בר אבידן -מאמינה באהבה

מתיאו סבסטיאן

בימי הקיץ השמש שוקעת אחרי השעה תשע ולכן זה טבעי שכולם מסתובבים בבגדי ים.

אני מוריד את החולצה שלי, חושף את הגוף השרירי שלי, תוצאה של האימונים האובססיביים שלי כל בוקר. אני רואה מיד את הבנות  מסתכלות עליי בהתלהבות. אני לא אוהב בגדי ים צמודים. הם מזכירים לי חשפנים. ולמרות שאני לובש בגד ים שנראה כמו מכנס, אני רואה אותן מריירות על גופי ולא מנסות להסתיר זאת.

פתאום משום מקום הסקיפר בא ומתנפל על נלה. היא לא נבהלת ועונה לו בקור רוח אבל הטון שנישא באוויר גורם לי להידרך.

אני לא שם לב שאני עומד עם אגרופים קפוצים, אבל המבט שלה על ידיי מפנה את תשומת ליבי לכך. אני נושם ומרפה מייד את גופי. הדבר האחרון שאני רוצה הוא לעשות עליה רושם שאני כמו סטפאנו. למה זה בעצם חשוב לי?

היא פונה ממני והולכת לרקוד עם חברותיה, לא מעיפה לעברי מבט נוסף. אמנם היא גם לא מסתכלת לעבר הגברים האחרים, אבל זה לא מקל על מה שאני מרגיש.   הבנות רוקדות ביחד כאילו רק הן קיימות. המוסיקה קצבית והיא גורמת לה להוריד את השמלה ולהישאר רק בבגד ים. אמנם הוא שלם אבל הפתחים שלו בהחלט מדגישים את רגליה הארוכות ואת החזה היפה שלה.  אני תופס את עצמי מדמיין אותי מערסל אותו בכפות ידיי. מבטיי נודדים לכל פינה נסתרת בגופה ואני מרגיש שנעשה לי חם. אם לא אעשה משהו לקרר את עצמי אמצא את עצמי במצב מביך כאשר זקפתי תהיה גלויה לכל.

"אתם באים לשחות," אני שואל את חבריי, אבל הם עסוקים בלבהות בבנות. רק ג'יימי מצטרף אליי.

אני קופץ למים הקרים. ההשפעה היא מיידית וכל גופי מתכווץ מהקור. אנחנו מתחרים בינינו. המים אמנם משקיטים לי את הגוף ואת הבעירה שהציתה את כולי רק מלחשוב עליה, אבל הם אינם מצליחים לשטוף את המחשבות שלי עליה. אני חסר מנוחה וחוזר חזרה לספינה.  

היא עדיין עם החברות שלה. ולא נראה שהיא לא מגלה עניין בגברים מסביב.

כבר מאוחר וזמן הדלקת הגריל הגיע. ניחוח הבשר נישא באוויר כשהוא נצלה על האש. כולם מצטופפים על הסיפון ושוב שקט מסביב. גם הדיבורים נעשים שקטים יותר.

אני רואה את סטפאנו מביט בה כל הזמן. היא מצידה לא מזכה אותו במבט מיותר. "את מתחמקת ממני," הוא מסנן לעברה.

"מתחמקת? ולמה יש לי להתחמק ממך. אני מבלה עם החברות שלי," היא עונה לו.

"את יודעת שאני זקוק לך," הוא עונה לה. הוא לא רואה איש מלבדה, ולא שם לב לכך שאחרים יכולים לשמוע אותו גם.

"כבר דיברנו על זה. אינך זקוק לי יותר," היא עונה לו. אני עוקב אחרי מבטיה. אין בהם שום דבר פרט למבט רגיל. אני נזכר במבט שלה בשעה שהיא הסתכלה לתוך עיניי. הוא היה שונה. אני יודע שאני לא מדמיין. היה בו משהו שאני לא יכול להגדיר לעצמי. אני יודע שגם האופן שהסתכלתי עליה היה שונה מהאופן שאני מסתכל על נשים. הרגיש לי, לא יודע להגדיר זאת, אולי כאילו הגעתי למקום מוכר ועדיין לא מפוענח.

פתאום היא קמה. מעיפה אליי מבט ראשון מאז שדיברנו קודם. אני רואה שעיניה עצובות.

"לילה טובים חברים," היא אומרת ואחריה קמות עוד שתי חברות שלה. היא פונה לעבר המדרגות שיורדות למטה. חבל מונע את הירידה למדרגות ושלט: "הכניסה אסורה."

כולם עוקבים במבטם אחריה. "זה ספינה של המשפחה שלה," פולטת מישהי, "מותר לה להסתובב איפה שבא לה."

שעה ארוכה אני נשאר על הסיפון. הנשים נאספות סביבנו, מנסות למשוך את תשומת ליבי. "אתה רוצה ללכת לטייל בסיפון העליון," פונה אליי אחת הבלונדיניות שלבושה בביקיני זעיר שבקושי מסתיר את מה שחנן אותה הטבע. בכל יום אחר הייתי נעתר ברצון.

אני חושב שלו הייתה נלה מופיעה למולי לבושה לחלוטין היא הייתה מרגשת אותי יותר ממנה. מה עובר עליי? מתי השתנתי ככה? אין לי ממש סיבה לחשוב עליה. וממתי בכלל אני קורא למישהי בייבי גירל?

אני עוצם עיניי ושוב מופיעה למולי התמונה הנוראית של התאונה והצעקה של אימא: "למה??" אני מרגיש שאני לא נושם. אני מקווה שאיש לא שמע אותי מדבר מתוך שינה, או גרוע מזה צועק. אני מתעורר כשבאוזניי מהדהדות המילים 'אתה תהייה בסדר.' אני מניח שאלה המילים האחרונות שאמרה לי אימא לפני שנפטרה. אני לא ממש זוכר את מה שקרה מאז הצעקה הזו של אימא. הדקות האלה אבדו לי.

אני קם ועולה לסיפון העליון. זוגות מתמזמזים בכל פינה. זה מחזיר אותי לכיסא ואני שוקע שוב בשינה.

*

השמש זורחת בבוקר לפני השעה שש. מראה הזריחה מעל האוקיינוס הוא מראה קסום במיוחד. קרני השמש משמשות כמכחול הצובע את המים בצבעים חמים.

למרות השעה המוקדמת כולם כבר ערים והמזנון מתמלא באוכל.

אי אפשר לפספס את הקולות שבוקעים מבטן הספינה בזמן שהבנות עולות למעלה. תחילה שתי החברות של נלה ולבסוף היא. הפעם היא מופיעה בביקיני לבן והיא נראית מושלמת. הן עוברות אותנו בריצה וקופצות ראש למים. הן מתחרות ביניהן, אבל אין ספק שהביקיני הלבן משיג את שתיהן. הן שוחות שעה ארוכה ורק אז עולות חזרה לסיפון וניגשות לקחת לעצמן צלחת.

נלה לא מסתכלת עליי אבל באה ומתיישבת על הריצפה סמוך לכיסא שלי. היא אוכלת את האוכל בשתיקה וקמה להניח את הצלחת חזרה. כל אותו הזמן לא נאמרת מילה בינינו.  

היא חוזרת אחרי כמה זמן עם קנקנן מלא בקפה. היא מביטה בכוס שאני אוחז, כוס שהובאה לי על ידי אחת הבלונדיניות שמחפשת נואשות את קרבתי. אני מישיר מבט אליה, אבל היא מסיטה מבטה ממני וממשיכה להציע מהקפה לאחרים.

כאשר מסתיים סבב השתיה, מופעלת מערכת השמע והבנות קמות ומתחילות להתאמן לצלילי המוסיקה. אין ספק שהיא מתעלמת ממני כעת במכוון. אני כועס על עצמי שפיספסתי את ההזדמנות.

אני נושם עמוק והולך לאורך המעקה. אני לא מבין מדוע אני מגיב כך אליה. האם נפגעה גבריותי בשל העובדה שהיא לא התעלפה למראי כמו הנשים האחרות? ממש לא. יש בה משהו שמשקיט אותי כשאני לידה. כאילו שידה נוגעת בליבי, ועם זאת באיזו שהוא רגע היא שולחת אותי לאחרות. למה?

אני מתבונן במים ונזכר במילים שלה שאומרות לי תקשיב למה שהמים אומרים לך. אני עוצם עיניים ומקשיב לאדוות הקטנות של הגלים. קולן השקט נלחש על פני המים במין שירה מיוחדת ומרגיעה.

מתוך כל זה אני שומע את קולה של נלה שמדברת בטלפון. "אני לא מבינה למה מצפים ממני? בסך הכל פעם אחת יצאתי לסופ"ש עם חברים על הג'יין. אנחנו במים מה אני אמורה לעשות, לקפוץ למים ולשחות לחוף?"

היא שותקת ומקשיבה. היא רחוקה ממני ואינני שומע את מה שנאמר לה.

"רק בשישי בבוקר הזעקת אותי. את זוכרת מה אמרתי לי? שאני צריכה להתחיל לחיות את חיי. אז זהו חייתי יום אחד ועכשיו שוב הכל על הכתפיים שלי? זה חייב להיפסק. אני בת עשרים וארבע.  זה מדהים איך כל פעם שאני יוצאת זה קורה. אל תגידי לי שזה צירוף מקרים. "

ואז משתרר שקט מעיק. כעבור כמה דקות אני שומע אותה רצה למטה במדרגות. אני מציץ לעבר רחבת הריקודים היא שוב רוקדת כאילו לא נאמר דבר.

אני ניגש לבר ומזרים לגופי כוסית. היא מחממת ומקררת אותי בו זמנית. אני משתדל לא להסתכל עליה רוקדת. זה מדהים איך אחרות לבושות פחות ממנה, רוקדות בצורה שלא מסתירה את הכוונה שלהן, וזה לא גורם לי להשהות עליהן מבט.

שעה ארוכה אני מעמיד פנים שאני לא באמת מסתכל עליה. סטאפנו בא לבחון אותי מקרוב, וכדי להסיח את דעתו אני מפטפט משהו על הבלונדינית עם הביקיני הוורוד.

מישהי מהבנות ניגשת לדיג'יי ונראה שהיא מבקשת להחליף את המוסיקה למוסיקה שקטה, מוסיקה שמתאימה יותר לריקודי זוגות. אני לא נוהג לרקוד במסיבות, ולמרות זאת אני רואה את מבטי הנשים מופנים אליי. אני לעומתן רואה רק אותה. אני ממהר לעברה אבל מישהו מקדים אותי.

הוא מזמין אותה לרקוד אבל היא מהנהנת בראשה לשלילה. "אני לא רוקדת," היא אומרת לו, "רק עם הבנות." הוא זז ממנה מאוכזב, אבל אותי זה לא מרתיע.

"בואי לרקוד איתי בייבי גירל," אני אומר לה להפתעתה.

"לא שיערתי לעצמי שאתה אוהב לרוקד," היא אומרת לי.

"רק איתך" אני עונה לה. המבט בעיניה מראה לי שהיא איננה יודעת האם להאמין לי או לא. "אני לעולם לא אשקר לך. מבטיח לך," אני חוזר על המילים שאמרה לי ומתכוון לכך.

היא לא בטוחה, אבל באה לרקוד איתי.

נלה מונטגומרי

מתיאו מוביל אותי בין מעגל הרוקדים. מגעו כל כך נעים לי. אין בי שום פחד. אני יודעת שהוא משחק עם נשים, אבל לא נראה לי שעליי הוא מנסה לעשות רושם. משום מה נראה לי שבאמת הוא רק רוצה לרקוד. הוא מקפיד לשמור על מרחק מסוים בינינו, למרות שהוא חורך אותי במבטיו. אני מרגישה את האש יוצאת ממנו אליי ועדיין אני לא נרתעת ממנו. אין בו דבר שיזכיר לי את הלילה הנורא ההוא.

הלב שלי נרגע. יש במתיאו משהו שאני לא יכולה להסביר אותו. אני נמשכת אליו בטירוף. עם זאת אני יודעת שזה מעבר למשיכה של אישה לגבר מרשים.  זה לא השרירים המטופחים שלו, או העוצמה שהוא מקרין יש בו משהו שמרווה את געגועיי למשהו שאני לא מבינה אותו. שמישהו יסביר לי. אני משתגעת!

אני מביטה על פניו. הן שלוות כאילו הוריד את המגננות שלו, את המסכות של גבר אלפא שמחפש לראות את ההשפעה שלו על נשים. יש משהו חשוף במבט שלו. אני מרגישה שאני נעטפת בשלווה שלו. האבנים הכבדות שבניתי סביב ליבי מתחילות לזוז. זה כואב אבל עם זאת מאפשר לי לשוב לנשום.

אני מביטה בשפתיים היפות שלו. אני בקושי מתאפקת לא לנשק אותן. רק המחשבה על אותן הנשים הרבות שהוא נישק מחזירה אותי באחת  למציאות. אני שמחה שהשיר נגמר.

"תודה על הריקוד," אני אומרת לו וניתקת ממנו. אני יודעת שהוא מופתע אבל כעת אני צריכה לחשוב רק על הלב שלי שנחשף יותר ממה שאני רוצה.

"נלה, לאן את הולכת?" הוא שואל אותי.

"הבלונדיניות שלך מחכות לך," אני פולטת לעברו וממהרת להתרחק.

"את רצינית?" הוא שואל, אבל אני לא עונה.

אני מתערבבת בין הרוקדים ומקשה עליו ללכת בעקבותיי. אני מסמנת לדי.ג'י להחליף את המוסיקה שוב למוסיקה סוערת אבל הוא זריז ממני קולט אותי מייד.

"את בוחנת את יכולת הריקוד שלי? כי נכונה לך הפתעה. אני רוקד הכל כשאני בחברה הנכונה" אני שומעת את קולו מאחוריי.

"אם כך אתה מוזמן למצוא את החברה הנכונה שלך. אני חושבת שהייתי ברורה," אני עונה לו.

"אם זה מה שאת באמת רוצה," הוא עונה לי.

בזווית עין אני רואה אותו הולך לבר, לוקח בירה ומתיישב ליד חבריו.

הוא יושב באופן מופגן עם הגב אליי ואני מנצלת זאת כדי להתחמק. אני ניגשת לדניס שיושב ליד ההגה למרות שהספינה עוגנת.

"אני מצטער," אומר דניס, "פחדתי שיורידו אותי מההגה. תאמיני לי שזה לא בגלל הכסף, אני מבטיח לך. הייתי זקוק לצאת לים בשביל הנשמה. את מבינה את זה נכון?"

"אני בהחלט יכולה להתחבר לזה," אני עונה לו.

"תודה שלא אמרת כלום על זה שאני אוהב גברים. איש לא יודע," הוא אומר לי.

"זה לא מתפקידי לספר," אני עונה לו.

"אני שמח שדיברנו. הרגשתי ממש לא בנוח אחרי מה שקרה," אומר דניס.

"זה לא אומר שזה בסדר. אתה חייב להקפיד על הנהלים. חבל שישללו לך את הרישיון," אני אומרת לו. בזמן שאני מדברת איתו אני צופה מלמעלה על הנעשה בסיפון מתחתינו. כמה טוב שאני לא  שם. אחת ההבלונדיניות, שאיננה כלל בלונדינית, מתקרבת לעברו של מתיאו. רגע לפני שהיא עומדת לפניו היא מסדרת את בגד הים שלה כך שידגיש את חיטוביה. אין ספק היא אישה יפיפיה. בהחלט אחת כזו שתמצא חן בעיניו. אני מסתובבת. אין לי רצון לצפות בזה.

דניס מחייך. "תראי את זו שם. מנסה למשוך את תשומת ליבו של אחד הגברים והוא מתעלם ממנה. זה לא זה שרקדת איתו?"

אני מתעלמת מדבריו. באתי אליו לקבל מידע לא לחלוק איתו את חיי. בטח לא את סודות הלב שלי.

"מתי חוזרים למעגן?" אני שואלת.

"למה את שואלת?" הוא אומר.

"חברה שלי ביקשה שאשאל בשבילה," אני משקרת לו. עוד שקר נוסף לרשימת שקריי לאחרונה.

"אומר לך את האמת, כל כך רועש פה שבא לי לחזור. בכל מקרה הלילה תעגון שוב הספינה במעגן למרות שהמסיבה תמשך עד מחר בערב," אומר לי דניס.

"אתה יכול לשאול את סטפאנו," אני אומרת לו בטון אדיש כאילו לא בוער לי לרדת כבר מהספינה.

משום מקום מגיע סטאפנו. לפי המבט שלו היה ברור שהוא בא לחפש אחריי.

"הכל בסדר?" הוא שואל.

"ולמה שלא יהיה?" אני עונה לו באותו טון שדיברתי עם דניס, "דניס רצה לדעת אם אני יודעת מתי אתה רוצה לחזור לחוף."

"בדיוק באתי לבקש שנחזור לעגון. הזמנתי מקומות במסעדת הדגים. מחכים לנו שם לארוחת ערב," הוא אומר. אני לא יודעת האם להאמין לו או לא, אבל זה באמת לא חשוב לי.

אני מנצלת רגע שאינם שמים לב אלי וחומקת לאזור הפרטי שלנו בבטן האונייה. אני אורזת את התיק שלי ומחכה. מילה שמבחינה בהעדרי יורדת למטה אליי.

"חשבתי שאמצא אותך פה," היא אומרת לי, "מה קרה?"

אני מושכת בכתפיי.

"זה בגלל מתיאו?" היא אומרת ואני מתפלאת לראות שהיא מכירה אותו. לרגע עוברת בי המחשבה האם גם היא הייתה איתו אבל היא, שמכירה אותי היטב, ממהרת לומר. "אני לא מכירה אותו אישית אבל הוא תמיד הכי מחוזר כאן במסיבות. מה שנשים מוכנות לעשות רק כדי שיסתכל עליהן. הרי ברור שהוא מחפש רק להשתעשע. אבל היום, אני חייבת לומר לך שהיה בו משהו שונה. הוא אף פעם לא רוקד. גם המבטים שלו לעברך לא חמקו מעיניי. את רוצה לשתף אותי במשהו?"

"את יודעת שרק לאחרונה נכנסתי לסצנות של המסיבות בעיר. בסך הכל פגשתי אותו פעם אחת במסיבה הקודמת של סטפאנו. קלטתי אותו מייד. אז לשאלתך אין בינינו כלום," אני עונה לה.

"אני לא בטוחה שהוא יסכים איתך. הוא עמד על המשמר מאז שעלית. כל גבר שהתקרב אלייך הוא נדרך. אני לא מכירה אותו כזה…רכושני" היא אומרת.

אני צוחקת. "רכושני? מה פתאום עלה במוחך הרעיון הזה?"

"זה בסדר אנחנו לא צריכות לדבר על זה," היא עונה לי.

"כל הסיפור הזה בגלל ריקוד אחד שרקדתי איתו? נו באמת מילה," אני עונה לה משתדלת להישמע הכי הקלילה שאפשר. אין לי רצון שתבחין בסערה שעוטפת אותי  למשמע המילים שלה.

"נלה, אף פעם לא העלנו את הנושא הזה מאז הלילה ההוא שסיפרת לי על מה שקרה עם המפלצת. הגבר השולט שניסה להפוך אותך לשלו. אני מכבדת את רצונך לא לדבר על זה יותר, אבל אני עוקבת אחרי ההתנהגות שלך כל הזמן. חשוב לי לדעת שאת בסדר, אני ראיתי אותך מייד אחרי שזה קרה. אומרים שהסנדלר הולך יחף…הבנת נכון? אני יודעת שלא דיברת עם איש על זה."

"ומה כל זה קשור לריקוד האחד שרקדתי?" אני שואלת.

"יש משהו בשפת הגוף שלך שמשתנה ליד מתיאו. את נראית הרבה יותר ניחוחה. זה לא קורה לך הרבה לאחרונה ליד גברים. את תמיד שומרת מרחק," היא עונה לי.

"תודה מילה. אני כל כך עסוקה בשמירה על החומות סביב הלב שלי כשאני בחברה, שלא שמתי לב שאת שומרת עליי," אני אומרת לה ומחבקת אותה.

"נלה, את תמיד עסוקה בלשמור על כולנו. את מאד חשובה לי ואני רוצה לראות אותך מאושרת. רוצה לראות אותך בזוגיות ואני מרגישה שאת מצאת אותה, רק שאת נלחמת בה. גבר לא מסתכל על אישה כפי הוא מסתכל עלייך רק כי הוא רוצה לכבוש אותה לרגע," היא עונה לי.

אני נחנקת. אני מגייסת את כל כוחות המשחק שבי כדי לענות לה. "קראת יותר מידי רומנים רומנטיים," אני אומרת.

"תזכרי את המילים שלי נלה. מתוך ארבעתנו, לשלושתינו יש חבר. ואת שאין לך חבר תתחתני לפני כולנו," אומרת מילה וחיוך של ניצחון על פניה.

"אני מבינה שכשנחזור עליי למהר ולבחור שמלת לבנה," אני אומרת לה.

"למה לחכות?" היא שואלת "אפשר עכשיו."

"שכחת שרק לי יש גישה לטלפון לוויני? אין כאן קליטה במקום בו אנחנו נמצאים בלב ים," אני עונה לה ושתינו פורצות בצחוק עד דמעות שמשחרר את כל הכובד של השיחה הזו.

למרות האווירה הקלילה אני סופרת את הדקות. אני רוצה להגיע כבר לחוף ולנסוע מפה.

מתיאו סבסטיאן

אני מודה שהיא מבלבלת אותי. הלכתי לשבת עם חבריי, הייתי זקוק לפסק זמן הזה כדי לארגן את מחשבותיי.  אני לא רגיל להתמודד כך מול אישה. אני רגיל שהן מחפשות את קירבתי ולא להיפך.

כשפניתי שוב לאחור לחפש אותה בעיניי היא לא הייתה ברחבת הריקודים. כשחזרנו לחוף היא עדיין לא נראתה בשום מקום.  

*

"אני מזמין אתכם לארוחת ערב במסעדת הדגים," אומר סטפאנו . אני מקשיב לדבריו ומחפש אותה. גם כאשר אנחנו יורדים למסעדה אני לא מצליח למצוא אותה.

לבסוף אני מבחין בחברה שלה מילה ובעוד כמה חברות שהיו איתה, אבל איפה היא?

המסעדה צפופה וריח טיגון הדגים לא נעים לי. אני יוצא החוצה להתאוורר.

אני הולך לאורך הטיילת. הים שקט וקרני השמש צובעות את המים בצבעים של שקיעה.

אף פעם לא עישנתי, אבל ברגע זה אני מבין את הצורך של מעשנים להוציא סיגריה כדי להירגע. אני חסר מנוחה ולא יודע איך לשחרר את הר הגעש שמצטבר בתוכי ומאיים להתפרץ.

אני נושם עמוק ופונה חזרה לעבר המסעדה. מול עיני חולף הג'יפ שלה בדהרה, משאיר אחריו ענן אבק, בדיוק באותו אופן שקרה כשהיא הגיעה לכאן ביום שישי.

אני יודע שזה לא ראוי שאסתלק בלי לומר מילה ולכן נכנס למסעדה ויושב עם חבריי זמן מה. כל אותו זמן הרגשות גועים בי. מה את עושה לי נלה? ממתי אני כזה? למה אני לא יכול פשוט לשכוח שהכרתי אותך ולקחת 'בלונדינית' כדברייך ולשכוח מהכל?

*

הלב שלי הולם בפראות. את הדרך חזרה אני עובר בנהיגה מטורפת חסרת אחריות. כאילו גמלה בי ההחלטה שיותר לא ארכב על האופנוע, עכשיו כשהלב שלי נתון לה. לראשונה מזה זמן רב אני מחנה את האופנוע עמוק בתוך המוסך ולא בפתחו כהרגלי.

אני עולה בריצה את המדרגות, וממהר לגשת למחשב שלי. עכשיו כשאני יודע את שמה אני יכול לחפש איך להגיע אליה. להפתעתי די בהקשת שמה "נלה מונטגומרי" כדי שיעלה לי דף שלם ויותר, עם קישור אליה.

אני נכנס לרשת החברתית ומקיש את שמה. תמונתה המחייכת מופיעה מולי. "בייבי גירל" אני לוחש לה.

אני שולח לה מיד הודעה.

מתיאו ס.: נעלמת לי

מתיאו ס. : מקווה שאת בסדר

אני ממתין אבל אין תשובה.

איני יודע למה עזבה בפתאומיות, גם לא יכול לשער מתי תגיע לביתה. האם היא גרה בניו יורק או כאן בלונג איילנד?

אני משאיר את החלון של הצ'אט פתוח. כל פעם שנכנסת לי הודעה אני מתאכזב לראות שהיא לא ממנה. 'כל הבלונדיניות שבעיר כותבות לי רק את לא,' אני מדבר אליה בזמן שאני הולך לקחת בקבוק בירה צונן. אני יוצא לפטיו ויושב עם המחשב לפניי. הצלצולים ממשיכים ואני ממשיך להתאכזב.

"אולי היא רואה את החברות שלי ולכן היא מתעלמת," אני חושב לעצמי.

'את ממש ילדה קטנה,' אני רוטן 'כאילו שהפרופיל שלך לא מלא בגברים שרק מריירים מהתמונות שאת מעלה.'

למחרת לקראת ערב כשעדיין אין תגובה ממנה אני לא מתאפק ושולח לה הודעה.

מתיאו ס.: מתעלמת?

וזה בדיוק מה שהיא עושה. מתעלמת.

אני מתנתק מהצ'אט וחוזר לשגרת חיי. מידי פעם כשנשמע הצלצול של ההודעה אני מעיף מבט אבל לא משקיע בזה מחשבה יתרה.

ואז שלושה ימים אחרי אני מופתע לראות את שמה.

נלה מונטגומרי: לא הייתי פה.

אני מתלבט האם לענות לה מייד או למשוך את הזמן. אני לא מתאפק ושולח הודעה.

מתיאו ס.: איפה את?

אני רואה אותה כותבת ומוחקת. אחרי דקה ארוכה מגיעה התשובה.

נלה מונטגומרי: לא בעיר.

מתיאו ס.: מתי את חוזרת?

שוב אני רואה את הנקודות שמסמנות שהיא כותבת אבל שום דבר לא מופיע על המסך. כיוון שבמנוע החיפוש מופיע הנייד לה אני שולח לה הודעה:

אני מבין שלא מרגיש לך נוח לדבר.

כעת יש לך את הנייד שלי אם תרצי אשמח אם נדבר.

אני יוצא מהשיחה. איני יכול לכפות עליה לדבר איתי. אני צריך לשכוח ממנה.

כעבור כמה דקות נשמע צליל של הודעה בצ'אט.

נלה מונטגומרי: אתה צוחק עליי? אתה חסוי

איזה מטומטם אני. שכחתי לגמרי שהמספר שלי חסוי. אני שולח לה הודעה עם המספר. לעינייך בלבד. אינני נוהג למסור את המספר שלי. מ.ס.

"תתקשר," היא כותבת לי.

אני מתקשר מיד. "בייבי גירל," אני אומר לה.

"יש דברים שאתה לא בא ואומר אותם כך סתם," היא אומרת לי ואני חושב למה היא

מתכוונת, " אני לא מספרת את זה לכל אחד כי בסך הכל למדתי לעקוף את זה. אני 

דיסלקטית. קשה לי לכתוב. הייתי חייבת לבדוק כל מילה. לא רציתי לכתוב לך בשגיאות."

"אני שמח שאמרת לי," אני עונה לה, "חשבתי שאת שוקלת את המילים מולי, מחפשת

איזה סיפור לספר לי."

"הבטחתי לך שלא אשקר לך," היא עונה.

"לא ענית לי. מתי את חוזרת?" אני שואל.

"יש לי מקום שמור בטיסה של יום שישי," היא עונה "האמת שבאתי ליום. לא חשבתי

שאשאר כל כך הרבה זמן.”

"סימן שטוב לך איתו," אני אומר לה. מנסה לא להראות לה מה אני מרגיש כרגע.

"אתה כל כך לא בכיוון מתיאו. לא הייתי מדברת איתך אם הייתי כעת עם גבר. אני לא כזו. כשאני עם מישהו כולי שלו ואני לא משאירה מקום לגברים אחרים. אני גם לא טיפוס של מין חד פעמי. את זה אני מניחה שאתה כבר יודע," היא אומרת.

"תודיעי לי כשיש לך את פרטי הטיסה. אני אבוא לאסוף אותך מהשדה," אני אומר, "אני חייב להיכנס לפגישה. ובייבי גירל, אל תעלמי לי."

אני שומע ברקע מישהו קורא לה. "אני חייבת לסיים מתיאו," היא אומרת ומנתקת.

*

יום שישי אחר הצהריים עדיין אין אות חיים ממנה. לא הודעה. אני רואה שגם לרשת החברתית לא נכנסה מיום שדיברנו.

ההודעה על המסיבה של ארן רוטשילד התפרסמה כבר לפני כמה ימים. שמה מופיעה בין הראשונים שהוזמנו, די סמוך לשמי.

אני קצר סבלנות ומתקשר אליה. "בייבי גירל," אני אומר.

"אני לא יכולה לדבר. יש כאן בלבול בקשר לכרטיס שלי," היא אומרת ואני שומע אותה מדברת עם מישהי: "כמה פעמים אני צריכה לומר לך שהיעד שלי ניו יורק. קנדי או לגוורדיה."  השיחה מתנתקת.

"תשלחי לי את פרטי הטיסה," אני שולח לה הודעה.

אני כועס על עצמי שלא שאלתי אותה היכן היא נמצאת ולכן אין לי מושג מהיכן היא באה.

השעות עוברות ואין שום סימן ממנה.

הגיע הזמן להתארגן למסיבה ואני חוצה את הגשר מהעיר לבית שלי כדי להתקלח ולהחליף בגדים. לכל מקום שאני הולך הנייד צמוד אליי. אני מתקשר אבל הטלפון שלה לא זמין.

בלית ברירה אני נוסע למסיבה. ארן הוא אחד מחבריי הטובים ואני מרגיש צורך ללכת למסיבה.

יום שישי. אחת עשרה בלילה.

אני מתקשר והפעם הנייד מצלצל.

"נכנסתי הביתה לפני חמש דקות," היא עונה לי.

"לא התקשרת," אני אומר לה.

"הסוללה שלי התרוקנה לגמרי. שמתי את הנייד בטעינה כדי שיתמלא שאוכל להתקשר," היא עונה.

"והיית מתקשרת?" אני שואל.

"כן," היא עונה ושותקת.

אני שותק מולה.

"אני לא במיטבי היום. עברתי שבוע קשה מאד," היא אומרת.

"תני לי את הכתובת," אני מבקש.

"אתה במסיבה. אני חושבת שעדיף ש.." היא אומרת.

"שמה, שאחפש לי בלונדינית?" אני עונה לה בכעס שאיני שולט בו. היא מעצבנת אותי. "את הכתובת שלך," אני אומר לה קצרות.

"אתה במסיבה?" היא שואלת.

"את ממשיכה? תגידי פשוט שאת לא רוצה קשר איתי," אני אומר ועומד לנתק.

"שאלתי שאלה," היא אומרת, "ותשובתך?"

"תשובתי היא כן. אני בטוח שאת.." אני אומר ועוצר בעצמי.

"אם תצא למרפסת ותסתכל מעבר לרחוב תראה בניין הצבוע בחום וזהב. קומה 37, מחכה לך," היא יורה לעברי.

אני לא מחכה דקה נוספת ויוצא אליה. איש האבטחה בבניין מקבל אותי בחיוך.

"אני לנלה מונטגומרי," אני אומר בשעה שאני בוחן את השלט מאחוריו. "מונטגומרי הייטס."

"מי אדוני?" הוא שואל אותי.

"סבסטיאן," אני עונה.

"אני לא רואה שכאן שהיא מצפה לך," הוא עונה לי בשעה הוא בודק את ספר הרישום של האורחים.

"מתיאו," אני אומר לו.

"כמובן," הוא אומר וקם. הוא פונה לעבר המעליות ואני צועד בעקבותיו.

הוא נכנס למעלית מאפשר לי להיכנס. הוא מוציא כרטיס, מצמיד אותו למסך ויוצא מהמעלית. המעלית עולה במהירות לקומה ה-37. כשהדלת נפתחת אני קולט שאני בדירה שלה, דירה שיושבת על קומה שלמה.

היא קמה מהספה לקראתי. היא לבושה בשמלה קיצית, חשופה בגב וחגורה קשורה למותנייה. היא מעתיקה את נשמתי. "אתה יכול לראות שהתלבשתי לכבודך. זה היה כשעוד לא ידעתי שהטיסה תאחר כל כך," היא אומרת, "תשתה משהו?"

אני מניד בראשי לשלילה.

"בוא נשב פה," היא אומרת ופונה לעבר הסלון העצום שלה. "אתה יכול להבטיח לי שאם אהיה שלך לא תהייה עם נשים אחרות?" היא שואלת.

"את צוחקת עליי?" אני שואל.

"לא," היא עונה בשקט, "ישנם דברים שאני לא יכולה להתמודד איתם."

"אז זה מה שאת חושבת עליי. שאני חושב רק מהזין שלי ואין בי יותר כלום?"

"אם הייתי חושבת כך לא הייתי מדברת איתך כעת," היא עונה.

"יפה," אני עונה לה, "חודשיים, אפילו יותר, עברו מאז  שהכרתי אותך. פרט לאותו לילה  שהייתי עם מישהי, ואני מודה שזה היה מיותר, לא הייתי עם אף אחת. מאותו היום הגעתי לכל מסיבה ששמך היה רשום ברשימת המוזמנים כדי לפגוש אותך. בהתחלה עוד לקחתי איתי מישהי, אבל זה לא התקדם לשום מקום."

"אני צריכה לשמוע אותך אומר את זה," היא אומרת.

"נלה, את כבשת לי כל חדר, כל עליה, וכל פרוזדור, וכל פינה נסתרת בלב. את קטפת אותו בלילה ההוא ואין בו מקום לאחרות. ולא, אני לא אגע יותר באף אישה פרט לך. כמובן ברגע שתהיי מוכנה לזה," אני אומר לה.

"תודה," היא אומרת לי. המבט שלה נודד רחוק ממני ועצב מציף אותו.

"מה בייבי גירל," אני אומר לה, "דברי איתי."

"כשראיתי אותך לראשונה הרגשתי משהו שלא הרגשתי מעולם. תמיד הייתי מוקפת גברים יפים ועוצמתיים, אבל בך יש משהו שמרגיע אותי. אני לא יכולה להסביר לך את זה. הסיבה שהתנתקתי ממך אחרי שרקדנו הייתה בדיוק זו. הייתי מוצפת רגשות ולא הפסקתי לחשוב עליך עם אחרות," היא אומרת.

"אני מבטיח לך. זה לא יקרה יותר. אני רק שלך," אני אומר לה.

"אף פעם לא דיברתי על זה עם אף אחד פרט למילה. אני חייבת שתדע. לפני שנה ומשהו התחלתי את לימודי הדוקטורט שלי. כבר סיפרתי לך שאני דיסלקטית והיה לי נוח תמיד ללמוד עם מישהו. הוא היה גבר עוצמתי ויפה תואר אבל היה ברור שאין בינינו שום קשר מעבר לחברים ללימודים. לילה אחד," היא עוצרת ומתנשמת.

אני שם לב שגם אני לא נושם אני מרגיש את הכאב שלה בחזה שלי וכבר יודע איך נגמר הסיפור.

"לילה אחד הוא סיפר לי שהוא שולט. יש לו כמה סטודנטיות שהן נשלטות שלו. אמרתי לו שאני ממש לא בקטע ולא מעניין אותי לדבר על זה ומבקשת שיפסיק. אבל הוא היה שיכור ולא הקשיב לי. הוא נעל את הדלת ולפני שהבנתי מה קורה מצאתי את עצמי אזוקה למיטה שלי. הוא סטר לי. ביקשתי שיחדל, אבל הוא המשיך והזעם רק התגבר אצלו. התחלתי לצרוח כמו משוגעת. בסופו של דבר מישהו שמע אותי והזעיק עזרה. הוא לא אנס אותי אבל התקשיתי לחזור לחיים רגילים. כל גבר נראה לי מאז אלים ודוחה. ואז באת אתה."

"אני אשמור עליך בגופי ולא אתן לאיש לפגוע בך," אני אומר לה.

היא קמה ומתיישבת על רגליי ברגליים פסוקות. היא מפתיעה אותי עם נשיקה שמחסירה לי פעימות. אני נסחף אחריה. אני כל כך מאושר. אני יודע שהיא סומכת עליי.

"אני שלך, כולי," היא לוחשת לי.

"אני חייב להיות בטוח שאת מוכנה בייבי גירל. אני רוצה להחלים לך את הצלקות לא ליצור חדשות. אני יכול לחכות. יש לי את כל החיים איתך," אני אומר ומרגיש שאני טובע ברגש אליה.

קישור לפרק א'

בר אבידן

מאמינה באהבה©