בר אבידן -מאמינה באהבה

מה בתיבה (הפיקדון חלק ב')

הדבר היחיד שאני זוכרת ממנה הוא הריח הנפלא של רוטב העגבניות שהייתה אמא מוזגת בנדיבות על הפסטה. כל פעם היתה הפסטה מסוג אחר. פעם בצורת חצי סהר, פעם ארוכה, פעם בצורה של צדף. רק כאשר בגרתי למדתי שלפסטה שמות שונים. הפוסילי היא הפסטה המסתובבת סביב עצמה, הפנה היא קצרה וחתוכה בצדדים באלכסון, וישנם גם הפטוצ'יני, המקרוני, הקנלוני, כל אלה ויותר. היום לא צריך להיות איטלקי כדי לאהוב פסטה על כל גווניה.
אני תוהה מדוע אמא שלי בישלה הרבה פסטה. הרי הוריה אינם ממוצא איטלקי ואבא שלי היה ממוצא גרמני, כך שבאמת לא ברור לי.
עם סבתא איני מדברת על אמא. הדבר מאד מכאיב לה והיא שומרת סודות מפניי. זה כל כך קשה לחיות כשאתה לא יודע מי אתה באמת. כאשר יש לך כל כך הרבה דברים בלתי פתורים בחיים.
אמנם הייתי תלמידה מצטיינת, למרות המצב או אולי בגללו. הרגשתי שאני חייבת את זה לסבא וסבתא שעשו הכל כדי לנסות לתת לנו ילדות נורמלית, אם כי ללא הצלחה מרובה. היינו בשבילם תזכורת תמידית לבת שלהם שאיננה ולחתן שמי יודע מה עשה שגרם להם לשנוא אותו.
למרות שסיימתי את הלימודי האומנות באוניברסיטה, ולמרות שאני מציירת כבר כמה חודשים, אני לא מצליחה למצוא שלווה. גם העובדה שהתחלתי לעצב תכשיטים וקוצרת מחמאות רבות לא משקיטה אותי.
אידה, חברתה הטובה של סבתא חוגגת שמונים. אני מחליטה לנצל את המאורע ולהכין עבורה תכשיט מיוחד. אני יודעת שהיא אוהבת אבני רובי אדומות ואני מעצבת לה מחרוזת בצורה של נטיפים אדומים ומתאימה לזה צמיד. "את חושבת שאידה תאהב את המתנה שלי?" אני שואלת את סבתא.
סבתא מוחאת לי כפיים. "איזו מתנה מושלמת. אני בטוחה שהיא תהיה מאד נרגשת לקבל אותה ממך," אומרת לי סבתא, "את יודעת שיש לה חיבה מיוחדת אליך."
"זה בסדר אם אפגש איתה היום לתת לה אותה?" אני שואלת את סבתא.
"ברור אמילי. אולי תקבעי איתה פגישה לשעת תה מנחה?" היא מציעה.
אידה נענית ברצון לבקשתי להיפגש איתה. היא כבר שמעה מסבתא שיש לי משהו מיוחד בשבילה.
"אמילי את כל כך מוכשרת," אומרת לי אידה, "היכן החבאת את כל הכישרון הזה?"
"אני מבקשת שתשאירי את השיחה הזו בינינו," אני מבקשת, "אני כל כך מעריכה את סבתא ומה שעשתה בשבילי. אני לא יכולה לתאר לעצמי איך זה מרגיש לקבור את הבת של, ועכשיו גם את אחי."
"אני יודעת שסבתך איננה מראה זו. כלפי חוץ היא חזקה, אבל אני יודעת כמה דמעות היא מזילה בשעה שאיש לא רואה. היא אינה יכולה לחלוק את הכאב עם סבך, כיוון שהוא שבור הרבה יותר. הוא מאד כועס על עצמו."
"אבל מדוע?" אני שואלת, "הרי מה שזה יהיה שקרה, זה לא באשמתו."
"אמילי אני מבינה שאת רוצה לקבל תשובות," אומרת אידה, "אבל אני מצטערת לאכזב אותך, אין לי תשובות בשבילך."
אני כבר מבינה שאידה אינה יודעת דבר ולכן משנה את הנושא. "אז יש לך יום הולדת שמונים ומגיע לך מזל טוב. אני מאחלת לעצמי להראות כמוך בגילך. ועכשיו יש לי בקשה. אני רוצה לראות את השרשרת עליך. בחרתי עיצוב כזה שיתאים לך לכל, אפילו לבגדים שאת לובשת כעת. הרי תמיד את לבושה כל כך יפה. הפשיניסטה שבחבורה," אני מחמיאה לה. אני רוצה שתשכח את תוכן השיחה שלנו קודם.
המחמאות שלי עושות את שלהן והיא נעתרת לי ונותנת לי לענוד לה את השרשרת. "גם את הצמיד," היא מבקשת וקמה לראות את עצמה במראה הגדולה מעל השולחן במבואה.
עכשיו אנחנו יושבות ומפטפטות ליד השולחן במטבח. אני משקיפה דרך החלון על הגינה הקטנה של אידה. מעט פרחים התחילו לפרוח, וצמחי התבלין גם הם בהתעוררות אחרי החורף הקשה. אני מחפשת את המילים איך לומר לה מה אני מרגישה.
"את יודעת כמה אני אוהבת את סבתא," אני אומרת לאידה. המבט החלומני שהיה בעיניה הכחולות אפורות נעשה פתאום מרוכז. כל שפת הגוף שלה מצביעה על כך שהיא קשובה כעת. כמה זה מתאים לשופטת בדימוס להיות כך מרוכזת פתאום מולי. "סבתא עשתה המון למעני ואני אסירת תודה לה. ובכל זאת אני מרגישה חוסר שקט שאני לא יכולה להגדיר אותו."
"את חולמת הרבה?" היא שואלת אותי.
"המון, אבל בבוקר אינני זוכרת כלום. אני רק יודעת שלפעמים אני מתעוררת בבכי, ולפעמים המיטה שלי נראית כמו אחרי קרב, הסדינים והשמיכות סתורים על המיטה ומחוצה לה. את חושבת שזה קשור?" אני שואלת.
"הרבה פעמים התשובה באה שם בחלומות," היא עונה לי ואני תמהה מה לשופטת ולפתרון חלומות.
אידה עוקבת אחרי המבט המהורהר שלי. "את יודעת, כאשר יצאתי לפנסיה חיפשתי דרכים להעסיק את עצמי, להפעיל את המח שלא יתנוון. נרשמתי לקורסי העשרה ואחד מהם היה בנושא חלומות. הייתי מוקסמת ממנו. אחרי שנים של עבודה בתחום המשפט, סוף סוף חייתי בעולם אחר, הרבה פחות נוקשה. למדתי לעוף."
"כן, סבתא סיפרה לי. היא תמיד מצטטת את משפטי ההארה שלך. האחרון אם אני לא טועה היה שאינך יכול לאבד מה שלא היה שלך מעולם."
"את רואה," היא אומרת לי בשמחה, "לא בא לך לעוף?"
"לו ידעת כמה בא לי לעוף. הרי לשם כך אני מציירת, לשם כך אני מעצבת תכשיטים ומדמיינת מי יענוד אותם. לכל תכשיט אני מעניקה שם ורוקמת סביבו סיפור," אני עונה לה.
"ולשלי איזה שם הענקת?" היא שואלת.
"לא קראת את הברכה שלי לך," אני אומרת לה. אני מצביעה לה על פתק קטן שנמצא בתוך קופסת התכשיטים שנתתי לה, מוציאה אותו ומקריאה לה:
אם הייתי צריכה לבחור דמות מעולם הדימיון הייתי בוחרת בדרקון. הדרקון מזכיר לי אותך אידה היקרה, הוא מלא חיים ושמחה, והוא מגן על מי שיקר לו. לכן הענקתי ליצירה שלי את השם "אש הדרקון."
ממני באהבה עם ברכות ליום הולדתך השמונים, אמילי.
"איזה רעיון נפלא," היא אומרת לי בשמחה, אבל פניה מרצינות. "אמילי דברי איתי."
עיניי מתמלאות דמעות. אני מקרבת את כסאי אליה ומניחה ראשי על כתפה. כעת כבר אינני יכולה לעצור בעד עצמי ואני מתפרצת בבכי. "כל כך הרבה דברים אני לא מבינה, כל כך הרבה סודות. תצחקי עליי מה מטריד למשל. איך זה שאמא שלי בשלה אוכל איטלקי כל הזמן, ולנו אין כל קשר לאיטליה."
"אין לי מושג מה לענות לך," אומרת לי אידה, "אמנם נפשי נקשרה בנפש סבתך, אבל האמת היא שהיא מעולם לא דיברה איתי על אימך."
"יש ימים שאני הולכת לאיבוד. אפילו לעצמי אני לא יכולה להסביר את זה," אני עונה לה, "הייתי רוצה שיקרה איזה קסם שיבוא ויפתור לי את כל החורים בזיכרון שלי."
"ניהלתי לפני שנים משפט בנושא משמורת," מספרת לי אידה, "האב ויתר על הזכות למשמורת משותפת. הוא חשב שבכך אפטור אותו מתשלום מזונות. האם היתה מוכנה לוותר כמעט על הכל פרט לדבר אחד. היא ביקשה ממנו עזרה בתשלום הטיפולים הנפשיים שהילדה עברה. האב סרב. הוריתי לו להיפגש עם הפסיכולוגית שטפלה בה." אני מקשיבה בצמא למילותיה של אידה ומבינה כבר מה היא מנסה לומר לי. "אינני זוכרת את שמה של הפסיכולוגית, אבל מה שכן זכור לי הוא ששיטת הטיפול בילדה נעשה בעזרת רכיבה על סוסים. הדור שלך מוצא הכל בגוגל. אני מציעה שתנסי להגיע לרופאה הזו, היא גרה כאן בסביבה."
אני לא שמה לב איך הזמן רץ. השמש השוקעת שולחת את קרניה על זגוגית החלון הגדול במטבחה של אידה וצובעת את הקיר באדום צהוב וכתום. "תראי איזה אמנית גדולה היא השמש," אני אומרת לאידה. שתינו מסתכלות מוקסמות על הציור המשתנה לנגד עינינו.
אני קמה ונפרדת מאידה בחיבוק. "עזרת לי מאד," אני אומרת לה, "אני כבר לא יכולה לחכות לפגישה שלי איתה."
אני עוברת בפיצריה של מרקו, קונה פיצה משפחתית ומחכה כבר להתיישב מול המחשב ולמצוא את הפסיכולוגית עליה דיברה אידה.
אני נכנסת הביתה, טורקת את הדלת עם רגלי, מניחה את מגש הפיצה על הדלפק וממהרת להוציא את המחשב שלי מהתיק. "מטפלת בסוסים," אני כותבת ולוחצת בהתרגשות.
התוצאות עולות לי במהירות למסך. בכולן מוזכר שמה של ד"ר אווה ברקלי-סמית'.
להפתעתי אני מגלה שהמרפאה היא במרחק לא רב מהדירה שלי. אני מחכה כבר בחוסר סבלנות שהבוקר יגיע. אני מנסה להרגיע את עצמי. הרי ברור לי שלא יהיה להם תור מידי, רק מקווה שהתור לא יהיה עוד כמה חודשים.
להפתעתי עונה לי המזכירה: "יש לי תור שהתבטל בשתיים. את יכולה להגיע? כי התור הבא הוא עוד.."
"אני אגיע בשתיים," אני עונה לה לא נותנת לה לסיים את דבריה. הלב שלי פועם בפראות. אני מרגישה שמשהו גדול עומד לקרות. בספר הטלפונים באתר אין תמונה של ד"ר אווה ברקלי- סמית' ואני מנסה לדמיין אותה. יש לי שלוש וחצי שעות להעביר ואני חייבת להסיח את דעתי. אני ניגשת לכן הציור ומנסה לצייר את דמותה הבלתי מוכרת.
אני שקועה מאד בציור וכשהוא מתחיל להתהוות, אני שמה לב שמי שמביטה אליי בחיוך היא אימי כפי שאני זוכרת אותה. אני מביטה בו בהשתהות. הרי אינני זוכרת אותה מחייכת. האם בכלל ראיתי אותה מחייכת? אני עוצמת את עיני ומנסה להיזכר. אני נושמת עמוק ומנסה להרגיע את עצמי בעזרת הנשימות, אבל דמותה המחייכת של אימי לא עולה בדימיוני.
"למה את מחייכת אליי כך אמא?" אני שואלת את התמונה, "מה את מנסה לומר לי?"
אני מרגישה מגע קל בכתפי ואני פוקחת את עיניי בבהלה. אני מסתכלת מסביבי ונרגעת. זו הרוח שחודרת מבעד לחלון וגורמת לוילון הדק ללטף את גופי. אני ניגשת לסגור את החלון. הצבע עדיין טרי ואינני רוצה שהווילון יגע בו וימרח את הציור. "אז מה אמא. נכון שיהיה טוב?" אני שואלת אותה בזמן שאני עושה כך. כמובן שהציור אינו עונה לי ואני אומרת בעצב: "יש לך חיוך כל כך יפה."
אני מנגבת את ידי בבד, הולכת לשטוף את המברשות ואת עצמי. אני בוחרת שמלה קיצית פרחונית, אבל מחליטה להחליף לג'ינס וגופיית טריקו לבנה. אני מתלבטת האם לאסוף את שיערי לזנב סוס או לתת לו ליפול כך על גבי. אני מחליטה לא לאסוף אותו. אני אוהבת את המגע של תלתלי המקפצים על הגב בשעה שאני הולכת. אומרים שמי שמתולתל חולם שיהיה לו שיער חלק וההיפך. אני דווקא אוהבת את התלתלים שלי. הנה עולה לי עוד זכרון של אמא. למרות שציירתי אותה בתמונה עם תלתלים, רק עכשיו אני קולטת שאת השיער היפה שלי ירשתי ממנה. היא ירשה אותו מסבא, אבל כיוון שהוא גבר התלתלים שלו אף פעם לא גדלים.
אני מוצאת את עצמי בפתחה של המרפאה. אני ניגשת לקבלה ומציגה את עצמי. הפקידה בוחנת אותי בפנים לא ידידותיות, כאילו שהיא כועסת. מתברר שלא ד"ר אווה היא זו שמטפלת בי אלה מי שאני מניחה שהוא בעלה, ד"ר ליאו סמית'.
אני מתבקשת לשבת באזור ההמתנה, אבל כיוון שאני כל כך מתרגשת אני הולכת במסדרון ומסתכלת על התמונות. אני נעצרת מול תמונה של אשה שמוציאה סוס מקרון להובלת סוסים ,שזה הגיוני בהתחשב בעובדה שהיא מטפלת עם סוסים. המראה הזו של האשה החייכנית והבית עם הגינה הפורחת מעורר בי משהו שאני לא מבינה. כמו הבזקי זיכרון כאלה. אינני מרגישה שהיא עומדת לידי. רק כשהיא מתחילה לדבר איתי אני מבינה שהיא עמדה בצד וצפתה בי. יש לה קול כל כך מרגיע ואני מצטערת שהיא לא המטפלת שלי, .
"את רוכבת על סוסים?" היא שואלת ומציגה את עצמה בפני: "אני ד"ר אווה סמית."
"יש משהו בתמונה הזו שמעלה לי הבזקים של משהו מוכר," אני אומרת לה.
ואז אני שומע קול של גבר. "אני מציע שנכנס ונדבר על זה," הוא אומר לי. הוא בהחלט לא נראה כמו בעלה, הוא צעיר מידי ואני מנחשת שהוא הבן שלה. הוא פותח בפניי את הדלת, נותן לי לעבור, נכנס אחרי וסוגר את הדלת.
אני מנסה שלא יראה איזו השפעה יש לנוכחותו עליי. אני לא יודעת אם זו ההתרגשות בשל העובדה שאני מתחילה טיפול, או מהעוצמה והיופי שלו.
.
הוא מצביע על הספה הצמודה אל הקיר. אני מתבוננת על התמונה שתלויה מעליה. צילום אווירי של חוות הסוסים. "מעולם לא רכבתי על סוסים, אבל התמונות האלה מעלות בי משהו שאיני יודעת לפרש אותו."
"בואי נתחיל מזה שתספרי לי למה את פה," אומר לי ליאו. אני מרגישה שהמילים שלו עוטפות אותי ומקנות לי בטחון. אני לא יודעת להסביר את זה, אבל יודעת שהוא יעזור לי למצוא את השקט שאני כה חסרה.
"אני פה כי אני רוצה להבין למשל מדוע הסוסים בתמונות מרגשים אותי כל כך," אני עונה לו מיד בלי לחשוב בכלל.
הוא מסיט את הנושא מהסוסים ושואל אותי על עצמי. אני לא בדיוק עוקבת אחריו. בראש שלי רצים עכשיו סוסים, אבל אני מתעשתת ומתרכזת בסיבה שלשמה באתי. "חשבתי שאולי אם תהפנט אותי יפתרו לי קטעי חלומות הלא ברורים שיש לי," אני אומרת לו.
"את זוכרת אותם?" הוא שואל.
"אף לא אחד," אני עונה, "אני רק יודעת שאני מתעוררת לפעמים בבכי, לפעמים הסדינים ספוגים בזיעה."
"אז מה סוסים. את אוהבת אותם? מפחדת מהם? עצמי עיניים ודמייני סוס. מה את מרגישה?" הוא שואל.
"אני מרגישה שאני רוצה לחבק אותו, ללטף לו את הפרווה. אני בטוחה שזה ישמח אותי," אני עונה, בעצמי מתפלאת על התשובות שלי. מהיכן הן מגיעות?
"מה תכניותיך להיום?" הוא שואל. אני מוצאת עצמי נוסעת אתו מחוץ לעיר. הוא לא מסביר לי לאן הוא לוקח אותי, אבל איכשהו אני מרגישה בטוחה אתו ולא שואלת שאלות. הגג של הג'יפ שלו פתוח ואני נותנת לתלתלי להתבדר ברוח. אני סוקרת את הג'יפ שלו. הוא נראה משוכלל אבל לא מנקר עיניים. ה מלמד אותי הרבה עליו.
הוא מציע לי לבחור דיסק. אני לוקחת את אוסף הדיסקים שלו ואין שם אחד שאני לא אוהבת. אני מגניבה לעברו מבטים. אני מתחילה להבין שההתרגשות שלי היא מהנוכחות שלו לידי. אני לא נותנת לעצמי לשקוע בחלומות. אמנם הוא אינו עונד טבעת, אבל אין לי ספק שגבר כמוהו אינו רווק. הפנים שלו רציניות והוא מרוכז בדרך לפניו. אני מסיטה מבטי מיד, איני רוצה שיראה שאני מסתכלת עליו. הנוף מדהים ושדות ירוקים משתרעים משני צדי הדרך ואני שוקעת בהם.
השלט "חוות הסוסים המרפאים" מתגלה לפניי במלוא הדרו. אני לא מאמינה! הרי לא אמרתי דבר על כך שזה מה שהביא אותי למרפאה שלהם. אני תוהה אם זו אמא שלי שמסדרת לי הכל מלמעלה. אולי בגלל זה היא חייכה אלי?
אני לא מסתירה את התרגשותי. "אני הולכת לחבק סוס!"
"סוסה אם לא אכפת לך," הוא אומר לי ומחייך לראשונה למראה התלהבותי. הוא בטח חושב שאני ילדה קטנה. "קוראים לה לידיה והיא זקוקה לחיבוק היום. היא עצובה כי אמה קוקה נפטרה לפני כמה ימים."
"מסכנה לידיה." אני אומרת ויוצאת אחריו לכיוון האורוות.
אני ניגשת ללידיה שמביטה בי בעיניים עצובות. אני תוהה עם גם עיניי נראות כך בעינייה.
"ד"ר סמית' זה נכון שסוסים אוהבים לאכול קוביות סוכר?" אני שואלת את.
הוא לא עונה אלא ניגש לחדר צדדי וחוזר אם קערה ובה כל טוב וגם..קוביות סוכר. "הנה לך," הוא אומר, "ואמילי. תקראי לי ליאו בבקשה. ואם תהית, זה לא מנהג עבורי להביא לכאן מטופלות. את הראשונה שהבאתי. היה משהו בעיניים שלך בשעה שהסתכלת על התמונות של הסוסים שגרם לי לעשות כך. עכשיו לכי ותפנקי את הסוסה שלך."
אני מתקרבת ללידיה מסתכלת לה בעיניים. העיניים שלה נעוצות בקוביית הסוכר שבידי. היא מרימה אותם אליי. "זה בשבילך," אני אומרת לה ומגישה אותה לפיה. היא לוקחת ממני את קוביית הסוכר בעדינות מתענגת מטעמה המתוק, ומניחה את ראשה כך שאוכל ללטף אותה. אני מנצלת זאת, מקיפה את צווארה הרחב ומחבקת אותה.
שעה ארוכה היא מבלה עם לידיה. אני לומדת להבריש אותה, מוסיפה לה אוכל ובעיקר מלטפת אותה ולוחשת סודות לאזנה. "את מבינה אותי, נכון?," אני אומרת לך, "את תהיי בסדר וגם אני. אני רוצה שתדעי שאת הסוסה המרפאת הכי טובה בעולם. אני כבר מרגישה הרבה יותר טוב אחרי שדיברנו." אני מלטפת שוב ושוב את גבה של לידיה והיא מתמסרת לי בהנאה מרובה.
"אני אגלה לך עוד סוד, "אני אומרת לה רגע לפני שאני נפרדת ממנה, "נכון שליאו גבר מהמם? נראה לי שאני קצת מאוהבת בו."
*
*
חצי שנה אחרי
יש לי הרגשה שלידיה לא בדיוק שמרה את סודותיי לעצמה, או לפחות את זה שאני מאוהבת בליאו. לשמחתי, ליאו לא שומר בסוד את העובדה שהתאהב בי. הוא מבהיר לי את זה במילים מאד ברורות מלאות אהבה. באותו לילה שהגעתי לחווה נודע לי שאווה הכירה את הוריי כיוון שגרה בבית ממול. זה מיד הסביר לי מה היו הבזקי הזכירון של התמונה שראיתי במרפאה. העובדה ששאלה אותי אם השם מילה מוכר לי, אישרה לי שהיא יודעת באמת מי אני. הרגשתי פתאום בטוחה לוותר על שם הכיסוי שניתן לי וחזרתי להיות שוב מילה.
מאותו יום אני בחווה, כאילו זה הדבר הכי מובן מאליו.
אווה היא אחת הבשלניות הטובות ביותר שאני מכירה, וכל ארוחת ערב אצלה היא חגיגה בפני עצמה. עכשיו כשהיא יודעת שאני אוהבת פסטה, יום חמישי הוא יום הפסטה שלנו.
אווה מקדישה לי הרבה זמן, מתנהגת איתי כמו לבת, משפיעה עליי המון אהבה. יש משהו אחד שכואב לי. יש רגעים שהיא כאילו מתרחקת ממני, היא חושבת על משהו ואז מסתגרת בעולם שלה. אבל רגעים כאלה הם מעטים ואינם גורעים מהיחסים הנדירים ביננו.
היום של התערוכה עובר כמו חלום. אני לא מאמינה שכל התמונות שלי מכורות, כמובן למעט התמונה של אמא שלי, שאותה בחרה אווה להשאיר לנו. אנחנו יושבים כעת עייפים ונרגשים. אני מתבוננת בהתרגשות בטבעת היהלום הנוצצת שענד על אצבעי ליאו. "זה היה פרויקט רציני," הוא מגלה לי, "בכל זאת לבחור טבעת למעצבת תכשיטים מוכשרת כמוך זו משימה לא פשוטה. אין לך מושג מה כמה התלבטתי."
אווה שוב מסתכלת עליי במבט הזה הבלתי מפוענח. לבסוף היא מבקשת שליאו ואני נשב לידה. "אני הולכת לספר לך את סיפור חייך. אמנם מעטים הפרטים עליו שאני יודעת, אבל הם יותר ממה שסופר לך עד היום. עיקר הסיפור הוא דווקא בשעה האחרונה בחייהם," היא אומרת לי. היא מניחה על השולחן ארגז מעץ. עליו היא מניחה זר של צבעונים.
אווה לוקחת נשימה עמוקה ומתחילה לספר: "ובכן, הכל התחיל בצלצול פעמון באמצע הלילה…" אני יושבת בעיניים עצומות ומקשיבה לתיאור הרגעים האחרונים בחייהם של הוריי. "אין לי מושג מדוע ירה אביך באמך והתאבד. יש לי השערה שזה קשור למצב הכלכלי הקשה בו היו שרויים, איך אין לי כל אפשרות לדעת."
אני פוקחת את עיניי. הן מתמלאות בדמעות. "לא זכור לי שהיו יחסים מעורערים ביניהם. הם תמיד דיברו בשקט ומאד אהבו אחד את השני." אני מביטה לעבר הארגז. "מעניין מה יש בו," אני ממלמלת.
"הוא שלך אהובה, בתוכו נמצאת החבילה שנמסרה לדיוויד על ידי אימך. כאשר תרגישי שאת מוכנה, פתחי אותו."
"אני רוצה עכשיו, ממש ברגע זה," אני עונה לה.
אווה קמה ללכת וליאו מסתכל עלי בשאלה. "אני לא עושה את זה לבד. שניכם נשארים איתי," אני קובעת.
אני לוקחת את זר הפרחים שקיבלתי מאווה, ניגשת לארון ובוחר אגרטל. אני ממלאת אותו מים ומניחה את הפרחים בתוכו, ואותו במרכז השולחן. אני מוציאה בידיים רועדות את הקרטון. להפתעתי הוא לא שוקל הרבה.
אני לוקח סכין וחותכת את נייר הדבק שהודבק עליו. אני נושמת עמוק פעמיים. הגיע הרגע. אני מושיטה ידי לפתוח אותו ועוצרת. אווה שעוקבת אחרי ניגשת לברז ממלאת כוס מים ומגישה לי. אני מודה לה במבטי ולוגמת מעט מים.
אני פותחת את הארגז. אני רואה בו מחברת. אני מוציאה אותה.
"אני לא מאמינה," אני אומרת, "זו מחברת המתכונים של אמא שלי. בעמוד הראשון נכתב: "ממטבחה של נונה איזבלה." תראי היא מלאה במתכונים של פסטה. עכשיו אני ממש לא מבינה. מי זו נונה איזבלה?" אם חשבתי שתוכן הקופסה יסביר לי דברים עכשיו אני יותר מבולבלת.
אני עומדת לסגור את המחברת כאשר נושרת ממנה מעטפה. "למילה בתי האהובה," כך כתוב עליה.
מילה,
כל כך הרבה סודות הסתרתי ממך.
אני כותבת לך בשעה שאת כבר אצל הוריי.
אם את קוראת את המכתב סימן שאני לא שרדתי את התקפות הזעם של מייק.
החיים שלי היו גיהינום מתמשך, ולא הייתי מספיק חזקה כדי להחזיק מעמד.
אני רוצה שמחברת המתכונים שלי שתהיה בידך. היא מכילה מתכונים מסבתך איזבלה.
את בטח תוהה מי היא. מילה היקרה הגיע הזמן שתדעי את האמת.
וינס הוא בנו של מייק מנשואיו הקודמים. את בתו של רפאל מנשואי הראשונים.
ביום שעמדתי מול אביך בבית משפט והתחננתי שיעזור לי לממן את שעורי הרכיבה הטיפוליים שלך
נשבעתי בליבי לחסוך כל סנט כדי להעניק לך חיים טובים. לשמחתי הטיפול עם המטפלת שלך ד"ר אווה היה מוצלח ואת התחזק וחזרת לאיתנך.
באותה תקופה היכרתי את מייק. הייתי חלשה וחשבתי שהוא יעמוד מאחוריי ההבטחות שלו. כמה טעיתי.
אנא סילחי לי ביתי האהובה.
מבטיחה לשמור עלייך תמיד היכן שלא אהיה.
אוהבת אותך לנצח, אמא.
אני מחזירה את המכתב ומגלה שיש בעטפה עוד משהו. אני מוציאה מתוכה תצלום של אמי ותינוקת בזרועותיה. אני המומה. התצלום זהה לתמונה שציירתי. החיוך על פניה מראה כמה הייתה מאושרת כאשר עירסלה אותי בזרועותיה. אני מלטפת באצבעי את פניה של אמא. "אמא," אני לוחשת לה, "אני אוהבת אותך."
עדיין נרגשת ונסערת אני מסתכלת שוב לתוך הקופסה. אני רואה בה בד צבעוני מגולגל בגוונים כחולים. אני מוציאה אותו בזהירות ופותחת. מה שנגלה לעיני מעתיק את נשמתי. אוסף התכשיטים של אימי. לכל תכשיט מצורפת פיתקית קטנה "יוצר ע"י מרי". מצדו השני מופיע תאריך הייצור. "אמא שלי היתה תכשיטנית ומעולם לא ידעתי!" אני קוראת בקול נרגש. התכשיטים האלה שווים הון, אבל אני יודעת שלעולם לא אמכור אותם. הוא יהיה האוסף הפרטי שלי ושל הבנות שתיוולדנה לי. "תראה ליאו, גם אמא שלי נתנה שם לכל תכשיט. אני בודקת כל אחד מהם ורואה שמתחת לכולם מונחת שקית משי קטנה. אני פותחת אותה ומתחילה לבכות. אני מראה לליאו ואווה את הפתק המצורף אליהם "למילה ביום חתונתך."
זה כבר יותר מידי בשבילי. אני מרגישה שאני צריכה לעשות משהו. אני ניגשת לתמונה של אמא שתלויה על הקיר ומדברת אליה. "את האמא הכי מדהימה בעולם. אני מקווה שאהיה כמוך."
אני יוצאת למרפסת ופורשת ידיים לצדדים. "תראי אמא, אני עפה, בזכותך אני עפה."
אני לא מרגישה את הזמן. ליאו ואווה עסוקים במטבח, הם נותנים לי את השקט שלי . כאשר אני חוזרת למטבח אני נושמת לתוכי את ריח רוטב העגבניות המתבשל. "חשבתי לעצמי," אומרת לי אווה, "שאולי תרצו לאכול פסטה למרות שלא יום חמישי היום."
בלוטות הטעם שלי מגיבות מיד לריח ואני הולכת להוציא קערות מהארון. "אז אני מבינה שזה כן," אומרת לי אווה ומחייכת.
"את קולטת," אומרת לי אווה ,"שאני טיפלתי בך כשהיית ילדה. הסוסה שרכב עליה היתה קוקה, אמה של לידיה. תמיד באת לבד. אף פעם לא נפגשתי עם הוריך. לא דיברת, כך שלא ידעתי את שמך ולכן כיניתי אותך "הנסיכה." אני חייבת לטפוח לעצמי על השכם הטיפול הצליח מעל המשוער. את לא סותמת את הפה היום," היא אומרת ושלושתנו מתגלגלים מצחוק. כמה זמן לא צחקתי צחוק כזה משחרר.
אני עומדת להניח את הקערות על השולחן ונזכרת שלא בדקתי אם יש עוד משהו בקופסה. אני עומדת להשליכה לפח המיחזור כאשר אני מגלה בתוכה מעטפה חומה שמתמזגת עם צבע התחתית. אני פותחת את המעטפה ומוצאת בה חוברת של רישומי בנק ובה עשרות רכישות של מניות. כאשר אני מסתכלת על דך הסיכום של התיק אני נדהמת למראה המספר שרשום בו. אני אפילו לא יכולה לדמיין את שוויו היום עשר שנים אחרי.
"אווה," אני אומרת, "את זוכרת שישבנו ורקמנו חלומות בקשר לחווה. על הבית שנבנה, שנגדיל את האורווה ועל בית הספר לרכיבה והכל?"
"כן," היא אומרת לי.
"אמא שלי דאגה להגשים לנו את החלומות שלנו," אני אומרת ומגישה לה את האישור מהבנק.
"אבל מילה, זה הכסף שלך, אני לא יכולה לקחת אותו ממך," אומרת לי אווה.
"אבל אווה," אני אומרת. אבל אווה מסרבת לקחת אותו ממני. "יש לי מיליון סיבות מדוע את כן צריכה לקחת," אני מתחננת בפניה, אך היא בשלה.
אני מחזיקה את הניירת ותוהה מה אעשה בה.
"אווה הפסטה מתקררת," מעיר אותי ליאו ממחשבותיי.
אני מניחה את התיק בצד ומתנפלת בתאבון רב על מנת הפסטה המשובחת. רק עכשיו קולטת כמה אני רעבה.
בר אבידן©
מאמינה באהבה.
כל הזכויות שמורות