בר אבידן -מאמינה באהבה

סופי

כל השנים נמנעתי מלבוא לטקס חלוקת הפרסים.

"הפעם אני לא מוותר לך," אומר לי גורדון שותפי, "הפעם את עולה לבמה ולוקחת את הפרס בעצמך."

"אתה יודע בדיוק מדוע אני לא מוכנה לבוא," אני עונה לו.

"עברו ארבע שנים מאז שנפרדתם," הוא אומר לי, "מדוע שלא ידע כבר שאת לא נשארת מאחור?"

"כל כך מתאים לי שבוסטון לא יודע מה קורה איתי מיום שנפרדנו. למה גורדון דוחק אותי להראות את עצמי?" אני שואלת את ג’ולי.

"את מתנהגת ממש כמו ילדה קטנה סופי," היא עונה לי, "את מצטנעת ומתחבאת מאחורי המטריה של גורדון בשעה ששתינו יודעות שהחברה שלו היתה אלמונית כמעט לפני שהצטרפת, והיא זינקה למקום הראשון בזכותך. גם גורדון יודע את זה והוא רוצה לתת לך את ההכרה הזו. אני ממש לא מבינה אותך."

"את יודעת מה? את צודקת," אני אומרת, "אני מתחפרת לי כמו עכברית מפוחדת במנהרה. מפני מי? הרי אני יודעת שאני טובה. טובה מאד."

"יופי! זו סופי שאני מכירה," היא אומרת, "היום אנחנו הולכות לבחור לך שמלה וזה לא נתון לויכוח."

"ג’ולי אל תסחפי. אני ושמלה?" אני נזעקת רק מהמחשבה שהיא תבחר לי שמלת ערב נוצצת מהסוג שהיא כל כך אוהבת.

"לא רק זה," היא עונה לי, "את יכולה להתחיל לקחת שעורים בהליכה עם נעלי עקב. כי אני לא אוותר לך גם על זה."

"תדפיסי לך מכתב פיטורין," אני אומרת לה.

"ומה לכתוב בתור הסיבה לפיטורים?" היא שואלת אותי, "שיש לי טעם משובח באופנה ושאת מסרבת להשתמש בכישוריי?"

"את כזו מעצבנת," אני רוטנת.

"סופי בואי איתי," היא אומרת לי ומושכת אותי לחדר השירותים המרווח במשרד האדריכלות שלנו. חדר שאני עיצבתי בשעה שעברנו לכאן עם רכישת המשרד.

"תראי אותך," היא אומרת לי, "בחורה יפיפה עם גוף מושלם. אפילו בג'ינס צמוד, חולצת טריקו לבנה ונעלי סניקרס את נראית כובשת לבבות. עכשיו תדמייני אותך עולה על הבמה על שמלת ערב שחורה, חשופה מעט, ונעלי עקב. אף אחד לא יוכל לנשום באולם. ואני יודעת מי לא רק שלא יוכל לנשום, אלא יתעלף למראך."

"את רק שוכחת דבר אחד," אני עונה לה, "שזה יכול להיות די מביך אם אני אכשל על עקבי בשעה שאעלה על הבמה."

"האמת שגם עם סניקרס תראי נפלא," עונה ג'ולי, "עוד נראה. בכל מקרה על השמלה אני לא מוותרת לך. מבטיחה שאבחר לך אחת שתתאים לך."

*

בואו נחזור מעט לאחור.

את בוסטון היכרתי באוניברסיטה, בפקולטה ללימודי ארכיטקטורה. אני הייתי בימיי הראשונים שם, והוא כבר למד לתואר שני והיה עוזר הוראה. חברותיי לכיתה חיפשו כל פעם תרוץ כדי לבקש את עזרתו בהבנת החומר. ברור היה לכל, גם לו עצמו, שזה רק  תרוץ להיפגש איתו ולמשוך את תשומת ליבו. לא פעם שאלו אותו שאלות מטופשות רק כדי לשהות במחיצתו. הוא התייחס יפה לכל אחת ולא הראה שהוא יודע מה היא הסיבה לבקשת העזרה. הרי גבר שנראה כמוהו יודע מה ההשפעה שיש לו על נשים.

אולי כי אני לא הייתי כמותן, ואולי כי לא התרגשתי ממנו ולכך לא היה רגיל, היוויתי בפניו יעד שיש לכבוש אותו. הראש שלי היה כולו בלימודים. כל כך התרגשתי סוף סוף ללמוד את מה שחלמתי עליו כל חיי, שלא חיפשתי מישהו שיסיח את דעתי. תרמה  לכך העובדה שחודשיים קודם נפרדתי מדיוויד ורציתי חופש מהדרמות שהיו מנת חלקי בחודשים האחרונים של חברותינו.

הבעיה של בוסטון היתה שלא היו לו הערות על העבודות שלי. הן תמיד הוגשו בצורה מושלמת.

סמסטר שלם הוא עקב אחריי אבל לא נתתי לו כל סיבה לפתח איתי שיחה.

מיד לאחר שהסתיים הקורס ועמדתי בהצלחה מרובה במבחן נתקבלה ההודעה מבוסטון:

מעצבנת שכמוך.

את כזו מושלמת.

תפגישי איתי לקפה?

הבטתי בהודעה דקה ארוכה. הוא רציני הגבר הזה? פרצתי בצחוק. ג’ולי שלמדה איתי בכיתה חטפה מידי את הטלפון. "זו בכלל שאלה סופי?" היא אמרה לי, "ברור שכן."

"שלא תעזי לענות לו בשמי," עניתי לה וידעתי כבר שאלך להיפגש איתו, ולו רק כדי להראות לו שיש נשים שלא נופלות לרגליו. ובכל זאת, לא עניתי לו מייד. השעות חלפו והעניין נשכח ממני לחלוטין. הלכתי עם ג’ולי לחגוג את סיום הסמסטר במסעדה איטלקית עם מנת רביולי ברוטב עגבניות.

"זה כמעט טוב כמו הרביולי של סבתא שלי," אמרתי לג’ולי. לא שמתי לב שאמרתי זאת בקול רם שהגיע לאזני בעל המסעדה.

"אני רואה בזה מחמאה גדולה," הוא אמר לי בשעה שניגש והביא לנו בקבוק יין. "אני בטוח שתדעי להעריך יין איטלקי אמיתי."

אני מביטה על התוית של הבקבוק "וילה אנטינורי" כתוב עליה. "אני מודה לך," אני אומרת לו, "אבל אנחנו סטודנטיות וזה לא בתקציב שלנו".

"אני מבין שאת מכירה את היין הזה," הוא אומר לי בהתפעלות.

"יין משובח הישר מהכרם בטוסקנה," אני עונה לו.

"היין על חשבון הבית יפיפיה," הוא עונה לי, "אני נהנה לשמוע מישהו שמעריך את האוכל המשובח שלנו."

"אתה בוודאי יודע שאם משווים את האוכל במסעדה לאוכל של סבתא זו בהחלט מחמאה," אני אומרת.

"אז מה גם את נולדת באיטליה?" הוא שואל אותי.

"לא. הננה שלי באה לאמריקה בתור אשה צעירה והתחתנה כאן," אני עונה לו.

"זה מה שמסביר שאת לא נראית איטלקיה, אבל עדיין יש בך דם איטלקי," הוא אומר, "תהנו מהיין."

"זה באמת יין יקר?" לוחשת לי ג’ולי.

"כן, ויין מעולה," אני אומרת ולוגמת ממנו בהנאה.

"המחזר שלך כאן והוא הזמין גם ממנו," היא אומרת לי.

"המחזר שלי?" אני שואלת, "על מי את מדברת."

"נו באמת. עוזר ההוראה שלנו. הוא לבוש בחליפה ונראה מעלף," היא אומרת לי.

"יופי לו," אני עונה, "זו שאיתו זוכה בארוחה משובחת."

"סופי, מה קרה?" עונה לי ג’ולי, "את כועסת שאותך הזמין רק לקפה?"

"תגידי את השתגעת?" אני עונה לה. עכשיו באמת בא לי להציץ לראות עם מי הוא יושב.

"הייתי מהמרת על כך שהוא יושב עם אימו לארוחה, אלא אם כן מצא לו מאהבת שדומה לו שתי טיפות מים," אומרת ג’ולי.

"אני רואה שאת מתלהבת ממנו. למה שלא תצאי איתו את לקפה?" אני עונה לה.

"אלף, כי הוא לא הזמין אותי," היא עונה, "ובית, כמה שתנסי להתעלם מזה, כבר מהרגע הראשון היה ברור שהוא מעוניין בך."

"ואני לתומי חשבתי שאת לומדת מדעי הארכיטקטורה, לא תולדות הספרות הרומנטית," אני עונה לה.

"להזכירך לא אני קיבלתי הודעה היום שבה היה כתוב, תני לי להזכר: את כזו מושלמת."

"את לא מכירה גברים? הם אוהבים אתגרים. זה רק בגלל שלא כירכתי סביבו כמו שאר הבנות," אני עונה.

"ובגלל זה הוא לא יכול להסיר את עיניו ממך, ועכשיו הוא קם ומתקרב אלינו," היא לוחשת.

"היי מושלמת," הוא קורא לעברי, "אפשר להזמין אותך להצטרף אלי ולאמי?"

"תודה על ההזמנה," אני עונה לו "אני פה עם חברה."

"ברור שגם החברה שלך מוזמנת," הוא אומר לי, "אבקש מהמלצר שיעביר את הצלחות שלכן לשולחן שלנו."

הוא ניגש למלצר ומדבר איתו. "ממש דייט," אני אומרת לה, "עם אמו ואיתך. תוציאי את השטויות מהראש שלך."

אנחנו קמות והולכות לעבר השולחן. הוא מיד מצטרף אלינו. "אמא תכירי זו סופי, וזו ? ."

"זו ג’ולי," אני אומרת, "נעים להכירך," אני אומרת לאמו של בוסטון, "מאד נהניתי מהקורס של בנך."

"באמת?" הוא שואל, "את היחידה שלא ביקשת ממני עזרה. למרות שברור לי שלא כולן באות אליי בגלל צורך בעזרה בלימודים."

"הוא תמיד היה כזה," אומרת אימו במבטא הבריטי שלה, "חושב שכל הבחורות צריכות לפול לרגליו."

"את מציגה את זה באור לא נכון. אמרתי לך שסופי מאד מוכשרת ומעניינת אותי, לא בגלל שהיא מהווה לי אתגר," אומר בוסטון.

"זה נכון," היא אומרת לו.

"אז הוא סיפר עליי לאמא שלו," אני חושבת בליבי.

"אתה תמיד מספר לאמא על הסטודנטיות שלך?" אני שואלת.

"את כבר לא," הוא לוחש וקורץ לי, "מה שאומר שאני יכול לחזר אחריך, וזה בדיוק מה שאני עושה."

"אני רואה שיש לך טעם משובח ביינות," הוא אומר לי בקול.

"ככה זה שאבות אבותיך נולדו באיטליה ויין הוא חלק בלתי נפרד מהארוחה," אני עונה.

"ולבשל אוכל איטלקי את יודעת?" שואלת אותי אימו של בוסטון.

"סופי אלופה במטבח האיטלקי. היא יודעת להבחין בין כל סוגיי העגבניות הקיימות ואיזה שימוש ניתן לעשות בכל אחת ואחת. לעולם לא תמצאי אצלה רוטב עגבניות מוכן," ממהרת ג’ולי לענות בשמי.

"יפה," אומרת קתרין, כך קוראים לאמו של בוסטון, "כל כך צעירה וכבר מבשלת."

"ככה זה כשיש לך ננה איטלקייה," אני עונה, "חשיבות עליונה בחינוך הילדה היא תורת הבישול האיטלקי. הדרך ללבו של הגבר עוברת דרך הקיבה שלו, כך היא נוהגת לומר."  

"כן," נאנחת קתרין, "לו ידעתי לבשל אולי היה אביו של בוסטון נשאר איתי."

"זה ממש לא קשור," עונה בוסטון, "את יודעת בדיוק למה עזב, וזה לא קשור אליך. שלא יובן לא נכון, אני מאד שמח שאת יודעת לבשל סופי."

"ספרי לי עליך," אומרת קתרין, "במה את רוצה לעסוק?"

"מעניין אותי לעצב בנינים ציבוריים. היום יש נטיה לבנות מגדלים עם קירות זכוכית חסרי אופי. הייתי רוצה לעצב בניינים יחודיים. ואולי אחליט דווקא לעצבם מבפנים. אני רק בתחילת הדרך כך שעוד לא גיבשתי ממש דיעה."

"באיטליה היית?" שואל אותי בוסטון.

"כל שנה בחופש אני נוסעת עם הננה שלי,"  אני עונה לו.

אנחנו מעבירים ערב מאד נחמד. השיחה קולחת, וכולנו משתתפים בה. מתבונן מהצד לא יכול לנחש שזו הפעם הראשונה שאנחנו נפגשים.

"מאד נהנתי מהארוחה והחברה," אומרת קתרין, "אבל אני חושבת שהגיע הזמן שאסע הביתה." היא מזמינה חשבון ודוחה את הצעתנו לשלם את חלקנו. אנחנו מלווים אותה לרכב ונפרדים ממנה לשלום.

"בואי נלווה את ג’ולי הביתה, בייב," אומר לי בוסטון.

"לידיעתך סופי גרה קרוב יותר," בוחנת אותו ג’ולי.

"ו…?" הוא שואל.

*

הייתי צריכה לדעת אז כשקרא לי בייב באותו ערב ראשון, כאשר אחז בידי בבעלות, שזה לא ילך בינינו. אני הכי רחוקה מלהיות "בייב", הכי רחוקה מתדמית האשה הקטנה שהוא כה התאמץ להשוות לי.

למרבה הפלא זה באמת היה הדייט הראשון שלנו. הוא היה ג'נטלמן, ליווה אותי הביתה אחרי שנפרדנו מג’ולי, וביקש ממני רשות להיות איתי בקשר.

כבר בבוקר חיכתה לי הודעה ממנו:

בוקר טוב מושלמת.

מאחל לך יום נפלא.

בוסטון.

זה הפך לעניין של שיגרה, ובוסטון הלך ותפס חלק גדול בחיי. זו לא הייתה אהבה ממבט ראשון, אלא אהבה שצמחה לאט, ואולי בגלל זה לא קראתי את כל הסימנים בדרך שהובילו בסופו של דבר לפרידה.

אז עכשיו אתם יודעים מי זה בוסטון, ויודעים שנפרדנו לפני ארבע שנים. הפרידה היתה אחרי שהתרחקנו כל כך. כל אחד חי את חייו בנפרד, למרות שאת רוב היום בילינו באותו משרד. המשרד של בוסטון וג'ון. משרד האדריכלים היוקרתי ביותר בחוף המזרחי. על אף שבחרתי להתעסק בעיצוב של פנים הבניין, בעוד בוסטון המשיך לעצב את הבניין עצמו, היתה בינינו תחרות קשה. לומר בינינו זה לא כל כך מדוייק. זה בוסטון שהתחרה בי. הוא ניסה להקטין אותי כמה שאפשר, או במילים אחרות לא העריך את עבודתי המקצועית. הוא הגדיל את צוות העובדות, ונדמה היה לי כי בחר בנשים יפות אחרות כאילו רצה להראות לי שאני לא יחידה בעולם. הוא לא הסתיר את הפלירטוטים שלו עם עמיתותיי לעבודה. אז פשוט עזבתי.

*

אני שוכחת לגמרי מענין ערב חלוקת הפרסים, שוכחת לגמרי מעניין שמלת הערב בשעה שאני מתיישבת ליד המחשב ומתחילה לעצב את החללים של חברת סטארט אפ מתפתחת. הלקוח רוצה תאים סגורים. אני קוראת את ההוראות שלו, ולמרות שהן מאד מפורטות אני מחליטה ללכת אחר הלב שלי. אני אוהבת להרגיש את האויר זורם בחדר וכאשר אני פועלת לפי המפרט שהוגש זה מרגיש לי חנוק עד כדי כך שאני ניגשת לחלון ופותחת אותו מעט.

אני שומרת את תכנית הקומה שעיצבתי עבורו לפי הוראותיו.

"עכשיו נעשה את זה כמו שצריך," אני אומרת לעצמי. אני מעלה שוב את תכנית הקומה והפעם מעצבת אותה כרצוני. אני מסיימת ומבקשת מג’ולי שתבקש מהלקוח להגיע לפגישה איתי.

אני שקועה כולי בבחירת בדים לספות בחדר ההמתנה. למרות שאין זה תפקידי, אני אוהבת לעשות זאת בעצמי. אני כל כך מרוכזת במחשב שלא שמה לב שיש מי שצופה בי. "תענוג לצפות בך בשעה שאת עובדת," אני שומעת את קולו.

אני מרימה את עיני ובוחנת אותו בסקרנות. הוא לבוש ג'ינס, חולצת טריקו לבנה ועליה חולצת בד משובצת שכפתוריה אינם רכוסים. לראשו רעמת תלתלים בלונדיניים ועינים בצבע שקד.

"רואים שאת אוהבת את מה שאת עושה," הוא אומר לי בשעה שהוא נשען על משקוף דלת משרדי.

"מאד," אני עונה לו, "רק שלפעמים אני נתקלת בלקוחות שאין להם שמץ של מושג בעיצוב."

"זה באמת נשמע עצוב," הוא אומר לי, "אני יכול להיכנס?"

"בבקשה," אני אומרת לו ותוהה מיהו. "אני סופי."

"כך שמעתי," הוא אומר, "ואני בראד. עוד לקוח שאין לו מושג בעיצוב."  אני נבוכה. ברור לי שהוא יודע שאני מתכוונת אליו. "זה בסדר, כי את צודקת ולכן פניתי אליך שתעצבי לנו את המשרד החדש."

"אתה מבין," אני אומרת עדיין מרגישה לא בנוח, "מה שביקשת ממני הוא…. אולי עדיף שאראה לך."

אני מעלה את התוכנית הראשונה ששרטטתי על הקיר שמולנו.

"זה לא קצת מחניק?"  הוא שואל אותי, "זה אמנם אמור לשדר רצינות אבל אני בספק אם מישהו ירגיש בנוח בקוביות האלה."

"אני שמחה שאתה מרגיש כמוני. מסכים שאזרוק את התוכנית הזו לפח?" אני שואלת.

"בהחלט, וכמה שיותר מהר," הוא עונה לי בחיוך שחושף שיניים מושלמות.

ג'ולי נכנסת לחדר עם שני ספלי קפה. "אני רואה שכבר מצאת את האדריכלית שלנו בעצמך," היא אומרת, "הייתי עסוקה בטלפון בקשר לפגישה שלנו אחר הצהריים," היא אומרת לי. לוקחת לי דקה להיזכר על מה היא מדברת. "קבעתי עם קירה במיו מילאן." לפעמים אני חושבת לעצמי שהלוואי וג'ולי היתה חושבת לפני שהיא מדברת. שוב אני נבוכה.

"תודה על הקפה," אומר בראד לג'ולי בעודו מעמיד פנים שלא הקשיב לשיחה.

אני מעלה את התכנית השנייה. בראד מפסיק לשתות אך עדיין אוחז בספל באוויר. "וואו, את מדהימה," הוא אומר, "כשאמרו לי שאת מוכשרת לא חשבתי ש… תשמעי זו תכנית ממש מושלמת. אגב, אני אוהב הכל. החל מהתכנית ועד הצבע של הריפוד. לא ידעתי שאת מעצבת גם את זה."

"זה לא בהגדרת תפקידי," אני עונה לו, "אבל אוהבת להגיש תכנית מושלמת, כך שזה היה מתבקש. לא לכל אחד מעוף ויש אנשים שצריך להמחיש להם כמה שיותר את התכנית."

"כמוני למשל," הוא אומר לי.

"כמוך אולי, אבל כמו הרבה אחרים. אתה לא לבד בזה," אני עונה לו.

"אז איפה אני חותם וכמה אני צריך לשלם הוא אומר ושולף את כרטיס האשראי שלו."

"זהו?" אני שואלת אותו בחיוך.

"כבשת אותי," הוא אומר לי כך בפשטות.

"אם כך," אני עונה לו, "בוא נתאם פגישה ונלך לאולם התצוגה לבחור את הרהיטים למשרד."

"אולי נלך קודם לשתות קפה," הוא עונה לי, "שמעתי שכך מתחילות כל הפגישות, על כוס קפה."

"ומה עם ספל הקפה שאתה אוחז בידך כעת?" אני מתגרה בו.

"זה שייך לפגישת עבודה. את מבינה היטב את כוונתי," עונה בראד, "אני יכול לקוות שתשובתך חיובית?"

"הסתכלת בכלל על התוכנית לפרטיה?" אני מחזירה אותו לנושא העבודה.

"הבנתי," הוא עונה לי, "אני לא מוותר בקלות."

"לא ביקשתי שתוותר," אני עונה, "ביקשתי שתתייחס לנושא שלשמו הגעת לכאן. עוד תלמד שאני לא אחת שרואה רק את הכסף מול העיניים. אני רוצה לדעת שהלקוח שלי מרוצה ממה שיצרתי עבורו. אז בוא נתרכז בזה כעת."

הוא הביט בי ועל פניו נסוך חיוך מרוצה של גבר אלפא טיפוסי שיודע בדיוק מה הוא רוצה. כאילו אומר לי שהבגדים שלי לא יטעו אותך. אני גבר שיודע להילחם על מה שהוא רוצה.

"אז תסבירי מה הביא אותך לשנות את התוכנית כפי שביקשתי," הוא אומר ומבטו מרצין, "אני חושב  שעשית עבודה נפלאה אבל עדיין רוצה להבין מה הוביל אותך לעשות כך."

"אני לא יודעת במה עסקת לפני שהקמת את חברת הסטארט אפ שלך," אני אומרת.

"עבדתי בתחום הפיננסים," הוא ממהר לספק לי תשובה, "שם צברתי את ההון שהיה דרוש לי לשם הקמת החברה."

"זה מובן לי לגמרי. לכן בדמיונך חברה צריכה להראות בדיוק כפי שאתה רגיל. כל אחד והפינה הדיסקרטית שלו," אני אומרת לו, "אבל לא כך בחברה שכולם מפתחים יחד רעיון חדש, שעובדים בצוותים, שמשתפים אחד את השני, מתייעצים. אתה מבין במרחב שיצרתי לכם יש מקום לנוע בין תחנת עבודה אחת לשניה. הכל זורם. ובנוסף תכננתי שתי הפינות.אחת לפנאי ששם אתם יכולים לשחק יחד בשעה שהמח שלכם רוקם רעיונות, השניה פינת הישיבה שבה אתם יכולים לדבר על עבודה או סתם לבלות יחד."

"אני ממש מתחבר למה שאת אומרת. אני שמח עם מה שעשית," הוא אומר, "אני אחתום לך על המסמכים כך שהעבודה תוכל להתבצע בהקדם."  

אני מגישה לו את המסמכים. "אל תתן לעיניים היפות שלי להטעות אותך," אני מבקשת, "תקרא על מה אתה חותם."

"קראתי," הוא עונה לי, "יש בו סעיף אחד חסר."

"והוא?" אני שואלת.

"והוא מתי את נפגשת איתי לכוס קפה," הוא עונה.

"כפי ששמעת אני הולכת היום עם ג'ולי שהחליטה שאני צריכה לקנות שמלת ערב לטקס חלוקת פרסים שייערך סוף החודש," אני עונה לו.

"אז מה שנשאר זה להחליט אם כך," הוא עונה לי, "אם זה יהיה לפני או אחרי."

*

אני לא אודה בפני אף אחת כאן בחנות של מיו מילאן שאני מרגישה כמו נסיכה אמיתית. רק כאשר אני סגורה בתוך חדר ההלבשה מול המראה הגדולה אני לוחשת לעצמי: "וואו!" למרבה פליאתן של הסובבות אותי בשעה שאני מודדת את השמלות, אני דווקא בוחרת בשמלה השחורה עם המחשוף בגב, זו ששרשראות של פנינים קטנות מקשטות לה את הגב.

אני נועלת נעלי עקב בצבע שחור ומטופפות בהן כאילו אני רגילה ללכת עם עקבים יום ולילה.

"את פשוט עוצרת נשימה," אומרת לי ג'ולי.

אין לי ברירה אלא להודות בפניה לבסוף, ש"אני נראית די בסדר."

"אני יכולה כבר לראות אותך מצולמת מכל זווית אפשרית," אומרת ג'ולי בהתרגשות, "פשוט אין לי מילים. אני לא מבינה למה את אף פעם לא לובשת שמלות."

וזה כבר כמובן מעודד את קירה לאסוף קבוצה של שמלות ולגרום לי למדוד את כולן.

אני שוכחת לגמרי מבראד, אבל הוא לא. בשעה שאני יושבת במונית עם ג'ולי עמוסת שקיות, שרובן שלי, הוא שולח לי הודעה.

"בתשע בבית הקפה מול המשרד שלך."

 הוא לא שואל, אלא מודיע לי. אני מתלבטת איך להגיב.

"מה כבר יכול להיות?" אומרת לי ג'ולי.

"את מבינה שהוא לקוח שלנו נכון?" אני שואלת.

"זה לא אומר שאת צריכה להיכנס אתו למערכת יחסים אינטימית. תפגשי איתו. מקסימום תגלי שהוא נחמד."

*

עכשיו אתם יודעים איך התחילו החיים שלי עם בראד החל מאותה פגישה בבית הקפה בערב.

הפרויקט שלו מתקדם לשביעות רצוני, ובקרוב אפשר יהיה לערוך את חנוכת הבית של המשרד. אנחנו נפגשים מידי צהריים על גג הבנין אותו רכש כדי לאכול יחד את ארוחת הצהריים. כל יום אחד מאתנו מזמין את האוכל לפי בחירתו. היום היה התור שלי והזמנתי לנו כריכים עם בשר מעושן, בדיוק כפי שבראד אוהב. אנחנו יושבים על כסאות הנוח, נהנים מהשמש, ומפטפטים להנאתנו.  מעולם לא הגדרנו את יחסינו, אבל זה ברור לשנינו שאנחנו דמות חשובה אחד בחיי השנייה.

בראד לא דוחק בי להכנס איתו למיטה. לעיתים אנחנו הולכים חבוקים, לעיתים מחזיקים ידיים ומתנשקים. אבל אין בינינו אש של תשוקה בלתי יודעת שובע. ובכל זאת, שנינו מרגישים אהובים ובבית אחד עם השנייה.

מידי פעם אני שמה לב שבחורות מנסות למשוך את תשומת ליבו. הוא מיד מבהיר להן שהוא איתי.  אני עושה בדיוק כמוהו.

אז מה בכל זאת חסר שם? התשוקה הלא יודעת שובע שהייתה לי עם בוסטון.

"מצד שני," אני אומרת לג’ולי בשיחה גלויה, "תראי לאיפה התשוקה הזו הובילה אותי."

*

בוסטון  

למרות שברור לי שגם השנה אני אקטוף פרסים, אני עדיין מסתקרן לראות מי יעמוד שם לצידי בטקס.

הבניין שבניתי במרכז העסקים בלב העיר הוא ללא ספק בנין מרשים ביופיו. אין  לי ספק שהוא יעקוף את כולם במרוץ למקום הראשון. גם עיצוב הפנים של טניה, מעצבת הפנים שלי, בהחלט ברמה כה גבוהה שאינני יכול להעלות על הדעת שמישהו יכול לעקוף אותו.

אני ממתין מידי יום לקבלת ההודעה על ההחלטה. כאשר מגיע המעטפה מהועדה אני מעמיד פנים שאני עסוק.

"תניחי אותה כאן," אני אומר למזכירתי ומצביע על השולחן שלי. אני לא פותח אותה מיד. אני שם לב שמזכירתי מעיפה מבט לעבר המעטפה הסגורה כל פעם שהיא נכנסת לחדרי באמתלה זו או אחרת.

אני מודה שהיא בחורה יפיפיה אבל לא הייתי אומר שהיא מבריקה. אני משאיר אותה כי נוח לי. היא מכירה את סדר יומי, יודעת מה כל אחת מידידותיי בשבילי וגם יודעת איך אני אוהב את הקפה שלי. אני יודע שזה נשמע שטחי, אבל יותר מזה אני לא צריך.

רק לאחר שכולם עוזבים את המשרד אני מתפנה להסתכל במעטפה. כמובן, כמה לא מפתיע שהפרס הראשון עבור עיצוב הבנין הוא שלי. אני מחייך לעצמי מרוצה. המקום השני והשלישי יוענקו שניהם ל"תלתן-אדריכלות חוץ ופנים," למשרדו של המתחרה שלי גורדון מיילס.

שלושת פרסי עיצוב הפנים יוענקו כולם אף הם למשרדו של מיילס.

"מעניין מי הם האדריכלים שעובדים עבורו. זה הישג חסר תקדים בענף שלנו," אני מדבר אל עצמי.

אני נכנס לקרוא מה כתוב על החברה.

 תלתן-אדריכלות חוץ ופנים.

בעלים: גורדון מיילס (2014/8)

          סופיה סנטוריני (2016/1)

מבטי קופא. אני בוהה בשמות. היא הייתה פה כל השנים האלה חמישה רחובות דרומה ממני. אני זוכר ששאלתי את ניקול שעובדת אצלי ולמדה עם סופי אם ידוע לה מה איתה והיא סיפרה לי שנסעה לאיטליה. אז מסתבר שחזרה אחרי כמה חודשים והתקבלה כשותפה במשרד.

אני מעיין כעת בכתוב ומבין שפרסי עיצוב פנים הבנין בשנים עברו כולם ניתנו לה, רק שלא באה לקבל אותם בעצמה. האם השנה גם תעדר? האם יש לזה קשר לעובדה שגם לי מוענקים פרסים?

אני נכנס לאתר של הועדה. אינני מופתע לראות ששלושת הפרסים השנה שייכים לה. בכולם היא היחידה שחתומה על הפרויקט.

אני נזכר במסרון הראשון ששלחתי לה.

מעצבנת שכמוך.

את כזו מושלמת.

תפגישי איתי לקפה?

זה בדיוק מה שאני מרגיש כעת. אני כמעט מתפתה לשלוח לה את המילים האלה.

אני כבר לא מרוכז. אני סוגר את המחשב, סוגר את האורות במשרדי ונועל את דלת הכניסה.

אני נוסע כמדי יום בשעה הזו לבית החולים.

"מה קרה?" שואלת אמא בבהלה, "העיניים שלך כל כך עצובות."

"אני יודע איפה סופי," אני עונה לה.

"ראית אותה?" היא שואלת בתקווה.

"לא אמא," אני עונה לה, "גיליתי היום איפה היא עובדת. היא זכתה בשלושת פרסי עיצוב הפנים. מסתבר שכל שנה היא זוכה בפרס רק שאיננה באה לקחת אותו. אני כל כך רוצה שהיא תגיע השנה לקחת אותו. היא ראויה לכבוד הזה."

"אתה מתגעגע אליה?" שואלת אמא.

"את יודעת שכן. כבר דיברנו על זה. מתחתי איתה את החבל יותר מידי. האגו הארור הזה מנע ממני להחמיא לה כשהיה מגיע לה. אז הפסדתי אותה כאשה, וכעובדת המוכשרת שהיא."

"אף פעם לא מאוחר," אומרת אמא.

"עברו מאז ארבע שנים," אני אומר לה, "ארבע שנים שלא החלפנו בהן אף מילה. מדוע את חושבת שאפשר לתקן את מה שנשבר בינינו. כל כך התרחקנו שאיני חושב שאפשר יהיה לגשר על הפער הזה."

"ומאז לא מצאת אישה כמוה," אומרת לי אמא את מה שאני יודע.

"אולי תזמין אותה למסעדה האיטלקית ההיא לרגל זכייתה בפרס," מציעה אמא.

"פרסים," אני מתקן אותה, "אמרתי לך שהיא זכתה בשלושתם."

"אני מציעה שתברך אותה לרגל הזכייה ותראה איך תגיב," אומרת אמא.

"אני אחשוב על זה," אני עונה לה.

אני מסיים את הביקור ונוסע הביתה. בדרכי הביתה מצלצל הטלפון. אין לי חשק לראות אף אחד ואני מתעלם ממנו וגם מההודעה שבאה בעקבותיו: "בא לך לצאת הערב?" אני אפילו לא טורח לראות מי השולחת.

את שארית הערב אני מעביר בצפייה בנשיונל ג'אוגרפיק בתוכנית על הלוויתן הכחול. שוב אני נזכר שסופי היא זו שגרמה לי להתחיל לצפות בתכניות האלה. אני חושב על זה שהבטחתי לה שיום אחד אקח אותה לצפות בהם, הבטחה שמעולם לא קיימתי. והיא לא היחידה. לא פלא שארזה את חפציה ועזבה את דירתי.

אחרי לילה ללא שינה כמעט אני קם בבוקר ויורד לחנות הפרחים בפינה. אני מחפש זר גדול של ורדים בלבן ואדום. אני מוצא אחד כזה, גדול ומרשים. אבל כאשר אני אוחז בו בידי בדרך לשלם עבורו אני מבין שזה כל כך לא סופי. אני מחזיר אותו למקומו ובוחר זר קטן וצבעוני עם פרחים בשלל צבעים. אני מתאים לזה אגרטל וניגש למוכרת. אני מוסר לה את הכתובת של חברת תלתן ומצרף פתק:

גאה בך.

מוכשרת שכמוך.

מצפה לראותך בטקס.

בוסטון

ברגע האחרון אני סב על עקבותיי ומבקש ממנה שתצרף גם את כרטיס הביקור. אין לי מושג אם היא זוכרת את מספר הטלפון שלי.

"מתי יגיע אליה הזר?" אני שואל.

"תוך שעה," עונה לי המוכרת.

הבוקר עובר, ואין כל תגובה. כך גם הצהריים והיום עומד להסתיים. כל טלפון, כל מסרון מקפיץ אותי. ואז מגיעה ההודעה.

תודה לך.

הזר מהמם.

סופי

מילה אחת לא מוזכרת לגבי הטקס. מה ציפיתי? שתתחיל להשתפך בפניי שהיא מתגעגעת, שלא היה לה ולא יהיה לה גבר כמוני? אני מסתפק בעובדה שהיא ענתה לי.

זה בדיוק מה שאומרת לי אמא. "טוב, לפחות היא לא התעלמה. עוד כמה ימים תראה אותה ודאי ותוכל להבין מה היא מרגישה."

למחרת בבוקר אני יורד לבית הקפה שלנו. אני מזמין שתי כוסות קפה ומבקש שיארזו לי קרואסונים במבחר טעמים. "את הקפה שלי אקח איתי," אני אומר לדן בעל בית הקפה שמכיר אותי, "את השאר תשלח לחברת תלתן," אני אומר לו ורושם לו את הכתובת. אני מבקש שימסור לה גם את הפתק שהכנתי.

הייתי מעדיף להזמין אותך לקפה.

אני מניח שלא היית מסכימה.

שיהיה לך יום נפלא.

בוסטון

כעבור שעתיים מגיע מסרון ממנה

היה טעים מאד.

אין כמו הקרואסונים של בן.

תודה

סופי

החיוך לא יורד מעל פניי. הפעם זה לא חיוך מרוצה של כיבוש, אלא חיוך של אושר. היא לא דוחה אותי וזה כבר סימן טוב.

בדרך לבית החולים אני עובר ליד הפיצריה ויודע כבר מה אזמין לה מחר.

בבוקר אני שולח לה מסרון.

פיצה פטריות?

זיתים?

ים תיכונית?

היא שולחת לי תשובה אחרי רבע שעה מורטת עצבים.

תפתיע אותי.

סופי.

בשעה אחת אני מקבל ממנה מסרון.

בחירה משולמת.

היה טעים.

תודה.

מחר אני מחוץ לעיר.

סופי.

אני לא חושב הרבה ושולח לה הודעה.

צריכה נהג שיסיע אותך?

היא שולחת לי סמיילי צוחק.

יש לך רישיון טייס?

אני עונה לה:

לו ידעתי היית מוציא רישיון בשבילך.

תשובתה מגיעה:

איטליה.

אני לא מעז לשאול יותר מיד:

תודיעי שחזרת בבקשה.

סופי לא עונה. לא נותר לי אלא לחכות. את הימים הבאים אני מעביר בצפייה אבל שום הודעה לא מגיעה.

ערב הענקת הפרסים מגיע ולא שמעתי ממנה. אני מחליט לא ללכת היום לעבודה. אני חסר מנוחה. יש שתי אפשרויות: האחת שעדיין לא חזרה, והשנייה שהיא מתעלמת ממני. אף אחת מהן אינה לרוחי. בכל זאת אני נכנס להתקלח. מושך את הזמן. אני מתגלח למשעי. "סופי אוהבת אותי מגולח למשעי כאשר אנחנו יוצאים," אני חושב בליבי, "בסופי השבוע לא מפריע לה אם אינני מתגלח." אני עומד מול המראה ומעביר יד על עורי החלק. "איזה אידיוט אתה," אני אומר לעצמי שבראי, "אתה מתנהג כאילו היא איתך."

אני מתיז עלי ממי הגילוח שהיא אוהבת, למרות שלא תמיד אני משתמש בהם. אני מוציא את החליפה מהארון ומתלבש. אני מעיף בעצמי מבט אחרון. מתגעגע למחווה הקטנה הזו של סופי שתמיד מיישרת שוב את העניבה שלי. לאירועים כאלה נהוג ללכת עם עניבה שחורה, אבל אני חורג ממנהגי ולובש את הכחולה האהובה עליה. אם היא תגיע, האם תשים לב לבחירה שלי?

אני לא שולט בעצמי ושולח לה הודעה.

"האם אני יכול לבוא לאסוף אותך?"

גם ההודעה הזו נשארת ללא מענה. אני ממתין עד לרגע האחרון ויוצא לאולם בו נערך הטקס.

אני מחנה את הרכב בחניון ועומד דקה ארוכה לנשום את האויר הקר של הלילה. אני זקוק לחמצן הזה בגוף שלי היום יותר מתמיד. את פני מקבלת המארחת בכניסה ונותנת לי את הכרטיס ובו מספר השולחן שלי. כמו בכל שנה הוא בשורה הראשונה. "הייתי רוצה לברך את הבעלים של חברת תלתן שזכה איתי בפרס," אני אומר לה, "את יכולה לומר לי היכן הוא יושב?"

שולחן אחד מפריד בינינו. אני ניגש לכיוונו של גורדון מיילס. אני סוקר את שולחנו ואין שום סימן לסופי. אני ניגש אליו ולוחץ את ידו. "ברכותיי לזכייה בפרס," אני אומר לו, "התרשמתי מהבניין שלך. הוא בהחלט היווה תחרות קשה לבניין שלי." אני יודע שאיני יכול לשאול אותו דבר עליה. אין לי מושג האם שיתפה אותו במסרים שלי. גורדון מודה לי כל הברכות ומשבח את עבודתי.

אני ניגש להתיישב. אני מרגיש צביטה בלב בשעה שאני נקרא לבמה ומבין שסופי לא הגיעה. אני מודה לוועדה, מקצר בדבריי וחוזר לשבת.

אני רואה שראש הוועדה מסמן משהו לגורדון. גורדון מהנהן בראשו, ועושה תנועה כל שהיא בידו.

רביעית כלי המיתר שעל הבמה מנגנת קטע מוסיקלי ואני מחכה כבר לרגע שאוכל להסתלק מכאן.

כאשר מסתיים הקטע אני רואה את החיוך על פניו של ראש הוועדה. אני מסתובב לאחור ורואה אותה. נשמתי נעתקת. היא לבושה שמלת ערב שחורה צמודה ונעלי עקב. היא ממהרת להיכנס.

"אני מזמין לבמה את סופי סנטוריני," הוא אומר לה, "הנך מוזמנת לעלות לבמה. כאשר בחרנו את שלושת העבודות המצטיינות, ואני חייב לציין שהבחירה נעשה פה אחד, התברר לנו שכולן עוצבו על ידי אדריכלית אחת. אין זה סוד שזו היא השנה השלישית ברציפות שהפרס מוענק לך סופי. אנחנו שמחים שהשנה התאפשר לך לבוא לקחת את הפרס בעצמך."

סופי עולה לבמה. כולם קמים ומריעים לה. היא מקבלת בהתרגשות את הפרסים. "לא הכנתי נאום כתוב. אני מגיעה לכאן יש משדה התעופה," היא אומרת. היא נושאת נאום קצר. אני לא שומע את מה שהיא אומרת. אני תוהה האם ההסבר שהגיעה משדה התעופה נועד לאוזניי או שמא אני משלה את עצמי.

כשהיא יורדת מהבמה קמים אליה ובאים ללחוץ את ידה. היא מוקפת אהבה מסביבה. היא לא מעיפה מבט לעברי. "את באה למסיבה שאחרי?" היא נשאלת ועונה להם שהיא תבוא.

אני ממהר להפרד מכולם. אין לי עניין לראות את כולם סביבה ולדעת שהיא לא רוצה אותי לידה.

אני יוצא החוצה וניגש לרכב שלי.

ההודעה שמתקבלת מיד כשאני עומד לעזוב גורמת לי לחיוך גדול. האמת שאין לזה סיבה אבל אני לא שולט בעצמי.

 נעלמת

נפגש במסיבה?

סופי

*

סופי

אני לא מחכה לתשובה של בוסטון.

אני מתקשרת לבראד. "חזרתי. נסעתי משדה התעופה ישר לטקס חלוקת הפרסים," אני אומרת לו.

"חבל שלא הודעת," הוא אומר לי, "הייתי בא להריע לך."

"אני מעריכה את זה, אבל היית משתעמם שם. הייתי מוקפת בעמיתים למקצוע," אני אומרת לו.

"בא לך להיפגש הלילה?" הוא שואל.

"אני הולכת למסיבה," אני עונה לו.

"ואת לא מזמינה אותי," הוא עונה, "יש לכך סיבה?"

"בראד, אתה יודע שאנחנו לא זוג," אני עונה לו.

"ומי בן הזוג שלך?" הוא שואל בקור.

"אין לי עדיין," אני עונה לו. אני לא משקרת.

"ובכל זאת?" הוא שואל, "כי אני רוצה להבין מה היה בינינו בשבועות האחרונים."

"הגדרתי לך את זה בפעם הראשונה שישבנו בבית הקפה," אני אומרת לו.

"חשבתי שהתקרבנו מאז," הוא מקשה עליי, "כך נתת לי להבין."

"התקרבנו מאד, אבל כידידים," אני עונה, "אתה יודע שאין בינינו את אש התשוקה, ובלעדיה לא נוכל להיות זוג."

"את צודקת," הוא נאנח, "רק שאני לא רוצה להפסיד את הידידות שנרקמה בינינו."

"אתה לא תפסיד," אני עונה לו.

"לכי תכבשי את הגבר בר המזל הזה שגורם ללב שלך לרקוד," הוא אומר לי.

"לא אמרתי שזה כך," אני אומרת לו, "אני הולכת למסיבה של כל המועמדים לפרס."

שנינו יודעים שהלילה נשבר בינינו משהו. שנינו עצובים מכך אך יודעים שאין מה לעשות. לא נועדנו להיות אחד עם השנייה.

אני אוחזת את הטלפון ביד עוד דקה ארוכה. אני עומדת להכניס אותו לתיק כאשר אני רואה הבהוב של הודעה.

איפה את?

אל תברחי לי.

אני לא ממהרת לענות. דמעות חונקות את גרוני. אני באמת לא רוצה לפגוע בבראד. הוא חבר טוב, אבל הוא לא האחד שלי. "למה את בוכה?" אני שומעת את קולו של בוסטון. הוא עומד לידי ומנגב את דמעותיי.

"הכאבתי כעת לגבר שאני אוהבת," אני אומרת לו.

הוא הולך צעד לאחור ומתרחק ממני. "את רוצה להיות לבד?"

"מה אתה חושב?" אני עונה לו.

"אני לא חושב. אני יודע מה אני רוצה שתאמרי, אבל אינני בטוח מה באמת תהיה תשובתך."

אני מביטה בו, שוקלת את מילותיי. אבל אז מצלצל הטלפון בכיסו והוא עונה במבט חמור סבר. "אני מבין. אני מגיע."

"אני חייב לזוז," הוא אומר לי, "מצטער."

"זה בסדר," אני אומרת לו ושמחה שלא אמרתי לו שהצליח לסדוק את החומה סביב הלב שלי.

אני מזמינה מונית לדירה שלי. אני נכנסת להתקלח ולהחליף שמלה. אני מתקנת את האיפור.

אני שומעת נקישה על הדלת. ג'ולי עומדת בפתח ומבט של דאגה ניבט מעיניה. "נעלמת," היא אומרת, "דאגתי לך. למה את לא עונה לטלפון שלך?"

"נכנסתי להתקלח," אני אומרת לה.

"ראיתי שדיברת עם בוסטון," היא אומרת.

"כן, לא משהו רציני, הוא קיבל טלפון והסתלק," אני אומרת.

"את באה למסיבה?" היא שואלת.

אני מצביעה על השמלה שאני לובשת. "נו מה נראה לך?" אני לא רוצה שתדע כמה אני עצובה. אולי לא הייתי צריכה להיפרד מבראד. אז מה אם אין ביננו תשוקה? מדוע חשבתי שיקרה משהו ביני לבין בוסטון?

אנחנו נוסעות למסיבה. אני שמחה שבאתי. מצב רוחי משתפר פלאים. אני פוגשת הרבה חברים. אחרי שעה ארוכה אני רואה את טניה המעצבת של בוסטון. היא מביטה לעברי בחשש. אני מחייכת אליה וזה מעודד אותה לגשת אליה. "אני כל כך גאה בך," היא אומרת לי מיד אחרי שאנחנו מתחבקות. "ראיתי את העבודות לך. יש לך כישרון נדיר. אני מעריצה אותך. שמחתי לגלות שאת עובדת כאן בעיר, ועוד שותפה!"

"אני שמחה שנפגשנו," אני אומרת לה בכנות, "התגעגעתי."

אני מעריכה שטניה תדע לומר לי מה קורה עם בוסטון. היא מקור מידע בלתי נדלה. תמיד היתה. ארבע שנים לא ראיתי את בוסטון. אין לי כוונה שמישהו ידע על מה שקרה בינינו בימים האחרונים. אני לא מתאפקת ושולחת לו מסרון. אני מרגישה שאני חייבת להבין מה קרה בינינו כדי לסגור סופית את המעגל. פעם אחת עזבתי בלי לדבר, הפעם אני רוצה לנעול את הסיפור ולזרוק את המפתח עמוק לתהומות האוקיינוס ושינוח שם לנצח.

אני שולחת לו מסרון

איפה אתה?

הוא לא עונה לי מיד. בא לי לצעוק עליו מה אתה חושב לך. חוזר לחיים שלי, מטלטל אותם ונעלם. כעבור זמן שמרגיש לי נצח מגיע המסרון.

לא אגיע למסיבה.

אני כבר מבינה שהוא לא יספק לי תשובה ואני צריכה למחוק אותו מזיכרוני.

*

אני יושבת במשרד בישיבה עם לקוח חדש. כבר רבע שעה הוא משבח ומהלל את העבודה שלי ואת העובדה שזכיתי בפרסים. אני יושבת מולו מחייכת בנימוס.

"את פשוט מדהימה. אני בטוח שלא רק כאשת מקצוע. את אשה יפיפיה ומושכת והייתי שמח להיפגש איתך לקפה," הוא אומר ומביט בי במבט שלא משתמע לשתי פנים.

אני מתעלמת מהמחמאות נוטפות הדבש. "אינני מקיימת יחסים אישיים עם הלקוחות שלי," אני אומרת כשהטעם המר של איך שהסתיימו קשריי עם בראד עדיין בפי. "הכל בגללך בוסטון," עולה המחשבה בליבי.

וכאילו לא מספיק שאני חושבת עליו מגיע שליח מבית הקפה של בן ומניח לפניי כוס קפה שמריח נפלא ושקית עם הקרואסונים האהובים עליי. "מצטערת זו בטח טעות," אני אומרת, "אני לא הזמנתי את הקפה."

"את סופי?" הוא שואל.

"אני מסרבת לקבל את זה," אני עונה לו.

"מי האידיוט הזה שחושב שעם כוס קפה עלובה הוא יכול לקנות נסיכה שכמוך?" אומר בלעג הלקוח.

"אתה יודע מה?" אני עונה לו, "אני לא חושבת שאני האדריכלית שמתאימה לעבוד איתך. אתה מבין, אני מאמינה בכך שהלקוח רואה עין בעין את הדברים איתי. אני לא חושבת שאיתך זה יעבוד."

"את דוחה אותי??" הוא אומר לי, "את יודעת מי אני?"

"אתה יודע מי אני?" אני עונה לו חזרה וקמה לצאת מחדר הישיבות.

"אני לא יכול לקחת את המשלוח חזרה," אומר לי השליח, "בבקשה ממך, יפטרו אותי."

אני לוקחת ממנו את הקפה ונותנת לו שטר של עשרה דולר כתשר. השליח מודה לי וממהר לצאת.

אני לוקחת את הקפה ושופכת אותו לכיור, את הקרואסונים אני נותנת למזכירה ואומרת לה: "תחלקי אותם כרצונך."

אני חוזרת לחדרי ושולחת מסרון לבוסטון.

לא רוצה לשמוע ממך יותר.

אני מחליטה לסגור את הפרק הזה בחיי בלעדיו. אני לא אתן לו יותר להיכנס ללב שלי ולשחק איתו.

אני לוקחת את זר הפרחים שכבר נבל על שולחן וזורקת אותו לפח.

"אני יוצאת," אני אומרת לג'ולי שמביטה בי בפליאה. היא רגילה שאני משתפת אותה. הפעם לא. הפעם אני רוצה להיות עם עצמי.

אני יוצאת מהבניין ומתחילה ללכת ברחוב. מזמן לא עשיתי זאת. ללכת סתם כך, להסתכל בחלונות ראווה, בלי שום מטרה. כעבור כמה שעות של הליכה מתישה אני חוזרת לכיוון המשרד. אני עייפה ורעבה ולכן נכנסת לבית הקפה ממול למשרד ומזמינה לי קפה וניגשת לבחור לי כריך. אני רואה שיש כריך של בשר מעושן בדיוק כמו שבראד אוהב. אני לא מרגישה כלום למראהו. לבסוף אני מזמינה טוסט גבינה והולכת לשבת בפינה המוסתרת של בית הקפה.

המלצרית חוזרת עם שתי כוסות קפה, ושתי צלחות ובהן טוסט וירקות.

"סליחה," אני אומרת לה, "לא הבנת אותי. ביקשתי רק אחד."

"כן," היא אומרת לי, "אחד בשבילך, ואחד בשביל הגבר המהמם הזה שלא מוריד את העיניים שלו ממך מרגע שנכנסת."

"אני לא מעוניינת בחברה," אני אומרת לה מבלי אפילו לבדוק מי זה הגבר המהמם שעליו היא מדברת.

"תצטרכי לומר לו זאת בעצמך," היא עונה לי והולכת.

"היי," אני קוראת אחריה ורוצה לקום.

"לפני ארבע שנים את החלטת בשביל שנינו שאת עוזבת," אני שומעת את קולו של בוסטון, "אני לא אומר שאני לא מבין מדוע. אני רק יודע שהפעם אני לא אתן לך להחליט לבד."

"אין מה להחליט," אני עונה לו ברוגז, "אין אנחנו ואין לי שום כוונה להקשיב."

"אני לא שאלתי אותך," הוא עונה לי ומונע מבעדי לקום, "שבי."

אני מסיטה מבטי ממנו. "אמור את דברך ותן לי לחזור לעבודה."

"זה לא עובד ככה סופי," הוא עונה לי בטון רציני, "אני לא מדבר איתך על פרויקט עם תאריך יעד. אני מדבר על החיים שלך, על החיים שלי, על החיים שלנו יחד."

אני רוצה לומר שאין אנחנו. "אני לא מבקש ממך לחזור לעבוד איתי. אני מבקש ממך לחיות איתי את החיים שמחוץ לעבודה. אני מבקש ממך להיות המשפחה שלי, האמא של הילדים שלי. זו אני רואה אחרונה לפני שאני נרדם, והראשונה כשאני מתעורר בבוקר."

אני שותקת. אני חסרת מילים מול המילים האלה של בוסטון.

"תגיד לי," אני אומרת לבסוף, "מאיפה באות כל המילים האלה? עברו ארבע שנים. התמונות שלך מפוזרות בכל עיתוני הרכילות. לא בדיוק ישבת והתאבלת על מערכת היחסים שלנו שהסתיימה."

"ספרי לי סופי, מה ראית במדורי הרכילות שמסתבר שאת קוראת אותם," הוא יורה לעברי.

"אתה יודע שאני לא קוראת. סיפרו לי," אני עונה לו מתגוננת.

הוא מתקרב בראשו אליי. "ואת מאמינה לכל מה שמספרים לך אני מבין. האם סיפרו לך שהייתי מאוהב עד כלות באחת מאלה שהיתה איתי בתמונות? האם סיפרו לך שאני חושב עליה יום ולילה? שאני מת מגעגועים? שאני לא רואה איך אני ממשיך את החיים שלי בלעדיה אחרי שגיליתי סוף סוף היכן היא?"

אני שותקת.

"את אישה מבריקה. חכמה מאד. למה את לא עונה לי?" הוא לא מרפה.

"ארבע שנים אני מנסה למחוק אותך ממני," אני עונה לו, "הגבר הזה שהכאבתי לו ביום חלוקת הפרסים, הוא גבר שהייתי בקשר איתו. ואז הופעת פתאום והזכרת לי שאפשר אחרת."

"סופי," הוא אומר לי.

אני נסערת מכל מה שאומר לי. "אני חייבת לחזור לעבודה," אני אומרת, קמה ויוצאת משם. משאירה אותו לשבת.

אני נלחמת בדמעות שלי. "את חוזרת עכשיו למשרד שלך עם חיוך. אף אחד לא צריך לדעת מה עובר עליך כעת," אני מדברת אל עצמי בליבי.

צלצול המסרון קוטע את הנאום שלי לעצמי.

מעצבנת שכמוך.

את כזו מושלמת.

תפגישי איתי לקפה?

אני מסתובבת לאחור. אני רואה את בוסטון נשען על החלון של בית הקפה. הוא משלב את ידיו על חזהו. הוא נראה כל כך מדהים. אני לא חושבת לרגע. אני יורדת לכביש בלי להסתכל. חריקת של רכב נשמעת ומיד אחריה נהג עצבני שצורח עלי: "תגידי את משוגעת?"

"כן!" אני עונה לו, "אני משוגעת על הגבר הזה שעומד שם." אני מסיימת את חציית הכביש, הפעם בזהירות ונופלת לזרועותיו. הוא לא נותן לי לומר מילה. הוא מצמיד אותי אליו ומנשק אותי. כמה התגעגעתי לנשיקות מלאות התשוקה שלו.

"את מבינה מה אני מרגיש כלפיך, נכון? את מבינה שאת ואני זה לנצח? אני מסכים לכל תנאי שלך. גם אם תרצי תמשיכי לעבוד בתלתן, העיקר שתהיי שלי," הוא אומר לי ומביט בי בצפייה לשמוע מה יש לי לומר.

"אני עוד לא יודעת מה יהיה עם העבודה. בינתיים כל מה שמעניין אותי זה אנחנו. אולי נתחיל מזה שנכנס שוב פנימה, נשתה כוס קפה ונתכנן את שארית חיינו?"

בר אבידן

מאמינה באהבה