בר אבידן -מאמינה באהבה

אוליבר

"מה עובר עליך אוליבר, זאת סתם אחת שעובדת פה. אני בטוח שאם תרצה אותה היא תתמסר לך בקלות."

"אתה מכיר אותה?" אני שואל אותו ומביט בו במבט מאד לא מרוצה.

"אני לא מבין מה עובר עליך," הוא עונה לו והכעס ניכר בקולו.

"זה בדיוק העניין. שאתה לא. תתפלא שהיא, שלא ראתה אותי מעולם, הצליחה לראות אותי בדיוק כפי שאני, ולדייק במילותייה איך אני מרגיש. היא, שהיא סתם אחת שעובדת פה," אני אומר לו בציניות.

"אני ממש לא מבין אותך," הוא עונה לי נעלב, "כל צעירי העיר ניו יורק וסביבתה באים לחגוג לך יום הולדת. על מה בדיוק אתה מתלונן?"

"בוא ננתח את דבריך. הם באים לחגוג לי או באים למסיבה על יאכטה מפוארת של יורש המיליונים? ואתה, שבאת לחגוג לי יום הולדת הבאת לי מתנה? היום יום הולדתי לא כן?" אני שואל ומביט בו בריכוז.

"נו באמת אוליבר. אתה בן שלושים. אנשים בגילנו חוגגים במסיבות, לא עם בלונים ועוגה עם נרות. זה מתאים יותר לחגיגה בחיק המשפחה," הוא עונה.

"נכון," אני עונה לו, "רק שלי אין משפחה."

"ומה היא הציעה לך, שאתה כך מתנפל עליי?" הוא שואל.

"הציעה? היא לא הציעה כלום. היא לפחות לא מעמידה פנים שהיא כאן כדי לחגוג לי ולא כי זאת אחת המסיבות השוות בעיר."

אני פונה ממנו, יורד למטה ומשאיר אותו להרהר בדבריי.

אני מחפש אותה בין כל התחנות. אני מתקשה כיוון שבינתיים התחיל הסיפון להתמלא באורחים.

אם להוכיח את צידקת דבריי, אני מרגיש שאני רק תפאורה פה.

אני מרגיש יד אוחזת בזרועי ורוצה לנער אותה ממני כאשר אני מבחין שזאת היא.

"אני מקווה שהבאת איתך חליפה," היא אומרת לי.

"כן," אני מפטיר בחוסר רצון.

"אני מבקשת שתלך להחליף בגדים," היא אומרת.

"אני לא מדהים בעינייך כך?" אני שואל אותה בציניות. 'אז גם היא כזאת?' אני חושב בליבי.

"המסיבה הזאת היא לא עבורי. גם אם היית לובש חולצת טריקו היא הייתה מחמיאה לך. זאת התדמית שלך שעליך לתחזק כעת," היא אומרת.

"אז תלבישי אותי אם את דואגת לתדמית שלי," אני מתגרה בה.

"הדבר האחרון שאני צריכה וגם אתה שמישהו יחשוד שאנחנו עושים משהו. אני אמתין לך פה," היא אומרת.

אני רוצה לשאול אותה האם זה כל כך גרוע ששמה יקשר לשלי, אבל אני מבין למה היא מתכוונת.

אני יורד לתאי, מחליף את בגדיי, דואג להראות במיטבי, ועולה חזרה.

"כך בדיוק," היא אומרת לי, "אתה נראה נפלא. אני יודעת מה אתה רוצה לאמר, אבל לפעמים בחיים צריך לשחק את המשחק."

"אני לא רוצה לצאת ללב ים. אני מבקש שהמסיבה תערך כשהמדיסון עוגנת. מצידי שהמסיבה תערך עד הבוקר, אבל אני לא מתכוון שתמשך כל סוף השבוע," אני משתף אותה בהרגשתי.

"לך תרגש את כולם ואני אדאג למה שבקשת," היא אומרת לי.

"לא אמרתי לי מה שמך," אני אומר.

"אלסקה…כן סיפור מיוחד במינו," היא צוחקת.

אלסקה

"למה אנחנו לא יוצאים ללב ים?" שואלת אותי בחורה יפיפיה בטון לא מרוצה. היא לבושה בשמלת ערב בעלת מחשוף עמוק שלא משאיר הרבה מקום לדימיון, וכל דבר בה זועק עושר.

"אוליבר מתחשב בכך שיש בין חבריו כאלה שסובלים ממחלת ים. המזנונים עמוסים באוכל והוא רוצה שכולם יוכלו להנות ממה שבחר עבורם.

את מוזמנת לבר. יש לנו הלילה קוקטלים מיוחדים במינם. בסופו של דבר לא כל יום מתחיל אדם עשור חדש."

בזמן שכולם עסוקים באוכל אני קולטת את מבטו של אוליבר מקובע עליי.

אני ניגשת אליו. "אתה מרוצה מהמסיבה?"

"אני מלא התפעלות מאיך שאת מארחת את האורחים. חיוך מיליון הדולר שלך מכסה על מה שאת חושבת עליהם באמת.  את לא אוהבת אנשים עשירים. מה זה אומר לגביי?"

אני מופתעת מהשאלה.

אני בוררת את מילותיי ומתחילה להתרחק בתקווה שהוא יבוא אחריי. הוא קולט אותי והולך בעקבותיי לירכתיי היאכטה.

"העובדה שאני באה מבית חסר כל לא גרם לי לשנוא אנשים עשירים. זה לגמרי תלוי מיהם. קל לי יותר, מאחר שאני לא מתבוססת בביצה שלכם לראות את הדברים באור שונה.

אני לא מעריכה אנשים שנולדו בבית עשיר וחושבים שרק בגלל זה מגיעות להם מחיאות כפיים והם ראויים להערצה."

"גם אני אחד מהם," הוא בוחן אותי.

"אתה לא. אתה עובד לשמר את מה שהשאירו לך הוריך. יש לי גם הרגשה שגם לו היו בחיים, אתה לא היית כמו אלה שחוגגים פה," אני מביעה את דעתי.

"למה את חושבת?" הוא שואל.

"היה לך קשה ללבוש את החליפה היום. אני מניחה שאין לך ברירה ביום יום להתלבש בצורה יצוגית, אבל מרגיש לי שהיית מעדיף אחרת.

אז נכון שלבשת סוודר מפנק של מיו מילאן , אבל זה רק בגלל שיש לך טעם מעולה בבגדים, לא כי יש לך צורך להפגין את עושרך."

"את חושבת שזה באמת מי שאני, או זה מה שנוח לך לחשוב?" הוא שואל.

"ברגע זה, מהאופן המזלזל ששאלת אותי את השאלה הזאת, אני מבינה שטעיתי. אני והפה הגדול שלי. אני מתנצלת מר מדיסון," אני אומרת ופונה במהירות לחזור לצוות שלי.

הוא זריז ממני ומונע ממני ללכת.

"לא התכוונתי לפגוע בך. אני מתנצל," הוא אומר לי.

"אני מניחה שמעולם לא נפגשת עם אישה עניה, בת לאם חד הורית. אני כלום, אל תתייחס אליי," אני מראה לו את עלבוני.

"אלסקה, אל תדברי כך. את לא מבינה כמה אני זקוק למילים שלך. אני חשוף בפנייך, את רואה אותי כפי שאיש לא רואה אותי. אני זקוק לשמוע ממך שאת חושבת שאני לא כמו כולם. אין לך מושג כמה אני מסכים עם כל מילה שאמרת," הוא אומר לי.

"אתה יודע, זה שאין לי כלום בעולם לא עושה אותי חסרת רגשות. למה אתה חושב שאני מחייכת אם לא כדי לכסות על מה שאני מרגישה מול הזלזול של האנשים כשהם מביטים עליי.

האם אני פחות חכמה או פחות יפה ממי שנולדה עם כפית של זהב בפה? אני יודעת שלא."

"את האישה הכי מדהימה שהיכרתי, ואני עדיין לא יודע עלייך כלום," הוא אומר לי. עיניו חודרות עמוק לתוך עיניי ועושות לי מהפיכה גדולה בבטן.

הוא מושיט לי יד ומוביל אותי לסיפון העליון. "תראי אותם," הוא מצביע על האנשים שצובאים על השולחנות העמוסים אוכל.

אני רואה שדייב שממונה על צליית הבשרים, מרים עיניו וקולט אותנו עומדים על הסיפון העליון. אני מרימה מולו את אגודלי ומסמנת לו שאני י מרוצה מתיפקודו. הוא מחייך אליי ונד בראשו לאות תודה.

הכל מתנהל בדיוק של שעון שוויצרי. בחצות בדיוק מתחילה מוסיקה לריקודים. אוליבר עדיין צופה איתי מהסיפון העליון על מה שנעשה למטה.

"תרקדי איתי?" הוא מבקש.

כל כך הייתי רוצה להענות לו, אבל אני חייבת לזכור מה תפקידי כאן.

"תחזור למסיבה שלך," אני אומרת לו וממהרת לרדת חזרה ולעמוד ליד הצוות שלי.

אני מעמידה פנים שאני מתעניינת במה שקורה במזנונים. אני מרגישה את העיניים של אוליבר נעוצות בי ויודעת שאסור לי להראות לו שאני מרגישה אותו.

'הוא ואת שני עולמים שונים,' אני משננת במוחי כמו מנטרה.

אני מודה על כך שלא הקשבתי להוראות שנתנה לי קלודיה, והגדלתי את הכמויות של האוכל שהזמנתי.

היא יודעת להשיג עבודות, בעיקר כשהיום הלקוחות מגיעים אליה בגלל השם שבנתה, אבל אין לה טיפת הבנה במה שקשור בתכנון ארועים.

הכמויות של אוכל שמעמיסים האורחים על צלחותיהם היא עצומה. מה שמוציא אותי מדעתי, שהם לא מסיימים את המנות ולא מעט נזרק לפח.

"לא אכלת כלום," אני שומעת את אוליבר. אני לא יודעת אל מי הוא מדבר ומתעלמת. הוא כנראה מבין זאת. "אני מדבר אלייך אלסקה."

"ואתה?" אני עונה לו בלי לחשוב.

"אין לי חשק לאכול, למרות שהאוכל מריח נפלא," הוא עונה.

"אני לא נוהגת לאכול בארועים שאני מפיקה," אני עונה לו.

"את על המדיסון כבר מעל שתים עשרה שעות. תאכלי משהו," הוא אומר הפעם בטון מצווה.

אני מבינה כבר שהוא לא ירפה ממני ולוקחת קערית של פירות חתוכים ומכרסמת ממנה לאט.

אני מרימה עיניי ונתקלה במבטו. הוא נד בראשו מרוצה וחוזר לחבריו.

חמש וחצי בבוקר

האורחים מתחילים להתפזר ורק קומץ חברים נשאר עם אוליבר.

"אתם יכולים להתחיל לאסוף את הציוד. נשאיר פה רק שולחן אחד ארוך ערוך לארוחת בוקר," אני אומרת לצוות שלי.

"מי שרוצה ללכת יכול אחרי שישאיר את העמדה שלו נקייה כפי שאני אוהבת."

אני ניגשת לאוליבר. "נהנית מהמסיבה?" אני שואלת אותו.

"נראה שכולם נהנו וזה מה שחשוב," הוא עונה לי בקול חסר רגש.

"רציתי להציע לך להגיש לכם ארוחת בוקר. פנקייק, פראנץ' טוסט, חביתות," אני מפרטת וממתינה לתשובה.

"זה יכול להיות נחמד," הוא עונה לי.

אני חוזרת לצוות שלי ורואה שהם באמצע הניקיון. ערימות של שקיות זבל שחורות נערמות ליד המדרגות, ואחד מהם לוקח אותם לפחי הזבל הגדולים במעגן.

אני מזמינה את סימור שיבוא לאסוף אותי. בעודי ממתינה אני מתקשרת למארק בעל המסעדה ממנה אני מזמינה את ארוחות הבוקר.

"אני מצטערת שאני מתקשרת בהתראה כל כך קצרה. אני בארוע שלא חשבתי שעדיין ימשך," אני מתחילה להתנצל.

"את יודעת שבשבילך אעשה הכל," הוא עונה לי, "את הנסיכה שלי. את תמיד דואגת לי ללקוחות חדשים. עכשיו ספרי לי מה את צריכה ממני."

"אני על המדיסון שעוגנת בנמל. יש לי הייתי אומרת כעשרים גברים על הסיפון. אני זקוקה לארוחות בוקר עבורם. וכיוון שזאת אני, " אני מנצלת את המילים שלו, "אני מבקשת סירופ מייפל, ממרח שוקולד אגוזים, פירות יער וקצפת בנדיבות."

"אני אכין לך ארבעים מנות. על התשלום כבר נסתדר. עדיף שיהיו יותר מנות כיוון שההכנה לא נעשית במקום," הוא אומר.

"מתי זה יהיה מוכן?" אני שואלת.

"חצי שעה והכל ארוז בשבילך. את הראשונה שלי הבוקר ותראי איך הוא מתחיל בזכותך," הוא אומר.

"אם כך נתראה בקרוב," אני אומרת לו ויורדת לקראת סימור שאמור להגיע כל רגע.

אוליבר

אני מנצל רגע שחבריי עסוקים והולך לחפש את אלסקה. היא לא נמצאת בשום מקום.

אני רואה שהצוות שלה עסוק בארגון המקום, ואין כמעט זכר למזנון העשיר שהיה פה.

הם עובדים ביעילות רבה. אחד אוסף את האשפה, האחר מפנה אותה, אחת מנקה את השולחנות, אחר מקפל את הציוד ומניח אותו סמוך למדרגות היציאה.

הכל נעשה בשקט, כמעט ללא דיבורים. ואז הם מבחינים בי. "רצית משהו מר מדיסון?" שואל אותי אחד העובדים.

"אלסקה עזבה? רציתי לסגור איתה את החשבון," אני אומר את הדבר הראשון שעולה לי בראש.

"היא אמורה לחזור. היא הלכה להביא את ארוחת הבוקר," הוא עונה לי, "אנחנו מנקים ומארגנים שולחן עבורכם.

אלסקה אמרה שבזמן שתשבו לאכול נוכל לנקות את הסיפונים. אני מבטיח לך שעד שתסיימו לאכול היאכטה כולה תהיה מבריקה."

אני מודה להם ועולה לסיפון העליון. אני רוצה קצת שקט, אני זקוק להיות קצת לבד. אני חושב על אלסקה שחושבת על כל פרט. היא לרגע לא מתלוננת על כך שהאורחים שלי התעלמו מהפחים שפוזרו בכל פינה והשאירו את הצלחות בכל מקום. האם בביתם הם נוהגים כך? אני בספק. 'אנשי המעמד העליון,' אני חושב בלעג.

אני מבחין במונית שדוהרת לכיוון המדיסון. כאשר הנהג עוצר, יורדים מהסיפון שלושה גברים וניגשים לקחת את הצידניות המכילות את ארוחת הבוקר.

הם מחליפים מילים ספורות עם אלסקה שאוחזת בידה קופסה גדולה.   

אני יורד בדיוק בזמן שחבריי ממהרים להתיישב ליד השולחן. אני חושב לעצמי האם היו שמים לב אם הייתי נשאר למעלה.

 ארוחת הבוקר מוגשת על ידי שני מלצרים שממלאים את הצלחות ומוסיפים עליהם תוספת כבקשתו של כל אחד.

ריח של קפה טרי נישא באוויר, וקנקני מיץ תפוזים שנסחטו במקום מונחים על השולחן.

אלסקה מעיפה מבט מהיר על הנעשה ופונה חזרה לירכתיי היאכטה.

את ארוחת הבוקר אני אוכל בתיאבון רב אחרי שכמעט לא טעמתי כלום במשך הלילה.

בסיום הארוחה נפרדים חבריי ממני, הצוות מנקה אחריהם בזריזות ואין עוד זכר למה שהיה פה בלילה, פרט למנורות המקשטות את היאכטה, והן כבויות כעת משעלה השחר.

היאכטה מתרוקנת במהירות ואני נשאר רק עם פול הסקיפר שלי ועוד שני אנשי צוות.

אני עולה לסיפון העליון. חיוך גדול עולה על פניי כשאני רואה את אלסקה יושבת על אחד המזרונים, ספר שמוט על ברכיה, ועיניה שעליהן משקפי קריאה, עצומות. סוף סוף היא נרדמה.

אני מסיר בזהירות את המשקפיים, מוריד את הספר מברכיה, מביא שמיכה ומכסה אותה. אני מתיישב לידה ועוצם עיניים. עייפות גדולה נופלת עליי.

אני שומע אותה ממלמלת משהו ופוקח את עיניי. היא ישנה וכנראה חולמת.

אני משכיב אותה על המזרון, ונשכב לידה. זרועותיי עוטפות אותה ואני נושם את הריח שלה לתוכי.

היא ממשיכה למלמל, ואני מתלבט האם להעיר אותה או לתת לה להמשיך לישון.

פתאום היא מתמתחת וידה נוגע בלחי. היא מתעוררת בבהלה.  "נרדמתי? איזה בושה. איפה כולם?"

"זה רק את ואני והצוות," אני עונה לה.

"אני חייבת לקום," היא אומרת, קופצת ממקומה, ומתחילה לרדת למטה. "אני מריחה קפה. אני מקווה שנשאר בשבילי," היא אומרת.

"שבת היום. לא ישנת שני לילות רצופים, לאן את ממהרת, יש מי שמחכה לך בבית?" אני שואל.

"מיס פיליפס אולי, בעלת הדירה בה אני שוכרת חדר," היא צוחקת.  "להכין לך קפה?"  

"אני אשמח," אני עונה לה למרות ששתיתי כבר.

"אני מניחה שהם השאירו את החלב במקרר," היא אומרת לי.

"תמזגי את הקפה ואני אביא את החלב," אני אומר לה וניגש למקרר.

אני פותח אותו ורואה בו את הקופסה שהחזיקה אלסקה כשהגיעה חזרה עם ארוחת הבוקר. שמה נרשם בעט ולצידו ציור של פרח.

אני לא מתאפק ומציץ לתוכה.

אני מביט בעוגה ונחנק מדמעות.

"הכל בסדר?" שואלת אלסקה שבאה אליי עם שתי כוסות קפה שאדים עולים מהם.

"את המתנה הכי יפה שקיבלתי ליום הולדתי," אני אומר לה.

"לא אכלתם את העוגה. הייתי בטוחה שהיא הוגשה לכם בארוחת הבוקר," היא אומרת בהתנצלות.

"היום הוא יום הולדתי. לא זכיתי לחגוג אותו עם עוגה כל כך הרבה שנים. את אלסקה היחידה שחשבת להביא לי אחת. אף אחד מחבריי, אף אחת מהנשים שמחפשות את קירבתי, אף אחד מבני משפחתי, רק את.

אני יודע שאני כבר בן שלושים, ואולי זה טיפשי,  אבל בשבילי זה שווה מכל דבר שקיבלתי אי פעם."

"אני מבינה אותך, ולכן היה לי חשוב שתהיה לך עוגת יום הולדת. אני לא זוכרת מתי לי הייתה," היא אומרת לי בשקט, כמעט בלחש.

"זה לא יקרה יותר," אני אומר לה ומחבק אותה חזק.

"חשבתי לצאת להפלגה, אבל יש משהו שיותר דחוף לי פתאום. אני רוצה שתבואי איתי."

אני סוגר את המכסה של העוגה ולוקח אותה איתי. "תודה חברים. סיימנו להיום," אני אומר לפול ואנשי הצוות. הם מביטים בי מופתעים. "אם בא לכם אתם יכולים לצאת בלעדיי."

אני רואה שהם נבוכים וחושבים מה עליהם לעשות. מעולם לא אישרתי לקחת את המדיסון בלעדיי.

"אני רוצה שתכירי את ההורים שלי," אני אומר לה. היא מביטה בי נבוכה. "עוד מעט תביני."

פעם ראשונה מאז הבוקר ההוא שיצאתי מבית הוריי ולא שבתי עוד אליו אני מגיע לבית בו גדלתי.

"זה אתה אוליבר?" שואל אותי השומר, "כמה גדלת."

"אני בן שלושים היום," אני עונה לו. אני כמובן לא אומר לו שגם עליו השנים ניכרות.

אני מחנה בחניה מספר אחת. החניה של אבי.

אני מרגיש שהרגליים בקושי נושאות אותי. אני אוחז בידה של אלסקה כדי לשאוב ממנה כוח. היא הולכת לידי בשתיקה.

אני מוריד את השרשרת שעל צווארי ועליה המפתח.

לא הייתי מסוגל לעשות זאת אם לא הייתי ההסדר שיש לי עם הבניין שבו מגיעה פעמיים בשבוע מנקה, מאווררת את הבית, משקה את העציצים, ודואגת לכל מה שצריך.

היד שלי רועדת כאשר אני מכניס את המפתח לדלת. "תנשום," לוחשת לי בקול רועד אלסקה.

אני עדיין מתקשה.

"אולי תקיש על הדלת שיפתחו לך?" היא שואלת ותולה בי מבט שואל.

רק עכשיו אני מבין למה היא כזאת שקטה, שכן אמרתי לה שהיא עומד לפגוש את הוריי. אני יודע שאני חייב לאסוף את עצמי למענה ולכן מכניס שוב את המפתח ופותח את הדלת.

אני נכנס, חולץ את נעלי וניגש לשים אותן בארון במבואה, כאילו לא חלפו חמש עשרה שנה מאז שעשיתי זאת לאחרונה. היא עושה כמוני ומביטה על ארון הנעליים הריק.

"אני לא מבינה," היא ממלמלת.

"אני מצטער," אני אומר לה ומוביל אותה לחדר האירוח הגדול. על הקיר מעל האח תלויה תמונתם של הוריי שצויירה בידי אמן מוכשר.

"זה אתם שלחתם לי אותה, נכון?" אני אומר וכבר לא מנסה לעצור בעד דמעותיי, דמעות ששרפו בתוכי כל אותן שנים.

"אלה הוריי," אני אומר לאלסקה, "בזכותם אני מי שאני, בזכותם יש לי את מה שיש לי.

זהו בית ילדותי. מכאן יצאו הוריי לטיסה הגורלית, לכאן לא שבתי עד היום אפילו פעם אחת."

"הבית נראה כל כך נקי, מריח טוב, אפילו הפרחים בעציצים פורחים. איך זה יתכן?" היא שואלת.

"ידעתי שיום אחד אחזור לפה, רק לא ידעתי מתי. השנים חלפו ולא היה לי הכח הנפשי להתמודד עם מה שקרה. דאגתי שהבית יתוחזק כל הזמן כאילו שהם פה, כאילו שאני פה," אני מסביר לה.

אני רוצה להראות לה את החדר בו גדלתי ורואה שהיא עומדת נטועה מול התמונה.

"נעים להכירכם, אני אלסקה," אומרת אלסקה, "יש לכם בן מקסים. בחלומות הכי יפים שלי לא יכולתי לחלום שאפגוש גבר כמוהו. אתם בטח מאד גאים במי שהפך להיות.

אנחנו באים מעולמות שונים, אבל נראה לי שלא מפריע לו מאיפה באתי, כשם שאני רואה רק את הגבר שהוא באמת בלי כל התפאורה מסביב.

תמיד תעבתי אנשים עשירים, התרחקתי מהם כמו מאש. אוליבר הראה לי שטעיתי. שלא כולם כמוהו."

"על מי את מדברת?" אני שואל אותה.

"על האיש שבגללו נקראתי אלסקה.  הוא גר באלסקה, והוא עשיר מאד.  הוא עזב את אימי ודן אותה לחיי עוני. היא סרבה להתחתן או לקיים מערכת זוגית כי האמינה שהוא יחזור אליה.

היא סיפרה לי כשגילתה שהיא בהיריון, למרות שלא ידעה ממי, החליטה להמשיך אותו כי ידעה שלא תנשא לאיש מלבדו."

 "ומה איתך?" הוא שואל, "היית במערכת יחסים רצינית?"

"מתי?" היא צוחקת, "מה יש בי פרט לחיוך שמכסה על הכל?"

"איך את לא רואה שיש בך כל מה שגבר רוצה?" הוא שואל בפליאה.

"כן, את הגוף שלי רצו רבים. אני לא אומרת שלא התנסיתי, אבל שום דבר לא היה לאורך זמן. איש לא חשב ששווה להשקיע בי כשאני עובדת שעות ארוכות כל כך."

"אם תתני לי, כל זה ישתנה," אני אומר לה.

*

חודשיים עברו

שבת בבוקר.

אני קם מהמיטה, אלסקה כבר לא כאן.

אני עולה לקומה העליונה. על כן הציור אני רואה שאלסקה סיימה את הציור שעליו עבדה בימים האחרונים. הוא מעלה חיוך על פניי. הצבעים בהם היא משתמשת הם תמיד שמחים ורגועים כמוה.

אני מבחין בה יושבת עם חלוק משי קצר, רגליה מסוקלות על הכיסא וכולה שקועה בספר.

אני מביט בה באהבה. השמש שזרחה לא מזמן שולחת קרן וגורמת לטבעת היהלום שעל אצבעה לצייר קשת של צבעים על הקיר ממול.

"את העולם שלי," אני לוחש לאוזנה והחיוך שלה אליי מאיר לי את היום.