בר אבידן -מאמינה באהבה

לגעת ברגש (סיפור לפורים 2021)

אריאן אריסון

מנהטן, ניו יורק

אריאן פרושו הבטחה בתרבות האירית.

הבטחה למה?

את זה אני מנסה לגלות כל חיי.

אני לא אוהב מסיבות. בטח לא שאנשים באים לביתי.

אני יודע שיותר משאני מעניין אותם, ביתי הוא זה שמעורר את סקרנותם.

על חיי הפרטיים אני שומר בקנאות.

חג המסכות מתקרב. אני יודע מה תובע ממני מעמדי ויושב לתכנן את המסיבה.

אני מחייך לעצמי במרירות כאשר אני חותם את שמי על גבי ההזמנה – אריאן, השם שנתנה לי אימי הביולוגית, השם שפרושו הבטחה, אריסון, השם שנתנו לי הוריי המאמצים.

**

פעם כששאלתי את אימי המאמצת מדוע לא שינתה את שמי לשם שמקובל בחברה בה גדלתי, היא אמרה לי שהאישה שילדה אותי רצתה להבטיח שיהיו לי חיים טובים בזרועותיהם של מאמציי ולכן השאירה את השם שניתן לי.

איש לא קורא לי בשמי. הבודדים שלא קוראים לי מר אריסון, קוראים לי ארי. לאיש מהם אין מושג שאני מאומץ, שנולדתי לאם יהודייה ואב אירי הרחק מניו יורק בה גדלתי כל חיי.

אני אוהב מאד את הוריי המאמצים. הם קיימו את הבטחתם והעניקו לי בית. אבל בכל זאת היה חסר לי משהו כל חיי. גדלתי בארמון זכוכית שהכל בו היה מוקפד, כמעט חסר רגש.

מה בדיוק חסר לי אני לא יודע, היה לי הכל. מעולם לא ידעתי מחסור, קיבלתי את ההשכלה הטובה ביותר, הייתי בנבחרת ספורט, למדתי לנגן. קיבלתי כל מה שביקשתי.

עולם הכספים תמיד משך אותי. למדתי באוניברסיטה וסיימתי עם שני תארים. זה היה הזמן שהתחלתי להתנתק מבית הוריי ויצאתי לחיים עצמאיים.

כיוון שכסף לא חסר לי. שכרתי דירה בעיר ועשיתי ככל העולה על רוחי. לא היה מי שיכתיב לי איך לחיות את חיי.

הימים הפרועים האלה הסתיימו כאשר התחלתי את צעדיי כבעל חברה משלי לאחר שיחה ארוכה וכואבת עם אבי המאמץ בה הודעתי לו שאיני רוצה להיות הממשיך שלו בעסק המשפחתי.

**

אני שולף מתיבת המייל את הרשימות של המסיבה הקודמת, עובר על התפריט, משנה אותו כרצוני ומכין הודעה לחברת הקייטרינג בקשר לתאריך ומספר האנשים שהוזמנו. משהו גורם לי עדיין לא לשלוח את ההזמנה.

כמה הייתי רוצה לבחור בתפריט פשוט. נקניקיות, המבורגרים, צ'יפס…. אבל כפי שאמרתי המעמד מחייב ומנות הגורמה להן מצפים כולם נבחרות על ידי בקפידה.

אני משתעשע עם המחשבה שיום אחד אפרוץ את הגבולות ואתלבש כפי שאני אוהב, לא כאיש העסקים המוקפד שכולם מכירים אותי.

אני נכנס לרשימת המשקאות ומבצע הזמנה מיקב משפחתי קטן מקליפורניה שהטעם של היין שלו תמיד משמח לי את הפה.

אני שוב עובר ברפרוף על השמות של המוזמנים. יש אנשים שאינם רלוונטיים עוד ואני מוריד אותם.

נותר לי לעבור על רשימת העובדים שלי. נוספו לי השנה לא מעט עובדים ואני חייב לבדוק שכולם מופיעים ברשימה.

השנה הזו הייתה עמוסה במיוחד עקב גדילה משמעותית של החברה שלי ואני לא מכיר אישית את כולם. ברשימה ישנן גם כמה נשים חדשות. אני נאנח. המסיבה הזו מעיקה עליי.

יש לי שני שותפים, אם כי אני בעל המניות העיקרי. אני לא מבין איך זה תמיד נופל עליי, האחד שהכי מתבודד בין שלושתנו.

אני בעצם כן מבין, רק מתכחש לזה. משום מה הם חושבים שהדירה היוקרתית שלי מציגה את פני החברה שלנו, כאילו שזה לא משהו שהגעתי בכוחות עצמי אלא שגם הם שותפים לכך.

בעיניי זו מחשבה לא הגיונית, שכן שלושתנו התחלנו מאותו קו זינוק. העובדה שאני יוזם יותר, שקול יותר ואולי גם חכם יותר, הביאה אותי לאיפה שאני היום.

ואולי בעצם זו העובדה שאני לא יודע ממש לחיות. אני חי במשולש ממש צר בית-עבודה-הורים.     

אני חושב לעצמי איך הגעתי למצב שבו אני מעדיף להיות לבד על פני יציאות עם חברים לברים ומועדונים?

זה לוקח אותי לליל המסכות שמונה שנים קודם.

**

נשפי הפורים בבית הורי היו לשם דבר. נשף מסיכות שלא היה מבייש אף תיאטרון. שבועות רבים לפני החג כבר רחש הבית בהכנות לנשף המסורתי.

אימי הייתה משקיעה שעות בתחפושת המפוארת שלא נראתה כמוה, וכך גם אבי.

זו הייתה השנה הראשונה בה הורשתי לשתות אלכוהול ללא השגחה. שיכור מהחופש שניתן לי שתיתי בלי חשבון. הרגשתי שאני עומד להשתכר ועליתי לחדרי כדי להתרחק קצת.

את מה שראיתי על מיטתי, גם המסכה שלבש, לא יכולה להסתיר.

 השיחה שערך איתי למחרת פרשה בפניי את מה שידעתי. כל החיים שלהם היו מסיכה אחת גדולה. למה נשארו ביחד? אין ספק שחוסר הרצון בחלוקת הרכוש היא שהשאירה אותם יחד. היא, ולא פחות ממה יאמרו עליהם.

**

הבנתי שהחיים מלאי שקרים, שהכסף משמש גורם רב משקל וכך אתה נמדד. בכסף, ובמה יאמרו עליך.

נעשיתי חשדן כלפי כל אישה שחיפשה את קרבתי. מה באמת היא רוצה ממני. אותי או את החיים הנוצצים שהיא חושבת שיש לי?

אני מתנער מהמחשבות וחוזר להתרכז בעבודה. בזבזתי זמן יקר מידי. יש לי שיחה עם לקוח בקליפורניה ואני רוצה לעבור שוב על התיק.

נאדין קרטייה

נאפה, קליפורניה

נאדין הוא הגרסה הצרפתית לשם רוסי –

משמעותו תקווה.

אבות אבותיי עזבו את מולדתם צרפת ונדדו לקליפורניה להקים בה יקב אחרי סכסוך אדמות עקוב מדם.

אבי חלם להקים משפחה גדולה. הוא ראה בעיני רוחו את בניו ממשיכים את עבודתו ביקב המשפחתי. את חלומו קטעה תאונת דרכים שהשאירה אותו משותק. עצם הגעתי לעולם הייתה בגדר נס ואני הייתי התקווה היחידה שלו להמשך הדורות.

*

"נאדי," אומר לי בן דודי אלן במבט המתחנן על פניו, "הגיעו כמה הזמנות מהחוף המזרחי. את מוכנה לטפל בהן?"

אני יודעת כמה הוא שונא את העבודה במשרד. אני מבינה אותו לגמרי. גם אני מעדיפה את העבודה בין מרחבי הכרמים באוויר הפתוח על פני ים הניירת שמצטברת במשרד. אמנם החלונות הגדולים של המבנה משקיפים על הכרמים, אבל עדיין, משרד הוא משרד.

אני לא אומרת מילה. אני שלמדתי אומנות, שהנפש שלי שואפת לעוף למרחקים יותר מכל אחד אחר, יושבת כעת מול הצג הקר, מוציאה חשבונות ללקוחות, מתייקת הזמנות, חשבוניות, קבלות.

אני יודעת שאיש מלבדי לא יעשה זאת. אני משתוקקת כבר לסיים כי אני בסיומו של פרויקט עיצוב התוויות של רביעיית היינות החדשים שאחד מהם נקרא על שמי.

אני מסיימת את העבודה המשרדית, ושולחת להדפסה את ההזמנות שהתקבלו מהמזרח.

אני לא מתאפקת ויושבת לסיים את עיצוב התוויות.

אני מדפיסה אותן ונכנסת לחדר של סבא.

"נאדי, את כל כך מוכשרת!" הוא קורא בהתפעלות וידו מלטפת את הנייר, "לא יכולתי לדמיין אותן מושלמות מאלה."

הוא מוציא את בקבוק הדיו וחותם עם נוצה על כל אחד מהן את שמו פייר קרטייה.

"מארי," הוא קורא למזכירתו, "תהיי נחמדה ותשלחי את היצירות של נאדין לבית הדפוס. Merci."

אמירת התודה בצרפתית, מנהג שמוטבע בסבא למרות האנגלית ששגורה היטב בפיו, תמיד גורמת לי לחייך.

"אסור לאדם לשכוח מהיכן הוא בא. גם אם עברו שנות דור ויותר מאז עזב את מולדתו," הוא נוהג לאמר לי כאשר משתרבבות מילים בצרפתית לשיחה בינינו.

אני חוזרת למשרד שלי. השולחן שלי שהיה מלא בערמות של מסמכים באי סדר גדול, ריק לגמרי. אני לוקחת מטלית לחה ועוברת עליו, אוספת את העטים והמרקרים חזרה למקומם. על השולחן מונח כעת רק המחשב הנייד שלי.

רוח קרירה חודרת לחדר ואני נרעדת, מה שגורם לי לסגור את החלון.  אני ניגשת להפעיל את מפיץ הריח שעל שולחני  ומגלה שלא נותרה בו טיפת מים. אני ממלאת אותו, מנצלת את ההזדמנות לנקות אותו משאריות השמן שנותרו בו, לוקחת מהמדף בקבוק של שמן לימוני ומזלפת טיפות אחרונות לתוכו. אני רושמת לי תזכורת – להזמין בקבוקים נוספים.

*

מפיץ הריח הייתה המתנה היחידה שקנה לי קן, מי שהיה חבר שלי, שבאמת הייתה לטעמי. בקבוקי הריח זה כבר היה עניין אחר. הריחות שקנה לי היו מתקתקים מידי לטעמי, כמו הדובונים והכלבלבים והלבבות שקנה לי. כל כך שונה ממי שאני באמת.

קן הוא חלומה של כל אישה. הוא יפה תואר, חכם, עשיר אבל עני מאד ברגשות. אותי הוא ממש לא הכיר. אני לא מאשימה אתו. אני לא נתתי לו לגעת במי שאני באמת. תמיד עשיתי את מה שמצופה ממני, מה שמקובל בחברה. עד שיום אחד כבר לא יכולתי. רציתי להיות אני.

הוא נדהם כאשר נפרדתי ממנו. "מה לא עשיתי בסדר?" הוא שואל ואני שלפתי מולו את המשפט הכי בנאלי שיכולתי למצוא- "זה לא אתה, זו אני. משהו דפוק אצלי."

"את באמת דפוקה," הוא  סינן לעברי בכעס, והמבט בעיניו רשף אש שיכלה לשרוף אותי לו באמת היה איכפת לי ממנו.

למרות שידעתי שאין שום דבר שלא בסדר אצלי, והוא פשוט לא התאים לי, התחלתי להתרחק מאנשים. בעבודה הייתי מאד חייכנית וחברותית, אבל בשעות הפנאי שלי העדפתי חברה מאד מצומצמת של אנשים.

*

אני ניגשת בחוסר רצון לשבת על ההזמנות שהגיעו מהחוף המזרחי. העובדה שהאנשים מהעיר הגדולה מזמינים את היינות שלהם מהיקבים בקליפורניה, וביחוד מיקבי קרטייה שתוצרתם אינה זולה כלל יכולה להתפרש בשני אופנים –

האחד הוא שהם באמת אניני טעם ויודעים להעריך יין משובח, והשנייה שהם אנשים מנופחים שרק שמעו על המוניטין שלנו ורוצים שאחרים יראו שיש להם קרטייה על השולחן.

אני אוהבת לשחק במשחק הניחושים מי מהלקוחות שייך לאיזו קטגוריה.

אני עוברת על הלקוחות ומגיעה להזמנה של מר אריאן אריסון. זו השנה השישית שהוא מזמין יינות למסיבת פורים שהוא עורך. ההזמנה שלו כוללת את אותם יינות בדיוק ורק הכמות משתנה בהתאם למספר המוזמנים.

"איזה שעמום," אני פולטת מול הנייר, "כמה חסר מעוף."

אני יושבת לכתוב לו מייל, ובכל זאת יש משהו שגורם לי לרצות לחפש מיהו כיוון שאינני יודעת למי משתי הקבוצות הוא שייך. 'לא' אני גוערת בעצמי. 'את צריכה למצוא את התשובה לבד.' 'הוא בטח מהעשירים האלה שרוצה לשים את קרטייה כסמל לעושרו.'

מר א. אריסון

אנו מודים לך על הזמנתך.

היינות שהזמנת יגיעו אליך מספר ימים לפני תאריך המסיבה.

בברכה,

נ. קרטייה

יקבי קרטייה, קליפורניה

אני מסיימת לכתוב את המיילים, מצרפת לכל הזמנה את המייל ששלחתי, ומתייקת את כולם בתיק – הזמנות לביצוע – חוף מזרחי.

אני ניגשת לחדרו של סבי עם התיק ומניחה אותו על שולחנו.

הוא מרים מבטו אליי בעיניים נוצצות. הוא פותח בפני את התיק שהוא מחזיק בידו ובו התוויות שחזרו מהדפוס.

"תראי כמה יפות הן, עוד יותר ממה שדמיינתי בעיניי רוחי." אני רואה לחלוחית של דמעה בזווית עיניו.

"את יודעת נאדי, הרגע הזה שהיצירה שלך, והכנת יין היא בהחלטת יצירת אומנות, מונחת לפניך בשלמותו מרגש אותי כל פעם מחדש."

הוא מסיר מהדף תווית ומדביק אותה במדויק על אחד הבקבוקים המונחים על שולחנו. הוא חוזר על אותה פעולה עוד שלוש פעמים נוספות.

כשהייתי קטנה תהיתי איך סבא יודע מה יש בבקבוק אפילו בלי לפתוח את הפקק. היום אני כבר יודעת. אני עוצמת עיניי נוגעת בבקבוקים. "זה נאדין," אני אומרת בחרדת קודש.

"זה בהחלט נאדין," הוא עונה לי בטון שבע רצון, "והאחרים?"

"אלן, רוברט, שארל," אני מונה את שמותיהם במהירות.

 "parfait. מושלם," הוא אומר לי בחיוך רחב ומניח את ידו על שלי. "אבא שלך חלם שיהיו לו בנים שימשיכו את המסורת כאן ביקב, אבל רק את נולדת לו. את שווה לא פחות מהבנים. את תורמת כל כך הרבה."

"תודה סבא," אני עונה לו

"עלה לי רעיון ואני רוצה לשתף אותך בו." אני מביטה בו בסקרנות. זיק של שובבות ניצת בעיניו. "אני שולח אותך לניו יורק לקדם את ארבעת היינות החדשים."

"סבא, מכל המקומות בעולם דווקא ניו יורק, אוף…" אני נאנחת ומעוותת את פי.

"שכחת שהחברות שלך שם? סול, מילה?" הוא מנסה לעודד אותי. ברור לי שזו לא בקשה אלא הוראה.

"כן סבא, והן לא היחידות. הן רצו להתרחק ממה שעבר עליהן פה. אני אוהבת את החיים שלי פה," אני מתרעמת ומביטה בו בתחינה. "פליזזזז."

"לכי הביתה לארוז. הזמנתי לך טיסת לילה," הוא אומר לי בחיוך של שביעות רצון של אדם שתמיד משיג מה שהוא רוצה.

אני מחייכת. לא היה לי סיכוי כנגדו. כשסבא שלי רוצה משהו הוא משיג אותו  בדרכי נועם כמובן. הוא לא טיפוס שדורך על אנשים.

למחרת נוחתת טיסת אמריקאן איירליינס 4 בשדה התעופה קנדי. השעה חמש ורבע בבוקר כאשר נוגעים הגלגלים של המטוס הגדול במסלול הנחיתה.

אני מתמתחת על הכיסא ומרגישה את פרפרי ההתרגשות משתוללים בי. המחשבה על סול שמחכה לי מעבר לשער היציאה משכיחה ממני את שרידי ההתנגדות שלי למסע הזה.

כיוון שאני יושבת במחלקת עסקים אני יוצאת תוך זמן קצר מהמטוס, והדרך החוצה לא לוקחת זמן רב.

אני מחייכת חיוך רחב למראה סול שעומדת ממש מולי ופורשת זרועות לעברי. "איזה כייף שאת פה!" היא אומרת לי בהתרגשות בשעה שהיא מחבקת אותי חזק, "יש לי מלא מה לספר לך."

אנחנו נוסעות לעיר ולא מפסיקות לדבר. "למה שלא תישני אצלי?" היא שואלת אותי ומביטה בי במבט הזה שתמיד משכנע אותי לעשות כדבריה.

"אני פה בענייני עבודה. יהיה לי נוח יותר לעבוד מהמלון," אני מסבירה לה למרות שהיא ממשיכה לקמט מולי את הפרצוף, "אני מבטיחה לך שאבלה איתך בערבים מתי שתרצי."

"בסדר," היא נאנחת בתיאטרליות, "האמת שגם אני עובדת שעות ארוכות."

"מה עם חיי חברה?" אני שואלת אותה. כבר עבר זמן מאז שנפרדה מהרופא, לא שהייתה מאוהבת בו, אבל עדיין לא יצאה עם אחרים.

"האם יש לי גבר בחיים?" היא עונה לי מהורהרת, "אני לא בנויה לזה כעת. אני מרגישה שאין לי מה לתת. אני צריכה להחלים. ואת?"

"מאז קן לא היה לי אף אחד. השקעתי את כולי בעבודה. המילים שלו שאני דפוקה כי אני לא מתרגשת מדברים של בנות כדבריו הדהדו בי זמן רב אחרי שנפרדנו," אני מביטה מבעד לחלון על מראות של העיר המתקרבת לקראתנו על בנייניה הגבוהים הנושקים לשמים, מה שמחזיר אותי למציאות.

"רוצה ללכת לאכול בחוץ?" שואלת אותי סול ומרימה מולי גבה בשאלה.

"יש לי סוויטה מוזמנת, אולי נזמין שרות חדרים?" אני שואלת בקול מתפנק, "אני עוד לא מרגישה ערנית מספיק."

כך מתחיל יומי הראשון בעיר הגדולה.

אריאן

אני מסיים ישיבה ארוכה ומלווה את הלקוח לדלת.

"אחכה לשמוע ממך," אני אומר לו. אין לי כוונה להתחיל לכתוב הצעה אם הלקוח לא יודע מה בדיוק הוא רוצה מעצמו וממני.

אני נעמד מול החלון ומתמתח. אני עייף וזקוק דחוף לחופש. אני ממלא מים במכונת הקפה, שם בה טבלית בלי לבדוק מה בחרתי ומחכה שהקפה יהיה מוכן.

שום דבר לא מרגיע אותי כעת. אני חסר מנוחה. אפילו מראה נהר ההדסון הזוחל לאיטו מול עיניי, לא מצליח לרגש אותי.

הנקישה על הדלת גורמת לי להסתובב לאיטי לכיוון הדלת. "כן," אני אומר כאילו נשאלתי שאלה.

"אני יכולה לגזול כמה דקות מזמנך?" אומרת לי צעירה בעלת שיער ארוך שעומדת בפתח ובידה שקית נייר. אני מעיף מבט ורואה עליה את הסמל של יקביי קרטייה קליפורניה.

אני תוהה איך נתנה לה המזכירה שלי להגיע אליי בלי שביקשה את רשותי.

"יש לך עשר דקות," אני עונה לה בחוסר סבלנות. אני שונא אנשי מכירות.

היא מוציאה מארז ובו ארבעה בקבוקי יין. "אני יודעת שאושרה לך ההזמנה למסיבה בביתך. רציתי להכיר לך רביעייה של ארבעה יינות חדשים ששיווקם מתחיל החודש."

"את רוצה לומר לי שטסת מקליפורניה רק כדי להניח את הבקבוקים על שולחני, או שיש סיבה אחרת לכך שאת נמצאת פה?" אני יורה לעברה את המילים שתבין שאני לא מרוצה מכך שהיא מפריעה לי באמצע יום עבודה, "מיותר להסביר לך שאני כרגע באמצע יום עבודה עמוס ולא נוהג לדון בעניינים פרטיים."

"מצד שני," היא עונה לי מייד ומשירה אלי מבט החצופה, "לא נראה לי נכון להפתיע אותך בדירתך הפרטית שכתובתה ידועה לי, בזמן הפנאי שלך. אז  כן, נראה לי יותר סביר להגיע למקום עבודתך.

אם אינך מעוניין לשמוע מה יש לי לאמר זה בסדר. אני אשאיר לך את היינות לטעימה ואם ימצא חן בעיניך אחד מהם אתה יכול לשנות את ההזמנה כרצונך. לא אפריע לך יותר."

"את לא מתכוונת להשאיר לי את שמך?" אני שואל מופתע כשאני רואה אותה פונה לכיוון הדלת.

"אמצעי התקשורת עם היקב שלנו ידועים לך. שמי אם זה חשוב מופיע על הבקבוק," היא אומרת ומצביעה על רביעיית הבקבוקים.

"באמת?" אני מרים גבה בפליאה. לי אלה נראים בקבוקי יין כמו כל בקבוק יין אחר.

היא חוזרת לשולחני שולפת מהמארז בלי להסתכל את אחד הבקבוקים. "הנה לך," היא עונה. אני מביט וקורא את התווית.

"תסתובבי," אני אומר לה. בא לי לשחק איתה.

"סליחה?" היא אומרת לי מופתעת.

"שמעת אותי. תסתובבי עם הפנים לכיוון בדלת," אני מורה לה. היא עושה כדבריי.

אני מוציא את ארבעת הבקבוקים מערבב ביניהם. "איפה רשום שמך?"

"אין לך מושג מה זה לנשום יקב עשרים וארבע שעות ביממה אני מניחה," היא עונה.

היא שולפת בקבוק אחר בקבוק ונוקבת בשמו- אלן, רוברט, נאדין, שארל. "אתה רוצה להמשיך לשחק? אני מבטיחה לך שלעולם לא אטעה. אלה ארבע יינות שונים. אולי בשבילך הכל נראה כמו יין אדום, אבל אם תטעם אותם תתאהב בכל אחד באופן שונה."

"אלא אם כן," היא  מפסיקה לרגע את דבריה. "אתה מאלה שמניחים את יינות קרטייה קליפורניה על השולחן רק כדי להרשים את אורחיך. אם זה העניין אמליץ לך להזמין אותם כיוון שאיש עוד לא טעם מהם, פרט לנו, בני קרטייה. המחיר אם תהית הוא דומה למחיר שאתה מכיר למרות שהיין הזה משובח יותר," היא אומרת.

אני שותק מול שטף המילים שלה.

"עברו  יותר מעשר הדקות שהקצבת לי. חבל כי רציתי להציע לך את שרותי הקייטרינג שלנו ואת הבר האקטיבי, אבל זה אולי פעם כשיהיה לך זמן," היא לא ממתינה שאגיב ועוזבת את המשרד.

היא מצליחה לגרות את סקרנותי לבדוק על מה היא מדברת. אני נכנס לאתר של יקבי קרטייה קליפורניה.

בדף הראשון אני רואה את ההודעה על היינות החדשים.

אני ממשיך לטייל באתר ומגיע לדף של שרותי הקייטרינג שמציע היקב. אני נדהם מהשפע של התמונות ממסיבות שנערכו בעבר על בסיס של גבינות ויין.

המזנונים עשירים ומעוררי תאבון. ממש מזמינים אותך להושיט יד ולמלא לך צלחת.

'היא לא סתם אמרה שיש ביכולתם לספק שרותי קייטרינג,' אני חושב לעצמי. זה דווקא נראה לי פתרון לא רע למסיבה שלי.

אני מתקשר ליקב.

"יקבי קרטייה קליפורניה, מארי מדברת," עונה לי קול נשי.

"מדבר אריאן אריסון מניו יורק," אני מציג את עצמי.

"הו כן. שלום לך מר אריסון. האם ברצונך לשנות את ההזמנה למסיבת הפורים שלך?" היא שואלת להפתעתי.

"הפתעת אותי עם הידע שלך," אני עונה לה ולא מפרט האם לגבי העובדה שהיא יודעת את שמי או לגבי המסיבה.

"אנחנו חוגגים גם פה את החג שלכם. הכלות של מר קרטייה הן יהודיות. זה חג מאד שמח," היא משתפת אותי, "ובכן במה אני יכולה לעזור לך."

"הייתה אצלי במשרד…"אני מעמיד פנים שאינני זוכר את שמה.

"נאדי. כן היא באה להציג בפניך את הרביעיה של 2021," היא עונה לי. אני מחכה שתאמר משהו נוסף אבל היא שותקת ממתינה שאמשיך.

"כן," אני עונה בטון רציני, "היא הביאה לידיעתי שאתם מספקים גם שרותי קייטרינג בנוסף ליין. הייתי רוצה לדבר איתה בקשר למסיבה."

"דבר איתי. נאדי עכשיו במסע קידום של היינות החדשים. היא לא עוסק במכירות," היא אומרת לי. האם אני מאוכזב? "האם ביקרת באתר שלנו לראות את התפריט?"

"כן, ולכן אני מתקשר," אני עונה לה.

"אני אשלח לך שאלון קצר שיעזור לנו להרכיב עבורך כמה הצעות לתפריט. לא משהו שצריך ללכת לאוניברסיטה בשבילו," היא מנסה להתבדח איתי, "אני כבר מעבירה את הפרטים שלך למי שאחראי על המחלקה הזו."

"אני מבין שאין בעיה שהאירוע מתרחש בניו יורק," אני מוודא שלא יהיו הפתעות.

"ברור שלא. יש לנו ספקים בכל רחבי היבשת. אין לך מה לדאוג. המחיר הוא מחיר אחיד. אני אדאג לך," היא אומרת כאילו היא זו שתבוא לבשל עבורי.

אני מודה לה וחוזר לעבודתי. רביעיית היינות מונחת על שולחני ואני מתלבט האם לטעום מהם כעת או לחכות.

שיחה מהלקוח בקליפורניה מחזירה אותי שוב למציאות והיין נשכח ממני.

רפאל חברי מימי האוניברסיטה מתקשר להזכיר לי שיש היום אימון כדורסל.. "נראה לי שעומד לרדת גשם," אני עונה לו לאחר שאני מעיף מבט דרך החלון בשמים המתקדרים, "בוא נלך למועדון השחקים," אני מציע והוא מסכים מיד.

כיוון שהיינו אמורים לשחק היום, היומן שלי פנוי מפגישות ואני עוזב את המשרד מוקדם.

אני נכנס להתקלח. המחשבות שלי נודדות לעבר היום הבלתי שיגרתי שהיה לי. כמה הוא היה מתוכנן בתחילתו, וכמה הוא הסתיים אחרת.

אני מצפה לבילוי הערב כדי לשטוף את הראש.

אני מתלבט מה ללבוש. במחשבה שניה כיוון שיום חמישי וסוף השבוע מתקרב אני מניח שהמועדון יהיה מלא בגברים שרוצים לצוד להן מישהי לסוף השבוע. אני מבין שאין לי ברירה אלא ללבוש חליפה. לגבי החולצה אין לי ספק. חולצה שחורה תמיד עושה את העבודה.

'כל החיים הם משחק אחד גדול,' אני ממלמל לעצמי לפני שאני יוצא מהבית.

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא נאדין-קרטייה.jpg

נאדין

היום הזה עמוס במיוחד. הספקתי בו הרבה יותר ממה שחשבתי כיוון שלא נסחפתי עם אף אחד לשיחות ארוכות.

"זו הרביעיה החדשה, קחו את הזמן תבחנו אותה. יש מספיק במלאי, אתם מוזמנים להזמין."

בין אלה שביקרתי אותם היו שלושה שחצנים שלמזלי חושבים שאף מסיבה איננה נחשבת בלי היינות שלנו.

מעניין האם יישנו את ההזמנה שלהם. אני יודעת שאני הייתי משנה ללא היסוס. אין ספק שרביעיית 21 היא מהמשובחות שהיו לנו בגלל שזכינו למזג אוויר מאד נוח שגרם לענבים על סוגיהם השונים בעמק כולו להיות משובחים במיוחד.

*

כשהייתי ילדה קטנה התייחסתי בחרדת קודש לענבים. לא העזתי לקטוף אפילו עינב אחד כשטיילתי בכרם.

כשבגרתי למדתי שדווקא רצוי לטעום מהם, לדעת מה טיבם. כמובן שלא הגזמתי באכילתם, אבל טעמם תמיד נישא על לשוני.

למדתי גם לגעת בהם ולדבר איתם. מין משהו שכל עובד אדמה עושה, בין אם הוא מודה בכך או לא.

*

אני יוצאת מהמקלחת ומתלבטת מה ללבוש. סול ומילה כבר במועדון. חבל שלא שאלתי אותם איך נהוג להתלבש פה.

העובדה שאינני רגילה למזג האוויר כאן מוסיפה להתלבטות שלי. אני מביטה החוצה והשמים לא נראים לי מסבירי פנים.

ללבוש קצר? ארוך? מגפיים? מגפונים? נעליים?

אני עושה את הדבר היחיד שאני חושבת שיכול לעזור לי. אני נכנסת לאתר של המועדון וסוקרת במהירות את התמונות מהחודש האחרון.

הגברים כולם בחליפות, או לפחות בחולצה ומכנס מחויטים. המבט הרעב בעיניהם גורמים לי לפרוץ בצחוק. אני אוהבת לשחק עם כאלה שמתיימרים להיות גבר אלפא שכל אחת כורעת לרגליו.

הנשים לובשות בגדים מאד חשופים, עם מחשופים שמכסים בקושי את החזה שלהן. אני מחליטה ללבוש את שמלת המיני השחורה, זו שמתאימה לכל אירוע, ומעליה מעיל ארוך. אני יודעת שבטח ארקוד הרבה הלילה ולכן בוחרת מגפיים בעלות עקב, אבל כזה שנוח לרקוד איתו.

"אני יוצאת למועדון," אני שולחת הודעה לסול וממתינה לתשובתה.

"מחכה לך בכניסה," היא משיבה לי מייד עם מלא לבבות.

*

תוך זמן קצר אני מגיעה למועדון. ממבט מבחוץ לא היה לי מושג כמה גדול המועדון, אבל כשאני נכנסת אני נפעמת מיופיו ומהאווירה המחשמלת שבו.

"אכלת?" היא צועקת לי לתוך האוזן כדי להתגבר על המוסיקה.

"אני לא רעבה," אני עונה לה, "אני עייפה מהיום הזה וכל מה שבא לי כעת זה רק לרקוד."

אנחנו הולכות לרחבה שם אני פוגשת גם את מילה ועוד חברות מהבית. אני זוכה למטר נשיקות וחיבוקים.

"חיכינו לך. זהו ערב של זמרים חובבים," אומרת לי מילה ומחייכת את החיוך הזה שרומז לי שהיא לא מוכנה לקבל תשובה שלילית.

"מה איכפת לי," אני מושכת בכתפי, "איש לא מכיר אותי פה."

"מי שישמע אותך עוד יחשוב שאת זיפנית גדולה," צוחקת מילה ומושכת אותי לכיוון הבמה.

היא עולה לבמה לפניי ולוחשת משהו לזמר.

"כיוון שזה ערב חובבים ולא תחרות," הוא אומר למיקרופון, "אני אפנה את הבמה לקבוצה בנות שכפי שהן אמרו לי, שירה זה לא המקצוע שלהן."

אני קורצת למילה. "בא לך לשחק?" אני לוחשת לה.

"הבנת אותי," היא לוחשת לי חזרה ומתאפקת לא לצחוק.

"היי," אני אומרת בביישנות, "אז ככה. קוראים לי נאדין ואני אוהבת לשיר…באמבטיה. אז תסלחו לי אם…כלומר.."

הבנות שבקושי מחזיקות את עצמן רומזות לי שאתחיל שיר.

"אי אפשר איתך," לוחשת לי סול, "עוד רגע אנחנו מתפקעות מצחוק."

"רגע מישהו יכול להסביר לי איך מחזיקים את המיקרופון ככה או הפוך?" אני שואלת ומבט תמים על פניי.

סול מסמנת לי שעוד רגע היא הורגת אותי.

"טוב," אני אומרת ונאנחת בקול.

אני שומעת דיבורים מהקומה העליונה. אני מרימה עיניים ורואה את הזאבים לוטשים עיניים. "אולי תשירי כבר ונסיים עם זה?" צועק לי מישהו.

"תשירי בצרפתית," לוחשת לי מילה.

להפתעתו של הגיטריסט אני ניגשת ולוקחת מידיו את הגיטרה ומתחילה לשיר בעיניים עצומות את שירו של קנדג'י

"….אוהבת אותך

כמו שלא העזתי מעולם

כמו שלא אהבתי מעולם…"

שקט משתרר במועדון. כולם מקשיבים לי.

"שרה באמבטיה," רוטן לעברי סולן הלהקה כשאני מסיימת את לשיר "עם קול כמו שלך אני אישאר בלי עבודה."

"אל דאגה," אני אומרת לו, "אני גרה בארץ רחוקה. אני רק תיירת פה."

אני מחזירה את הגיטרה וחוזרת לחברותיי.

"ראית איך כולם השתתקו," אומרת לי מילה בגאווה.

"אפשר עכשיו לרקוד?" אני מתחילה להתנועע לקצב המוסיקה כאילו אני לבד בעולם. אני מודעת לזה שברגע זה יש עיניים שבוחנות אותי מהקומה העליונה, קומת ה-VIP.

אנחנו רוקדות שעה ארוכה עד שמילה מכריזה שהיא רעבה. "בואו נעלה למעלה," היא מתחילה לעלות במדרגות המובילות לקומה העליונה.

"את מחפשת מי שיאכיל אותך?" אני לא מתלהבת ללכת אחריה, "את יודעת כרטיס האשראי שלי משלם הכל."

"לא טיפשונת, חברים שלי שם," היא אומרת, "אני מכירה אותך מספיק שיודעת שלא היית מסכימה. הבעיה שהזאבים פה לא יודעים שאת לא טליה תמימה ובטח ינסו לשלוח לך משקאות."

"מגישים פה את יקבי קרטייה? כי את האחרים אני לא שותה. את יודעת שאני אנינת טעם," אני עונה לה והיא מביטה בי לא בטוחה אם אני צוחקת איתה או לא.

אני לא מספיקה להתיישב ומלצרית מגיעה עם משקאות.

"לא בשבילי," אני מסמנת לה, "אני עדיין לא בגיל שמותר."

"מופרעת," לוחשת לי סול.

המלצרית מסתכלת עליי. "אני רעבה. מה יש לך להציע לי?"

אריאן

כמה שארצה אני לא יכול להסיר עיניי ממנה.

באיזה קלות היא משחקת עם כולם, בלי לעשות חשבון לאף אחד. מטריפה את כולם שחושבים שהיא הולכת לזייף בגדול, ומפתיעה עם קול הפעמונים שלה.

היא בהחלט גורמת למהומה גדולה פה בקרב הגברים היושבים בקומת ה-VIP.

בי היא דווקא עוררה סקרנות לאור הפגישה המוקדמת שלי איתה.

אני מבין שחשבתי עליה הרבה יותר ממה שאני מוכן להודות בפני עצמי.

אני עוצם את עיניי ומתמסר לצלילים.

היא מסתפקת בשיר אחד, יורדת מהבמה ורוקדת עם חברותיה. הקומה רוחשת בגללה, ולכל אחד יש מה להגיד.

ברור לי שכל אחד מהם ינסה הלילה לכבוש אותה. בהצלחה לכם, אני לא יכול לדמיין שאיש מכם יזכה בה.

אולי כי אני לא רוצה לחשוב שהיא כזו? אולי כי אני לא רוצה שגבר אחר יהיה איתה כי …

אני מרגיש שהיא כראי עבורי של מה שאני רוצה להיות.

אני שמח לראות שהיא לא מתרשמת מבעלי החליפות. מבט זריז על מה שהיא לובשת רק מחזק את דעתי עליה.

הלוואי והיה לי אומץ כמוה ללבוש מה שבא לי. לא שהיא לא לבושה יפה, אלא שהיא לובשת מה שנראה לי שנוח לה, שלא כאחרות שמתאמצות.

היא לא מחפשת עם מי לבלות את הלילות, לפחות כך זה נראה לי מהצד. אני לא מבין איך משום מקום עולות לי המחשבות האלה.

היא מסרבת למשקאות שנשלחים אליה.

אני מסמן למלצרית שתתקרב. "את יכולה להביא לי בקבוק יין אדום מיקבי קרטייה קליפורניה?"

אני מדבר עם המלצרית אבל העיניים שלי נעוצות בגבה של נאדין.

"אין לנו, אבל אני יכולה להציע לך יינות מעולים אחרים," היא אומרת בקול מתחנחן. ברור לי שאל החליפה שלי היא מחייכת.

"אני ממש מתפלא עליכם. מועדון יוקרתי ולא מחזיק יינות משובחים כאלה," אני אומר לה בפליאה מעושה, "אם כך תביאי לי בקבוק מי סודה עם לימון."

"אולי משהו לאכול?" היא שואלת למרות שהשולחן שלנו עמוס בצלחות.

אני נד בראשי לשלילה.

היא ממהרת לחזור עם הבקבוק ועם כוס מקושטת בפלחי תפוז ולימון.

"זה בשבילה," אני אומר ומחווה בראשי לעברה של נאדין.

המלצרית מחמיצה פנים למולי ומגישה את הבקבוק והכוס לנאדין, שממלאת את הכוס בתוכנו של הבקבוק, לוחשת משהו לחברותיה, ובאה להתיישב לידי.

"לא יכולתי להתעלם מדבריך על יקב קרטייה," היא אומרת לי, "טעמת מה שהבאתי לך?"

"כיוון שאני באמת מעריך את הטעם של היינות שלכם, ולא מניח אותו על שולחני כהצהרה לאחרים, החלטתי לשמור אותם לסוף השבוע. להנות מכל טעימה." ברור לי כבר שהייתי רוצה לטעום אותם איתה.

"מסתבר שבכל זאת הקשבת לדבריי וביקשת מידע על שירותי הקייטרינג שלנו. אם אתה רוצה להרשים את חבריך זו הדרך לטעמי הרבה יותר מארוחות גורמה," היא מחייכת והעיניים שלה שותפות לחיוך, "כמובן שאני לא אובייקטיבית."

"תעזרי לי לבחור?" אני יורה בלי לחשוב.

"כמו כל ארגון אירוע זה תלוי במארח ובמתארחים, וכיוון שאינני מכירה אותך אני לא יכולה להוסיף הרבה על מה שאנשי המקצוע שלנו יעצו לך." האם היא בוחנת אותי?

"אם כך יהיה עליי להכיר לך אותי," אני עונה לה ברצינות, כאילו דנו בהתחממות כדור הארץ, "כמובן אם תסכימי."

"אני דווקא יודעת עליך הרבה יותר ממה שאתה חושב," היא משאירה אותי מופתע. אני מרים מולה גבה.

במחשבה שניה אני מבין הכל. המפגש בינינו לא היה מקרי. היא חקרה מי אני. מספיק בהקשת השם שלי מנוע החיפוש. אני מאוכזב.

"אם את אומרת," אני מפטיר לעברה. כל הקסם שחשתי נמוג.

"היה נעים לפגוש אותך שוב. אני מודה לך על השתיה ובהצלחה באירוע," היא אומרת.

היא קמה מהשולחן, ניגשת לחברותיה והן קמות ועוזבות יחד איתה את המועדון.

השלווה שהתחלתי לחוש בה הערב נעלמה כולה ושוב אני חסר סבלנות. אני מסיים את המשקה בלגימה אחת ארוכה, משאיר שטר של מאה ועוזב את המקום.

אני נכנס לדירה, מטיח את המפתחות על השולחן. הצליל המתכתי צורם באזניי בשעה שהוא שורט את העץ שעל השידה. את הנייד שלי אני מניח בזהירות.

אני חייב לשלוט בעצמי.

הכי קשה להילחם במשהו שאתה לא יודע מהו. ברגש שאתה לא מבין מאיפה הוא בא.

מה גורם לי להיות ככה נסער?

אני מביט בחטף במראה שמעל השידה במבואה.

אז זה מה שאני שווה? חליפת המיו מילאן היוקרתית שלי? ומה שמתחת לתחפושת לא נחשב?

אין לי ספק שהבגדים שלי הם תחפושת.

העובדה שכרטיס האשראי שלי מאשר כל סכום רק מעיד על כך שיש לי חשבון בנק מלא. זה לא אומר דבר על מי שאני באמת.

האם באמת מישהי מסתכלת עליי ורוצה להכיר את הגבר שנמצא מעבר לדמות שבניתי לעצמי?

אני מבין שזה מה שמסעיר אותי. העובדה שאני חושש שהיא כן ראתה.

השאלה הגדולה היא מה היא ראתה בי.

שלא כהרגלי אני נותן לבגדיי ליפול היכן שאני פושט אותם ולא טורח לאסוף אותם. 'אתה חי לבד. מי בכלל רואה אם הבית שלך מסודר או הפוך' אני חושב לעצמי במרירות.

במשך השבועות הבאים אני סוגר את כל הקצוות בקשר למסיבה. בחורה אדיבה בשם לינה עונה בסבלנות לכל השאלות שלי ונענית לכל שיגעונותיי עד שאני מרגיש שלם עם התפריט שנשלח לי.

"עדיין לא נתת לי תשובה סופית בקשר ליינות," שולחת לי לינה מייל.

רק אז אני קולט שלא טעמתי את הרביעייה. אני מחליט להמר. "צודקת, שכחתי לגמרי. אני משאיר לכם לבחור עבורי את היינות," אני שמח שהשיחה בינינו מתנהלת בצ'אט ואין היא רואה את מבוכתי כעת.

"אני מניחה שתעדיף כמות גדולה יותר של נאדין," היא כותבת לי ובכך מחזירה אותי למקום ממנו אני בורח כל השבועות האלה. מהמחשבות על האישה שאני בקושי מכיר, אבל תופסת מקום במחשבותיי.

"מי יכול לייעץ לי אצלכם בנושא?" אני שולח הודעה ומייד מתחרט.

"אני אבקש מנאדין שתיצור איתך קשר," היא עונה לי.

אני מחייך לעצמי במרירות. 'היית חייב! לא היה ברור לך שזו התשובה?'

כעבור שעה אני מקבל מייל.

מר אריסון

מצרפת המלצתי ליינות בהתאם לתפריט שבחרת.

תודה שבחרת ביקבי קרטייה קליפורניה.

בברכה,

נ. קרטייה

נאדין

נאדין קרטייה (לגעת ברגש)

ערב פורים

נאדין

'זה לא אמיתי,' אני ממלמלת, 'מכל הלקוחות זה היה חייב להיות הוא.' אני מרגישה שלחיי לוהטות.

"באמת?" אני שואלת את לינה כשהיא מבקשת שאקח את ניהול האירוע של אריסון על עצמי, "אין אף אחד שיכול להחליף את מישל? דווקא אני מכולם?  באמת לינה? מה היית עושה אם הייתי חוזרת לקליפורניה ולא הייתי נשארת בניו יורק ?"

ומה אני כבר יכולה לאמר לה. שמאז שראיתי אותו הוא לא יוצא לי מהראש?

"יש לי הרושם שמר אריסון דווקא יהיה מרוצה," מצחקקת לינה.

"מאיפה לך הרעיון ההזוי הזה. בסך הכל ראיתי אותו אולי עשר דקות," אני עונה לה בכעס.

על מה בדיוק אני כועסת? אולי אני חוששת שיש משהו בדבריה? אין לי כל כוונה לשתף אותה בסערה שעוברת עליי.

"הוא הוביל לא פעם את השיחה עלייך," היא עונה לי ואני יכולה לדמיין את החיוך שנמרח על פניה.

"טוב," אני אומרת בחוסר שביעות רצון מובהק, "תשלחי לי את מספר הטלפון שלו."

"חשבתי שיש לך," היא מתגרה בי.

"יש לי את כתובתו בלבד," אני לא בטוחה שזה נכון, אבל לפחות מעמידה פנים שזה כך.

"אז תסתדרי איתה." אני שומעת אצלה צלצול והיא עונה לשיחה, "מרק הודיע שהוא נמצא בדירה של אריסון. תגיעי לשם."

אני פושטת את השמלה, לובשת ג'ינס, גופיה ומעליה חולצת מיזע עם הסמל של היקב, אין לי מושג מה קורה עם האירוע הזה ויתכן שאצטרך להושיט יד לעובדים..

אני מגיעה לדירה. הדירה ענקית, בנויה מכמה מפלסים. אני תוהה כמה אנשים גרים פה. מדוע אשתו לא שותפה לארגון האירוע?

אני מרגישה לא בנוח לשוטט בדירה, ביחוד שהוא נעדר ממנה.

"איפה התיק של האירוע?" אני שואלת את מרק.

"מישל לא מסרה לי כלום," הוא עונה בקול מתנצל ומושך בכתפיו.

אני מרימה טלפון למישל. "את יכולה לשלוח לי את תכנון האירוע?" אני מבקשת ממנה בשקט.

"מה את לא מבינה?!" היא מרימה קולה עליי בעצבים, "הודעתי שאני לא מגיעה."

"אני מודעת לכך שאמרת. זה היה לפני שעתיים. איפה התיק של האירוע?" אני חוזרת על שאלתי למרות שאני כבר מבינה שאין תיק כזה.

"למה שאכין תיק אם אינני משתתפת באירוע?" היא עונה לי שוב בהרמת קול.

"הודעת רק לפני שעתיים שאינך מגיעה. אני מניחה שלא תכננת לא לבוא. אם כך מדוע אין תיק מוכן?" אני בטוחה שהיא כבר מבינה שאני יודעת שהיא משקרת.

"את לא הבוסית שלי, אני לא חייבת לך דין וחשבון," היא עונה לי בחוסר סבלנות בולט כשהיא קולטת שהבנתי שההיעדרות שלה הייתה מתוכננת.

"אני לא יודעת מה את קיבלת ליום הולדתך העשרים ואחת, אני קיבלתי מניות של היקב. אז מסתבר שאני כן הבוסית שלך," אני עונה לה בקול קר, "לו לפחות הייתה בך ההגינות להודיע מוקדם יותר שאינך מתכוונת להגיע לאירוע בסדר גודל כזה. מלחמות לא מנהלים על חשבון הלקוח," אני לא מחכה לתשובה ומנתקת את השיחה.

אני שולחת מיד הודעה ללינה שתשלח לי את כל החומר לגבי האירוע.

"אני כל כך לא אוהבת להסתובב בבית כשבעל הבית לא נמצא," אני אומרת למרק שעומד לידי ומחכה להוראות.

אני מציצה לסלון ומגלה בסופו יציאה למרפסת. "תגיד לי איך בעצם נכנסתם לפה?" אני שואלת את מרק ופוסעת לכיוון דלת היציאה.

הוא מספר לי שבעל הבית השאיר מפתח כי הוא עובד תמיד עד שעות מאוחרות. "ראית איזה בית גדול. קשה להאמין שהוא גר פה לבד." אני לא מראה לו כמה פיסת המידע הזו משמחת אותי.

אני מחייכת למראה המרפסת הפורחת. 'אתה חייב להיות מיוחד במינך' אני מדברת אליו בליבי וחיוך מתפשט על פניי.

"למה את מחייכת כך," שואל אותי מרק.

"הדמיון פועל אצלי," אני משקרת לו. בעצם, לא, רק שאני לא אומרת לו לאיפה הדמיון שלי מוביל אותי כעת.

"בוא נעבור על תעודת המשלוח," אני מבקשת.

אני מוציאה מתיקי את המחשב ומשרטטת את המרפסת. אני מסמנת היכן אני רוצה שיניח כל דבר וניגשת לחפש את נקודות חשמל עבור הציוד. מסתבר שלא חסרות פה נקודות מה שמקל עליי לתכן את המקום.

'אתם משוחררים,' אני אומרת למרק אחרי שהוא מניח את הציוד במקומו, אני אטפל כבר בשאר. אני עדיין לא סגורה על עצמי לגבי הסידור.

מרק עוזב. ואני מתיישבת על הריצפה ומנסה שוב ושוב לסדר את המרפסת, אבל לא מרוצה ממה שאני עושה.'את חייבת להתרכז,' אני גוערת בעצמי בקול.

אני ניגשת ומפעילה את הפלייליסט עם שירי נשמה שקטים ומתחילה לרקוד. הריקוד תמיד עוזר לי לשחרר את המתח.

"מתוקה אני בבית," אני שומעת את קולו.

הוא עומד קרוב מאד אליי, ממש קרוב. אני יכולה להרגיש את נשימותיו על עורי. אני מסתובבת לאיטי.

הוא לא מחכה רגע ומנשק אותי. אני מופתעת. השפתיים שלו נוגעות בי ברכות וגורמות לי להיעתר לו. הוא אוחז בזרועותיי ומוביל אותן להקיף את צווארו.

רק אז הוא מעניק את הנשיקה שהופכת להיות סוערת.

"אני שמח שאת פה," הוא אומר לי כששפתיו ניתקות משלי, "אני לא יודע איך הייתי עובר את זה בלעדייך."

"לעבור את זה?" אני צוחקת ומשתחררת  מהחיבוק שלו, "עוד לא התחלנו."

"אני סומך עלייך," הוא מושך אותי שוב אליו.

"אני כועסת עליך," אני מישירה מבט אליו.

הוא מביט בי מופתע.

"לא טעמת את היין שהבאתי לך," הטון שלי בהחלט מבהיר לו שאני לא מרוצה.

"חיכיתי לך," חיוך נפרש על פניו.

"אני לא הייתי אמורה להיות פה. אלא אם כן תאמר לי שיש לך קשר לעובדה שמישל לא פה," המבט בעיניי מבהיר לו שאני כועסת.

"בזה את יכולה להאשים רק את הגורל," הוא עונה ומלטף את פניי, "אני בכל מקרה אסיר תודה לו."

"המילים שלך לא תעזורנה לך. אתה טועם כעת את היינות," אני אומרת לו, "או לפחות מריח אותם."

הוא עוזב אותי לרגע וחוזר עם מארז הרביעיה ביד.

"תעצום עיניים ," אני מבקשת ונותנת לו להריח כל אחד מהם. מסתבר שביינות הוא באמת מבין. הוא יודע איזה סוג כל אחד מהם ומזהה אותם בקלות.

אריאן

"ידעתי," היא אומרת לי ומחייכת מלוא הפה, "החליפה הולמת אותך. אני חושבת שכל מה שתלבש יראה עלייך טוב, אבל זה לא מי שאתה. "

"ואת זה את קובע רק בגלל שידעתי לזהות את היינות?" אני שואל מופתע, אבל לא באמת.

"אני לא יודעת מה גורם לך להתעטף בתחפושת. זה כנראה מה שמצופה ממך. אבל בעצם אתה רוצה שיראו אותך כפי שאתה. כפי שאני רואה אותך."

"מספיק לי שאת רואה," אני עונה בלי לחשוב, ורק אחר כך נעצר ומעכל את מה שאמרתי לה.

"מחר זו אני שאלביש אותך," היא מתעלמת ממה שאמרתי.

"אני מביך אותך?" אני לא מרפה. אני חייב לדעת מה היא מרגישה.

"קח אותי לראות את הבגדים שלך," אני עדיין מתעלמת.

"חדר הארונות שלי נמצא בחדר השינה בקומה העליונה," אני אומר לה ובוחן את תגובתה.

"זה בדרך כלל המקום שלו. לא כן?" היא עונה ופניה לא מסגירות דבר.

אני אוחז בידה ומוביל אותה למדרגות העולות לקומה העליונה. "שמעתי מה אמרת בין במילים," היא לוחשת לי, "זה מרגש אותי. אני רוצה להיות בטוחה שאני לא חולמת."

"זה אני שחי בחלום מאז שפגשתי בך. ניסיתי להתכחש לזה, אבל היום כשהגעתי הביתה והיית פה ידעתי שככה אני רוצה שיקרה כל יום," הרגש נשפך ממני בלי שיש לי שליטה, "את הופכת את הדירה הענקית הזו לבית בשבילי. אני כבר לא מרגיש בודד פה."

היא משירה עיניה אליי. "אתה מתכון לזה?" היא לוחשת כמעט בלי קול.

"את באמת רואה אותי, נכון ילדה יפה?" אני שואל אותה כאשר אני מוביל אותה לתוך חדר הארונות שלי.

"אני אוהבת את מי שאני רואה מתחת לחליפה, את הגבר שאתה באמת," היא פושטת מעלי את הז'קט ותולה אותו על קולב.

היא מתירה את קשר העניבה במקצועיות ומחליקה אותו לתוך ידה. היא מגלגלת אותה ומוצאת את המקום בו אני שומר את העניבות ומניחה אותה במקומה.

כפתור אחרי כפתור חושף יותר ויותר מעורי החשוף לפניה. היא מושכת את שולי החולצה מהמכנס, ומפשיטה אותי ממנה.

היא מקיפה אותי בזרועותיה ומניחה ראשה על הלב שלי שדוהר במהירות מטורפת.

אני עוצם עיניים. אני יודע שהיא לא תפסיק ויודע שאני כבר לא אשלוט בעצמי למגעה על גופי שהולך ונחשף בפניה.

החגורה נפתחת ומכנסיי צונחים על הריצפה. היא כורעת לפני ואוספת את המכנסיים.

אני לא שולט בעצמי יותר. "אני רוצה אותך בטירוף," אני אומר לה ונושא אותה בידיי למיטה.

היא לא מחכה שאפשיט אותה ועושה זאת בעצמה.

אני לא צריך הרבה כדי להבין כמה היא משתוקקת אליי.

אני מנשק אותה לאורכה, וממהר להדחק לתוכה. "סוף סוף," אני לוחש בקול חרוך לאוזנה, כאילו כל זה היה צפוי שיקרה.

אני לא מסתפק בפעם אחת. אני מרגיש אליה רעב עצום שאיני יכול להסביר גם לעצמי. אני לוקח אותה לסיבוב נוסף ונהנה לראות אותה מתמסרת לי ומראה לי כמה היא נהנית מהריקוד שלנו.

אנחנו שוכבים מסופקים והיא מציירת לי לבבות על העור.

"מה קנית מתנה בוולנטיין האחרון?" היא נשענת על הבטן שלי ומסתכלת עליי.

השאלה שלה מפתיעה אותי. "את היחידה בחיי," אני ממהר לענות לה.

"אבל לפניי, מה היית קונה?" היא לא מניחה לי.

"אני לא מבין מה את רוצה לשמוע. אני לא גבר שקונה דובים עם לבבות," אני עונה לה נבוך.

היא מתרוממת ומתקרב לפניי. "בדיוק בשביל זה אני אוהבת אותך," היא מנשקת אותי נשיקה ארוכה.

אני פורץ בצחוק. "לרגע חששתי שאכשל במבחן," אני מלטף את פנייה.

"תמו המבחנים, זה היה האחרון. הייתי חייבת לדעת  שאין בך דבר שלא אוהב," היא עונה וחוזרת לשים את ראשה על בטני ונרדמת מייד.

אני נרדם וחולם שאני טובע בהר דובים לבנים אוחזים לבבות אדומים ואז היא מגיעה ומזיזה כל אחד מהם ומתכרבלת בתוכי.

את יום המחרת אנחנו מבלים בארגון המקום בעזרת הצוות שלה. "אני חייבת לנסוע להחליף בגדים," היא אומרת למרק שאחראי על ארגון האירוע.

"אני אבוא איתך," בכל מקרה אין לי מה לעשות בבית. הבית מלא אנשים שעושים הכל עבורי.

היא מופתעת כאשר אני לוקח אותה למגדל הנהר במקום לבית המלון שבו היא מתאכסנת. אני רואה שהיא רוצה לומר לי משהו.

"סבלנות," אני אומר לה בחיוך מסתורי ולוקח אותה לחנות של מיו מילאן.

"לא ולא אדוני," היא מתרעמת, "אתה לא הולך הערב עם חליפה. אני לא אסכים לזה."

"תלבישי אותי," אני מבקש ממנה. אמנם אנחנו במחלקת גברים אבל אני מתרחק מאגף החליפות שאני כה מכיר ופונה לאגף האחר של המחלקה.

"אתה תלבש כל מה שאבחר?" היא שואלת במבט ממזרי ואני עוקב אחרי מבט עיניה שמקובע על מעיל עור שחור. היא מוסיפה לו ג'ינס זרוק מעט וחולצת טריקו אפורה.

היא שולחת אותי להתלבש בחדר ההלבשה. כאשר אני עומד לסגור את הווילון אני רואה אותה חומקת מהחנות.

אני נושם עמוק. 'אתה חייב לבטוח בה.' אני ממלמל לעצמי, 'לא יתכן שהיא תעלם לך.'

אני מתפשט לאיטי ולובש את מה שבחרה עבורי.

אני מחייך למראה עצמי במראה. את הגבר הזה אני מכיר. היא בהחלט ידעה מה לבחור עבורי.

ואז נפתח הווילון אני מביט מבעד למראה לראות מי מעז להפריע לפרטיותי ורואה אותה מסתכלת עליי בעיניים נוצצות.

"כמה שאתה יפה," היא לוחשת ונצמדת אליי מאחור, מקיפה אותי בזרועותיה.

אני עוצם את עיני בהנאה למגעה. לבסוף אני פוקח את עיניי ורואה שהיא לובשת בדיוק את אותם הבגדים כמוני, כמובן בגזרה נשית שמעצימה את יופייה.

"זו מי שאני באמת," היא אומרת לי בביישנות.

אנחנו מסיימים את הקניה ונוסעים לבית המלון.

נאדין ממלאת אמבטיה ומזמינה אותי לטבול איתה. אני חושב על החומות שבניתי סביבי שנים, ואיך שהיא בקלות מסירה את האבנים סביב ליבי כאילו אין להן כלל משקל.

אני סוחף אותה למעשה האהבה רגע לפני שאנחנו מתלבשים בבגדים שקנינו ויוצאים למסיבה אותה אני מארח השנה איתה.

"מוצא חן בעיניי לבוא למסיבה כשהבית כבר מלא באורחים," אני אומר לה, "הכי רחוק ממי שאני תמיד."

"נו מה לעשות," היא נאנחת בתיאטרליות, "רצית לטבול באמבטיה, ואחר כך היית חייב לפרוק את יצריך."

"ואיפה את בסיפור?" אני שואל אותה, לוקח את ידה ומנשק אותה.

"אני זו שמילאתי את האמבטיה ונעניתי לתשוקתך," היא עונה ומצחקקת, "ולא הייתי משנה דבר."

"איפה היית לי כל החיים?" אני שואל אותה ברצינות, "כל כך התגעגעתי אלייך."

"לא יכולתי לעזוב לפני שייצרו את נאדין קרטייה ביקב," היא עונה לא ברצינות תהומית, "ואתה עוד לא טעמת אותה."

אנחנו נכנסים לדירה. נאדין עוזבת את ידי וממהרת לבדוק שהכל בסדר.

"הכל בסדר?" שואל אותי רפאל בדאגה למראה הבגדים אותם אני לובש.

"הכל מושלם," אני מחייך ועיניי עוקבות אחריה. הלב שלי מלא באהבה אליה.

"זה כל כך לא אתה," המבט על פניו מראה לי כמה הוא מופתע.

"כל השנה," אני עונה לו בחיוך, "אני בתחפושת. לכבוד פורים החלטתי להסיר את התחפושת מעליי ולהיות מי שאני."

"זה בגללה?" אומר לי רפאל ומחווה בראשו לעברה של נאדין. הוא לא נראה מרוצה מכך.

"זה בזכותה," אני עונה לו, "האישה היחידה שמקבלת אותי כמו שאני, שלא מתרשמת מהחליפות היקרות שלי."

"אתה מסונוור ממנה. אני יכול להבין אותך היא אישה יפה, אבל אל תיתן למילים שלה לעוור את עיניך." הוא אומר לי. הוא מעיף בה מבט עוין.

אני ניגש איתו לבר המשקאות. אני בוחר בקבוק ומבקש שימלאו לי שתי כוסות. אני מגיש אחת מהן לרפאל, ואת השנייה אני מרים באוויר לעברה של נאדין "לחייך," אני לוחש לה בלי קול.

חיוך גדול מתפשט על פניה. היא נושכת שפתיה ומרימה גבה.

"פשוט נפלא," אני אומר לה, "טעים כמוך."

אני לוקח את הבקבוק בידי ומראה לרפאל את התווית שעליו. "נאדין קרטיה, יקבי קרטייה קליפורניה."

אני מקיש על הכוס שלי ומבקש את תשומת הלב.

"נאדין ואני מודים לכם שבאתם לחגוג אתנו את חג הפורים," רחש נשמע מסביב. אין ספק שלמילים האלה הם לא ציפו, "אנחנו שמחים להציג בפניכם את רביעיית היינות החדש לחורף 2021 תוצרת יקב קרטייה קליפורניה וביניהם נאדין קרטייה הקרוי על שמה של האישה שלי."

אני מעיף מבט לרפאל שמשפיל מבטו.

"אתה מבין? היא היחידה שרואה אותי מתחת לתחפושת ואין לזה קשר למי היא ומי אני."

  • סול היא גיבורת הסיפור #אישה_יפה מקטגוריית #משחקי_הבקבוק

חג פורים שמח!

איראן wattpad.com  

amazon.comנאדין

©כל הזכויות של הסיפורים המופיעים באתר זה שמורות לכותבת.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע,
לשדר או לקלוט בכל דרך או אמצעי אלקטרוני,
אופטי או מכני או אחר כל חלק שהוא מהחומר שבאתר זה.
שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט
אלא ברשות מפורשת בכתב מהכותבת.

בר אבידן