בקרוב אתחיל את במסע
לעבר המקום בו נשבר ליבי.
אני צועדת בו לבד.
אני רגילה כל כך לישון קרוב אליך,
להרגיש את ליבך פועם תחת כף ידי.
להרגיש את ידך כרוכה סביבי,
את רגלך מונחת על שלי במין אדונות כזו.
פעם אמרת לי: " היום שייך לך, עשי בו כרצונך.
הלילה שייך רק לי, ועל זה אני לא מתפשר."
אני ישנה לבד. לידי כרית מיותמת,
שרומזת שיש מקום שם בשבילך.
אני יוצאת למסע של ריפוי.
בשבילי, בשבילך.
הצלקות כבר לא צורבות בי
הן דהו עם הזמן.
אינני בטוחה מי יהיה בסוף במסע,
רק מקווה שזרעותיך המגינות יחכו לי שם.
שלך ?