טרה
אני יושבת מרוכזת בקריאת הטקסט. אני מנסה להיכנס לאווירה הנכונה של התסריט כדי לתת לדמיון שלי לפעול ולבחור תלבושת מתאימה לשחקנית הראשית. איך שהוא תמיד בניית הדמות הראשית נופלת עליי, למרות שביקשתי שיתנו אפשרות גם לאחרים כדי שיצברו ניסיון.
אז כפי שאמרתי אני יושבת וקוראת ותוך כדי מעלה שרטוטים על הנייר של מה שעולה לי בראש. ככל שמתקדם הסיפור אני חוככת בדעתי אם קראתי את הדמות נכון, ואולי עליי להתאים לה בגדים אחרים. אם יורשה לי לאמר זאת, לעיתים נדמה לי שמי שכותב את התסריט רואה את הסכום הנאה שיקבל לנגד עיניו ולא משנה כמה רדוד הוא התוכן. הדמות הזו של אלכסנדרה ממש לא מובנת לי. ואולי היא כל כך מתוחכמת ואני טיפשה. לפעמים אני מרגישה כך, למרות שאחי התאום חושב שאני האדם הכי חכם שהוא מכיר. טוב, אני אחותו, זה מובן לא?
אני יושבת באולם הישיבות. אמנם הישיבה אמורה להתחיל עוד חצי שעה אבל אני אוהבת להקדים. אני מאמינה שכאשר המוזה שורה עליי עדיף לי לא להפריע לה ולכן מעדיפה לעבוד כבר מפה. מי שעובד איתי כבר רגיל לראות אותי מציירת תוך כדי שאחרים מדברים. פעם אחת אפילו ניסו לבחון אותי אם אני מקשיבה. אחרי שחזרתי על הדברים מילה במילה, וזה הודות לזיכרון שלי לפרטים, הניחו לי.
האולם מתחיל להתמלא. כמה מחברי באים להחליף איתי כמה מילים. מיקה שעובדת איתי מביאה לי כוס קפה וכמה עוגיות שוקולד וניל.
"מה דעתך על הדמות של אלכסנדרה?" אני שואלת.
"מה זאת אומרת?" היא עונה לי.
"קראת את התסריט. איך את מדמיינת אותה?" אני שואלת.
"אני לא יודעת מה לאמר לך. היא בחורה יפה מאד," היא עונה לי.
"אני לא מדברת על השחקנית שמשחקת אותה. אלא על הדמות בתסריט," אני עונה לה, "תחשבי שאת צריכה להלביש קולב. איך היית מלבישה אותה?"
"אני לא מבינה את השאלה שלך טרה. הרי יש מי שאומר לך מה הוא רוצה שהיא תלבש," היא עונה לי. אני מרגישה שאני לא מצליחה להסביר לה.
"מיקה, הרי זה התפקיד שלנו כמלבישות לקלוט מי היא הדמות ומה לדעתנו הייתה לובשת," אני עונה לה.
"טוב טרה, לא כולן חכמות כמוך. אני לא יכולה להבין מסיפור מה היא לבשה," היא עונה.
אני מתעלמת ממה שאמרה. "בואי נראה מה אנחנו יודעות עליה. הכותב לא תיאר מה היא לבשה את צודקת. אנחנו יודעים שהיא עובדת במשרד. מה התפקיד שלה?" אני שואלת.
"אין לי מושג. לא זוכרת שקראתי שזה כתוב," עונה מיקה.
"את צודקת. לכן אנחנו צריכות לנסות לנתח מה שאנחנו יודעות. אם הבוס מסתכל על הרגליים שלה זה אומר שהיא לובשת שמלה או חצאית. נשמע לך הגיוני?" אני שואלת.
מיקה מצחקקת.
"אני שמחה שזה משעשע אותך," אני עונה לה, "זה לא התיאור שלי. כך כתוב בטקסט."
"זה מצחיק," היא לוחשת לי, "כי זה בדיוק מה שהבמאי עושה כעת. הוא מסתכל עלייך והעיניים שלו מטיילות לאורך הרגל החשופה שלך."
אני משפילה את מבטי. מצאתי לי יום לבוא עם חצאית מעטפת. היא צדקה מיקה. החצאית שלי נפתחה ומגלה את רגלי כמעט עד למעלה. רק פרט אחד היא שכחה. שאני לובשת מתחת מכנס קצר. אני ממהרת לכסות את הרגל החשופה וממשיכה כאילו לא קרה דבר. "בוא נחשוב איך מתפתחת העלילה, והיכן היא מבלה."
"אבל איך את יודעת להתאים לה את הצבעים?" היא שואלת.
"זה כבר קשור לשחקנית שתגלם את דמותה. אם היא אדומת שיער אני אתאים לה בגדים בהתאם."
"את מבלבלת אותי טרה. קודם אמרת להתייחס לדמות כמו קולב שצריך להלביש ועכשיו את אומרת להתייחס לשחקנית," אומרת מיקה.
"יש לי שאלה מיקה. את למדת עיצוב אופנה?" אני שואלת.
"בוודאי," היא עונה לי.
"אם כך מה לימדו אתכם שם?" אני שואלת בייאוש.
"לא כולן מוכשרות כמוך. קוראות תסריט וכבר יודעות איך להלביש את השחקנים," היא עונה לי.
"חשבתי שמי שבוחר לעסוק בענף הזה זה בגלל שיש לו מעוף ויצירתיות. אולי אני לא מבינה את זה נכון," אני אומרת לה.
"ובואי נשמע אותך. איך היית את היית מלבישה את אלכסנדרה?" מתערבת בשיחה ניקול. ניקול היא מעין יריבה שלי. היא התחרתה איתי על התפקיד של מלבישה ראשית. לצערה, עד היום ידי על העליונה ולכן היא לא נמנית עם קהל מעריצותיי.
"בדיוק בגלל זה שאלתי את מיקה," אני עונה לה מתעלמת מהטון השחצני שלה, "לדעתי יש סתירה מסוימת בין ההתנהגות שלה במשרד, להתנהגות שלה בשעות הפנאי. בעצם לא הייתי קוראת לזה סתירה. זה נשמע קיצוני מידי. נראה לי שאין עקביות בבניית הדמות."
"אז עכשיו את מתיימרת להיות מבקרת אומנות. את משהו טרה," אומרת ניקול.
"אני ממש לא. לכן אני מנסה להבין את מה שאני לא מבינה," אני עונה לה, "ומה את חושבת?"
"אני לא במבחן אצלך טרה," היא עונה לי.
"ממש תשובה לעניין. פתרת לי את כל החידות," אני אומרת.
"את עושה הכל כדי להרשים אותו. זה כל כך דוחה בעיני," היא מסננת לעברי, "והעניין הזה עם החצאית שלך. כולם ראו איך העיניים שלו בערו."
"סיימת?" שואל הבמאי את ניקול.
היא מסמיקה ושולחת אליי מבט זועם.
הוא מעביר את מבטו ממנה אליי. היא לא הגזימה. המבט שבעיניו בוער. הנמרה שבי מתעוררת. מי הוא חושב שהוא. אני לא איזה כוכבנית ששוכבת עם הבמאי שלה בשביל להתקדם. אני שומרת על איפוק לא להגיב. לא לניקול ולא לו.
הוא מדבר על הסרט שעל התסריט שלו אנחנו עובדים. אני מקשיבה לו בשעה שידי מציירת. כל פעם שאני מרימה עיניי אליו, הוא מפסיק רגע את שטף דיבורו. הוא נראה כמו מי שיצא מהריכוז.
אני שמה לב שהוא נמנע מלשאול אותי לדעתי ופונה רק לאחרים. אני דווקא שמחה. אני ממש לא חוששת למעמד שלי.
כאשר מסתיימת הישיבה אני אוספת את הדפים שעליהם שרטטתי את הרעיונות שלי. "נדמה לי שהוא מחפש תרוץ להתעכב בגללך," לוחשת לי מיקה שמבטה מהופנט עליו.
"הלוואי והיה לה דמיון כזה מפותח בשעה שהיא באה לעצב בגדים," אני חושבת לעצמי. אבל מסתבר שהיא לא כל כך טעתה שכן בשעה שאני קמה לצאת החוצה, הוא עובר לידי
ולוחש לאזני: "אני רוצה אותך אצלי במשרד."
"חצוף!" אני ממלמלת לעצמי. אני עושה הכל שלא יראו דבר על פניי. אם קודם הייתי נמרה עכשיו הציפורניים לי שלופות לשרוט אותו, וכמה שיותר עמוק.
אני ממשיכה לאסוף את חפציי ומנסה לעכל את משמעות דבריו.
"הרי לא יתכן שהוא רמז לי שהוא רוצה להשכיב אותי במשרד שלו על השולחן ו.." אני מסכמת עם עצמי, "זה בטח משהו בקשר לעבודה. כן בטוח בקשר לעבודה."
"את באה לבית הקפה למטה?" שואלת אותי מיקה.
"כן. אני כבר בא," אני עונה לה, "אני חייבת לסדר משהו במשרד."
"אז נתראה למטה," היא אומרת לי. ניקול מצטרפת אליה ומעיפה בי שוב את אחד המבטים העוינים שלה. אני מחייכת אליה חיוך מתוק, הכי לא מתאים לנמרה שוחרת הטרף שאני כעת. זה מעצבן אותה עוד יותר. ככל שתנסה היא לא מצליחה לגרום לי להתפרץ.
*
אני מורידה את כל המסכות כשאני נכנסת למשרדו של הבמאי. אני מוכנה להילחם בו. אף גבר לא ידבר אליי כך!
"את הוצאת אותי מהריכוז היום. זה לא קרה לי אף פעם. הייתי קרוב לגמגם את מילותיי בגללך. אין לך מושג איזו השפעה יש לך עליי," הוא אומר לי בפנים רציניות.
"תקשיב," אני שולפת מיד את ציפורניי בלי לחשוב, "אני לא מתכוונת לשכב איתך, אז תחסוך את המילים האלה ממני."
"הייתי מאד רוצה. אני מודה," הוא אומר, "אבל זה לא מה שאמרתי לך. אני מדבר אליך כמו גבר אל אישה לא כמו במאי למי שעובדת תחתיו."
"אני מבטיחה לך שאני אשכח את מה שאמרת ברגע זה מיד כשאצא מפה. אם לא מתאים לך שאעבוד איתך, תשלח לי הודעה. ועכשיו תסלח לי אני חייבת ללכת," אני אומרת ויוצאת מהמשרד בסערה.
אני הולכת ישר מחוץ לבניין, אפילו לא טורחת להודיע למיקה שאני עוזבת.
כמו בכל הסיפורים הטובים הרכב, אם אפשר לקרוא כך לגרוטאה שאני נוהגת בה רכב, לא מתניע. דווקא עכשיו. אפשר לחשוב שאני לא מספיק עצבנית.
"בואי אני אקח אותך לאן שאת צריכה," אומר לי הבמאי.
"בחיים אני לא נוסעת איתך," אני אומרת ופוסעת בצעדים מהירים לכביש. למזלי באה לקראתי מונית ואני מסמנת לה לעצור.
"נראה שהוא הטריד אותך," אומר לי נהג המונית בשעה שהוא משתלב בתנועה, "טוב עשית שברחת ממנו. מה הוא חושב לעצמו."
הנשימה שלי שוב רגועה ואני מעיפה מבט במראה שלו. "למה נראה לך שהטריד אותי? בסך הכל רצה לעזור לי עם הרכב שלי שנתקע," אני אומרת לו בשלווה.
"חשבתי כי הוא עמד ועקב אחרי המונית עד שנעלמתי לו מהעין," עונה לי הנהג.
בגלל השעה המוקדמת אני נוסעת לביתה של אימי. אני שולחת הודעה לליאו, אחי התאום. "בדרך לאמא, אוהבת, ליטל טייגר."
*
זה המקום לספר לכם מדוע נתן לי אחי את הכינוי ליטל טייגר, נמרה קטנה.
הוא אחי התאום. ליאו תמיד מספר שכיוון שאני נמרה קטנה בחר בי הטבע להיות זו שנולדה קטנטנה, ואילו הוא נולד במשקל רגיל. היתה סיבה לכך שנולדתי כזו. הסיבה היא אמא שלי ואורח חייה.
אורח חייה הוא גם זה שגרם לאבא שלנו לעזוב אחרי שהרים ידיים. לנו אין ברירה ו"ירשנו" ממנו את הצורך לטפל בה. כן, אנחנו בה ולא היא בנו.
יכולתי לרחם על עצמי שנפלה בגורלי אמא כזו, אבל לא. נכון שגדלנו בבית ללא אמצעים, אבל אנחנו מצידנו עשינו הכל כדי לבנות לנו עתיד טוב יותר. שנינו התחלנו לעבוד מגיל צעיר. לא הייתה לנו ברירה.
לאיש אין מושג שמעצבת האופנה והסטייליסטית, גדלה בבית שכל כך רחוק מעולם האופנה. למה בחרתי במקצוע? בגלל שהתחלתי לעצב לעצמי בגדים בגיל צעיר מתוך הכרח. חברות ראו את הבגדים שלי ורצו גם, ומכאן נסללה לי הדרך.
אז נכון. לא למדתי באוניברסיטה. את הידע שלי רכשתי בשעורים פרטיים מטובי המעצבים בשוק. בעזרת החוצפה שלי ובעיקר הצמא ללמוד, הצלחתי לשכנע אותם לשתף אותי בסודות המקצוע.
*
אני נכנסת לבית של אימי. "אמא," אני קוראת לתוך אפלת הבית. אני מנסה להדליק את המתג של החשמל אבל האור לא נדלק.
אני נכנסת לחדר השינה שלה. "אל תטרחי," היא אומרת לי מתוך החושך, "אין חשמל."
בא לי לצרוח. "אני לא מבינה אותך אמא," אני אומרת לה בשקט, "את הבטחת לי שתשלמי את חשבון החשמל. את חושבת שהכסף גדל אצלי על העצים?"
"הייתי חייבת," היא עונה לי.
"את הבטחת לי," אני אומרת בקול מתחנן, "אמא תסתכלי
אליי. את רוצה להרוג את עצמך?"
"תתני לי סיבה אחת לחיות," היא אומרת לי.
"יש לך שתיים," אני עונה לה, "ליאו ואני."
"בשבילכם אני צריכה לסבול אתם הרי לא סופרים אותי. איפה את מסתובבת כל היום. עם בחורים?"
"אמא למה את מדברת ככה. את יודעת שאני עובדת וגם ליאו. מאיפה את חושבת שאנחנו מממנים לך את החיים?"
"לזה את קוראת חיים??" מרימה עליי אמא את הקול.
"בחיים האלה את בחרת אמא," אני עונה לה, "את לא יכולה להאשים אותי בזה."
"אני לא צריכה אותך. לכי מפה," אומרת אמא, "את יודעת שאני זקוקה למשהו, ואת לא מספקת לי את זה. אז אל תהיה קדושה פתאום."
"יש משהו אחד שאני לא מסכימה לעשות למענך אימא וזה לקנות לך את הסם. אני אקרא לד"ר פורטוש והוא יביא לך תחליף סם. זה הדבר היחיד שאני מוכנה לעשות בשביל להקל עליך," אני אומרת.
"אני רוצה שיבוא עכשיו," היא אומרת.
אני יוצאת מחדרה ומתקשרת לליאו. "הרכב שלי שבק חיים. אני חייבת דחוף מזומנים. ניתקו לאמא את החשמל. מי יודע מה עוד היא מסתירה מאתנו. וגם אתה יודע….היא צריך משהו שירגיע אותה."
*
ספנסר
לא יכולתי להתיק את עיניי ממנה, אבל הייתי חייב. אני יודע שהנוכחים שמו לב לכך, ולא רציתי שזה יביך אותה.
חיכיתי עד שהיא תתארגן לצאת וביקשתי להיפגש איתה. לא היה לי מושג מה אני עומד לאמר לה. התגובה שלה תפסה אותי לא מוכן. אולי כי אני באמת רגיל שנשים מעריצות אותי. היא חשבה שכל מה שבראש שלי זה רק סקס. זה כנראה מה שאני משדר.
אני יודע דבר אחד. אין לי שום כוונה לוותר עליה. אישה איכותית כמוה לא פגשתי זמן רב. זה לא יהיה קל, בהתחשב בעובדה שנראה שהיא שונאת אותי כעת.
אני נכנס לרשימת אנשי הקשר ומחפש את כתובתה ומספר הטלפון נייד שלה. אני מעתיק אותם לרשימת אנשי הקשר תחת המילה "חתולת רחוב." למה אתם שואלים? כי הרגשתי שעוד רגע היא תשלוף את ציפורניה ותשרוט אותי. היתה בה מין התנהגות של חתולה פראית.
אז כפי שאמרתי אני יודע שצפוי לי מסע לא קטן, אבל אני אגיע אליה. המסע הזה יתחיל בכתובת שכתובה בדף הקשר של ההפקה.
אני חוזר הביתה נסער. מה האישה הזו עושה לי. אני מניח שהיא חושבת שהרגליים המושלמות שלה הן שגרמו לי לדבר אליה כך. זה רק הסרט היפה בעטיפה שקוראים לה טרה. האופן שבו ניסתה להסביר למיקה כיצד לקרוא את הטקסט הקסים אותי. יש לה הבנה עמוקה כל כך שלא ראיתי אצל אנשי מקצוע ותיקים ממנה.
אני מרגיש צורך להתארגן לקראת הפגישה איתה, כאילו יצאתי לדייט קבוע מראש. אני מתלבט מה ללבוש. בדיוק כמו נער בן שש עשרה.
אם יש משהו שאני יכול להעיד על עצמי, הוא שאני מאד מסודר. זו הסיבה שקל לי לעבוד עם צוות גדול שמונה לעיתים מעל מאה אנשים. ועדיין, כשזה נוגע לטרה אני לא יודע מאיפה להתחיל. אני יודע מה אני רוצה, אבל לא יכול לשרטט בדמיוני את הדרך לשם.
אני מחליט פשוט לנסוע אליה. אני רוצה לאמר לה מה שאני מרגיש.
מה אני אומר לה? אין לי מושג. כשם שאין לי מושג איך היא תגיב.
לא נראה לי שהמראה החיצוני שלי מעניין אותה, המראה שתמיד הקל עליי לפתוח דלתות. אני מכיר את המבט הזה של אישה שמתרגשת מנוכחותי, והיא לא רק שלא התרגשה, אלא ….אלא מה בעצם. למה היא כל כך כעסה עליי?
אחת הכוכבניות פעם אמרה לי שיום אחד מישהי תגנוב לי את הלב, בדיוק כפי שאני עושה לנשים, ואני לא אוכל לעמוד בפניה. היא איחלה לי אז שאסבול בשביל כל הנשים שפגעתי בהן.
אז בואו נהיה כנים. אף פעם לא הבטחתי לאף אחת את הלב שלי, כשם שמעולם לא רציתי לב של אף אחת. עד היום.
כל זה עובר לי בראש בשעה שאני נכנס לשכונה שמעולם לא חשבתי שאכנס אליה. אני בודק שנית את מכשיר הניווט להיות בטוח שזו באמת הכתובת. הבית שמתגלה לנגד עיני הוא קטן ועלוב שהוא ממש לא מסתדר לי איתה. אני יודע שהיא מרוויחה משכורת מאד יפה. מדוע אם כך היא בחרה לגור דווקא פה?
אני יוצא מהרכב ומסתכל סביבי. "מחפש פה מישהו?" שואל אותי אחד השכנים שיושב על המרפסת.
"למעשה כן. אני מחפשת את טרה," אני עונה לו.
"אני מניח שהנמרה הקטנה הלכה לרקוד. יום רביעי כולם כאן במועדון," הוא עונה לי, "אני מניח שאתה לא יודע איפה הוא."
אני מהנהן בראשי ומסמן לו שאיני יודע.
"אתה רואה את הרחוב הזה," הוא אומר ומצביע על הפינה, "אם תלך לשם כבר תשמע את המוסיקה."
אני מתלבט האם לנסוע לשם. הרי אין לי מושג בדיוק היכן הוא. הוא כנראה קולט את ההתלבטות שלי. "אני במקומך הייתי משאיר את הרכב פה. אני מניח שאין שם מקום חניה אפילו לאופניים. אין לך מה לדאוג זו שכונה בטוחה."
השכונה הזו נראית הכל רק לא בטוחה, ובכל זאת אני שומע לעצתו והולך ברגל.
אין ספק שאין צורך במכשיר ניווט כדי לשמוע את צלילי המוסיקה הלטינית שמקפיצה את הרוקדים במועדון.
אני נכנס לשם ומיד מושך את תשומת הלב. אני בהחלט מרגיש פה זר. עיניים רבות מופנות אליי, רק לא העיניים שאני מחפש. ואני לא צריך לחפש הרבה. טרה רוקדת במרכז, מוקפת אנשים. עיניה עצומות והיא רוקדת כאילו היא לבד בעולם.
"היי נמרה קטנה," קורא לעברה הגבר שסיפר לי שהיא כאן. אני חושב על כך שבכלל לא שמתי לב שהוא עוקב אחריי, "יש לך אורח."
"מה אתה עושה פה," היא יורה מייד לעברי.
"באתי אלייך," אני אומר.
היא מסתכלת אליי בעיניים מצומצמות. "נו ברצינות," היא אומרת.
"ברצינות," אני עונה לה.
"ממש. אליי," היא עונה לי ועוצמת שוב עיניה ורוקדת.
"אני לא יודע מה לקחת, אבל אני מבקש שתבואי איתי," אני אומר לה.
"בחיים, אבל בחיים," היא צועקת לי ועל פנייה שוב המבט הזה
של חתולה פראית, "בחיים שלא תעז לאמר לי שאני מסוממת. אתה מבין אתה זה!"
אני עומד מולה המום. אני לא יודע מה לאמר לה. למה היא מגיבה אליי כך.
"בואי ג'וסלין," היא אומרת לבחורה שעומדת לידה. "אני צריכה לשירותים."
רק כעבור כמה דקות אומר לי השכן שלה. "אם לא הבנת, הנמרה כבר מזמן לא פה. קח ממני עצה בחינם, לעולם אל תאמר לה שהיא מסוממת. אם יש מישהי שלעולם, אבל לא עולם לא תיגע בסמים, זו היא."
אני מבין שאין טעם שאחזור לחפש אותה. אני מרגיש כמו כלב נזוף שחוזר עם הזנב בין הרגליים לפינה שלו. אני חוזר לביתה, מעיף מבט לעברו. הבית חשוך. אין לי מושג אם חזרה אליו, או הלכה למקום אחר. אני נכנס לרכב שלי ונוסע.
אני לא יודע מה לעשות עם עצמי ולכן עולה על הכביש המהיר. אולי זה הדיבור על הסמים שהוביל אותי לשם. אולי הפחד שלי לאבד אותה כמו שאיבדתי אותו, גרם לי לאמר לה מה שאמרתי לה.
על מי אני מדבר? על ליאם. החבר הכי טוב שלי בעולם. הוא רק ניסה קצת גראס בשביל לברוח מהעולם בו הוא חי. ופעם אחת החליט לנסות יותר. משם הדרך היתה קצרה.
"איזה כבוד!" אומרת לי האחות הראשית במחלקה הסגורה בבית החולים הפסיכיאטרי,
"ספנסר אייר בכבודו ובעצמו בא למחלקה שלנו."
אם יש משהו שאני הכי לא מרגיש כעת הוא שאני אדם מכובד. אני מחייך אליה. "נו באמת האחות דורות'י. הרי אתם העוסקים כאן במלאכת הקודש מכובדים ממני. מה שלום ליאם היום?"
"היום ליאם חושב שהוא נמר סיבירי. הייתי מציעה לך לא להיכנס לחדרו. הוא עלול להיות מסוכן. הרי הוא נמר," עונה לי דורות'י. אין שמץ של ציניות בדיבור שלה. להיפך יש בו עצבות קלה.
"אני אקח על עצמי את הסיכון," אני עונה לה וניגש לחדרו.
"אתה לא מפחד מנמרים סבירים?" הוא אומר לי עוד לפני שהדלת נסגרת אחריי.
"אתה נמר טוב ליאם," אני אומר לו והמבט בעיניו משתנה.
"אני רוצה לדבר איתך קצת," אני אומר לו, "אתה חושב שאתה מסוגל להקשיב לי?"
"נמר סיבירי יכול לראות שמשהו עובר על חברו הטוב ספנסר," הוא עונה לי.
אני מספר לו על טרה. בינינו, אין לי מושג כמה הוא קולט ממה שאני אומר לו, אבל יש בי הצורך להוציא את הכל ממני.
"אם היא נמרה אולי היא טובה בשבילי?" הוא שואל.
"ליאם! אני מספר לך שאני מאוהב באישה הזו. היא שלי ואתה לא נוגע בה," אני עונה לו בשיא הרצינות.
פניו של ליאם משתנים. הוא נעשה פתאום מרוכז יותר, רציני יותר. "ספנס, אתה צריך לחכות בסבלנות. זה כמו שזרעת זרע באדמה. אתה צריך להשקות אותו, צריך לתת לשמש לחמם אותו. תהייה סבלני. היא עוד תפרח מולך והפרח שלה יהיה הכי יפה שראית בחיים שלך."
אני מסתכל עליו. לרגע נדמה לי שאני חולם ואני לא באמת נמצא במחלקה פסיכיאטרית עם חבר שאיבד את עצמו עקב צריכת יתר של סמים מסוכנים.
הנס הזה לא נמשך זמן רב, כי שוב חוזר לחדר הנמר הסיבירי, ולי אין יותר עם מי לדבר.
*
למרות טירופו של ליאם אני לוקח את עצתו ברצינות. אני מרפה מטרה. כיוון שאנחנו עובדים יחד על סט של הסרט אני מרבה לראות אותה בישיבות. אני עוקב אחרי העיצוב שלה לגבי התלבושות, אך ממעט לדבר איתה.
היא מצידה שקטה מאד. היא לא מרבה לחייך כבעבר. ההספק שלה עולה על כל שאר המעצבים ואני רואה שהם מתייעצים איתה כל הזמן. היא יושבת בסבלנות איתם ומלמדת אותם איך לנסות להבין את הדמות. אני חושב לעצמי שהלוואי ומישהו היה יושב כך עם השחקנים כדי להכניס אותם לאווירה של הסרט.
"שמתי לב ששינית את סגנון הלבוש של אליזבת," אני אומר לה באחת הישיבות.
"אני לא סגורה על הדמות שלה. היא נראית לי אישה שחיה עם מסכה. לא רוצה שידעו מי היא באמת. אני מנסה לחשוב מה היא מסתירה," היא עונה לי.
"את חושבת שכולם חיים עם מסכות?" אני שואל אותה.
"אני לא יודעת. אני מכירה רק את עצמי," היא עונה.
שוב היא נאטמת. אני מרגיש שאני משתגע. היא כמובן לא יודעת מה שאני מרגיש ומה עובר עליי וממשיכה בעבודה כאילו לא נאמר דבר.
בקרוב מתחילים לצלם, מה שאומר שהיא תהיה בסביבתי הקרובה בלילות. איך אני אמור להתרכז כך. אני בודק את סידור העבודה לשבועיים הקרובים. מסתבר אנחנו עומדים לצלם ברצף, ובכל יום השם שלה מופיע בלוח הזמנים.
*
טרה
אני רוצה לראות את עצמי כבר אחרי ההפקה הזו. הקירבה לספנסר קשה עליי מאד. עכשיו אחרי שהוא יודע איפה הבית של אמא, ואחרי שראה אותי במועדון, ברור לי שאין סיכוי שיקרה משהו בינינו. כאילו שקודם היה. אז זה נכון, אני לא חיה עם מסיכות. אני לא מנסה להראות לאף אחד מי אני לא. גם כאשר מישהי שהתקציב שלה לבגד לאירוע הוא בערך שכר דירה שלי ל….שנה ואולי יותר, שוכרת את שרותיי, אני לא מנסה להעמיד פנים שאני מישהי אחרת.
כשהוא שואל אותי אם אני חושבת שכולם חיים עם מסיכות אני מרגישה שהוא תוקע בי סכין בלב. כאילו שאני צריך אישור למה שהוא חושב עליי.
אני משתגעת! שבועיים שלמים אני צריכה לעבוד איתו כעת. בא לי לברוח מפה ולא לחזור יותר. מה חשבתי לעצמי שהסכמתי לעבוד כאן.
כאשר אני מסיימת את העבודה, למרות שאחרים ממשיכים לעבוד. אני חומקת מהמקום ומחליטה לנסוע לראות מה עם אמא.
אני שולחת הודעה לליאו: "אני בדרך לאימא. כשתוכל תגיע."
היא דווקא במצב סביר היום. אני נכנסת למטבח ומכינה אוכל מהמצרכים שקניתי בחנות הירקות של מרקוס. אין לי חשק לאכול, אבל אני יודעת שלפחות אימא שלי תאכל היום ארוחה מבושלת מזינה.
אני נכנסת למקלחת. כמובן שהיא מבולגנת ומטונפת. אני מבלה את חצי השעה הקרובה בקירצוף האמבטיה והקירות. אני מרוקנת את הפח ומגלה שאין בו מזרקים מה שמשמח אותי. ובכל זאת, אני עוברת בכל הבית. אני מכירה את כל הפינות בהן מסתירה אימא שלי את החומרים האסורים. אני מתקשה להאמין. רק בקבוקון אחד של תחליף סם יש ליד מיטתה.
"כל הגוף בוער לי," היא אומרת לי.
רק אז אני רואה שהיא לא ישנה.
"בשבילך אני מנסה, למרות שבא לי כבר למות," היא אומרת. "מה את חושבת שאני לא יודעת שהרסתי לכם את החיים מיום שנולדתם, וביחוד את שלך? אני לא יודעת איך לתקן את זה."
"אני מעריכה שאת מנסה אימא," אני אומרת לה, "הכנתי לך אוכל ואני רוצה שתנסי לאכול."
ואז נכנס לבית סבסטיאן.
"הבאתי לך משהו טוב מותק," הוא אומר לאימא שלי מתעלם מנוכחותי.
"תקח את התחת השמן שלך ותסתלק מהפה," אני צורחת עליו, "אני לא רוצה לראות אותך אף פעם ליד אימא שלי, מובן לך??"
"את באמת חושבת שאני מפחד ממך נמרה קטנה," הוא עונה לי בקול קר ומקפיא, "את תעשי מה שאני אומר לך, ואם תרגיזי אותי אביא לכאן את כל השכונה שתעלה עלייך."
"סליחה?? תעוף מפה או שתבלה את החיים שלך מאחורי סורגים כמו קוף בגן
החיות."
"את יורדת עכשיו על הברכיים ופותחת פה גדול את מבינה אותי?" הוא אומר לי.
"שלא תעז לדבר אליה כך," אני שומעת את קולו של ליאו, " אני מציע לך שתעשה כדבריה. אני לא רוצה לחשוב מה יקרה אם לא."
"אני רוצה להבין. אתה מאיים עליי? מה אתה חושב שאני מפחד מילד כמוך?"
"אתה עדיין פה?" אומר לו ליאו בקול שקט. "אני מתחיל לספור, ובאחת אתה כבר לא פה. שלוש…."
"את סתם כלבה שחושבת שהיא נמרה," הוא יורה לעברי.
"שתיים," אומר ליאו, "ו.."
סבסטיאן טורק את הדלת בשעה שהוא יוצא, כמעט עוקר את המשקוף.
"אימא, למה קמת," אומר ליאו לאימא.
אני מסתובבת לאחור ורואה אותה עומדת זקופה אבל נתמכת במשקוף דלת חדר השינה שלה. "אני יודעת למה הוא בא. אני לא אתן לו יותר לסמם אותי. אתם יותר חשובים לי מכל דבר בעולם. אני אדאג שלבית הזה הוא לא יכנס יותר."
אני מרגישה שכל כוחותיי עוזבים אותי. המראה הזה של אימא, שלראשונה בחייה קמה להגן עלינו, הוא לא פשוט לי. כמה הייתי רוצה כעת להתכנס בין זרועותיה ולזכות לחיבוק שמעולם לא קיבלתי.
"אני הולכת לישון," אני אומרת לבסוף, "הכנתי לכם אוכל. בבקשה תאכלו."
אני נשכבת על הספה בסלון ונרדמת תוך שניה. אבל השינה הזו איננה שינה מבורכת. היא זרועה בכל מה שאני בורחת ממנו בחיי. נקודת האור היחידה בו הוא ספנסר. אבל גם הוא, מביט בי מרחוק וחסר השגה.
*
ליאו
טרה לא צריכה להרבות במילים כדי שאבין אותה. אני מבין שאם היא נוסעת לבית של אימא בשעה מוקדמת של היום משהו עובר עליה. אני שומר במחשב את הפרויקט שאני עובד עליו ויוצא לכיוון הבית. עכשיו אני מוטרד. אני מתחרט על כך שלא התקשרתי לשאול אותה מה קרה.
אני נכנס הביתה. הריחות של התבשילים חודרים לאפי מיד עם כניסתי.
אני רואה שגם סבסטיאן פה. בא לי להרוג אותו. כל פעם שאימא שלנו מנסה להיגמל מהסם הוא חוזר ומביא לה "מתנות."
הצורה שהוא מדבר אל טרה מעלה לי את הדם לראש. אני לא מפחד ממנו. אני מסתכל בו במבט שהוא כבר מבין שאם לא יסתלק מכאן בעצמו לא אהיה אחראי למעשיי.
"אני מתחיל לספור," אני אומר לו "ובאחת אתה כבר לא פה. שלוש…." לאחת לא הגעתי כיוון שהוא לקח את רגליו והסתלק.
אני מרים את עיניי ורואה את אימא עומדת. "אימא, למה קמת?" אני שואל אותה..
"אני יודעת למה הוא בא," היא עונה לי, "אני לא אתן לו יותר לסמם אותי. אתם יותר חשובים לי מכל דבר בעולם. אני אדאג שלבית הזה הוא לא יכנס יותר."
טרה ואני מביטים בה המומים. מעולם היא לא קמה להגן עלינו.
"אני הולכת לישון," שוברת לבסוף טרה את השתיקה, "הכנתי לכם אוכל. בבקשה תאכלו." היא נשכבת על הספה ונרדמת מיד.
אני נכנס עם אימא למטבח. אנחנו לא מחליפים מילה. אימא ניגשת להוציא צלחות מהארון אבל ידיה רועדות והצלחת כמעט מתנפצת על הריצפה.
"תשבי אימא," אני אומר לה ומוביל אותה לשולחן.
אני ניגש וממלא לה צלחת. אני מניח אותה לפניה וניגש להכין גם לי.
"אני רוצה שתדע שהתכוונתי למה שאמרתי ליאו," היא מתחילה לאמר. דיבורה איטי אבל צלול, "כבר כמה שבועות שאני בקשר עם אבא שלכם. אני מבינה שאני לא יכולה לעזור לעצמי לבדי. ביקשתי ממנו שימצא לי מוסד גמילה, אך יותר מזה ביקשתי ממני שייקח אחריות עליכם. אני מנעתי ממנו את הקשר אליכם כל השנים האלה. אני מתחרטת על כך מידי יום ביומו."
אני מנסה לעכל את דבריה של אימא. "איך הוא הגיב," אני שואל לבסוף.
"קשה לי לענות על זה," היא אומרת. "לאמר לך שהוא שמח? הוא מאד כועס עליי ועם זאת עדיין אוהב אותי. אתה מבין, למרות הכל הוא אוהב אותי. הוא מאד מתרגש לראות אתכם ומקווה שתאפשרו לו להיות חלק מהחיים שלכם."
ואז נשמעת דפיקה בדלת.
"אם זה שוב סבסטיאן , אני הורג אותו," אני אומר בכעס וקם מכיסאי במהירות. הכיסא כמעט מתהפך על הריצפה. ברגע האחרון אני תופס אותו.
אני נושם עמוק ומושיט ידי לפתוח את הדלת.
הגבר שעומד מולי נראה לי מוכר, אך אינני זוכר מי הוא. "טרה נמצאת?" הוא שואל.
"מי אתה?" אני עונה לו.
"אני ספנסר אייר. אני עובד עם טרה," הוא עונה לי.
"אתה הבמאי?" אני שואל.
"כן," הוא עונה.
אני פותח את הדלת בפניו ונותן לו להיכנס. "טרה ישנה. אימא ואני התיישבנו לאכול," אני אומר ומוביל אותו למטבח.
"הריחות פה משגעים," הוא אומר
"טרה בהחלט יודעת לבשל," אני אומר לו. אני לא שואל אותו אם הוא רעב. אני פשוט מניח לפניו צלחת מלאה באוכל ומתיישב לאכול.
"מה מביא אותך לפה?" אני שואל אותו.
"טרה ואני עומדים להעביר שבועיים ביחד על הסט של הסרט שאנחנו מצלמים. אני חייב לדבר איתה. אני מנסה להגיע אליה, להסביר לה מה אני מרגיש כלפיה, אבל היא לא נותנת לי. "
"מה אתה מנסה לאמר לי בעצם. אתה מאוהב בה?" אני שואל ישירות. אני לא אוהב משחקים.
"מאד. רק שהיא לא מוכנה להקשיב לי," הוא אומר.
"זה לא פשוט להיות בת של אימא מסוממת, כשאבא לא בתמונה, כשאין כסף בבית לכלום ," אומרת אימא, "טרה היא ליטל טייגר, נמרה קטנה שנלחמת נגד כל העולם כדי לשרוד. אני מניחה שהיא לא חושבת שאחד כמוך יקבל אותה כמו שהיא. היא מגנה על הלב שלה."
אני לא יודע מי המום יותר ממה שאימא אמרה, ספנסר או אני. אני נחנק מדמעות. לא איכפת לי שספנסר יראה אותי כך בחולשתי. אני ניגש אל אימא ומחבק אותה.
"זו בדיוק הסיבה שאני חייב לדבר איתה. את מבינה, אני באמת אהב אותה," אומר ספנסר. אני מסתכל עליו. העיניים שלו מראות שהוא מתכוון למה שהוא אומר.
אנחנו ממשיכים לאכול. מתענגים על האוכל שטרה הכינה. "הנמרה הזו בהחלט יודעת לבשל," אומרת אימא. "אז כפי שהתחלתי לספר לך ליאו," אומרת אימא כאילו לא נקטעה השיחה בינינו, "אבא שלך מצא לי סוף סוף מקום בו אוכל להשתקם, והיום הוא בא לקחת אותי לשם."
"ליטל טייגר יודעת?" אני שואל.
"לא רציתי לספר עדיין. אני מקווה שהוא לא יאכזב ובאמת יגיע," אומרת לי אמא.
אנחנו מסיימים לאכול ואני ניגש לרחוץ את הכלים. "טרה ישנה על הספה בסלון," אני אומר לספנסר, "כדאי שתלך להעיר אותה. היא ממלמלת כל הזמן."
ספנסר הולך לסלון ואני שומע אותו מדבר איתה בשקט. כעבור כמה דקות אני שומע אותה עונה לו. הם משוחחים בשקט כך שאינני שומע דבר. אני מרשה לעצמי לשקוע במחשבות על כל מה שקרה פה היום אחר הצהריים. אני מסיים לנקות את המטבח ומצטרף אליהם.
כאשר שוב שנשמעת דפיקה בדלת,
אני ניגש באיטיות לפתוח אותה. הלב שלי מאיץ את פעימותיו האם אני באמת עומד לפגוש
את אבא שלי?
*
טרה
אני נמצאת בין חלום לערות. נדמה לי שמדברים אליי, אבל אינני מצליחה להגיע למילים. אבל הן לא מפסיקות. אני רוצה להקשיב להן ולא יכולה.
"את חולמת, תתעוררי," מגיעות אליי המילים לבסוף. בקושי רב אני מצליחה לפתוח את עיניי.
אוף…" אני אומרת, "זה כל כך מעצבן להתעורר מחלום אחד לאחר. דווקא עליך אני צריכה לחלום כל הזמן."
"את חולמת עליי?" אני שומעת את קולו של ספנסר שאינו יכול להסתיר את שביעות רצונו מהגילוי שלי כעת.
"מה? מה אמרת?" אני שואלת ומתרוממת מעט בניסיון כושל לשבת. השיער שלי פרוע ועדיין רטוב מעט, וכולי נראית כמו דקה אחרי אסון טבע. "אתה פה? מה אתה עושה פה? הכל בסדר?"
"בטח שבסדר. אני פה איתך. מה אני צריך יותר?" הוא עונה לי.
"אתה צוחק עליי?" אני שואלת, "לא זו לא שאלה. אתה צוחק עליי."
"את תמיד ככה כשאת מתעוררת?" הוא שואל, "רק שאדע מה מחכה לי."
"סליחה?" אני שואלת אותו.
"אני לא קולטת מה מדברים אליי," אני ממלמלת ולא מבינה שבעצם הוא שומע את דבריי.
"אני חושב שהבנת היטב את מה שאמרתי," הוא אומר לי.
"אני לא מבינה כלום," אני עונה לה, "היתה לי שינה טרופה ומסויטת."
"אני יודע ליטל טייגר, לכן הערתי אותך," הוא אומר לי. "ישבנו במטבח ואכלנו. אגב, את מבשלת נפלא. את לא הפסקת למלמל. המצוקה ניכרה על פנייך."
"כשהיית קטן חיבקו אותך הרבה?" אני שואלת.
"אני לא מבין," הוא עונה לי.
"אמא שלך, אבא שלך, חיבקו אותך הרבה?" אני שואלת.
"ברור," הוא עונה לי.
"אבא שלי עזב בגללה. הוא אדם מקסים. אבל הוא לא בקשר איתנו. פעם חשבנו לבוא אליו ולדבר איתו. אבל כשראינו איזה משפחה בנה עם אישה מדהימה וילדים יפים, חזרנו הביתה וויתרנו עליו," אני אומרת לו.
"זו אני שמנעתי ממנו לראות אתכם. הוא התחנן להיות חלק מהחיים שלכם. אפילו סנט אחד לא הייתי מוכנה לקבל ממנו. וכן, הוא אדם מקסים ומגיע לו כל הטוב שבעולם," אומרת אימא. רק אז אני מבחינה שהיא בסלון איתנו.
"אתה ידעת על זה ליאו?" אני שואלת את אחי.
הוא מתעלם ממני. "את קולטת מה שאת אומרת אימא? אנחנו יצאנו לעבוד בגיל מאד צעיר, תמורת סנטים, ואת יכולת להעניק לנו חיים אחרים ובחרת שלא?"
"קינאתי בו. הוא התקדם בחייו, ואני נשארתי מפורקת לגמרי. אני מבינה אותו לגמרי מדוע עזב. זו אשמתי בלבד. ההצלחה שלו, העובדה שהוא אחד הגברים המשפיעים בעיר, ובמדינה כולה, רק האירה באור חזק את העליבות של חיי, ואתם שילמתם ומשלמים את המחיר," אומרת אימא.
"אני מבקשת שתלך," אני אומרת לספנסר.
"אני לא עוזב אותך," הוא עונה לי.
"מה אתה עוד צריך לשמוע. הבנת כבר שאבא שלי מרשל וושינגטון לא נוכח בחיי, ואימא שלי מסוממת. מה יש לי להציע לך?"
"ראשית את מבשלת נפלא," הוא צוחק.
"עכשיו אתה צוחק עליי. תהנה לך," אני אומרת נעלבת. "מי אני בסך הכל. אישה שמלבישה אחרים. לא היתה לי אפשרות ללמוד באוניברסיטה. כל דולר שהרווחתי נבלע בבית הזה. רק בשנה האחרונה יכולתי לאפשר לעצמי לראשונה לשכור דירה בעיר עם שותפות כמובן," אני אומרת לו, "תודה שבאת לבקר. נתראה בעבודה."
"סיימת?" הוא שואל אותי.
"יש משהו ששכחתי?" אני עונה לו, "אם כך תשלים כבר לבד."
"שכחת פרט קטן," הוא אומר לי.
"יש מישהו ליד הדלת," אומר ליאו וממהר לפתוח את הדלת.
אני מציצה בסקרנות לראות מי זה. אנחנו לא זוכים להרבה מבקרים. כאשר הדלת נפתחת אין לי ספק מיהו הגבר שעומד בפתח. הוא נראה כמו גרסה מבוגרת של ליאו. עכשיו אני מבינה גם למה אני נראית איך שאני נראית. שנינו נוצרנו בדמותו.
"סיפרתי להם מרשל שזו אני שמנעתי מהם את הקשר איתך," אומרת אימא.
העיניים שלו מתמלאות דמעות. "את מבינה מה החסרת ממני, מאתנו, כל השנים?"
"בגלל זה התלבשת," אני אומרת לאימא שלבושה יפה כמו שלא ראיתי הרבה זמן.
"כשראיתי כמה ספנסר אוהב אותך, ידעתי מה עליי לעשות," אומרת אימא, "אבא בא לקחת אותי למוסד גמילה."
אני נסערת. אני לא יודעת לאמר ממה אני יותר. מעובדה שאבא שלי, אבא שלי! נמצא כאן, מהעובדה שאימא הולכת לתוכנית גמילה, או מספנסר שאימא אומרת הוא אוהב אותי.
"ידעתי!" אני אומרת, "ידעתי שזה לא יכול להיות אמיתי. אני עדיין חולמת." אני אומרת ורוצה לחזור לשכב. ספנסר תופס את זרועי, מצמיד אותי אליו ומנשק אותי. נשיקה כזו ארוכה שלוקחת ממני את כל האויר. "את עדיין אומרת שאת חולמת ליטל טייגר?"
"אבל אני חשבתי ש.." אני מגמגמת.
"את זוכרת את היום ההוא שעמדתי מול כולכם ונתקעו לי המילים?" אומר ספנסר, "אמרתי לך אז שאני מתאהב בך."
"אבל עכשיו אתה יודע את האמת עליי," אני אומרת לו.
"אני יודע שאת בת מופלאה, שהקרבת המון למען המשפחה שלך, וכמובן שאת חכמה מאד ואמנית מוכשרת מאד," הוא אומר לי.
"ממש אמנית," אני עונה לו כעוסה. על מה בדיוק אני לא יודעת.
"את שווה הרבה יותר ממה שאת עושה, ואני מתכונן לקדם אותך. אני מבטיח ללמד אותך כל מה שאני יודע."
"ולמה שתעשה את זה?" אני שואלת אותו.
"אנחנו יכולים לנהל את השיחה הזו לבד?" הוא עונה לי. אנחנו עומדים בסלון עם אימא ואבא שלי וליאו. נראה לי שהוא נבוך להשתפך כך פתאום. אולי הוא צודק וזו צריכה להיות שיחה אינטימית בינינו.
"בסדר," אני עונה לי בשקט. כמעט בלחש.
"לכי נמרה קטנה," אומרת לי אימא, "אבא שלך יהיה איתך בקשר. הוא יעדכן אותך מה קורה איתי. הוא לקח אחריות עליי."
אני ניגשת ומחבקת את אותה. אבא פורש את זרועותיו, מזמין אותי לחיבוק. "אימך נתנה לי את מספרי הטלפון שלכם. אני יכול להתקשר אלייך?"
"כן," אני עונה בקול חנוק.
"ועכשיו לכי חיי את חייך נמרה קטנה," אומרת לי אימא, "תזכרי שאהבתי אותך."
"אוהבת אימא, לא אהבת," אני מתקנת אותה. אימא מביטה בי בעיניים עצובות. "עכשיו שאבא כאן תראי שתהיי בסדר," אני מנסה לעודד אותה.
*
*
*
שלושה חודשים אחרי
אני מביטה בארגזים שבכניסה. היה לי קשה לפנות את הדברים של אימא. זהו סוג של פרידה נוספת ממנה, אחרי שקברנו אותה לפני חודשיים. הבית נראה לי קר ומנוכר. אני יודעת שאינני שייכת לכאן יותר.
הערב אנחנו מוזמנים לארוחת ערב אצל אבא. אנה אשתו של אבא, יודעת כמה קשה לי היום הזה ולכן הציעה שנבוא לארוחת ערב. זו הפעם הראשונה שאנחנו באים לביתו של אבא.
ליאו מגיע ומעמיס את הארגזים על הטנדר של מחסן התרומות אליו הם ישלחו. הוא עושה זאת בשקט. פניו רגועים, שלא כמוני. פעם אמר לי שאני הנמרה בינינו והוא פחות רגיש ממני. אני יודעת שזה לא נכון. הוא פשוט יודע לשלוט ברגשותיו.
אנחנו באים לבית היפה של אבא. אני מביאה איתי קינוחים שהכנתי בדירה שלי יום קודם, ליאו מביא בקבוק יין.
כאשר אנחנו מגיעים אני רואה את האחים שלי משחקים עם ספנסר. "אתה ידעת שהוא גם מוזמן?" אני לוחשת לליאו. הוא מושך בכתפיו.
אנה יוצאת לקראתי ומחבקת אותי. "שמעת שאת בשלנית מעולה ואני סקרנית לראות מה הכנת," היא אומרת ומובילה אותי למטבח. היא לא מתאפקת ומרימה את נייר הכסף המכסה את התבניות. "זה נראה כל כך טעים," היא אומרת למראה מוס השוקולד בשני טעמים שהכנתי.
אנחנו מתיישבות על הכיסאות הגבוהים ליד האי במטבח. אנה אוחזת בידי. "אני כל כך מצטערת על אמא שלך," היא אומרת לי.
"אני שמחה שלאבא יש אותך," אני אומרת לה. אני מתכוונת לזה בכל ליבי. אני אוהבת את אנה ושמחה שאבא בחר בה לבנות איתה את חייו.
"קשה לו, את יודעת," היא אומרת לי, "אמא שלך היתה אהבת חייו עד יומה האחרון. אני מביטה באנה. אין בה טיפת כעס, אין בה טיפת קינאה. "אני זכיתי שהוא בחר בי לשקם איתי את חייו. הוא לא מחסיר ממני דבר. הוא היה שבור כשעזב אותה, ושבור שלא היה איתכם. לכן כאשר פנתה אליו הוא נענה לה מיד."
"אני לא מבינה למה הסתירו מאיתנו שהיא חולה?" אני אומרת בדמעות.
"אימך לא ידעה שהיא חולה. היא חשבה שהכאבים נובעים מניסיונה לגמול את עצמה מהסמים. רק כאשר אביך אשפז אותה במוסד הגמילה גילו שימיה ספורים. זה כבר היה מאוחר מידי."
"אבל אולי הייתי יכולה.." אני אומרת.
"את עשית יותר ממה שילדה בגילך אמורה לעשות ליטל טייגר. עכשיו זה הזמן שלך," אומרת לי אנה, "אימך וגם אנחנו היינו רוצים לראות אותך בונה את ביתך עם ספנסר."
"ספנסר," אני אומרת. מבטי נודד מבעד לחלון. בחוץ משחקים האחים שלי, כל השלוש, עם ספנסר בכדורסל. פתאום הוא נראה לי גם קצת ילד ולא הגבר הרציני שהוא בעבודה.
"אני רואה איך הוא מסתכל עלייך. בדיוק כמו שאבא שלך הסתכל על אמא שלך. את האהבה של החיים שלו. רק עיוור לא רואה את זה."
"את חושבת?" אני אומרת ומבטי שוב מרוכז באנה. "את באמת חושבת שהוא אוהב אותי כך?"
"אנה אני רוצה לדבר עם טרה לבד," אומר אבא. הוא מושיט לי את זרועו ומבקש שאתלווה אליו לחצר האחורית.
"את רואה את הפרחים האלה?" הוא אומר ומצביע על שורה של ורדים בכל מיני צבעים, "הם היו הפרחים אהובים ביותר על אימך. הייתי נוהג להביא לה כל יום שישי זר ורדים גדול. יום שישי אחד בשעה שעמדתי לצאת לעבודה היא הגישה לי מזוודה ובה הבגדים שלי. אני לא רוצה לראות אותך יותר, היא אמרה לי. הייתי המום. ניסיתי לשאול מדוע. היא סירבה לדבר איתי. באותו יום הגיעה למשרדי הבקשה לגט. את מבינה, זו היא שעזבה אותי."
אני מהרהרת בדבריו של אבא. עוצמת האהבה שבו בשעה שהוא מדבר עליה מכאיבה לי מאד. אני מבינה כמה החיים של אחד מאתנו יכלו להיות אחרת.
"אני מקווה שאני לא מכביד עליך עם המילים שלי," אומר לי אבא, "אני רואה שקשה לך לשמוע את מה שאני אומר."
"אני יודעת מה זו אהבה אבא, "אני אומרת לו, "ולכן כואב לי כל כך לשמוע את דבריך."
"יש מישהו בחייך טרה?" הוא שואל.
"אתה הרי יודע. אני מאוהבת כל כך בספנסר. אבל אבא מה יש לי להציע לו?" אני אומרת.
"אני לא מבין את השאלה בכלל. אותך, את בכלל יודעת מי את ליטל
טייגר?" אומר אבא, "בבקשה תבטיחי לי שאת לא תוותרי על האהבה משום סיבה שהיא."
"הלוואי ויכולתי, אבל זה לא רק תלוי בי. אני בטוחה שהוא לא הרגיש בנוח לסרב להזמנה שלכם היום ולכן בא."
"מרשל אני יכול לדבר עם טרה?" שואל ספנסר את אבא.
"בטח," אומר אבא.
"את באמת לא מרגישה כמה אני אוהב אותך?" שואל אותי ספנסר, "מה אני עוד צריך לעשות כדי שתביני?"
אני מרימה את כתפיי.
"יודעת מה טרה," הוא אומר ומפסיק את דבריו, "ביום ההוא שישבתי עם אימך וליאו במטבח היא שמה בידי את טבעת האירוסין שלה ואמרה לי לתת לך אותה כשתהיי מוכנה. לא נראה שזה עומד לקרות."
"אתה מציע לי נישואין או ניפרד ממני?" אני שואלת.
"את בלתי אפשרית. מה יש לך בכלל להציע לי," הוא עונה לי.
"אותי," אני עונה לו, "רק אותי."
"וזה כל מה שאני צריך," הוא אומר לי, "כדי שאוכל להתחיל לנשום."
הוא מצמיד אותי אליו ומנשק אותי. אחר כך הוא אוחז בידי בשתיקה ועונד עליה את הטבעת. "זהו," הוא אומר, ספק לעצמו ספק לי, ואני רואה את העיניים שלו זורחות אליי, כמו עיניו של אבא שלי בשעה שדיבר על אימי.
בר אבידן
מאמינה באהבה