הוא מנסה להיזכר איך נוצר הקשר הראשוני ביניהם. מי מביניהם היה שם ראשון בקבוצה הזו שברשת החברתית. מול עיניו עולים הפוסטים השמחים שלה, תמיד אופטימית, תמיד מחייכת בתמונות.
כאשר התקרבו קצת ופתחו קצת את הלב הוא התחיל לקלף ממנה את השכבות וגילה את כל הכאבים. את האכזבות, השקרים והמסכות.
היא היתה נותנת לו מעצמה, ונסוגה לאחור. הוא יודע שלא מספיק היה שאמר לה שהוא שם בשבילה. הוא היה צריך יותר לפעול. אבל הוא לא הרשה לעצמו להשתחרר עד הסוף כיוון שהחיים שלו היו גם הם עטופים במסכות והסתרות, שכבר בעצמו לא ידע מתי הוא זה הוא באמת.
**
בן מגיע למשרדו. הוא הקדים ללכת למכון הכושר הבוקר כיוון ששנתו נדדה. כבר כמה ימים הוא מחפש אחרי עקבותיה ברשת והיא לא שם. הדבר מפליא אותו לאור העובדה שהיא זו שהגתה את מבצע הבלונים, וככל שהמועד מתקרב ההיעדרויות שלה יותר תכופות. הוא תוהה האם יש לה גבר חדש בחייה ולכן היא מתחמקת ממנו.
בהיותו זכר אלפא טיפוסי הוא לא רגיל שנשים מסרבות לו ואינו מבין מדוע הילדונת הזו, כפי שהוא מכנה אותה, למרות שאיננה ילדה בכלל, לא נשמעת לבקשותיו. הוא מוקסם ממנה, ומצד שני כועס עליה על כך שאינו מצליח לאלף אותה לעשות כרצונו.
"אני כאן," הוא אומר לה ,"תפקידי לדאוג שתהיי מאושרת."
היא מצידה אומרת לו שהיא עומדת בפני עצמה ואין לה צורך להישמע לדבריו של אף אחד.
"עוד נראה," הוא נוהג לומר לה.
עכשיו בשעת בוקר מוקדמת של יום עבודה אחרון בשבוע הוא יושב מול המסך ובוהה בו. האור ליד המסך שלה לא דולק. חסרונו מכאיב לו ומטריף את דעתו. הוא אינו יודע כיצד להגיע אליה. בעצם כן, יש לו דרך לשלוח לה הודעה אבל זה נועד רק למקרי חירום. הוא מבין שאם היא לא רוצה אז הוא צריך לשלוט בעצמו ולא לפנות אליה.
הוא מגרש אותה ממחשבותיו ופונה לענות להודעות שמתקבלות מנשים אחרות. הן מטפחות לו את האגו, מתחנחנות בפניו , אומרות לו כמה הוא נהדר וכמה הן מתגעגעות להיות אתו. זה מסיח את דעתו.
ובכל זאת משהו מנקר בו והכעס כלפיה רק גדל.
הוא מוסיף לו עוד כמה נשים למאגר שלו. הוא מפעיל שוב חשבון רדום שבאמצעותו הוא מתקשר עם נשים לבילויי לילה לא מחייבים. מיד כאשר עולה שמו, והוא מעלה כמה מילים, נדלקים האורות בצ'אט והוא מתחיל לקבל הצעות להנעים לו את הלילה. הוא בוחר אחת מבניהן וקובע איתה בדירה שהוא מחזיק לצורך זה. לעולם אינו קובע בדירתו. אין הוא רוצה שתדענה את זהותו האמיתית.
הוא רושם לעצמו תזכורת לעבור בבית המרקחת ולהצטייד. הוא לא יסמוך עליהן ובטח שאינו רוצה להדבק.
לבחורה שמחכה לו בדירה אין מושג שלא איתה הוא נמצא במחשבותיו אלא עם אמה, זה שמה של הילדונת שלו. הוא מוציא את כל תסכוליו על הבחורה איתה הוא נמצא, והיא מצידה שמחה לראות כמה הוא חושק בה. "נפגש גם מחר?" היא שואלת בשעה שהוא קם ומתלבש.
"לא ברור לי מהיכן לך הרעיון הזה," הוא עונה לה בקור, "הבהרתי לך היטב שזה חד פעמי."
"אז ככה אתה, משתמש וזורק?" היא עונה לו נעלבת, "כי נראית לי ממש בעניין."
"תחסכי ממני את התשובה," הוא עונה לה, "אינני רוצה לפגוע בך."
"אז מה שקרה בעצם…" היא מתחילה לומר.
"יש לי עוד מה לעשות הלילה, תתלבשי," הוא אומר ומחכה לה חסר סבלנות שתסיים להתארגן. הוא כבר מבין שזה לא מה שירגיע אותו, להיפך זה רק מעורר בו יותר את הכמיהה אליה.
בן חוזר הביתה, לוקח בקבוק של בירה ומתיישב מול המחשב. הוא רואה שלא רק שאיננה נמצאת כעת, היא לא נמצאת שם בכלל! רק אז הוא קולט שהחשבון הפיקטיבי הוא שפתוח והוא ממהר להחליף אותו לרגיל שלו.
הוא מתרגש לראות שהיא השאירה הודעה בקבוצה.
אמה:
היי לכולם.
היו לי היום כמה דקות פנויות והחלטתי לקדם את הרשימה שלי לפרויקט הבלונים שלנו.
מזגתי לי כוס שוקו חם וישבתי מול הדף. שם אחד הסתובב לי בראש. לא יכולתי לחשוב על שמות נוספים. אבל כאשר כשחשבתי על זה הבנתי שהשם הזה כבר לא רלוונטי בשבילי ובעצם אין לי אף אחד שהייתי רוצה לשחרר ממני. הרגשתי פתאום קלה יותר. אני פורשת מהפרויקט. אשמח לבוא אם אתם תפריחו בלונים, אבל רק כצופה מהצד.
שיהיה לכם קסם של סוף שבוע
אוהבת אתכם, אמה.
הוא בוחן את השעה שההודעה נשלחה ומסתבר שהיא נשלחה בשעה שעבר לפרופיל הפייק שלו. לו היה מחכה כמה דקות היה יכול לשוחח איתה. הוא משתגע!
הוא קורא אות ההודעה שוב ושוב. "האם זה אומר שהיא לא תכנס יותר לכאן?" הוא חושב לעצמו, "מצד שני אמרה שתגיע להפרחת הבלונים." עכשיו הוא חושב על הבלונים שלו. הוא לא באמת חושב שיש לו צורך להפריח בלונים. הרי הוא מחשיב את עצמו כאדם שמכיל אנשים. אדם שליבו נקי ואין בו שנאה. "אם כך מה גרם לי להיות מלכתחילה בפרוייקט הזה?" הוא שואל את עצמו. הוא יודע את התשובה. זו אמה שסחפה אותו איתה.
הוא נכנס בשעות לא קבועות במשך אותו היום, אבל שלא כהרגלה, אמה כבר לא כאן. הוא מבין שעליו להרפות. הרי אינו רוצה לכפות את עצמו עליה. הוא עושה הכל כדי להעסיק את עצמו ולא להתפתות לחפש אותה יותר. הוא נפגש לארוחת צהריים עם סבו וסבתו שמתארכת כיוון שסבו מבקש לשמוע את דעתו בקשר להשקעה מסויימת. משם הוא נוסע למעגן הסירות שם מחכה לו כבר אחיו שון והם יוצאים יחד להפלגה. הוא מודע לכך שישמע מאחיו הרצאה על העובדה שהוא עדיין רווק מתהולל.
"אני מתפלא שסבתא לא אומרת לך כלום. דווקא לא מתאים לה לשתוק. כל החברות שלה מנדנדות לה כבר מה קורה עם הנכד המוצלח והרווק שלה," אומר לו שון.
"אולי אני פשוט שייך לאלה שלא מתאהבים," הוא אומר לו ומרגיש בפנים שהפעם הוא משקר. זה לא מרגיש לו נוח, הרי שון הוא לא רק אחיו אלא האדם הקרוב אליו ביותר. "אולי הגיע הזמן שאדבר על זה," הוא אומר לעצמו.
"אני מאוהב במישהי בלתי מושגת," הוא אומר לו לבסוף.
"סליחה?" אומר לו שון, "לא הבנתי."
"הבנת אחי. היחידה שגורמת לרגשותיי לסעור היא אחת שהכרתי ברשת החברתית," הוא אומר.
"מה זה משנה היכן הכרתם. היא נשואה?" שואל שון.
"לא, זה לא העניין," אומר בן.
"אז תסביר לי," אומר שון.
בן מספר לו על פרויקט הבלונים ועל אמה שלא יוצאת לו מהראש. "הנה רק דיברנו ויש לי הודעה הקבוצה," אומר בן בשעה שהוא מביט על הצג, "אנחנו נפגשים היום בפעם הראשונה בפאב אמסטרדם. דווקא מקום נחמד."
"כדאי שנחזור שתוכל להתארגן, וגם אני חייב לפני שננסי תתחיל להציק לי," אומר שון.
"אתה רוצה שאני אתחתן בשביל שתהיה מישהי שתציק לי?" שואל בן ושון מזעיף פנים לעומתו.
"בסך הכל ננסי אשה טובה ואמא טובה, רק שלפעמים, אתה יודע," עונה לו שון.
"היה לי כייף אתך," אומר בן בשעה שהם נפרדים במעגן הסירות. הוא נוסע הביתה וניגש ישר למחשב. רבים מחברי הקבוצה כבר אישרו שהם מגיעים. מאמה אין שום הודעה. הוא מחליט בכל מקרה להגיע. מי יודע אולי היא תפתיע.
האווירה בפאב עליזה מאד. בן עושה הכרה עם כולם. הוא סקרן לראות במציאות מי עומד מאחורי הסיפורים של קבוצת הבלונים. אם מישהו היה מסתכל מהצד על החבורה הזו שיושבת ליד החלונות המשקיפים על האגם, לא יכול היה לנחש שזה להם המפגש האמיתי הראשון. הם מזמינים כבר סיבוב שני של בירה ממבשלת השיכר של הפאב, חולקים יחד פלטות של אוכל ומפטפטים. חלקם קמים לרקוד לקצב המוסיקה הקצבית.
לאט לאט נוצרות חבורות קטנות יותר והעולם האמיתי מתחיל לגלוש לשיחה. גברים מדברים על העבודה שלהם, וכאשר מספר בן שהוא מתעסק באבטחת מידע מתגודדים סביבו כולם ומבקשים את עצתו.
הנייד של בן שמונח על השולחן מאיר פתאום. רק אז הוא שם לב לכך שהחדר של הקבוצה נשאר פתוח ועל המסך מופיעות פניה היפות של אמה.
אמה: רק עכשיו ראיתי את ההודעה שאתם נפגשים הלילה.
בכל מקרה לא יכולתי להגיע.
יש מצב חירום ונקראתי לעבודה.
מאחלת לכם שתהנו מהמפגש.
מקווה להתראות אתכם במפגש הבא.
הוא רוצה לענות לה, אבל אמה כבר לא שם.
"תראו," אומרת שירלי אחת מחברות הקבוצה, "אמה היתה פה לרגע. כל כך חבל שהיא לא יכולה לבוא. היא נשמעת בחורה כזו מתוקה. מאד רציתי להכיר אותה."
הוא מקשיב לדבריה של שירלי ורוצה לומר שגם הוא משתוקק להכיר אותה, אבל ג'ק חברו לקבוצה שואל אותו דבר מה והוא חייב לחזור למציאות. השיחות ממשיכות לזרום.
"סיימתם לאכול? אני יכולה להתחיל לפנות?" שואלת המלצרית שלהם.
"כן יהיה נחמד אם תנקי פה. אני חושב שנזמין עוד סיבוב של בירות," אומר ג'ק.
"קודם הקינוח," היא אומרת.
"קינוח, ברור," אומרת שירלי, "את יכולה להביא לנו את התפריט?"
"אין צורך," עונה לה המלצרית ועוזבת את השולחן עם המגש המלא בכלים.
"אתם מבינים מה קורה פה?" שואלת שירלי, "היא לא דיברה על קינוח?"
"כן שירלי, לא הזית.," אומר בן, "זה בהחלט מוזר הקטע הזה."
המלצרית חוזרת עם ערימה של צלחות קטנות וכפיות ומניחה אותם במרכז השולחן. היא עוזבת באותה זריזות שהגיעה וחוזרת שוב. הפעם עם מגש מלא קינוחים.
"אני מבינה שיש לכם חברה שקוראים לה אמה שלא הגיעה הערב. זה ממנה," היא אומרת.
"אמה היתה לכאן?" לא מתאפק בן ושואל.
"לא," עונה המלצרית, "היא התקשרה וביקשה: תפנקו את החברים שלי. זה מה שאנחנו עושים."
בן מרגיש שזה יותר מידי בשבילו. הוא יוצא להתאוורר בחוץ. עכשיו כבר חצות. בחוץ על הטיילת מוקרן סוף של הסרט שהוקרן כאן הלילה. כצפוי, הזוג מתקרב אחד לשני והם מתנשקים נשיקה לוהטת. הכיתוב "הסוף" כבר מופיע על המרקע ואחריו רשימות השחקנים ויוצרי הסרט.
***
לא הרחק משם בחדר הניתוח של בית החולים סנט מייקלס נלחם הצוות על חייו של ילד בן חמש שנולד עם לב פגום. אמה מתקשה לעבוד עם ד"ר ברנשטיין, שאולי נראה כמו כוכב קולנוע ואולי בשל כך, האגו שלו לא מרשה לו להקשיב לאף אחד.
"יש דימום פנימי," מתריעה אמה.
"ממתי אחות חדר ניתוח נותן הוראות למנתח שלה," הוא אומר לה בשחצנות.
אמה מסמנת לד"ר ברק שתשתוק. היא אינה מעוניינת שהיא תספר לו מה שאינו יודע. ד"ר ברק מסמנת לה בראשה שהיא מבינה את המסר. "תראה ד"ר ברנשטיין משהו לא בסדר כאן. הדימום הזה מוגבר."
"אם את מבינה כל כך טוב אז תגמרי את הניתוח בעצמך," הוא אומר בכעס.
"באמת ד"ר ברנשטיין, החיים של הילד הזה בידינו זה לא זמן למשחקי אגו. לידיעתך…" היא מתחילה לומר אבל אמה תוקעת בה מבט שמשתיק אותה.
ד"ר ברק פועלת במהירות והדימום נעצר. "מתחילה לתפור אמה," היא אומרת.
אמה מגישה לה את החוט ומעיפה מבט מרוצה לעבר המוניטורים שמראים שהחולה הקטן עומד יפה בניתוח. היא מנגבת את הזיעה מעל מצחה.
היא מעלמת לחלוטין מד"ר ברנשטיין והדרמה שחולל לפני כמה דקות. "האגו שלו כל כך מנופח שיכול היה להרוג את הילד הקטן הזה," היא חושבת לעצמה, "במקום להקשיב להתראות של הצוות שכאן לעזור לו." כמה היא שמחה שזהו יומה האחרון בתפקיד.
"אמה, לא יכולתי לחפש אחות חדר ניתוח טובה ממך," אומרת לה ד"ר ברק, "אני מצטערת שהקפצתי אותך היום, אבל לניתוח הזה הייתי צריכה אותך לידי."
"תודה על האמון שאת נותנת בי," אומרת אמה.
"לכי תבשרי למשפחה שהניתוח עבר בהצלחה," היא אומרת לה, מתעלמת לגמרי מנוכחותו של ד"ר ברנשטיין שעדיין לא עזב את החדר.
אמה יוצאת מחדר הניתוח ומתחילה להוריד את הכפפות שלה. הן מלאות דם ואיננה רוצה להראות כך ליד המשפחה. "חשבתי," אומר לה ד"ר ברנשטיין, "שאולי ננצל את שארית הלילה לבלות יחד. מה דעתך?"
"כבר אמרתי לך ד"ר. אני מאד מכבדת אותך אבל אתה גבר נשוי וזה לא מתאים לי." אומרת אמה.
ד"ר ברנשטיין חוסם את הדלת בפניה ומנסה לגעת בה. היא הודפת אותו מעלה וניגשת בפנים מחייכות למשפחה. מיד עם סיום המפגש איתה, בו מסרה להם ארוכות על הניתוח ותוצאותיו משביעות הרצון, ממהרת אמה לצאת מבית החולים. כיוון שהגיעה לבית החולים במונית, היא מתחילה ללכת ברגל לכיוון הפאב.
היא כולה נסערת ונכנסת לצ'אט של קבוצת הבלונים. היא מדפדפת לראות מי מהם הגיע ונושמת לרווחה שרואה את שמו של בן.
אמה: נו ספרו לי איך המפגש?
שירלי: ממש כייף. חבל שאת לא כאן. כולנו רוצים לפגוש אותך.
גם בן רואה את ההודעה.
בן: איך יכולת לעשות לנו את זה אמה? כולנו מצפים להכיר אותך.
אמה נכנסת להודעה אישית ושולחת לו הודעה.
אמה: ואתה בן, גם מצפה?
בן: יותר מכולם
אמה: יש לך רכב
בן: תגידי מאיפה לאסוף אותך
אמה מוסרת לו את הכתובת.
הנסיעה נראית לבן נצח, למרות שהיא אורכת רק כמה דקות. הוא מגיע לחזית הבנין לידו עצרה אמה ורואה אותה יושבת מצונפת על המדרגות. הוא ממהר לצאת מהרכב וניגש אליה.
"דבר ראשון את נותנת לי את מספר הטלפון שלך," הוא אומר לה.
"דבר ראשון אתה נותן לי חיבוק," היא אומר לו להפתעתו. היא קוברת את ראשה בחזהו ומתחילה לבכות.
"אתה לא תיתן לאף אחד לפגוע בי נכון?" היא אומרת לו.
"ברור שלא," הוא עונה.
"תבטיח," היא מבקשת.
"מבטיח," הוא עונה.
אמה מבקשת קודם לעבור דרך ביתה. "אני חייבת לשטוף את עצמי," היא מסבירה לו, "בדרך כלל אני עושה זאת לפני שאני יוצאת מבית החולים, אבל היום.." היא משתתקת.
בן רוצה לשאול אותה מה קרה, אבל מחליט לא ללחוץ עליה. הוא מבין שהיא נסערת.
"זה לא יקח הרבה זמן, תרגיש בנוח לקחת לך משהו, לראות טלוויזיה, מה שבא לך. בקיצור תרגיש בבית."
היא כל כך רוצה להוריד מעצמה את ההרגשה של הקרבה של ד"ר ברנשטיין אליה, שהיא מתחילה להתפשט כבר בדרך לחדר, לא חושבת לרגע שבעצם היא לא לבד. בן מסתכל על סלון הבית. הוא מתפעל מהספריה העשירה שלה המסודרת בסדר מופתי. ברור לו לפי הריהוט שהיא מרוויחה טוב, עם זאת הרהוט אינו מנקר עיניים אלה מזמין. הוא מעיף שוב מבט לעבר החדר שלה ורואה שהשאירה את הדלת פתוחה. הוא עושה צעד אחד קדימה אבל נעצר. כשהוא מרים את עיניו שוב הוא רואה את ההשתקפות שלה בראי בשעה שהיא מתנגבת. הוא לא יכול להסיר מבטו ממנה ובדיוק ברגע שהוא מסיר היא קולטת אותו.
הוא ניגש למטבח ומחפש כוס למזוג לו מים קרים מהמקרר. הוא חייב לצנן את ההרגשה של מה שהיא עושה לגופו. "לא התכוונתי להציץ בך," הוא אומר בשעה שהוא מרגיש שהיא מאחוריו.
"אני יודעת," היא אומרת, "מכירה מה זה מבט רעב של זאב שרוצה רק את הגוף שלך."
הוא מסתובב אליה ורואה שלא התלבשה. "אמה, כלומר את מאד מושכת אותי. מאד מאד. אבל.." הוא אומר.
"באמת שאין לי כוונה לפתות אותך, לא לשם כך הבאתי אותך לכאן, "היא עונה לו, " היה לי קטע מאד לא נעים עם הקולגה שלי. רציתי למחוק את הזיכרון הזה ממני. חוץ מזה שעדיין הייתי לבושה במדים. אלך להתלבש."
כעבור זמן קצר היא חוזרת, לבושה בג'ינס וחולצת טריקו צמודה.
כל מה שהיה פה לפני רגע נעלם.
"בוא נלך לפגוש את החברים," היא אומרת. היא רואה שהוא מביט בה במבט בלתי מפוענח. "נחזור לפה אם תרצה," היא עונה לה והוא בתגובה מחבק אותה ונושק לה על שפתיה. "את מטריפה אותי," הוא אומר לה, "ולא בגלל שראית אותך ערומה, אלא בגלל שראיתי מי את."
בדרך משתפת אותו אמה במה שקרה בבית החולים. "יש משהו אחד שהוא לא יודע. זו היתה התורנות האחרונה שלי בבית החולים כאחות. השלמתי את לימודי הרפואה שלי ועכשיו אני רופאה. יחד עם ד"ר ברק אנחנו פותחות מחלקה משלנו ולו לא תהיה שם דריסת רגל. כי גם אותה הוא ניסה להטריד."
הם נוסעים בשתיקה. הוא רוצה לתת לה את הזמן. הוא מרגיש שהיא זקוקה לו.
"זה הוא שרציתי להעיף עם הבלון," היא אומרת לו לבסוף, "אבל ככל שעבר הזמן הבנתי כמה הוא עלוב וחסר חשיבות בעיניי, שאינו שווה אפילו שאטרח להביא בלון בשבילו."
היא מביטה סביבה ושמה לב שהם יושבים בחניון. היא מושיטה ידה ומלטפת את עורפו. הוא מסיט מבטו ממנה. "נלך?" היא שואלת.
"את תתפלאי," הוא אומר לה, "אבל אין לי את מי לשחרר. להיפך."
היא מסיטה מבטה ממנו. עכשיו היא מרגישה שהוא צריך את המרחב שלו. היא יודעת שכשהוא יהיה מוכן הוא ידבר איתה.
"בוא נלך, כבר מאוחר. אני רוצה להספיק להכיר את כולם."
הוא יוצא בכבדות מהרכב. "מדוע אינו יכול לספר לה את האמת?" הוא חושב לעצמו.
הוא ניגש לפתוח לה את הדלת. הוא רואה את מבטה המהורהר. "את באה ילדונת?"
אמה מתעשתת ואומרת: "בטח," ומושיטה לו את ידה. הוא משלב את אצבעותיו בשלה ויחד הם הולכים לפאב.
"אמה!" קוראות הבנות בשמחה. אמה מחייכת אליהם ומתחבקת עם כל אחת. "כמה שאת מהממת," אומרת לה שירלי, "הרבה יותר מהתמונה."
"תודה," עונה אמה, "גם אני שמחה לראות אותך, את כולכן, את כולם."
"עכשיו אני מבינה למה בן היה כזה חסר סבלנות כל הערב," היא אומרת, "לא ידענו שאתם זוג."
אמה מעיפה מבט לבן, חוככת בדעתה מה לומר. הוא ניגש אליה ומניח ידו על כתפה. אמה מודה לו בליבה על המחווה הקטן הזה. שעת הסגירה מתקרבת ולכן יוצאת החבורה לטיול קצר לאורך המזח. הרוח מתחילה לנשוב ומתחיל להיות קר. "אני מניחה שהגיע זמן פרידה אבל עוד נפגש," אומרת שירלי, "את הבטחת שתבואי להפרחת הבלונים אמה."
"הבטחתי ואקיים," היא עונה לה ומחבקת אותה לפרידה.
בן מוביל אותה לרכב שלו וממתין לשמוע ממנה את מה שהיא רוצה. "זה בסדר אם נישן היום אצלי?" היא שואלת.
"חשבתי שלא תחזרי על ההזמנה שלך," הוא עונה לה בשקט.
"בן, אתה מכיר אותי. הרי דיברנו כל כך הרבה. אתה יודע שאני לא משחקת עם רגשות של אנשים. אלא אם כן אני טועה לגביך," היא אומרת לו.
"לגבי זה שאני מאוהב בך? ממש לא," הוא עונה לה.
"אני רוצה לספר לך הכל," הוא אומר בשעה שהם מתכוננים ללכת לישון.
"אני מבטיחה שאחכה בסבלנות שתהיה מוכן," היא אומרת לו, "אני חושבת שאתה מבין שאני מאוהבת בך, לא?"
אולי זה מה שהיה צריך בן לשמוע.
"נשארתי לבד מגיל צעיר. הורי נהרגו בתאונה, " הוא מספר לה, "היו לי המון כעסים עליהם על שהעזו להשאיר אותי לבד. אמנם גדלתי עם אחי אצל סבי וסבתי, אבל זה לא תחליף לאהבת אם ואב. במיוחד כשאר אתה שומע כמה נהדרים הם היו. הפרויקט הזה גרם לי לחשוב הרבה. למרות שכולם עומדים להפריח בלונים לבנים כדי לשחרר אנשים מחייהם, אני דווקא רציתי לשלוח להם בלונים אדומים, שידעו שאני אוהב אותם."
"איזה רעיון נפלא," אומרת אמה, "אתה מוכן לכתוב להם שזה גם ממני ואני מבטיחה להם לאהוב את הבן שלהם הכי בעולם?"
בר אבידן
מאמינה באהבה©
*
*
פרוייקט הפרחת הבלונים עמד להתרחש במציאות מעל אגם אונטריו שבקנדה.
הוא תוכנן במשך חודשיים וכאשר הגענו לשלב של הרשימה הסופית של שמות מי שייכתב על גבי הבלונים הלבנים, הבנתי שהרשימה שלי ריקה.
הרעיון של שני הבלונים האדומים היה מיועד להוריי, וגם להם הבנתי שאין צורך שאשלח בלונים, כי אני יודעת שהם יודעים כמה אהבתי אליהם נצחית.
יחד איתי גם שאר המשתתפים הבינו כי הדרך שעברו מאז שהחלטנו על הפרחת הבלונים היא שמחקה את כל הרשימות כולן. בסופו של דבר הפרויקט שהתחיל כשיחת חברים על כוס קפה, לא בא לידי ביצוע כי לא היה בו צורך יותר.
מצרפת לכם את השיר על אהבה נצחית.
"אהבתי אותך אלף שנים
ואוהב אותך עוד אלף. .."