בר אבידן -מאמינה באהבה

הסיפור הזה מוקדש לקטנה שלי, ארייה. בלילה בין שלישי לרביעי, כשנפלתי מעייפות למיטה

הביאה לי את הדובי פנדה שלה, עטפה את זרועותיי בו וכיסתה אותי שאמשיך

לישון. בזכותה הסיפור הזה הפך למה שהפך.

אהבה שלי בלב את.

*

לעולם

אל תשפטו אדם

לפי הבגד שהוא לובש.

אין לכם מושג מיהו

כשהוא פושט אותו.

לא כשהוא עירום ממנו,

אלא במעמקי ליבו.

כשם שאינכם יודעים

מה הביא אותו

להציג את עצמו כפי שהוא.

ב.א.

טייסון

"הגיע הזמן שתזיז את התחת שלך ותמצא לך עבודה, " מסנן אבי החורג.

בגיל שבע עשרה אני מבין שאין לי ברירה אלא להקשיב לו. אני משתף את ריק חברי בצורך הדחוף שלי למצוא עבודה.

"בוא איתי אחרי בית הספר לעבודה. אני אסדר לך ראיון אצל הבוס," אומר לי ריק.

"יש משהו שאני צריך לדעת?" אני שואל.

"תביא את החיוך המקסים שלך," עונה לי בחיוך ריק, "אני בטוח שהיא תשבה בקסמיך מיד."

"אז זו היא," אני אומר, "אני מקווה שהיא לא ביצ'ית."

"היא בסדר. לאטינה כזו. נדמה לי שהיא מקולומביה. היא חייכנית ויעילה. אין לך מה לחשוש ממנה, פרט לזה שתתאהב בה."

"אין סיכוי," אני עונה, "אולי היא בי."

*

 אולי אני לא בא מבית עשיר אבל לא חסר לי בטחון עצמי ביכולות שלי. בחמש השנים הראשונות בהם גדלתי עם אבי הביולוגי, בשעה שאמא שלי עבדה שעות ארוכות בבית החולים, ואבי עבד מהבית, הוא דאג לטפח את בטחוני העצמי. הוא ידע שהוא עומד  למות ואולי זו הסיבה שהחדיר בי דברים שבדרך כלל לומדים בגיל מבוגר יותר.

"אם אתה נופל, גם אם כואב לך, תקום. אל תיתן לפחד לכבוש אותך," הוא אמר לי. אמנם הוא התכוון לנפילה מאופניים, או במשחק כדור, אבל המילים שלו נחרטו בי.

"תזכור שגם אם אני לא כאן איתך, אני תמיד פה," הוא אמר לי שעות ספורות לפני שאיבד את הכרתו. הוא ראה את הדמעות בעיני בשעה שהתחננתי לפניו שלא יילך. "תזכור, אני תמיד כאן."

היות והוא לימד אותי לכתוב בגיל צעיר, הייתי כותב לו מכתבים. יום אחד אימא שלי גילתה זאת ."אתה צריך להיות אסיר תודה לאבא שמגדל אותך."

הייתי בן עשר כשהיא התחתנה איתו. לא רציתי לצער אותה ולומר לה שאולי בעל מחליפים אבל אבא לא, ולכן חדלתי מהכתיבה והמשכתי לנהל איתו שיחות בליבי.

*

אין בי כעס על אבי החורג כי אני לא מרגיש אליו דבר. הוא מצידו לא ניסה אף פעם להתחבב עליי. לכן כאשר אני ניגש לראיון עם הבוסית אני לא מתייעץ איתו למרות שהוא איש עסקים מצליח.

"אני אחזור מאוחר," אני אומר לאימי שמורידה אותי בבית הספר, "אני הולך לריק אחרי הלימודים."

היא לא שואלת שאלות. הראש שלה במקום אחר. היא מדבר עם חברה כשאוזנייה באוזנה כך שאיני שומע את תוכן השיחה. היא מהנהנת בראשה, בקושי פולטת "ביי" וממהרת לעזוב את המקום.

אני מנסה להיזכר מתי התחיל הריחוק גם ממנה. האמת שאינני זוכר מתי לא.

לשמחתי אני תלמיד מצטיין כך שגם כאשר איני מרוכז אני עדיין קולט את החומר. אני מקבל היום שלושה מבחנים חזרה. שלושתם A+.

לשמחתי היום עובר מהר ואני הולך עם ריק לביתו אחרי הלימודים. הוא מחליף את בגדיו למכנס שחור וחולצה לבנה ואנחנו נוסעים להיפגש עם הבוסית.

*

"אז למה אתה לא דוגמן," הן המילים הראשונות שרוזינה אומרת לי.

"יש לך סוכנות דוגמנים?" אני עונה לה בלי לחשוב.

"לא," היא עונה לי וממשיכה להביט בי במבט שלא מוצא חן בעיניי, כאילו הייתי סוחרה שמשלמים את ערכה לפי המעטפת החיצונית אני נושם עמוק ומשיר מבט אליה.

אני מבין שזה הרגע שיקבע את מאזן הכוחות בינינו.

הביצ'ית הזו לא נרתעת מהמבט שלי מה שגורם לי רק להביט בה במבט מרוכז יותר. היא מזכירה לי את המשחק הזה של הילדים של "מי מוריד ראשון את העיניים."

אני מצליח לגרום לה להסיט את מבטה, אבל לא מראה לה כמה אני מרוצה אלא נשאר רציני ומאופק.

"ספר לי עלייך. בן כמה אתה ילד?" היא שואלת אחרי שתיקה קצרה.

"שבע עשרה," אני עונה קצרות.

"יפה," היא עונה לי, "כשהייתי בגילך, אתה נולדת."

"אולי עוד שבע עשרה שנה אפגוש מישהי בגילי ואומר לה את אותן המילים," אני עונה לה להפתעתה ורואה שהצלחתי לבלבל אותה.

"מתחכם," היא אומרת לבסוף.

עכשיו אני ממש נינוח. יהיה מה שיהיה אני מרגיש שאני שולט בעניינים. רק אז אני קולט שריק עומד בצד נבוך.

"אני מבין שזה אמור להיות ראיון עבודה. תרשי לי להודות לך על כך שהסכמת להיפגש איתי," אני אומר, כאילו מדובר בדייט. אני מגניב מבט לריק. הוא לא יודע מה לעשות עם עצמו ולכן מעמיד פנים שהוא מסתכל על משהו מבעד לחלון.

אין לי ספק שרוזינה לא נתקלה במישהו כמוני והיא מנסה טקטיקה אחרת להראות לי שהיא שולטת במצב.  להראות לי או לעצמה?

"מה אתה יודע לעשות?" היא שואלת.

בא לי לומר לה שאני אוהב לרקוד ואולי היא רוצה שאדגים לה, אבל אני מבין שבכל זאת יש גבול להתחכמות מצידי. "אני תלמיד תיכון" אני עונה לה. בכל זאת אני לא מצליח להתאפק ."אני חסר ניסיון. זו הפעם הראשונה שלי..כלומר זה מקום העבודה הראשון שאני פונה אליו."

"מממ." היא אומרת ושוב מסתכלת עליי במבט שאני לא אוהב.

"אני חושב שעדיף שקודם אדע לענות על שאלתך. אני מודה לך על כך הסכמת לקבל אותי לריאיון אני לא אבזבז את זמנך." אני קם ולא מאפשר לה להגיב, "אתה נשאר?" אני שואל את ריק, לא מחכה לתשובה, ויוצא משם.

אני לא מחכה למעלית, אלא מעדיף לרדת דרך המדרגות. רק כאשר אני פותח את הדלת לרחוב אני מרשה לעצמי לנשום.

"מה זה היה הדבר ההזוי הזה?" אני ממלמל בשעה שאני חוצה את הכביש. אני הולך לאורך החנויות לכיוון הרכבת התחתית הביתה. כאשר אני חוצה שוב את הכביש בפינה אני רואה את השלט "דרושים עובדים" על חלון של מסעדה.

בלי לחשוב אני נכנס וניגש לדלפק. "ראיתי את השלט," אני אומר ומצביע עליו.

הבחור שאותו אני שואל מצביע לי על המדרגות בצד. תעלה למשרד תדבר עם הבוסית.

בוסית, האם אני רוצה שוב לעבור את החוויה הזו? ובכל זאת אני עולה.

כל צעד במעלה המדרגות מכין אותי למלחמה.

לשמחתי אני נתקל בפנים מחייכות.

"אני מחפש עבודה. אני תלמיד תיכון בן שבע עשרה ואין לי כל ניסיון," אני אומר מיד.

"שב," היא אומרת לי בחיוך, "אני אנה. יש לנו כמה משרות פנויות, אבל ברגע זה אין לי זמן לדבר איתך בקשר לכך כי יש לי בעיה דחופה במטבח. שוטף הכלים נפצע אני חייבת מישהו שיחליף אותו."

"אני אשמח," אני עונה לה.

"באמת?" היא מביטה בי מופתעת.

"אני לא אשחק איתך משחקים. אני זקוק לכסף," אני עונה לה.

"אני מעריכה את היושר שלך. יש לי הרגשה טובה לגבייך. אתה נראה לי רציני," אומרת אנה.

אני יורד איתה למטבח, קושר למתניי סינר ופותח את זרם המים.

ככל שעוברות השעות הידיים בוערות לי מההתעסקות הממושכת תחת המים החמים, אבל הגוף שלי נרגע. יש לי עבודה ואיני תלוי יותר באיש.

*

חודשיים עברו

הידיים שלי כבר החלימו מהסדקים בשל ההתעסקות הממושכת בשטיפת הכלים.

אנה קידמה אותי לעבוד מאחוריי הבר. לא בר המשקאות כמובן בגלל גילי הצעיר.

"מאז שאתה פה, כמות כוסות הקפה שנמכרה עלתה פי שלוש אם לא יותר. גם המאפים," היא אומרת לי בחיוך בשעה שאני מביא לה את הפדיון מהקופה ונשאר במשרדה לספור את הכסף.

אני מרגיש שהיא מתבוננת בי, לא בדיוק בצורה שבוסית אמורה להסתכל על העובד שלה, אבל אני מפגין אדישות. הדבר האחרון שאני צריך הוא להסתבך ברומן עם מישהי בעבודה, שלא לדבר על הבוסית עצמה.

"אני סומכת עליך," היא אומרת לי, "אני יודעת שכמה שאתה זקוק לכסף לעולם לא תרמה אותי."

"אני מודה לך על האמון שאת נותנת בי. אני לא אבגוד בו," אני עונה לה.

"בקרוב תצא לחופשת הקיץ ואני רוצה שתעבור לעבוד במסעדה. אני זקוקה לאחד נאמן כמוך," היא אומרת.

המילים שלה מקבלות  משמעות כאשר אני מתחיל לעבוד במסעדה. אני מסתגל מיד לעבודה. אני מכיר היטב את קהל הסועדים הזה. הם בני דמותו של אבי החורג.

אני מנהל משמרת ומביט באיפוק על ההזמנות שיוצאות מהמטבח. אני מתעב את האנשים שבאים לסעוד כאן. לעולם לא אבין מדוע אנשים מוכנים לשלם הון עבור אוכל גורמה שכזה. הצלחה מקושטת ברטבים ומספר ירקות לקישוט כשאר במרכזה מונחת מנה מפונפנת שגם אם אשתדל לאכול אותה בשיא הנימוס היא תיגמר אחרי ארבעה ביסים.

מסתבר שלא רק אני סולד מהמתארחים כאן. מה שאני מגלה כלל לא מוצא חן בעיניי.

היות ואלה אורחים קבועים יש לנו במאגר את פרטיהם האישיים. אני נדהם לגלות שנעשה סחר במידע הזה. אני מעמיד פנים שלא קלטתי מה שקורה. אם זה צילומים בסתר של גבר או אישה עם המאהב הסודי, או מידע על כך שאנשים סועדים בשעה שנשלח מישהו לפשוט על ביתם.

מסתבר שיש מי שצופה בי בשעה שאני מגלה זאת ואני "נקרא לשיחה" על ידי אחד העובדים הבכירים. האיום לא משתמע לשתי פנים. "כמה אתה רוצה כדי לקנות את שתיקתך," הוא שואל אותי כגופו פולש למרחב האישי שלי. אמנם הוא רחב ממני אבל הגובה שלי מאזן את חוסר השוויון בכוחות. אני מגייס את המבט הכי זועם שיכול. "אני לא יודע על מה אתה מדבר. בכל מקרה איש לא יכול לקנות אותי."

"אתה מבין שאין לך מה לחפש פה יותר," הוא עונה לי, "ושלא תעבור לך מחשבה בראש לשתף מישהו."

אני מריח את הסכנה. יודע שמפה אני יכול להתדרדר לעולם שאין לי כל רצון ליפול אליו.  אין לי מושג מה אנה יודעת על מה שקורה. האם יש לה חלק בניהול הכנופייה הזו, האם המתיקות שהפגינה כלפיי הייתה כדי לכבוש את אמוני. גם אם לא. אני יודע שכאן אני לא נשאר.

אני מניח בידיו את המפתחות שלי. "אני אודיע לאנה שאני לא עובד יותר," אני אומר לו, נכנס למשרד לוקח את התיק שלי ועוזב במהירות את המקום.

אני מוציא את הנייד ושולח לאנה מסרון:

אני עוזב. השארתי את המסעדה בידיו של לוקה. טייסון.

אני מחכה לראות שקראה את ההודעה ומנתק את הנייד. מחר כבר אדאג למספר חדש.

*

אני נסער כולי. הדבר האחרון שציפיתי לו היום כאשר באתי לעבודה שכך ייגמר הלילה שלי. כיוון שאני נוהג לחזור הביתה ברכבת הראשונה של הבוקר, אני הולך לעבר הטיילת. אני משוטט ללא מטרה ומוצא עצמי מול מסעדה על ספינה קטנה. הריחות שעולים מהמטבח מזכירים לי שלא אכלתי כלום מהצהריים.

אני נכנס ומעיין בתפריט. המסעדה ריקה בשעה זו של הלילה ולמרות זאת המטבח פתוח.

"מה עושה ילד טוב שכמוך בשעה כזו מאוחרת בחוץ?" שואל אותי גבר שנראה לי כבעל המקום, לאחר שהוא סוקר אותי ארוכות.

אני מחייך לעצמי. כמה בגדים יכולים להטעות.

"אני ג'ים בעל המסעדה," הוא מאשר לי את מה שחשבתי.

"התפטרתי מהעבודה," אני אומר לו ונאנח.

"במה עבדת?" הוא שואל.

"הייתי אחראי משמרת במסעדה," אני עונה לו, נמנע מלהזכיר את שמה.

"עכשיו אני מבין מה אתה עושה פה," הוא עונה, "אני מחפש בנרות אחד כמוך."

*

שנה עברה מאז שהתחלתי לעבוד ב"פרדייז". כמו שמו כן הוא. זהו גן העדן הפרטי שלי. אני משקיע בלימודים, קוטף תעודות הצטיינות ופרסים, כל זאת רק כדי לשמר את מקום העבודה הזה שבו אני מרגיש לראשונה שאני שייך למשהו.

אני מעלה רעיונות ייעול וגורם למקום לחזור ולשגשג שוב. אני מצליח בעזרת הרשתות החברתיות למשוך קהל מגוון של סועדים וג'ים לא מפסיק להחמיא לי.

"תקשיב ילד," אומר לי ג'ים בשעה שאנחנו סופרים יחד את הקופה בשעת הסגירה ושביעות הרצון ניכרת על פניו. "אתה שינית את חיי. החזרת לי את האמונה בעצמי אחרי שכמעט ויתרתי על המקום. אני יודע שנרשמת ללימודים, ויודע גם שעשית זאת רק כדי להראות שהתקבלת. אני מבקש שלא תוותר על האוניברסיטה. אתה העמדת את המקום על הרגליים. אתה יכול לעבוד פה פחות שעות. זה לא הייעוד שלך בחיים. אתה מסוגל להרבה יותר."

"אתה מפטר אותי?" אני שואל אותו מופתע.

"אתה לא מקשיב לי," אומר ג'ים ונאנח, "אתם הצעירים… אמרתי לך שתעבוד פחות. לא שתפסיק לעבוד."

*

עשר שנים עברו מאז השיחה הזו. לעולם אהיה אסיר תודה לג'ים שעודד אותי ללכת ללמוד. כל אחד צריך אדם שיאמין בו. בדרך כלל אלה הם הוריו, לי יש את ג'ים.

אריאל

"באמת אריאל, מה אני בסך הכל מבקשת ממך," אומרת לי לידיה, "את יכולה לעבוד מכל מקום שאת רוצה. את יודעת שאני לא יכולה לעבור את ההכנות לחתונה הזו בלעדייך."

אני לא יכולה להאשים אותה. איך היא יכולה לדעת מה שאינני משתפת אותה בו?

למרות שאני חלשה ומותשת אני מתרצה. "רק שתדעי שאאלץ להעדר מידי פעם," אני אומרת לה בשעה שהיא כבר יושבת מול המחשב ומזמינה לנו סוויטה מלכותית בבית המלון המפואר "אורכידאה" בלב ניו יורק.

"מכל המקומות דווקא אותו בחרת?" אני שואלת.

"החתן שלי עשיר ואני יכולה להרשות לעצמי מה שבא לי," היא עונה לי בקול מתפנק,  "חוץ מזה שהזמנתי גם את ניקי, מימי, סטאר וג'יין."

אני מרגישה שאני רותחת. בא לי לשאול אותה אם כך מדוע היא צריכה גם אותי, אבל פניה זורחות מאושר ואני לא רוצה לקלקל לה. אני מחליטה לשתוק בעיקר כשאני לא יודעת אם אגיע לחתונה עצמה, כי מי יודע מה יקרה עד אז..

*

יום רביעי בערב.

אנחנו יורדות לבר של בית המלון. חבורה של בנות קשקשניות שבהחלט מפנות את תשומת הלב של כולם אליהן בשעה שהן נכנסות. אני די נבוכה מהמהומה שלידיה יוצרת סביבה, והולכת אחריהן בשקט.

המלצר מוביל אותנו לשולחן שהוזמן עבורנו ונמצא ליד החלון המשקיף על הנהר. אני מוקסמת ממראה האורות של העיר בלילה. אני לא יודעת אם אי פעם חוויתי את מראה העיר מגובה כזה. העיר בהחלט מדהימה כשאת משקיפה עליה מהקומה השלושים.

"תראי מי פה," לוחשת ניקי בהתרגשות, "אל תסתכלו," היא אומרת ומסמיקה.

ההכרות שלי עם ניקי שטחית ואין לי מושג מי כל כך מרגש אותה. אני לא טורחת להסתכל לכיוונו של נשוא ההתרגשות שלה.

"תראו הוא שלח לנו משקאות," היא אומרת וכולה מסמיקה.

"על מה את מדברת," אומרת לידיה.

הפעם גם אני מעיפה מבט על חבורת הגברים שיושבת ובוחנת אותנו מכף רגל ועד ראש. כולם לבושים בחליפות שאין ספק שנקנו בכסף רב. בדיוק מסוג הגברים שאני כל כך לא אוהבת. אין לי ספק מיהו הגבר שמרגש את שגורם ל ניקי וגורם לה התפתל על כסאה. דווקא הייתי מצפה שילבש חולצה שחורה, אבל לא. הוא לובש חולצה לבנה שבולטת כנגד הז'קט השחור שלו. המבט שלו מתנשא והחיוך שעל פניו הוא חיוך מרוצה של גבר שיודע שהוא יכול להשיג כל מה שהוא רוצה. שיהיה לו בהצלחה.

מבין הבנות אני מכירה באמת רק את לידיה, כך שאין לי זכות להביע דיעה על כל אחת מהן.

ואז מגיע המלצר המשקאות לשולחן.

הבנות לוקחות בידיהן את הכוסות ומרימות אותן באוויר כמחווה של תודה לפני שהן לוגמות מהן. אני מסמנת למלצר שייקח את המשקה חזרה. "אני לא שותה," אני אומרת לו.

הוא מביט בי במבט מופתע. אני מניחה שהוא לא רגיל שאישה דוחה משקה שנשלח לה מגבר. טוב לא בדיוק לי אישית, אבל בכל זאת. "הוא לא נראה מרוצה מהדחייה שלך," הוא אומר לי בשקט.

"המשקאות הם לא בשבילי," אני עונה לו בשקט.

"כמה שאת טועה. בך הוא מעוניין. הוא בפרוש אמר זאת," הוא ממשיך לנהל איתי שיחה.

"כך או כך אני לא שותה," אני עונה לו.

לידיה וחברותיה שותות ולא שמות לב לשיחה שמתנהלת בינינו. לבסוף הוא עוזב ואני חוזרת להתרכז בשיחה של הבנות.

סבב נוסף של משקאות מוגש. הפעם המלצר מדלג עליי. הבנות שהאלכוהול מתחיל להשפיע עליהן מצחקקות ואני מרגישה כמה אני לא שייכת לכאן.

כעבור מספר דקות חוזר המלצר ומגיש לי דובי פנדה חמוד. אני מרימה עיני בהפתעה.

"אמרתי לך שזו את שמעניינת אותו," הוא אומר לי, "הוא מוסר לך לילה טוב."

מאיפה צץ פתאום הדובון הזה. אני מעיפה מבט מהיר מסביבי ומבחינה בחנות מזכרות ובמדף מלא בובות פרווה.

ניקי שמבחינה במתנה שהוגשה לי מביטה בי בכעס. "את יודעת שאני מעוניינת בו," היא רושפת לעברי.

"הנה קחי," אני אומרת ומגישה לה את הדובון.

"אני לא צריכה את הדובי המטופש הזה," היא אומרת בקול וקמה ללכת. כולן קמות בעקבותיה וגם אני. ברגע האחרון אני חוזרת לשולחן ולוקחת את הדובי איתי.

"אני מקווה שאתה מרוצה מהמהומה שחוללת," אני אומרת לו בשעה שאני עוברת ליד השולחן שלו. הוא מביט בי במבט שאינני מצליחה לפענח.

*

למחרת בבוקר אנחנו קמות מוקדם. לידיה כבר יודעת שהבוקר שלי מוקדש היום ל"פגישות שאין לי דרך להתחמק מהן."

עוד לפני שהספקנו לעיין בתפריט ארוחת הבוקר מוגשות לשולחננו צלחות מלאות בכל טוב.

"אני לא אוכלת," אני אומרת וקמה ללכת.

"את תעשי הכל כדי למשוך תשומת לב," אומרת לי ניקי.

"אני ממהרת לפגישה," אני אומרת ויוצאת מהבר.

"פגישה…בטח," אומרת ניקי.

אני יוצאת מבעד לדלת הזכוכית הראשונה ועומדת לצאת כאשר הגבר הזר מונע מבעדי לצאת. "את ילדה מאד מיוחדת. לא שותה וגם לא אוכלת. את גם בטח לא ישנה."

"דווקא ישנתי מעולה," אני אומרת לו ומחייכת חיוך מתוק, "היה לי מי שחיבק אותי הלילה."

אני רואה את העיניים שלו בוערות. "אז את אוהבת לשחק," הוא אומר.

"אם אני לא טועה זה אתה ששלחת אותו לישון איתי," אני עונה לו, "הפנדה?"

"אני לא מאמין שאני מקנא בפנדה," הוא אומר לי, "את מעדיפה אותו על פניי."

"כי הוא רצה לישון איתי לא לשכב איתי," אני עונה לו.

"ומי אמר לך שאני לא?" הוא עונה.

"כי אני מכירה גברים כמוך," אני עונה לו.

המילים שהוא אומר לי משאירות אותי המומה. "לעולם אל תשפטי אדם לפי הבגד שהוא לובש. אין לך מושג מיהו כשהוא פושט את  אותו. לא כשהוא עירום ממנו, אלא במעמקי ליבו. כשם שאינך יודעת מה הביא אותו להציג את עצמו כפי שהוא."

אני קולטת שאני לא נושמת וממהרת לנשוף החוצה את האוויר שכלוא בריאותיי.

"אני חייבת ללכת," אני אומרת לו.

"את תמשיכי להתחמק ואני אמשיך למצוא אותך," הוא אומר לי.

"אני צריכה להיות בבית חולים," אני אומרת לו לבסוף.

"מצטער לשמוע," הוא אומר, "אבוא איתך שלא תלכי לבד."  

"זה בסדר. אני תמיד הולכת לבדיקות שלי לבד," אני עונה .

"ואמא שלך, אבא שלך, אף פעם לא מלווים אותך?" הוא שואל. אני מעריכה את זה שהוא לא שואל מהן הבדיקות.

"אתה מתכוון להורים הביולוגיים שלי שהיו סטודנטים באוניברסיטה ולא חשבו על כך שסקס יכול להסתיים בתינוקת, או להורים המאמצים שלי שלא רצו בי עוד כשחליתי בגיל שש עשרה?" אני עונה, "חוץ מזה אני לא לבד." אני מוציאה את פנדה מהתיק וגורמת לו לחייך בניגוד לרצונו.

"עכשיו בטוח שאני לא נותן לך ללכת לבד כאשר המתחרה שלי איתך. בואי נלך שלא תאחרי," הוא אומר.

"חבל על הזמן שלך. אני צריכה להיות שם כמה שעות," אני אומרת.

הוא מוציא את הנייד ומתקשר. "מרגו, תנקי לי את היום מפגישות," הוא אומר. היא עונה לו משהו, "אני יודע בדיוק מה סדר היום שלי. אני מבקש לבטל הכל."

*

אני מותשת ורעבה ומחכה לתורי ליד חדר הבדיקות. טייסון לא זז ממני. גם כאשר אני נקראת לחדר ללקיחת הדם לבדיקה.

"עכשיו מותר לה כבר לאכול?" הוא שואל את האחות.

"לא רק מותר, רצוי. היא נראית  חיוורת," היא עונה לו ומגישה לו מגש  ובו ארוחת בוקר קלה. "תיתן לה לאכול."

"תודה לך, אבל אני כבר אדאג שהילדה שלי תאכל משהו מזין. אני מניח שיש כאן בתי קפה," אומר לה טייסון.

אני מקשיבה לשיחה ביניהם. מעולם לא היה לי מישהו שטיפל בי ככה. אני עייפה ומותשת משש שנים של טיפולים ללא הפסקה. אני מביטה בגבר העוצמתי שעומד לידי ונותנת לו לטפל בי.

הוא מושיב אותי ליד אחד השולחנות והולך להזמין לאכול. אני לא שומעת מה הוא אומר אבל רואה שהוא מאריך בדיבור.  לבסוף הוא חוזר עם מגש עמוס באוכל.

"תשתי קודם את מיץ התפוזים. את חיוורת," הוא אומר לי.

אני עושה כדבריו ואחר כך אוכלת בתאבון את ארוחת הבוקר המזינה שהזמין לי. הוא יושב מולי ואוכל גם, רק שהוא אוכל לאט ממני ומבטו נתון כל הזמן עליי.

"תענוג לראות אותך אוכלת," הוא אומר.

"הייתי ממש רעבה," אני מגלה לו, "הצום הזה הוא חלק מהחיים שלי, אבל עדיין זה לא עושה את זה קל יותר."

אני רואה את השאלה על פניו, אבל הוא מתאפק ולא שואל.

אני יודעת שמגיע לו הסבר אבל בדיוק כשאני חושבת ממה להתחיל אני מקבלת מסרון להגיע למחלקה.

"מחכים לי במחלקה," אני אומרת לו. אנחנו פוסעים בשתיקה, כל אחד עם מחשבותיו.

"הנה את ילדונת," קורא לעברי ד"ר סמירנוף הרופא שלי.

ידו של טייסון שאוחזת בידי ננעלת על שלי. אני מביטה בו מופתעת. הוא מקנא.

"אתה ממש לא בכיוון. כולם קוראים לי כאן ילדונת," אני לוחשת לו, "אל תשכח שאני כאן כבר שש שנים, מגיל שש עשרה."

"תודה," הוא לוחש לי ואני מרגישה את הלחץ של ידו על שלי פוחת.

המחשבה שהוא מקנא לי נעימה לי. אף פעם לא הרגשתי ממש שייכת למישהו. בלי לנתח את המצב, והאם זה טוב שיש לך גבר קנאי לידך, זה מרגיש לי מה שאני צריכה כעת, ביחוד כשאני מרגישה כל כך לא מושכת.

"מי אתה בשבילה?" שואל ד"ר סמירנוף.

"אני הגבר שלה,"  עונה טייסון.

"אני שמח לאמר לך שהבדיקות של הילדונת," הוא אומר בהדגשה, "מראות שמצבה הולך ומשתפר. זה השבוע השני שהן מראות שמצבה משתפר סוף סוף."

אני מרגישה שוב את האחיזה של טייסון בי מתהדקת ואני מלטפת את זרוע הלוך ושוב, מסמנת לו שיירגע. התנועה המונוטונית הזו אכן משפיעה עליו.

"הילדה שלי," הוא מחזיר לו, "מגיעה לפה תמיד לבד. לא כך?"

"כן," עונה ד"ר סמירנוף לא מרוצה מהפגנת השייכות של טייסון אליי.

"מדוע אם כך אתה פונה אליי ולא אליה? אני מצפה שתסביר לה מה עומד לקרות היום ובהמשך, כעת כשמצבה לשמחתנו הרבה משתפר."

"אני עדיין רוצה לנקוט משנה זהירות ואת תמשיכי לקבל את הטיפולים כבעבר במספר השבועות הקרובים," אומר ד"ר סמירנוף בשעה שאני מניחה את ראשי על כתפו של טייסון. עכשיו כשאני מרגישה שידו שוב רגועה.

"זה אומר שאם תהיה בסביבה יהיה עלי לחשוש מתגובתך לכל גבר שפונה אליי?" אני שואלת אותו בשעה שאנחנו שוב לבד.

"אם?" הוא אומר לו ומבטו מראה לי שהוא לא מרוצה.

התרופה מתחילה להשפיע עליי ואני מרגישה רדומה. "אני רוצה לישון," אני אומרת לו ומתעלמת מתגובתו. "אתה יכול להביא לי את פנדה?"

"יש לך את הדבר האמיתי לידך למה את צריכה את פנדה?" הוא שואל.

"אני מותשת ואין לי כח להפגנת הקינאה שלך," אני עונה לו.

הוא מוציא את הפנדה ומגיש לי אותו.

"אתה מבין שאתה לא יכול לשכב לידי כאן על כיסא הטיפולים הזה?" אני שואלת, הפעם בטון מרוכך.

"ולהחזיק לך את היד אני יכול?" הוא שואל, "אני לא מחפש לריב איתך כל הזמן."

את המילים האחרונות אני שומעת בשעה שאני נרדמת. אני מנסה לענות לו אבל שפתיי אינן נשמעות לי יותר.

המנה הראשונה שאני מקבלת הסתיימה ואני מתעוררת. "אני רוצה שתלך מפה," אני אומרת לטייסון, "אני לא סובלת גברים כמוך."

"ואיזה גבר אני?" הוא שואל.

"שחצן שחושב שאישה היא רכושו. סצינות קנאה לא מתאימות לי. תודה על מה שעשית עבורי היום אבל אני רוצה להיות לבד."

*

טייסון

עם ההטחה בי שאני שחצן היא עוצמת שוב את העיניים, ואין לי עם מי לדבר.

אני עוזב את המקום ונוסע לדירה שלי. את היום אני מעביר בעבודה מהבית.

בערב אני שוב נפגש עם חבריי ב"אורכידאה" לבקשתו של גיא ששם עינו על

אחת הבנות.

אני מתלבט מה ללבוש. אני יודע שאם אבוא בחליפה היא תתייחס אלי בזלזול. ומה בעצם איכפת לי מה היא תחשוב. אני לובש הפעם חולצה שחורה וחליפה שחורה.

אם אני שחצן אז עד הסוף.

כשאני מגיע גיא והחברים כבר יושבים עם הבנות. אריאל לא ביניהן. אני סוקר את הבנות.

לרגע אני שוקל לשחק עם בחורה שנראתה נלהבת אתמול. היא יפיפיה אבל היא לא מיוחדת כמו אריאל. היא קולטת את המבטים שלי ומעמידה פנים שלא שמה לב לנוכחותי. "איזו חברה אריאל, ככה קוראים לזו שהייתה פה אתמול נכון? במקום לבלות איתך פה היא מעדיפה סקס," היא אומרת לאחת מהן.

"ניקי, אריאל לא כזו," היא עונה לה.

"לא ידעתי שאת מנהלת לה את יומן ה.. לא משנה .בכל מקרה אני לא מבינה איך את מקבלת את זה שדווקא בימים האלה היא לא כאן," ממשיכה ניקי.

"תקשיבי. אריאל עצמאית. היא אמרה לי מראש שביום חמישי היא תהיה עסוקה רוב היום אם לא כולו," עונה לידיה.

אני תוהה האם היא מכסה על אריאל או שבאמת אינה יודעת.

"היא יכלה לפחות להרים טלפון. גם אם היא עסוקה מאד כדבריך. מהבוקר לא שמעת ממנה כלום," אומרת ניקי.

"אז מה נזמין היום?" שואל גיא.

לשמחתי הטלפון מצלצל. אני מעיף מבט על הצד. בכל מקרה אחר לא הייתי עונה. עכשיו אני מרגיש שזה פתח ההצלה שלי. "אני חייב ללכת."

אני מחייך לעצמי בשעה שאני מקשיב לעוד אחת מהשיחות המוקלטות שמציעות לך חופשה בקרבים בעלות כמעט אפסית.

בכל זאת אני מגיע למחרת לארוחת הבוקר, רק באיחור ניכר, כאשר הם יושבים לשתות את הקפה. גיא וג'ארד כבר נפגשו עם שתיים מהן והם צמודות אליהם. ניקי ועוד אחת נשארו מול שלושת הגברים הנותרים.

"באתי רק לומר שלום," אני אומר לג'ארד, "ניפגש במשרד?"

"מה קרה אריאל לא פה אז אתה בורח?" שואלת ניקי בלעג, "רק שתדע שגם הלילה היא לא חזרה."

"ולמה את חושבת שזה מעניין אותי?" אני יורה לעברה, "שמעת על זה שישנם אנשים שעובדים בימי שישי?"

*

יום שישי בערב הוא היום הקבוע שלי ושל החברים. ברור לי שגיא וג'ארד ירצו לבלות עם הבנות, ולכן אני אפילו לא שואל ומגיע בערב ל"אורכידאה."

אני מניח שאריאל כבר לא תגיע לשם. אולי בגללי ואולי מכל סיבה אחרת בעולם. אני לובש במכוון ג'ינס מרושל, אמנם תוצרת "מיו מילאן," אבל עדיין ג'ינס וגופיה שחורה שמבליטה את השרירים שלי. יש בי מין רצון להתגאות בחיצוניות שלי. באיזשהו מקום אני מקווה שיספרו על כך לאריאל.

להפתעתי כמה דקות אחריי מגיעה אריאל.

"אני יכולה לדבר איתך," היא פונה ללידיה.

"אם יש לך משהו לומר את יכולה לומר ליד כולם," היא עונה לה.

"לידיה בבקשה, תני לי רגע," היא אומרת בקול עייף.

"מה בסך הכל ביקשתי ממך?  אם את לא יכולה למצוא זמן בסדר יום העסוק שלך לחברה שמתחתנת אז את לא חברה," היא עונה לה.

"אני מבינה," עונה לה אריאל, "אני עולה למעלה לקחת את התיק שלי. איפרד ממך כעת. תכננתי לתת לך את המתנה שלך מחר בלילה, אבל אני מניחה שאני יכולה לתת לך אותה כעת," היא אומרת ומוציאה מכיסה מעטפה.

היא מסתלקת משם ועולה במעלית למעלה.

"תראי מה קיבלת ממנה,"  לוחצות הבנות והיא פותחת את המעטפה ומוציאה ממנה כרטיס ברכה.

"כרטיס ברכה עלוב," אומר בבוז ניקי.

"ממש," עונה לידיה ופניה מתמלאת עצב, "אף אחת מכן לא יכולה להתחרות במילים שהיא כתבה לי. מתוך הכרטיס נופל שיק על סך עשרים וחמש אלף."

"אריאל," אומרת לה לידיה כאשר היא חוזרת למטה.

"שאלת אותי פעם למה אף פעם לא היה לי חבר," אומרת אריאל, "בדיוק בגלל זה. אני לא יודעת להיות חברה טובה."

"עוד מישהו יחשוב פה שאת בתולה," אומרת לה  ניקי.

"אין קשר בין שני הדברים," היא עונה לה.

להפתעתי היא פונה אליי. "אני יכולה לבקש ממך שתסיע אותי הביתה?"

"חשבתי שאין לך בית," מתפרצת ניקי.

"צודקת, לדירה שלי עם עוד שלוש שותפות," היא  מתקנת את עצמה.

"נגמרו המוניות בעיר?" אני שואל.

"הבנתי," היא עונה ופונה ללכת. ברגע האחרון היא מסתובבת ומושיטה לי את הפנדה.

"את מוזמנת לזרוק אותו לפח ביציאה," אני עוקץ אותה.

היא משפילה את מבטה, מצמידה אותו אליה ויוצאת.

אני קם מיד ויוצא בעקבותיה.

עיניה שטופות דמעות. אני נוגע בידה והיא קופצת ופולטת צרחה.

"מצטער, לא התכוונתי להפחיד אותך," אני אומר בלי לחשוב.

"לא הפחדת אותי, נגעת במחט שבזרועי וזה כאב לי," היא עונה ומרימה ידה לעבר מונית שנראית  מרחוק.

"אני לא מבין," אני אומר לה.

"מה זה משנה כבר," היא אומרת, "אני ממוטטת אני חייבת סוף סוף ללכת לישון."

"אני אקח אותך," אני אומר לה.

רגע אחרי שהיא מתיישבת  במושב הנוסע, היא מתכרבלת על הכיסא , מניחה ידה על הרגל שלי ונרדמת. כיוון שהיא לא מגיבה כאשר אני שואל אותה מה הכתובת, אני לוקח אותה לדירה שלי.

אני מנסה להעיר אותה, אבל היא ממלמלת משהו בלתי מובן. אני מרים אותה בזרועותיי ונושא אותה לדירה שלי. כל אותו הזמן היא לא מתעוררת.

אני מניח אותה על מיטתי חולץ את נעליה, פושט ממנה את בגדיה ומשאיר אותה רק בבגדיה התחתונים. כל אותו הזמן היא בקושי משתפת פעולה.

אני יורד לרכב להביא את התיק שלה, ונזכר במר פנדה. הוא נמצא למרגלות המושב בו ישבה ולידו ערימה של ניירות.

היא ישנה שינה עמוקה ועל פניה ניכר שהיא סובלת. אני מניח את פנדה בזרועותיה וניגש לסדר את דבריה בתוך חדר הארונות שלי. אני ניזכר בניירות שהבאתי. אני לא יכול להתאפק ומציץ בהם.

אני מרגיש שאני משתגע! מתברר שהייתה טעות במינון שכמעט עלתה לה בחייה. היא נכנסה להזיות והושארה להשגחה עד לפני שעתיים.

אני לא ממשיך לקרוא מה שכתוב על המחלה שלה. אני אתן לה לספר לי. מה שאני קורא הוא שמחר היא צריכה להיות שוב בבוקר בביקורת. העובדה שמחר שבת מראה לי עוד יותר כמה חמור היה מצבה.

*

סוף סוף אפשר לנשום לרווחה.

אנחנו מסיימים את הבדיקות סמוך לשעת צהריים. המצב שלה טוב והתור שנקבע לה לבסוף הוא לעוד שבועיים, שזה אומר המון.

אנחנו חוזרים לדירה שלי. היא נשכבת בסלון. אני מגיש לה את השלט של הטלוויזיה והיא מתחברת לערוץ האופנה. "זה הזוי מה שאנשים לובשים," היא אומרת ומעבירה בין הערוצים.

ארוחת הצהריים מתבשלת במטבח והריחות מתפזרים בכל הדירה. "אתה באמת יודע לבשל," היא אומרת בהתפעלות. היא נצמדת אלי מאחור, מניחה את ראשה על גבי ומקיפה אותי בזרועותיה.

"אני לא מאמין שלא היה לך אף פעם חבר," אני אומר לה, "את כזו מדהימה בעיניי."

"אם היית פוגש אותי לפני כמה שבועות מה היה לי לומר לך?  יש לי מחלת דם נדירה ואולי מחר לא אחיה?"

"מסתבר שהגורל ריחם עליי מצד אחד שלא אשמע מילים כאלה על האישה שאני אוהב, ומצד שני הוא הפגיש בינינו," אני אומר לה ומסתובב אליה.

"עליי הוא ריחם," היא עונה לי," שהכיר לי אותך רק עכשיו, ועדיין יש משהו שאנחנו צריכים לדבר עליו."

"כל מה שתרצי," אני עונה לה ורוכן לנשק אותה.

"אתה  חייב להיגמל מהקנאה הרכושנית המטורפת שלך," היא אומרת.

"את כזו ילדונת תמימה," אני אומר לה, "דבריך רק מראים שאינך מבינה. אמרת לי שאני מתנשא, גבר שחושב שהכל שייך לו ולכן קנאי לך. כמה שאת טועה. דווקא מהמקום של חוסר בטחון היא נובעת."

אני יושב ומספר לה הכל. על היום שבו נדרשתי להתחיל לעבוד, על ג'ים, על לימודיי באוניברסיטה ועל העסק שהקמתי.

"עכשיו אני מבינה מאיפה אתה יודע לבשל כך," היא עונה לי, "לי יש עוד הרבה ללמוד בתחום. לא האמנתי שבאמת אעבור את זה ולכן לא השקעתי בבישול."

בסיום הארוחה היא ניגשת להתקלח בשעה שאני רוחץ כלים. כשאני מסיים היא שוכבת במיטה בעיניים עצומות. היא לא טרחה להתלבש. "את לא יכולה לעשות לי את זה," אני לוחש לה בטוח שהיא ישנה.

"אני רוצה לעשות לך את זה," היא עונה לי מנומנמת, "כי לישון אני יכולה עם הפנדה אבל.."

בשנייה אחת נטרף הכל, והסדינים הפזורים לכל עבר מעמידים על כך.

*

צלצול של מסרון מעיר אותנו משנתנו.

בבקשה תבואי לחגוג איתנו הלילה. לידיה.

*

אריאל

 אני קמה מהמיטה ורואה שטייסון בחדר הארונות.

"אתה בוחר חליפה להערב?" אני שואלת אותו.

"אני בחור איזה חליפה להשאיר," הוא עונה, "אני לא רוצה את החליפות האלה יותר."

"אני מבקשת שתשאיר אותן. הן יפות ומציגות אותך באור הנכון," אני אומרת לו.

"את צוחקת עליי?" הוא אומר לי בטון לא מרוצה.

"לא," אני עונה לו, "הן מתאימות לאיש העסקים שאתה ומשדרות בהחלט כמה אתה מוצלח."

"את מבלבלת אותי. אמרת שאת לא אוהבת גברים בחליפות," הוא אומר.

"לא זה מה שאמרתי. התכוונתי שאני לא אוהבת גברים שבחייהם הפרטיים לא יכולים להוריד אותן. ואתה הוכחת לי שמיהרתי לשפוט אותך."

"מה איתך, את לא מתלבשת?" הוא שואל.

" אני רוצה לראות מה אתה לובש," אני עונה," אמרתי לך שאף פעם לא היה לי חבר ויש לי איזו פנטזיה ילדותית להתאים את הלבוש, שלי אלייך," אני עונה נבוכה.

הוא מעיף מבט לעבר השמלות שתלה עבורי בארון, בוחר אחת מהן בשחור ולבן ומתלבש בהתאם.

רגע לפני שאנחנו נכנסים למסעדה של ג'ים להיפגש עם חברינו אני נושמת וניתלת על זרועו. המבטים של חברותיי בשעה שהן סוקרות אותנו מכף רגל ועד ראש גורמות לו להתפרץ בצחוק.

אני מביטה בו בשאלה.

"עכשיו אני קולט למה רצית שנתלבש בתיאום. את רוצה שיהיה ברור להן של מי אני. אז מי הקנאית בינינו?" הוא אומר.

"אתה טועה לגמרי. לחברים שלך אני מסמנת שאני שלך. את הבנות באמת מעניין מה אני לובשת והן לגמרי לא מנחשות מה קורה בינינו."

"אם כך כדי שיהיה לכולם ברור," הוא אומר ומנשק אותי נשיקה כזו שלא משאירה ספק.

בר אבידן

מאמינה באהבה©