אחרי שנים שבנית חומות סביבך,
לא סיפרת לאיש את מה שקרה,
כעת כשאת בוגרת וזה עדיין בוער בך,
רודף אותך בלילות,
האם תבחרי לספר
ביודעך שבכך תחריבי עולמות
של אלה שלא ידעו דבר,
או תבחרי
להישאר בשתיקתך לנצח?
ב.א.
אליזבת רוקפור
*
אני שיכורה לגמרי. אני נראית זוועה, איבדתי צלם אנוש. אני מחייכת חיוך עצוב, שמסתיר את השמחה שהייתה בי. לפה רציתי להגיע. הכי רחוק ממי שאני באמת. את החברות שלי זה לא הטריד, העיקר שהן חוגגות הלילה. אחרי מסע קניות מטורף של בגדים, נעליים ואביזרים.
אני במקום הכי נמוך שהייתי, זקוקה להתרסקות הזו, לגועל שאני חשה מעצמי. כל כך שונה מהמקום הגבוה בו אני נמצאת במשך יום העבודה.
למה דווקא "הוא?", שכן את שמו אינני יודעת, אין לי תשובה. אני לא מתאמצת להיזכר מה היה שם. אם זו אני שבחרתי בו או זה הוא שבחר בי. ואם זה היה הוא, מה קרה שם. אני רק זוכרת אותנו מגיעים לדירה שלי. מסתבר שהייתי עדיין מספיק בהכרה כדי לומר לו איפה אני גרה. ואולי בעצם לא? אני מניחה שהוא הסיע אותי הביתה שכן במכשיר הניווט יש ציון המקום של "הבית."
מה שאני יודעת, וזה לא מזיכרון, אלא מהשביל של הבגדים שהיו זרוקים לאורך כל הדרך, שהבגדים נשרו ממני מיד כשנסגרה הדלת. כשהתעוררתי הוא עדיין היה שם.
"אני לא משאיר אותך לבד," אמר לי הגבר היפה הזה, או לפחות ככה חשבתי כי לא בדיוק הייתי צלולה.
"לך מפה," אמרתי לו מאחר ורציתי להישאר לבד. לא אהבתי את מי שהייתי הלילה, ובעיקר כי הוא היה לי גבר זר.
הוא לא ויתר לי ונשאר.
"מה לא בסדר איתך שאתה רוצה להיות ליד שיכורה כמוני?" שאלתי אותו בכעס.
"דווקא בגלל שאת כל כך שיכורה אני נישאר," הוא ענה והלך להכין לי משהו לשתות ולאכול. אני לא יודעת מה זה היה, אבל הרגשתי שענני האלכוהול נעלמים ואיתם כאב הראש והבחילה.
וכשזה קרה, הוא הלך.
*
אני נושמת לרווחה, שמחה שהוא הלך. לרגע הרגשתי חשופה. לא קורה לי הרבה שאני נותנת לרגש שלי להתפרץ החוצה וזה כמעט קרה הבוקר. אני שמחה שיום שבת היום ויש לי זמן להתאושש ממה שקרה. אני לא רוצה להסתכל על עצמי בראי. אני עוד לא מוכנה להישיר מבט ולומר לעצמי כמה אני יפה. אני יודעת שאני לא. אני מריחה עליי עוד את שרידי הלילה הזה, הלילה שבו הפכתי לנמרה טורפת ונטרפת. או אם לומר את האמת הייתי…זונה. לא כזו שמשלמים לה, אלא כן כזו שנותנת את גופה מרצון.
אני רוצה לשתות עוד מהמשקה שהכין לי, אבל כיוון שאין לי מושג מהו אני מכינה לי קפה. לרגע אני שוקלת לשתות אותו שחור ומר, אבל מחליטה שעליי להתעשת מיד ולחזור לעצמי ומוסיפה לו חלב וסוכר.
אני מחממת בייגל, מורחת עליו גבינת שמנת ומקשטת אותו עם פרוסות עגבנייה חתוכות דק. אני יושבת לבד בבית הגדול והמרווח שלי ומשתדלת למחוק את מה שקרה פה הלילה. שלא תחשבו שזה קורה לי הרבה, ובכלל מה שקרה הלילה עבר את כל הגבולות, ודווקא היום מכל הימים נפגשתי עם גבר שהתעקש להישאר. מה הבעיה שלו?
לא סתם אני קוראת לעצמי נמרה. אני אישה כזו שכל פעם שהחיים זורקים אותה למטה היא נופלת על הרגליים. אני לא מרשה לעצמי לעולם להישבר. אם נהייה כנים, איש לא יהיה שם כדי להרים אותי. כל המחשבות האלה עוברות לי כעת במוח בשעה שאני מורה לעצמי להתאפס וכמה שיותר מהר. את מה שהיה אינני יכולה לשנות לפחות אשנה את העתיד. יש לי סוף שבוע שלם להתאפס על עצמי.
אני שולחת הודעה לקורה.
אליזבת: בא לך קפה ב"וורד הכחול" בלונג איילנד?
קורה: תאספי אותי עוד רבע שעה?
לא חשבתי אחרת.
אליזבת: בטח. ותביאי בגד ים אולי נלך אחרי זה לשחות.
*
בזמן שאני בוחרת מה ללבוש אספר לכם קצת על קורה.
אני אוהבת את קורה אהבת נפש. היא חברה שלי מהכיתה הרביעית של בית הספר היסודי כאשר עברה עם הוריה לגור בסאות'המפטון. אני יודעת שהעובדה שאני בת לאחת המשפחות העשירות באזור גרמה לה לרצות תמיד לישון אצלי ולא להזמין אותי לביתה. "מה שתרצי," אמרתי לה כלאחר יד, כאילו לא הבחנתי בכך. מעולם לא היה לה מושג כמה הודיתי לה על כך, כיוון שהיא לא ידעה מה באמת מתרחש בתוכי.
אני תמיד אומרת שהאופן שאת מניחה את היסודות שלך לחברות עם מישהו או מישהי כך זה נבנה. העובדה שלא סיפרתי לקורה לא הופכת את זה לכך שהיא לא החברה הכי טובה שלי וכייף לי לבלות איתה. היא שונה ממני ולמרות שאני מנסה למשוך אותה למעלה כל הזמן, נראה לי שטוב לה במקום בו היא נמצאת, ונוח לה שיש לה אותי שלא חוסכת ממנה דבר, גם אם זו שמלה שעולה כמה אלפים. "כי היא כזו מעלפת ובדיוק כזו חיפשתי." אז החלטתי עם עצמי שאני מקבלת אותה ככה בגלל שהיא באמת נאמנה ואיכפת לה ממני. ובגלל שהחברות שלי איתה כל כך חשובה לי אני לא מעמידה אותה בניסיונות, וכאשר אני מתרסקת, אני עושה זאת כשאני לבד.
אגב, גם לבנים שיצאתי איתם לא סיפרתי. כי מה הטעם? ידעתי שאם אשתפך בפני מישהו הוא עלול להשתמש בזה נגדי, וגרוע מזה לספר לאחרים. ומכאן כבר הכל היה מתגלגל ונלחש בפי כולם.
*
למרות מסע הקניות אתמול בחנות של מיו מילאן, שרק אתמול בבוקר מילאה את המדפים בקולקציה החדשה ממילנו,אני בוחרת שמלה מהקיץ שעבר. אני יודעת שלקורה יהיה מה לומר על כך, כשם שאני יודעת שהיא תבחר בגד שעדיין לא הורידה ממנו את התווית. לגבי בגד ים אני בוחרת אחד חדש, רק מהטעם שיש לי כל כך הרבה ואין לי זמן לבחור כי אני כבר צריכה לצאת.
אני כמעט יוצאת מהבית כשאני נזכרת שלא לקחתי איתי מגבת. אני מגלגלת את המגבת ומכניסה לתיק.
אוף! שכחתי לבדוק איך אני נראית. אני שונאת לאחר ולכן שולחת הודעה לקורה.
אליזבת: אני מאחרת בעשר דקות.
קורה: את מכירה אותי. אני ממש לא מוכנה. עשרים דקות?
זה נכון שאני מכירה אותה ויודעת שאני תמיד צריכה לחכות לה, אבל אני לא יכולה לשנות את ההרגל הזה. הוא לא נולד משום מקום….. כבר שבע שנים שאני לא גרה בבית, ועדיין שום דבר לא השתנה.
אני מביטה במראה. להפתעתי אני לא רואה את האישה המופקרת שהייתי בלילה. אני מחייכת לעצמי. "בדיוק ככה אני רוצה אותך," אני אומרת לדמותי שמשתקפת במראה. אני אוספת את שערי הארוך ומתאפרת קלות.
אני נזכרת שהגבר הזה הוא שנהג ושמחה לראות שהוא השאיר את המפתחות על השולחן בכניסה. באותה הזדמנות אני ממהרת לאסוף את שביל הבגדים שלי ומניחה אותם בסל הכביסה. אני מעיפה מבט חטוף על הבית, ושוב בחדר השינה. הכל מסודר ואין זכר למה שהיה פה אמש.
אני יוצאת לדרך. בשעה שאני ממתינה לקורה אני נכנסת לאפליקציה של בית הקפה ומזמינה לנו מקום. בסופי שבוע המקום תמיד מפוצץ ואני אוהבת שיש לי אפשרות לבחור מראש שולחן. אני מזמינה את השולחן שמשקיף על המפרץ. בדיוק כשאני מסיימת מגיעה קורה.
"איך השמלה?" היא שואלת ומסתובבת סביב עצמה שאראה אותה, כאילו לא ראיתי אותה אתמול, כאילו לא החמאתי לה כבר מיליון פעמים עליה.
"מושלמת," אני עונה לה, "כמוך."
אני זוכה ממנה לנשיקה שמשאירה סימן של השפתון האדום הלוהט שלה, והיא ממהרת למחוק את הסימן מלחיי.
"איזה כייף שבאת," היא אומרת לי, "היה לי כל כך משעמם."
היא לא אומרת לי מילה על כך שהגזמתי אמש בשתייה עד כדי שכרות. היא לא שואלת דבר על הגבר הזר שאיתו נסעתי הביתה. היא שולחת יד לרדיו ומחפשת מוסיקה. רק כאשר הצלילים הנעימים בוקעים ממנו היא מסתכלת עליי ארוכות. אני מבחינה במבט שלי בזווית עייני.
"מה מושלמת שלי?" אני שואלת אותה.
"אני שמחה לראות שאת בסדר. קצת חששתי שנהגת אתמול הביתה," היא אומרת.
"אני נראית לך אישה לא אחראית?" אני שואלת.
"האמת שלא" היא עונה, "ולכן שמחתי על שיקול דעתך כשאמרת שאת נוסעת הביתה."
אני מחייכת אליה. לו היה לה מושג מה עובר לי כעת בראש. אז מסתבר שלא נראיתי כל כך נורא אם זה מה שהיא חשבה, ומסתבר שלא היה לה מושג שלא אני נהגתי. אני יודעת שלו ידעה וודאי הייתה שואל אותי מי זה הגבר המעלף הזה. כי את זה אני זוכרת. הוא נראה ממש טוב.
אנחנו מגיעות לבית הקפה הוורד בכחול ופוגשות שם רבים מחברינו. כייף לי לראות את כולם ואני שוכחת את ליל אמש ומתחילה להנות.
*
דילן פוסט
בילנו ערב נחמד במועדון. כמה מחבריי שנמצאים בזוגיות פרשו ומייקל הציע שנלך לפאב.
כיוון שלא פגשתי מישהי שגרמה לי לרצות להתחיל איתה אני הולך איתו. אני מביט בתפריט ומתלבט מה להזמין כשבזווית עין אני רואה אותה. אין ספק שהיא שתויה לגמרי. אני לא יכול להסיר את עיניי ממנה. היופי שלה נדיר. אמנם היא מחזיקה את עצמה , אך ברור שהיא מתקשה ללכת. לכן היא מתיישבת שוב וחולצת את נעלי העקב שלה.
היא מוציאה את המפתחות מהתיק שלה ומה שעולה למול עיני היא דמותו של פול בלילה הנורא ההוא. הייתי צריך למנוע ממנו לנסוע, אבל הוא היסה אותי ואמר לי שהוא בסדר.
"אני הולך," אני אומר למייק המופתע וממהר החוצה בעקבותיה.
"ברור לך שאת לא נוהגת," אני אומר לה בקול מורה, לא נותן לה אפשרות להתווכח. אני לוקח מידיה את המפתחות ולוחץ על השלט. הג'יפ הלבן שקרוב לכניסה מסמן לי שהוא הרכב שלה. אני פותח בפניה את דלת הנוסע ועוזר לה לעלות. אין ספק שהיא מריחה מבירה בצורה מוגזמת, אבל אני לא יכול שלא להריח את ריח הבושם שלה בשעה שהיא מקיפה אותי בזרועותיה כיוון שאיננה מצליחה לעלות לבד.
"טוב נמרונת," אני אומר לה בשעה שאני מרים אותה בזרועותיי ומושיב אותה. אני רוכן מעליה כדי לחגור את חגורת הבטיחות.
"אתה כזה טוב אליי," היא לוחשת ונושקת לי על צווארי, "אני כל כך רוצה אותך."
"קודם כל נביא אותך הביתה," אני אומר לה, מתיישב במושב הנהג ומתניע את הרכב.
אני רוצה לשאול אותה לכתובתה, אבל עיניה כבר עצומות. אני לוחץ על מכשיר הניווט ומוצא בין המועדפים שלה את כתובת הבית. היא גרה כעשרים דקות מהפאב. כל הדרך היא יושבת בעיניים עצומות ואינני יודע אם היא ישנה או לא. אני מעיף מידי פעם מבט עליה. פניה מרתקות אותי. למרות הכל הן נראות כעת שלוות.
אנחנו מגיעים לבניין שלה ואני לא מתקשה למצוא את הכניסה לחניון "לאן אדוני?" שואל אותי השומר בכניסה.
"אתה לא מזהה את הג'יפ של הגברת?" אני שואל ומצביעה עליה.
"בטח. לא ראיתי אותה. היא בטח ישנה," הוא אומר. ממש גאון.
"אתה יכול לומר לי היכן החניה שלה?" אני שואל.
"זה הולך לפי מספר הדירות. שלה 3801," הוא עונה לי.
"לילה טוב," אני אומר לו ונבלע בחניון. "בהצלחה לך למצוא את החניה," אני אומר לעצמי. ההצלחה באה מוקדם מהצפוי שכן בעיקול הראשון ליד המעליות זו החניה שלה.
"בואי חתולונת הגעת הביתה," אני אומר לה.
"ממממ.. " היא מתמתחת, "כבר? ישנתי הרבה?"
אני כבר מבין שאין לה מושג מה קורה לה. אני פותח לה את הדלת והיא נשענת עליי. מכיוון שאני כבר יודע מה מספר הדירה שלה אני לא מתקשה להביא אותה לדירה. עם המפתח שבידי אני פותח את הדלת לרווחה.
אני לא מספיק להגיב והיא מתחילה לפשוט את בגדיה מעליה, משאירה אחריה שביל של בגדים. היא מובילה אותי במדרגות לקומה העליונה בה נמצא חדר השינה שלה. אני מודע לכך שהדירה שלה גדולה, אבל כל כך מרוכז במעשיה שאינני מביט לצדדים לבחון אותה.
את הפריט האחרון היא כבר מורידה בחדרה ונכנסת למקלחת. אני שומע אותה מרוקנת את השלפוחית בשירותים, שוטפת את פיה, כנראה במי פה בכמות מאד נדיבה, וחוזרת אליי.
למרות שהיא שיכורה היא מפשיטה אותי ומתיישבת עלי. אני לא רגיל לנשים שיוזמות סקס, בטח לא לנשים שמתפרעות כמוה. היא מבעירה אותי בשנייה, מנשקת אותי, מלקקת אותי, טועמת אותי ומגרגרת כמו נמרה. אני מרגיש שאני כבר לא שולט בעצמי והופך אותה על גבה. עכשיו הפיקוד בידי.
*
בכל מקרה אחר הייתי אוסף את בגדיי ומסתלק מהמקום, אבל היה בה משהו שהשאיר אותי לידה. היא דווקא רצתה שאסתלק. אולי כי אני מנסה לכפר על מה שלא יכולתי לעשות עבור פול. כמה אני שונא שאנשים משתכרים!
אצל פול זה היה עניין של שיגרה. "אני לא כמוך," הוא נהג לומר לי כשהיה שיכור, "אני אמות צעיר ואתה לא תבכה עליי כי תזכור שאף פעם לא הייתי מאושר." אני בספק אם למחרת היום הוא זכר מילה ממה שאמר, שכן חזר להתנהג כרגיל. הוא היה חייכן ואהבתי להיות איתו.
"מה לא בסדר איתך?" היא אומרת לי בכעס ואני עונה שאני לא משאיר אותה לבד במצב הזה. עומד לי על קצה הלשון להסביר לספר לה על פול, הרי היא אישה זרה שלא אפגוש יותר לעולם.
"מעניין איך היא כשהיא לא שיכורה," חשבתי לעצמי בשעה שאני מכין לה משקה מיוחד שיעביר לה את ההנגאובר. כעבור כמה שעות אני רואה שהיא מתאוששת והולך.
אני שולח הודעה למייק שיבוא לאסוף אותי. רק אז אני קולט שאני לא יודע את הכתובת. "יודע מה? נפגש אצלי בדירה בעוד חצי שעה. מתאים לך?" אני מסמן למונית שתעצור ונוסע הביתה.
מה שאני אוהב אצל מייק, שמכיר אותי כמעט מיום שנולדתי, שהוא מהאנשים האלה שלא שואלים שאלות. אני יודע שהוא לא יחקור אותי על מה שקרה אתמול, מקסימום הוא יביט בי במבט השואל שלו ויחכה שאספר לו.
"אין מה לספר," אני אומר לו מייד כשאני נכנס לרכב שלו. "היא הייתה שיכורה והסעתי אותה הבייתה. לא קרה כלום," אני משקר. למה בעצם אני משקר לו? מה זה משנה אם היית מספר לו שהיא נמרה פראית במיטה? הרי לא הוא ולא אני מכירים אותה.
"יום מושלם לים," הוא אומר לי בשעה שאנחנו חוצים את הגשר לכיוון לונג איילנד.
"בא לך ללכת לבית הקפה הוורד הכחול?" הוא שואל.
"דווקא לא," אני עונה לו, "בא לי לאכול משהו במסעדה על המים. אולי דגים וצ'יפס. "
"אני אוהב איך החיים שלך מתחלקים לשניים. או שאתה אוהב אוכל מושקע או אוכל הכי פשוט בעולם. בלי חשבון כמה זבל הוא," הוא עונה לי, "במקרה הזה גם לי בא משהו כזה מהיר. אני חושב שאני אקח נקניקיות עם הצ'יפס. אחרי הבוקר במכון הכושר אני יכול לאכול הכל."
אנחנו מגיעים לחוף הים. מגרש החנייה מלא במכוניות. אני מבחין בשורה של ג'יפים שחונים במקביל. אני תוהה אם היא פה. אני נזכר שלוח הזיהוי שלה נשאה שלוש אותיות.
אני מסתכל על הרכבים. עכשיו אני יודע שהיא לא פה. בעצם מה זה משנה אם הייתה?
באותה מהירות שהיא עלתה לי בזיכרון כך היא נעלמת ממנו. החברים שלי פה ואיתן גם הבנות. וגם מדינה. מדינה היא יפיפיה אמיתית, אחת שמאוהבת בי מיום שנפגשנו, רק שמעבר להנאה גופנית אני לא מוצא איתה שפה משותפת. היא משעממת אותי ולכן אני נמנע מלבלות איתה. בנינו, בשביל כמה דקות של הנאה למה להרוס ערב שלם?
היא מגניבה אליי מבטים, מותחת את החולצה שלך כך שתבליט את הנתונים שחנן אותה הטבע, והוא חנן אותה ברוחב לב. "היי ילדה," אני זורק לעברה והיא כולה בעננים.
"תיקח אותי לסיבוב על הגלשן שלך חתיך?" היא שואלת.
"בא לך אקסטרים היום?" אני שואל בחיוך, "כי זה מה שאני הולך לעשות." אני פושט מעליי את הג'ינס ואת חולצת הטריקו ומרגיש את עיניה נעוצות בכל תנועה שאני עושה. למה זה לא מחרמן אותי? פעם היא הייתה עושה לי את זה. משהו השתנה בי.
"אולי כי הלילה למדתי מהי נמרה אמיתית," אני חושב לעצמי.
מחשבותיי נודדות לליל אמש. אף פעם לא הארכתי במעשה האהבה כמו אתמול. מעולם לא הרגשתי שבשעה שהפנתר שבי טורף אותה אני בעצמי נטרף. "אולי אני צריך להופיע בבר כל פעם שהיא משתכרת?" אני חושב לעצמי מה שגורם לי לחייך.
"מצחיק אותך מה שאמרתי?" היא שואלת.
"את לא שמת לב שאני במקום אחר?" אני עונה, "מה אמרת?"
"ביקשתי שתיקח אותי על הגלשן לא שתבחן את האומץ שלי," היא אומרת.
"אני חושב שאת מתבלבלת. התכוונת שאת רוצה לנסוע ביאכטה. זו לא המחלקה שלי. אני גולש ולבד," אני אומר לה והולך עם מייק שממתין לי ללכת לאכול.
אנחנו יושבים במסעדה ואני יושב ומסתכל על המים. אני אוהב לגלוש אבל מרגיש שאין לי חשק פתאום. "אתה נכנס למים?" הוא שואל אותי.
"נראה לי שאני אלך לחנות של הגלשנים. שמעתי שהביאו כמה חדשים," אני אומר לו. לא שזה באמת נכון. אני מוצא את עצמי משקר כשאני רוצה להתרחק ולהיות לבד.
*
אליזבת
"חברים מספרים שחוף הים מלא," אומרת לי ביאטריס בואו נלך לחוף שלנו בסאות'המפטון."
"למה באמת שלא נלך?" שואלת אותי קורה, "אם גם שם יהיה צפוף נוכל ללכת לבריכה בבית הורייך."
כולי מתחלחלת רק המחשבה ללכת לבריכה שלנו. כמה שנים לא הייתי שם? הכוונה בבריכה. כי את הוריי אני מבקרת. אני מאלצת את עצמי לחייך. "למה לא בעצם?" וכשאני אומרת את המילים האלה אני מתפללת שהחוף לא יהיה מלא. ואכן תפילתי נענית.
"תראו מי פה!" קורא לעברנו בן שלמד איתנו בתיכון, "כמה זמן לא הייתן פה? עשר שנים?"
"נו באמת אל תגזים בן," אומרת קורה וצוחקת, "בנות כמה אתה חושב שאנחנו?" האמת היא שאם תעשו חשבון שעזבנו בגיל שמונה עשרה והיום אנחנו בנות עשרים ושש , אז הוא לא כל כך רחוק מהמציאות.
בנות שמונה עשרה…הייתי ילדונת כשעזבתי. מה שמסביר את המבטים של הבנים שסוקרים אותי מכף רגל ועד ראש, והמבטים שלהם לא תמימים בכלל.
"אז מה אליזבת? שמעתי שאת מנהלת חברה משלך. שיחקת אותה בענק," אומר לי דון. "מה הפלא. עם אבא כמו שלך והקשרים שלו, זה היה ברור שתגיעי רחוק."
אני בולעת את הרוק. אני לא אתן להם לקחת אותי לשם. הפעם אני כאן כאישה בוגרת ומצליחנית בזכות עצמי. "תרשה לי לתקן אותך. את העסק שלי הקמתי לאחר שלמדתי באוניברסיטה שני תארים שהם הכי רחוקים ממה שאבא שלי עוסק בו."
"בואי לא ניתמם. בלי הכסף של אבא שלך לא הייתי מצליחה להקים אותו," אומר לי דון.
"זה פשוט מדהים איך אתה מתמצא בעסקיי. אתה עובד בבנק אם אני לא טועה. על הלוואה עסקית שמעת? אז לידיעתך היא אושרה לי לאחר שהגשתי תוכנית עסקית מפורטת לעשר השנים הבאות. אגב, את ההלוואה הזו כבר כיסיתי."
"את יודעת שקניתי כאן בית?" הוא אומר לי בהתרברבות, שכן הוא יודע שמחיר הבתים פה ידוע לי היטב. "תעצבי לי אותו?"
"אתה מוזמן לפגישה במשרדי. אם הצעת המחיר תתאים לך, אשמח," אני עונה לו.
"את לא תיקחי ממני כסף," הוא עונה לי.
"וזאת למה?" אני שואלת.
הוא מביט בי לרגע. הוא לא מכיר את האישה הזו שלמדה לעמוד על שלה.
"עזבי," הוא אומר, "עם חברים לא עושים עסקים. מצד שני אני מבין שאין לך חבר."
"זה מדהים בעיניי כמה שאתה מתמצא בחיי. למה אתה חושב שאין לי?" אני שואלת.
המילים האלה מחזירות אותי ללילה שהיה ולגבר המסתורי יפה התואר שאיתו "ביליתי" את הלילה. מחשבותיי נודדות ואינני שומעת כבר מה מדברים איתי.
*
השמש עומדת לשקוע וצובעת את השמים בצבעים מרהיבים. "נלך?" אני שואלת את קורה, "אני רוצה לעבור בבית הוריי." ברור לי שכולם בשכונה ידעו שהייתי פה, ובטח גם כל מילה שאמרתי. הדבר האחרון שאני רוצה לשמוע מה דעתו של אבא שלי על כך שלא טרחתי לעבור אצלם.
מסתבר שהוריי מארחים היום לא מעט אנשים כיוון ששביל הגישה לבית עמוס. לשמחתי יש חניה פנויה במוסך ואני מחנה בה את הג'יפ שלי.
האורות מעידים שכולם נמצאים ליד הבריכה.
"תראו מי פה," קוראת לעברי אימא שלי שבאה לקראתי עם זרועות פתוחות. "אין לך מושג כמה אני שמחה לראות אותך," היא לוחשת לאוזני.
אני מביטה לתוך עיניה ומבינה. "היא פה?" אני לוחשת לה חזרה. בינינו אני לא יודעת מי זו "היא" רק יודעת על קיומה.
"מתוקה שלי," היא אומרת וצוחקת צחוק עצבני, "הלוואי שהיה מדובר באחת."
"יש לי הרגשה אימא ש.. לא משנה. אני רוצה שתדעי שאני מאד אוהבת אותך," אני אומרת לה.
אנחנו הולכות שלובות זרועי ועוצרות בדרך לברך את החברות של אימי.
"תראו מי הואילה לבוא," אומר אבא שלי.
*
עכשיו אולי באמת הגיע הזמן לספר לכם שמר רוקפור הוא לא באמת האבא הביולוגי שלי. אבא שלי נהרג בתאונה מה שסלל את דרכו של דניאל רוקפור למזכירתו היפיפיה שזה עתה התאלמנה. הוא היה גרוש טרי עם שני בנים שגדלו אצל אימם. אימא ילדה לו את אחותי הקטנה ויקטוריה שדומה לי ביופיה, אך כה רחוקה ממני באופייה.
*
"אליזבת," אומר לי גורדון הבן של חברו הטוב של אבי, "שמעתי שיש לך עסק מצליח."
"עם אבא כמוני זה הרי ברור," מתערב אבי בשיחה, "צריך לדעת למי להיוולד. נכון אליזבת? מי יודע מה היה קורה איתך אם לא."
לראשונה בחיי אני נושמת ועומדת מולו. "אתה צודק. כל מה שיש לי בחיים זה בזכותך," אני אומרת לו, "שוב דבר אין לי בזכות עצמי."
"אליזבת אני מזהיר אותך," הוא מסנן לעברי. הוא קולט את הציניות שבקולי.
"מדוע? הרי אמרתי שהכל בזכותך. אין לי דבר שהצלחתי להשיג במו ידיי," אני עונה. אני מרגישה שציניות בקולי מובנת גם לאחרים.
"את תשלמי על זה," הוא מסנן לעברי.
"אתה לא חושב ששילמתי זמן רב מיד?" אני עונה לו בשקט , אבל על פני חיוך, "אני לא אתן למילים שלך עוד זכות קיום." כמובן שאני מקפידה שאיש לא ישמע את מה שאני אומרת פרט לו.
"תסלחי לי אימא אני חייבת לחזור לעיר," אני אומרת בהתנצלות, מסמנת לקורה לבוא.
"חכי מתוקה שלי," אומרת לי אימא, "אני אבקש שיארזו לכן אוכל."
"תודה אימא אבל אני לא רעבה," אני עונה לה. אני אוהבת את אימא שלי ולא רוצה לפגוע בה, ולכן אני לא אומרת לה שאני לא מוכנה לקחת אפילו פרור מהשולחן שלו.
"תראו אותה," אני שומעת את ויקטוריה אומרת, "היא באה והולכת. כזו כפויית טובה, אחרי שאבא שלי בנה לה עסק כזה מצליח."
אני מתנתקת מאימא וניגשת לויקטוריה. "תסלחו לי," אני אומרת לבני שיחה של אחותי, "אני רוצה להחליף כמה מילים עם אחותי לפני שאני עוזבת."
"מה שיש לך לומר את יכולה לומר ליד החברים שלי. אין לי סודות מפניהם," היא אומרת לי בהתנשאות.
"ואני יכולה גם לא," אני אומרת ומושכת אותה אחרי בעדינות הצידה. "את ואני צריכות לנהל שיחה רצינית פעם אחת ולתמיד. תמצאי את הזמן לכך," אני אומרת לה בטון שמפתיע אותה.
"אם יש לך משהו לומר לי את מזומנת," אני עונה.
"ראשית אל תתנשאי עליי," אני אומרת, "תתחילי לדבר בטון ראוי."
"את מקנאה כי אבא ואימא שלי נשואים ושלך מת," היא עונה לי.
"תקשיבי ילדה מפונקת," אני אומרת לה בקול שגורם לה לרעוד, "את אחותי ואת יקרה לי, אחרת לא הייתי טורחת לדבר איתך. שנים חייתי בבית הזה עם מסיכה, בלעתי את כל העלבונות שהוטחו בי. אני יודעת מה זה שאת נסיכה כלפי כל העולם ובבית את נרמסת עד עפר. את צודקת זה לא הזמן לשיחות נפש. תבטיחי לי שאם את במצב שבו הייתי בבית הזה את תבואי אליי." היא מביטה בי בעיניים דומעות. אני נחרדת לגלות שצדקתי.
"הוא נגע בך?" היא שואלת.
"לא. בגוף הוא לא נגע, אבל בנפש, בנשמה בכל דבר אחר, כן. אני רוצה שתדעי שלא משנה מה אני עושה, אני זמינה בשבילך סביב השעון. אין שעה שאת לא יכולה להתקשר אליי," אני אומרת לה ועוזבת אותה לעכל את דבריי.
"בואי נלך," אני קוראת לעבר קורה. אני לא ממתינה לה והולכת לג'יפ. אני צריכה את הדקות האלה כדי לחזור לנשום. המנוול הזה התעלל גם בה, בבתו הביולוגית.
כאשר קורה נכנסת לג'יפ אני מפהקת. נותנת לה להבין שאני עייפה. "אני אוריד אותך בבית ואצלול למיטה. נפלה עליי עייפות כזו בגלל השהיה הממושכת בשמש," אני אומרת לה. קורה, כפי שאמרתי, כמה שהיא מכירה אותי, היא לא מכירה אותי בכלל.
*
אני מגיעה לדירה ונכנסת להתקלח למרות ששטפתי את עצמי במקלחות בים. עיניי נופלות על הפח במקלחת ואני מוצאת בו עדות למה שהיה בליל אמש. אני סופרת שלוש עטיפות של קונדומים זרוקות בו. "קיבל תמורה נאה היפיוף הזה," אני חושבת לעצמי.
אני נכנסת למיטה ורגע לפני שאני נרדמת אני חושבת כמה בא לי כעת לטבוע באלכוהול. הטעם המר של ליל אמש מונע זאת ממני וטוב שכך, שכן בשעה שלוש בלילה נשמע צלצול שמעיר אותי. אני מנסה להבין מה מצלצל.
אני קולטת שזה הטלפון שלי שמצלצל ועל הקו השומר של הבנין. "יש פה מישהי בשם ויקטוריה. היא אומרת שהיא אחותך."
"אני כבר יורדת," אני אומרת, זורקת על עצמי שמלת טריקו ויורדת לאסוף אותה. אנחנו עולות בשתיקה במעלית. אני מעיפה מבט מהיר וקולטת שהיא לא באה לביקור קצרצר לפי גודל המזוודה שהביאה איתה.
רק כאשר הדלת נסגרת אחריה היא מרשה לעצמה להתמוטט בבכי לתוך זרועותיי. "את תצילי אותי, נכון?" היא שואלת בקול רועד.
"הבטחתי לך. אני פה. את לא לבד," אני אומרת, "מחר אני אארגן לך את חדר האורחים בקומת הכניסה, אבל הלילה תבואי תשני איתי." אני מובילה אותה לחדר האורחים. תוציאי בגדים לשינה ותעלי להתקלח אצלי. אני מקדימה אותה ומרוקנת את השקית בפח של האמבטיה. אמנם היא אחותי, אבל את חיי הפרטיים אינני מוכנה לחשוף בפניה. אין לי כוונה לשתף איש בלילה שהיה.
*
שבועיים עברו
אם חשבתם שהמעבר של ויקטוריה אליי עבר בשקט. אתם טועים.
"מה את חושבת לעצמך?!" אמר לי אבי בקולו הרועם, כאשר בא למשרד שלי ביום שני אחרי סוף השבוע ההוא.
"כאן זה המשרד שלי, הממלכה שלי, ואתה תוריד את הטון. מעבר לעובדה שזה לא מכבד אותי זה בעיקר לא מכבד אותך," אמרתי לו בשקט שהפתיע אותו וגרם לו לשתוק.
"אתה ואני יודעים את האמת. אני מבינה שלמרות שויקטוריה בתך בדם זה לא שינה את האופן שבו אתה מתייחס לילדיך. הגיע הזמן שתבין שזה נגמר. אנחנו לא מדברות על הנושא, ולא עליך, אבל אני לא אתן לה לעבור יותר את מה שאני עברתי. היא בת שמונה עשרה וזכותה לעשות מה שהיא רוצה."
"אם אני אשמע.." הוא שוב מרים את קולו.
אני קוטעת את דבריו. "מה אתה חושב לעצמך שאם תצעק תהיה צודק יותר? אתה לא תשמע כלום כי אתה לא נושא לשיחה בינינו. אנחנו שומרות על השתיקה. המשפחה עדיין חשובה לשתינו מאד ויותר מכל אימא שלנו," אני עונה לו, "בקשר לעסק שלי תפסיק לספר שיש לך יד בזה, כי על זה אני כבר לא אשתוק. אני לא אשכח לעולם את חיצי הרעל שירית בי כאשר סיפרתי לך שאני רוצה להקים עסק עצמאי. אבל תתפלא, אני מודה לך על כך. זה מה שרק חיזק אותי וגרם לי לפעול כפי שפעלתי. אז תודה לך."
אני אשקר אם אומר שהמבטים שהוא שולח לעברי לא משפיעים עליי. אבל אני מרגישה שאני כבר לא מפחדת ממנו.
*
ויקטוריה התקבלה לעבודה במיו מילאן. לומר שאני מאושרת מכך? ממש לא. אבל לפחות עד שהיא תתחיל ללמוד היא מממנת לעצמה את החיים שלה. היא ישנה אצלי אבל אנחנו לא מתראות הרבה כי היא מרבה לבלות אחרי העבודה. כל עוד היא לא עושה שטויות אין לי כוונה להתערב בחיים שלה.
"אני מבקשת שלא תנתקי את הקשר עם בית," אני מבקשת ממנה, ולכן אחרי שבועיים היא מחליטה לנסוע לבית הוריי. ההורים מארחים את החברים והיא מנצלת את ההזדמנות שלא תהיה איתם לבד ועוזבת בשישי אחר הצהריים לסאות'המפטון.
אני שוב לבד.
אני יודעת שהחברים שלי יוצאים כמידי יום שישי לפאב. אני מחליטה להצטרף.
*
דילן
אם חשבתי שלא אראה אותה יותר, כיוון שבכל הפעמים שהגעתי לכאן בשבועיים האחרונים היא לא הייתה, היא מפתיעה אותי. הפעם היא לובשת ג'ינס צמוד וחולצת טריקו שמדגישים את מתאר גופה. יש לה נוכחות שאי אפשר לפספס אותה.
היא מתיישבת ליד הבר ומשוחחת עם הברמן. הראשים שלהם קרובים ושניהם צוחקים בקול רם. שוב היא שיכורה!
מה גורם לי לגשת אליה אני לא יודע. היא יצאה לי מזמן מהמחשבות.
"אל תיתן לה לשתות יותר," אני אומר לברמן.
"מדוע?" הוא שואל וצוחק.
"אתה לא רואה שהיא מחוקה?" אני עונה לו בכעס.
היא מסתובבת אליי. לוקח לה רגע לזהות מי אני. מה הפלא? "אתה לא אוהב חתולות שתויות? אתה יודע מה הן מסוגלות לעולל?" היא אומרת לי במבט הכי תמים שראיתי.
"לא בדיוק הייתי קורא לך נמרה אליזבת, אולי פנתרה. את יודעת כמו אלה בתמונות עם הקולר משובץ יהלומים " אומר לה הברמן.
"מכירה אותן. כמה אצילות החיות האלה. אני לא חושבת שזה מתאים לי כי הן שחורות ואני בהירת שיער. מה אתה אומר?" היא עונה לו. ממש שיחה אינטילגנטית.
"את ממש מצחיקה," אני אומר לה. אני מתקרב ולוחש לאזנה, "קחי בחשבון שהפעם אני לא מתכוון להציל אותך ולהסיע אותך הביתה."
"למרות שקיבלת תמורה נאה? שלוש פעמים באותו הלילה. ממש הרשמת אותי," היא עונה לה.
"את בכלל זוכרת משהו?" אני עונה לה.
"אם להיות כנה איתך, ראיתי את העטיפות בפח. כל כך הצטערתי שלא זכרתי דבר," היא עונה והמבט שלה הופך עצוב.
"אליזבת לא שותה," ממהר הברמן להגן עליה, "אם היית פה לפני שבועיים זה היה משהו באמת חריג."
"היא שתתה מספיק. אל תיתן לה יותר," אני אומר לו.
"היא שותה לימונדה עם קרח וזהו. אתה חושב שהיא יכולה להשתכר מזה? מה גם שאפילו לא שתתה את הכוס הראשונה," הוא עונה לי.
"אתה מרשה לי לשתות כוס אחת?" היא עונה לי ושוב אותו מבט תמים על פניה.
"את משחקת איתי?" אני אומר לה.
"אני לא. זה אתה שמשחק איתי. אם היית יודע כמה בא לי כעת להעלם בתוך אדי האלכוהול ולא לזכור איך שקוראים לי, אבל אני זוכרת את הלילה ההוא שאיבדתי כל צלם, והתנהגתי כמו אישה זולה. אני מניחה שגם אתה היית אחרת אני לא מבינה אך היית שם איתי. אל תדאג סודך שמור עימי. מי שאני בטח ישעמם אותך, אני ממש לא הטיפוס שלך," היא מסיימת את דבריה, לוקחת את הלימונדה והולכת לשבת עם חבריה.
*
המילים של הרודפות אותי "אני לא הטיפוס שלך." אמנם היא הייתה שיכורה, אבל אני הייתי לגמרי בהכרה. היא צודקת שלוש פעמים עשינו סקס. מעולם לא חוויתי מגע כזה עם אישה. רך ופראי כאחד. משהו שנמשך ונמשך, לא מהו שאני רגיל לו. היא נגעה בי באומנות כזו שרק מלהיזכר בכך אני מתחיל לבעור. "איך את יכולה לומר דבר כזה אם את לא זוכרת מה היה שם?" אני מדבר אל עצמי. "השפתיים שלך על העור שלי, הידיים שלך שנגעו בי באופן שלא ידעתי שאפשר, את היית בדיוק מה שאני צריך, ואני יודע שאני רוצה עוד מזה."
"מי זו שדיברת איתה?" שואל אותי מייק.
"אליזבת," אני עונה לו, כאילו זה מובן מאליו. אני שמח שהוא לא מזהה אותה.
"יש לה חברות שנראית ממש טוב, בוא נצטרף אליהן," הוא אומר לי. ומה אני יכול לומר לו על כך. בלית ברירה אני ניגש איתו אליהן.
"אפשר לשבת איתכן?" אני שואל את אליזבת המופתעת. היא מהנה את בראשה. "אני דילן," אני מציג את עצמי, "וזה מייק. הוא רוצה להכיר אתכן."
"הוא רוצה," היא אומרת, "ואתה, אתה לא רוצה?"
"אותי רק את מעניינת אליזבת," אני עונה לה, "אני לא רואה אף אחת אחרת." מה שנכון.
אנחנו מעבירים ערב נחמד, אבל המתח בינינו נמצא שם כל הזמן. אני מבין שזו הייתה טעות להצטרף. "שאקח אותך הביתה?" אני שואל אותה.
היא רוצה לענות לי. אני כבר יכול לשמוע את מילות הסירוב. "האמת היא שאני מאד עייפה. אולי כדאי באמת שאלך," היא אומרת לי לבסוף.
אנחנו יוצאים יחד ומגיעים לג'יפ שלה. "רוצה שאני אנהג?" אני שואל אותה.
"תקשיב דילן. אני זוכרת קטעי תמונות. אני יודעת שהתפרעתי מאד איתך. אני לא כזו. אני לא אישה שמחליפה גברים כל לילה. כבר הבנת שאני אישה שרוטה. תודה על ההצעה אבל אני בטוחה שלא תתקשה למצוא לך מישהי שתתן לך מה שאתה רוצה הלילה."
"אני רוצה אותך," אני עונה לה, "תני לי את המפתחות."
היא מגישה לי אותם. "שלא תגיד שלא הזהרתי אותך. שהנמרה ההיא לא קיימת."
כמה הייתה שונה הנסיעה שלנו הפעם. אני לוקחת את ידה ומשלב את אצבעותיה בשלי. בהתחלה אני מרגיש את המתח אבל היא משתחררת. אני מקרב את ידה אליי ומנשק אותה. אף מילה לא מוחלפת בינינו.
גם כאשר אנחנו נכנסים לדירתה הכל מתנהל אחרת. הבגדים לא עפים לכל עבר, יוצרים שביל מהכניסה למדרגות.
"אני רעבה. אתה רוצה להצטרף?" היא שואלת.
"למה לא?" אני עונה ותוהה עם זו הדרך שלה למשוך את הזמן. מסתבר שלא. היא מכינה כריכים ואוכלת אותם בהנאה מרובה.
"היית באמת רעבה," אני אומר לה בשעה שאני מסיים לאכול, "האמת שגם אני."
"אני לא אישה שמשחקת משחקים. טוב זה לא לגמרי מדויק, אבל אין לי סיבה לשחק איתך," היא אומרת.
"במה זכית לכבוד?" אני שואל.
"חצות עכשיו. אתה רוצה לנהל שיחת נפש?" היא צוחקת.
"למה לא בעצם?" אני שואל אותה.
"כי התחפושת היפה שלי לא מעידה עליי כלום," אני אומרת לו.
"כיוון שאני לא צריך להציל אותך היום, אני רוצה להקשיב לך," אני אומר. מה גורם לי לומר את המילים בשעה שכל מה שאני רוצה זה להיכנס איתה למיטה ולספק את יצריי.
"נו באמת," היא עונה לי, "ברור שאתה רוצה סקס. בוא לא נייפה את הדברים, למרות שכבר הסברתי לך שאני לא כזו."
"יש בך משהו שמושך אותי אלייך, לא אשקר, אני מניח שנגיע גם לזה ,אבל אני באמת רוצה לשמוע אותך אם את רוצה לשתף אותי. אני רואה בעיניים שלך שיש משהו שיושב עלייך כבד," אני אומר לה.
היא מובילה אותי למרפסת. השמים זרועי כוכבים, ובמרכזם מאיר ירח גדול במיוחד. אני רואה את המבט בעיניה משתנה. היא רחוקה ממני בדיוק כשם שהכוכבים רחוקים ממני. היא מרחפת ביניהם ומתחילה לדבר, ספק לעצמה ספק אלי.
"אחרי שנים שבנית חומות סביבך, לא סיפרת לאיש את מה שקרה, כעת כשאת בוגרת וזה עדיין בוער בך, רודף אותך בלילות, האם תבחרי לספר ביודעך שבכך תחריבי עולמות של אלה שלא ידעו דבר, או תבחרי להישאר בשתיקתך לנצח?"
המילים שלה משאירות אותי בלי יכולת להגיב.
אחרי כמה דקות של שתיקה היא מסתכלת בי לתוך עיניי. מרוכזת בי מאד. "מה היית עושה?"
"אני מניח שהייתי שותק," אני אומר לה, "מניסיוני כעובד סוציאלי אין לדברים האלה סוף טוב."
"לא הייתי מנחשת שזה מה שאתה עושה," היא עונה לי ושוב נודדת במחשבותיה ממני.
"אז אתה יודע שאלימות היא לא רק פיזית, ופגיעה בנפש היא לא רק כתוצאה מהתעללות מינית. הוא רמס אותי במילים שלו, הקטין אותי, קרא לי אפס בכל הזדמנות. גם כשהייתי מצטיינת בכל, זה לא שינה דבר. את האוניברסיטה מימנתי ממלגות שקיבלתי, את העסק שלי הקמתי בלי עזרתו, ואני עדיין אפס. האדם שהיה צריך להיות המגן שלי, לא רק שטרח בכל הזדמנות להזכיר לי שאני לא שלו, שהוא לא אבי הביולוגי, אלא אמר לי כל הזמן שאני לא שווה. וזה חלחל אליי כל הזמן. כל פעם שהרמתי מעט את הראש הוא דאג שאשפיל אותו. אימא שלי לא רצתה לראות את זה. היו לה בעיות משלה. היא הייתה צריכה להתמודד עם הבגידות שלו בה," היא עוצרת לרגע, "אתה מבין אני לא שווה כלום, אין לי מה להציע לך."
היא עומדת ורועדת מולי.
אני אוחז בידה ומוביל אותה במעלה המדרגות לחדרה. "תאהבי אותי כמו שאהבת אותי בלילה ההוא," אני מבקש ממנה, "כמו שאף אחת לא עשתה ולא תעשה זאת מלבדך."
"אתה לא שפוי," היא אומרת לי, "אתה לא מבין שאני לא יכולה."
אני פושט מעליה את בגדיה, אחר כך את שלי ונושא אותה למיטה. הפעם זה אני שמתחיל לגעת בה ברכות, מפזר נשיקות על כל חלקת עור חשופה. מלטף את גופה. אני רותח ובכל זאת מתאפק. אני אוחז את פניה בשתי ידי. ומביט עמוק לתוך עיניה. "את מושלמת, ואין איש בעולם שיוכל לקחת את זה ממך. אין אישה בעולם כולו שהייתי רוצה להיות איתה כעת ובכלל, חוץ ממך. אז אולי שנינו לא שפויים, אבל את מה שאני זקוק לו ואני יודע שאני מה שאת צריכה, ואת יודעת את זה אחרת לא היית מצרפת אותי למסע הזה שלך כאשר חשפת אותך עד תום בפניי."
היא מביטה בי לרגע. "אתה באמת מתכון לזה," היא ממלמלת בשעה שאינה מסירה מבטה ממני.
וכך, בלי הכנה מוקדמת, משתחררת ממנה הנמרה הפראית והיא אוהבת אותי כמו בלילה ההוא, רק שהפעם היא מודעת להכל והחיוך על פניה מראה לי כמה מאושרת היא.
*
אני מאמין שאיש, אפילו הקרובים אליה ביותר, אינו מכיר באמת את הלב היפה שלה, לא רואה אותה כפי שאני רואה אותה. אני מבין שזה הלב שלי שהוביל אותי להקשיב לה, הרבה לפני שהבנתי את זה.
"אני חייב לומר לך" אני אומר לה בבוקר, "שאת הרבה יותר מושלמת כשאת מפוכחת."
"ואני פחדתי שתעזוב כשארדם ,פחדתי שלא היה לך נעים, שריחמת עליי, שלא תאהב את מי שאני כשאני לא כמו בלילה ההוא," היא אומרת לי.
"על מה את מדברת?" אני אומר לה, "את הרבה יותר טובה, ובמי שאת כעת אני מתאהב."
בר אבידן
מאמינה באהבה