שלך לשחק בברביות."
"אתה עוד תלמד אותי לירות," אמרתי לו בשיא החוצפה של צעירה בת תשע עשרה שעדיין לא עיכלה את הטראומה שהיא עברה.
כעבור שבוע רוי, קצין החקירות, התקשר אליי ושאל אם סיפרתי להורים מה קרה.
עניתי לו שכן.
**
ההורים שלי עורכי דין לענייני משפחה. ברור לי שהיו מבינים שמשהו עובר עליי ולכן העדפתי לספר להם מרצוני.
אימי עמדה מולי עם החליפה היוקרתית שלה, נעלי העקב הגבוהות, ושיחקה בשרשרת הזהב שלה ללא הפסקה.
"תבטיחי לי שאת לא ממציאה את הסיפור בשביל לזכות בתשומת לב," אמרה לי כשהזעזוע ניכר על פניה.
"הלוואי והייתי ממציאה. אל תדאגי לי, אני בסדר, רק לא רציתי שתשמעי על כך ממישהו אחר."
"ברור לך שאת לא יוצאת יותר מהבית בלי ליווי של אחיך הגדול," היא אמרה לי את מה שלא רציתי לשמוע.
יכולתי לאמר לה שאני כבר בוגרת, וזה שאני גרה עדיין בבית זה רק בגלל שהוא קרוב למקום לימודיי, אבל העדפתי לא להתווכח איתה. אני בהחלט יכולה להבין שמה שסיפרתי לה זיעזע אותה.
"אל תדאגי, אין לי שום רצון לצאת מהבית," עניתי לה.
**
"רוי הקצין משטרה מבקש שתגיעי לתחנה. הוא יבוא לאסוף אותך עוד כמה דקות," היא שאלה אותי בחשדנות, "את יודעת מה הוא רוצה ממך?"
משכתי בכתפיי. "מאיפה לי לדעת? מעולם לא נתתי עדות בעבר, את יודעת את זה."
היא יצאה איתי וכשראתה את פניו, והחיוך הנעים שלו, נרגעה.
"תהיי עם הטלפון בהישג יד. אם את צריכה אותי תתקשרי."
הרגשתי זיעה קרה זוחלת במורד גבי כאשר הוא סטה מהדרך ופנה ליציאה מהעיר.
"רצית להרגיש אקדח ביד? אני אתן לך להרגיש כדי שתביני," הוא אמר ופנה לכיוון המטווח.
הוא עמד מאחוריי, שומר מרחק סביר, ונתן לי הוראות.
הוא לימד אותי לבדוק אם יש כדור בקנה, סיפר לי על ההדף בשעת הירי, ואחר כך הושיט לי אוזניות. "כסי את אוזנייך," הוא הורה לי, "הרעש הוא לא מהסוג שאת מכירה. רק תזכרי שבשום פנים ואופן, גם אם את נבהלת, את לא מסתובבת אליי עם אקדח שלוף."
אני הינהנתי בראשי לחיוב.
"תבטיחי לי ילדה," הוא אמר לי בטון רציני.
"נשבעת," אני אמרתי והינחתי את ידי על ליבי.
"הבמה שלך," הוא אמר לי ונסוג לאחור.
כיוונתי את האקדח ויריתי.
כאשר המטרה חזרה אליי הוא הביט בה בשתיקה.
"הנה עוד כדור," הוא אמר וניגש לעמוד בצד.
"אני צופה לך עתיד גדול," הוא אמר כאשר הביט על המטרה הרביעית, שגם היא כקודמותיה היתה מחוררת באזור הלב.
