שני
הדבר האחרון שציפיתי כשהצעקות שברו שיא חדש יחד עם בקבוק הבירה הריק שהעיף על הקיר ופספס בנס את מקלט הטלוויזיה, היה שכך אתחיל את חיי בלעדיו.
וגם את כל מה שקרה אחר כך…
את הלילה ביליתי אצל דלית אחותי על הספה בסלון ביתה. לשמחתי גיסי היה במשמרת לילה, וגם אם לא, היא לא הייתה מרשה לי לישון במקום אחר פרט לבית שלה.
לא הייתי בכלל במצב להחליט מה אני רוצה לעשות עם חיי כאשר אספה אותי ממגדל הדירות בו חלקתי את חיי איתו.
היא בדקה אותי דקות ארוכות לראות שהוא לא הרים עליי יד.
האם מילים כואבות פחות מיד מכה? ממש לא. בכוחן להטריף עלייך את דעתך ואף סימן לא יראה על גופך.
"כמה זמן זה נמשך?" שאלה אותי דלית בקולה הרך והאימהי.
**
אחותי הגדולה תמיד הרגישה שהיא האימא האמיתית שלי.
מה גרם לה לקחת את האחריות הזו עליי לעולם לא אבין. אימא שלנו היא אימא חמה ואוהבת.
טבעי הוא שהאחות הגדולה מקנאה שאחריי שנים ארוכות נולדת לה אחות. אבל במקרה של דלית היא קינאה לי. חשה עצמה בתחרות מול אימא.
ככל שניסיתי להבין את הסיבה לכך לא הבנתי. אימא שלנו אוהבת את שתינו באותה מידה.
"את באמת חושבת שזה שהיא פסיכולוגית," דלית אמרה עליה בזלזול, "אומר שהיא באמת מבינה אותנו?"
**
כשהתחילה לחקור אותי מה קורה בחיי ידעתי שאני חייבת מייד להתחיל בחיפושי אחר מקום מגורים. עוד לילה כזה איתה ואשתגע.
כשעלה השחר ניצלתי את הרגע בו יצאה לעבודה כדי להתחיל לחפש לי דירה.
פתאום הרגשתי אבודה. לא ידעתי איפה באמת אני רוצה לגור. לא היה לי עם מי להתייעץ, עם מי לדבר.
דבר אחד היה ברור לי. אני חייבת לעזוב.
*
לאחר חיפש מהיר אני מוצאת עט ונייר ליד מכשיר הטלפון בסלון וכותבת לדלית-
תודה על האירוח
אוהבת אותך
נהיה בקשר
שני
אני מקפלת את השמיכה, מניחה אותה באופן מסודר על הכרית בקצה הספה וממהרת לעזוב. כל דקה קובעת.
אני משחררת אנחה כאשר אני פונה בקצה הרחוב לכיוון הכביש המהיר ורואה את המכונית של דלית מתקרבת לכיוון החנייה.
אני מעבירה את הנייד ל'שקט' כיוון שברור לי ששיחת הטלפון ממנה תגיע תוך דקות מספר.
במחשבה שנייה אני מחליטה להתקשר לאיפשהו כדי שהטלפון יהיה תפוס. אני מחייגת מייד לחברת ההשקעות איתה אני עובדת, ולו רק בגלל העובדה שאני יודעת שזמן ההמתנה עד שהם עונים הוא לפחות חצי שעה, מה שמקנה לי שקט.
ברור שיכולתי להתקשר לקווים האישיים ולהענות מייד, אבל לא היום.
דלית מנסה להשיג אותי ללא הצלחה אבל לא מתייאשת. גם אני לא, למרות שמוסיקת ההמתנה רועשת ומעצבנת. בכל מקרה אחר כבר הייתי יוצאת מדעתי, אבל לא היום.
הנייד מאותת לי שאין לי כמעט סוללה מה שמאד משמח אותי כיוון שיש לי סיבה אמיתית לנתק אותו.
אני עוברת בבניין בו גרתי עד אתמול וחומקת לחניה. אני שמחה לראות שהרכב שלו כבר לא נמצא, לוקחת את הרכב שלי וממהרת לנסוע לכיוון היציאה מהעיר.
אני עוצרת בחנות הנוחות בדרך כדי לקנות קפה, כריך, וחטיפים.
ליד הקופה עומד קצין כנראה במילואים. השיער שלו ארוך מידי כדי להיות קצין בסדיר. "אין יותר כריכים?" הוא שואל את המוכר.
"אני באמת לא יודע למה עדיין לא הכינו עוד," הוא אומר לו וניגש למטבח לברר.
"האמת שאני לא ממש מסוגלת לאכול כעת," אני אומרת לו, "קח את שלי."
"דווקא את נראית כמו אחת שזקוקה לזה יותר ממני, ואת זה אומר לך אחד שמת מרעב."
אנחנו מתחילים לדבר. אני שואלת איפה הוא משרת, והוא מספר שהוא מגיע מאזור הצפון.
"אולי תרדי איתי לחוף," הוא זורק לעברי פתאום, "אני זקוק לשיחה אישית עם הגלים. מה את אומרת?"
"אני לא מחפשת ….עניינים," אני עונה לו בשקט.
"אני זקוק לחברה, לא ל'עניינים' כפי שאת מכנה את זה," הוא עונה לי.
המוכר חוזר ובידו מגש עם כריכים. "ניקח עוד שלושה," הוא אומר למוכר, "מה בא לך לשתות?" הוא שואל כאילו כבר הסכמתי לבוא. הוא מביט בי במבט מלוכסן.
יש משהו בבטחון שלו שאבוא איתו שגורם לי להתקומם. אני מרגישה שאני חייבת להראות לו שהוא לא היחיד שמכתיב את מה שיקרה, אם בכלל, בינינו.
"אתה כל כך בטוח שאבוא?" אני שואלת בגיחוך.
"אני מקווה שתבואי. יש הבדל בין בטוח למקווה את יודעת," הוא עונה ומזדקף מלוא קומתו. מין משחק כוחות שכזה.
האם הוא רוצה להרשים אותי או להפגין את כוחו?
"סיימתי היום מילואים. הם היו בריחה בשבילי מהחיים שלי. אני לא רוצה לחזור למה שמחכה לי בבית. אני לא אוהב אותה, לא מתכוון להמשיך איתה. אני מרגיש שבאמת אין לי מה לחזור אליה," הוא מדבר וקומתו עדיין זקופה מולי.
"עזבתי אותו אתמול, אחרי שלא יכולתי יותר לעמוד מול מילותיו הפוגעות," אני אומרת בקול רועד.
רן
"המילים הן נשק אכזרי שאני לא נוהג לאחוז בו," אני אומר לה.
המחשבות שלי נודדות לנשק שאחזתי בידי עד הבוקר. אני כבר לא יודע איזה מלחמה הייתה עבורי קשה יותר איתה או עם האוייב.
"אני אגיע לים," היא מפתיעה ומבקשת שאומר לה היכן נפגש.
פתאום זה נראה לי מטורף לבקש מאישה זרה להצטרף אליי למסלול הבריחה שלי מחיי.
"את בטוחה?" נפלטות לי המילים בלי מחשבה.
"אם אתה מתחרט זה בסדר. יש לך מספיק בלגן משלך," היא מחייכת חיוך מתוק, משלמת ויוצאת.
"חכי רגע," אני מניח שטר על הדלפק, מחכה שהמוכר יגיש לי את השקית, וממהר לצאת מהחנות.
"העודף," צועק אחריי המוכר אבל אני יודע שאני חייב להשיג אותה שלא תברח.
אני מוצא אותה יושבת ברכב בוהה בנקודה רחוקה.
אחרי דקה ארוכה היא קולטת שאני מקיש על החלון ומסתובבת אליי. החלון יורד והיא מחייכת אליי עצובה.
"אני קולטת פתאום שהוא יכול לדעת בדיוק היכן אני נמצאת כי יש לי ברכב איתורן. אני לא רוצה שהוא ידע מה קורה איתי," היא אומרת.
"בואי," אני אומר ומושיט לה את ידי, "יש לך דברים ברכב שאת צריכה?"
"יש לי רק תיק קטן עם הבגדים והתיק עם המחשב," היא עונה לי ויוצאת מהרכב, "מיהרתי להעלם מהדירה."
אני לוקח ממנה את התיק ומכניס לרכב שלי. "גם הרכב היה במילואים," אני מחייך למראה המבט שלה על הג'יפ המאובק שלי.
"זה כנראה בדיוק מה שהייתי צריכה לראות. כל כך מנוגד למכוניות המלוקקות שאני חיה בסביבתן, מכוניות שהן כל כך לא אני," היא מפתיעה אותי בניתוח שלה.
"שלא תבין מזה שאני אוהבת בלגן, אלא שאני גם לא אוהבת חיים שלקוחים ממגזין, כאלה שמוצגים לעיני אחרים כמושלמים, ולך אסור לנשום בהם שלא תקלקל משהו. "
" עכשיו אני בטוח שאת מלאכית שנשלחה אליי משמים. בואי נרד לחוף אני מבטיח לך ששם לא תצטרכי להיות סטרילית איתך," אני מביט אליה בשעה שהיא מתיישבת.
" זה בדיוק מה שאני צריכה, וגם אתה," היא קובעת בנחרצות.
היא מעיפה מבט על הרכב שלה שחונה שם. "עכשיו הוא יכול לאתר אותו. תן גז ונברח מפה כבר."
היא חולצת את נעליה ומניחה את רגליה על החלון.
"עכשיו כשאנחנו בורחים יחד אולי כדאי שנעשה הכרה," אני מושיט לה יד, "נעים מאד, רן. "
היא פורצת בצחוק." מה אתה זקן בן תשעים שאתה מושיט לי יד?"
היא בהחלט מביכה אותי.
"אני שני," היא מציגה את עצמה ומחקה תנועת השתחוות.
"ואיפה את גרה שני?" אני מנסה לפזר את המבוכה.
היא שותקת. אני מסתכל עליה ורואה שהיא שקועה בעולמה.
"אין לי מושג. באמת איפה?" היא מסתכלת עליי, "אני רק יודעת שלתל אביב אני לא חוזרת."
"הלילה אני יודע עם מי תהיי," אני אומר לה בבטחון, למרות שאני לא באמת בטוח איך יתגלגל היום הזה.
"אין לי אף אחד בדרום," היא אומרת לי, "נראה לי דווקא הגיוני לנסוע לשם."
"דרום זה יכול להיות בת ים ויכול להיות אילת," אני עונה לה.
"נראה לי שכל הרעיון הוא להנות כמה שיותר מהחוף. מה דעתך פלמחים או מכמורת?"
"אני לא מבין. מכמורת נמצאת צפונית לתל אביב," אני באמת לא עוקב אחריי קו המחשבה שלה.
"אני משאירה לך את זכות הבחירה. אני לא רוצה להחליט עבורך לנסוע למקום שאתה לא אוהב," היא מסבירה לי, "כבר אמרתי לך שאני צפונבונית. כזו שגרה בסביבה אליטיסטית. לאיפה שלא ניסע זה יהיה בשבילי טוב."
"לא שאת נראית לי צפונבונית, רק שאם את כזו זה משנה את הכל. את בטח רגילה למלונות יוקרה עם ספא וכל הפינוקים. זה לא שאני לא יכול להרשות לעצמי לקחת אותך למלון כזה, רק שהיום בא לי להזרק על החוף."
"הסברתי לך שאני לא אוהבת החיים האלה. הם באו כעסקת חבילה איתו. אני לא שם יותר," היא אומרת לי קצת חסרת סבלנות.
"פלמחים," אני קובע, ולא מגלה לה שזה היה היעד המקורי שלי. שם בין הסלעים זה מקום המסתור שלי.
היא שוב בורחת הרחק ממני.
אני נזכר במילים של מלי, בת זוגתי שאותה אני עומד לעזוב אחרי שהלב שלי מחק אותה כבר מזה זמן.
**
"מה אתה תינוק? איזה גבר בגילך נשאר על שפת הים אחרי שקיעת השמש. אני לא מבינה מה אתה מוצא במקום הזה שמלא בחול, זפת ומדוזות? בכלל, אני שונאת את המים."
המילים האלה שאמרה לי מלי מעלות בי חיוך כשאני ניזכר ששני שאלה אותי אם אני זקן בן תשעים.
**
אני מגשש אחרי ידה. האם אני מופתע שהיא משלבת את אצבעותיה בשלי? אני מניח שזה היה די צפוי.
"אני כל כך אוהבת את הים. לרוץ יחפה, להרגיש את גרגרי החול כמו אבקת כוכבים, להריח את ריחו המלוח של הים, להקשיב לאדוות שרות את שירן, משחקות בתופסת עם החוף," אומרת שני בהתלהבות. "תגיד רן, פלמחים זה לא החוף הזה עם הסלעים ומקומות המסתור?"
"בדיוק זה," אני עונה ומצפה לתגובתה.
"אם כך בחרת לנו את המקום המושלם," היא קובעת בהחלטיות.
אני לא מראה לה את זה אבל היא מוצאת חן בעיניי יותר ויותר.
"והכי טוב בכל הסיפור הזה שאיש לא יוכל לקשר בינינו ואנחנו חופשיים לעשות כרצוננו," היא מוסיפה.
"אחי גר בקיבוץ," אני מגלה לה, "ולכן יש לנו גישה לחוף הפרטי."
"אני מבינה שאתה בקשר טוב איתו, אחרת לא היינו באים לפה," היא אומרת מהורהרת.
"ואת?" אני שואל.
"ואני…אני מניחה שאני צריכה להודיע לאחותי שאני בסדר," היא אומרת, "היא עוד תהפוך את כל הארץ לחפש אותי, ואני לא רוצה שתמצא."
"אין סיכוי שהיא תמצא אותך," אני אומר, "יש לי כוונה להסתיר אותך היטב. ובכל זאת, רק תודיע לה שאת בסדר."
שני
"אולי תשחררי כבר?" אני אומרת לדלית, "צלצלתי רק כדי להודיע שאני בסדר, אפילו בסדר גמור."
אני מסיימת את השיחה בחוסר סבלנות. "אני ממש לא מבינה למה היא חושבת שהיא אימא שלי," אני רוטנת, "האהבה שלה חונקת אותי."
"תנשמי," אלרן מסיט את השיער מעיניי, "עוד רגע אנחנו מול הים האינסופי. תוכלי לשטוף ממך את הכל."
"יש לך מושג כמה זמן לא הייתי בים? כלומר לא בטיול על הטיילת. מתי פעם אחרונה התלכלכתי מהחול, בעטתי בכל המוסכמות שעוטפות אותי כמו צמר גפן שעוטף משהו יקר ערך?"
"אני מקווה שאף פעם," הוא שוב מסיט את השיער הסורר שמכסה את עיניי. "יש לך כל כך עיניים יפות, אך גם כל כך עצובות. אני רוצה לראות אותן בשעה שהאושר יציף אותן."
אני מביטה עליו. הכל נראה כל כך פשוט לידו. בלי משחקים מיותרים. בלי הערות וניסיון ללמד אותי מה אני אמורה לאמר, לעשות, להרגיש.
מרגיש לי שמותר לי הכל וזה יהיה בסדר.
גם אם אפול, אני בטוחה שיתפוס אותי.
איך זה יתכן שזה קורה לי עם גבר זר שאני בכלל לא מכירה, ובכל זאת נראה שהוא מכיר אותי יותר טוב ממי שחלקתי איתו את חיי עד לילה אמש?
"היי, רן שמח לראות שחזרת בשלום מהמילואים. דן לא נמצא בקיבוץ, הוא יחזור רק אחר הצהריים," מקבל את פניו השומר בקיבוץ.
"אני רוצה רק להשאיר את הרכב ליד החדר שלו. אנחנו יורדים לחוף," הוא עונה לו, "אשלח לו הודעה."
הכל מתנהל לנגד עיניי כסרט סוריאליטי.
ידו של רן אוחזת בי בבטחה, כאילו נועדה לאחוז בה מאז ומתמיד. אין בינינו מחיצות, לא מבוכה, הכל הכי חשוף ואמיתי.
ואז הוא עוזב את ידי בפתאומיות.
"בואי תתפסי אותי," הוא אומר לי וזיק של שובבות בעיניו. הוא מתחיל לרוץ ואני בעקבותיו. אני מודה על הכושר הטוב בו אני נמצאת כיוון שאני לא מפגרת אחריו בהרבה.
הוא מסתובב אליי, תופס אותי בידי ומושך אותי לשכב על החול. רגע לפני ששערי נוגע בחול הוא אוחז בראשי כדי שהוא לא יתלכלך.
כמה רגש יש כעת בעיניים שלו בשעה שהוא רוכן מעליי ובוחן אותי. "מאיפה באת לי?" הוא לוחש.
"אני מניחה שלמישהו שם למעלה יש תוכניות עבורינו שהביא אותי ואותך להיכן שהביא, מתי שהביא, כדי שנהיה פה על החוף היפה הזה רק שנינו ונשאל את השאלה הזו," אני עונה לו ומבטי עוקב אחרי עיניו שמגלות אותי.
"כנראה שזה מה שבדיוק קרה," הוא אומר ורוכן לנשק אותי.
רן גורם לי לעשות את כל מה שלא החלמתי שארשה לעצמי לעשות עד אתמול.
"אולי תסביר לי איך זה שאנחנו רק כמה שעות יחד ואיתך אני מרשה לעצמי הכל? זה לא שאני אדם שונה, ואולי כי זו מי שאני," אני מדברת אל עצמי דרכו.
"כל מה שאני עושה איתך חדש גם לי. אני הגבר הכי מסודר ורציני. הכל היה כל כך מסודר בחיי, אולי מסודר מידי ולכן התנדבתי לחודש מילואים. התנדבתי, כי לא הייתי עם החברים שלי, אלא יזמתי את ההתייצבות הזו למילואים.
ידעתי שהזירה מתוחה ולא היה איכפת לי מה יקרה איתי. כל דבר נראה לי טוב מהאווירה החנוקה בבית. לא נשאר כלום מהזוגיות הנוצצת שלנו.
היא בחרה בי כי הענקתי לה את החיים הנוחים שרצתה, ולי לא היה איכפת. כך גדלתי. הגבר הוא המפרנס ונושא את האישה על כפיים.
השעות הבודדות שלי איתך מראות לי שצדקתי. שאפשר אחרת. את בטח חושבת לעצמך שאני לא מכיר אותך בכלל, מה שנכון. אני לא יודע עלייך כלום ועדיין אני מרגיש קרוב אלייך הרבה יותר ממה שהרגשתי למישהי בעבר."
אנחנו מעבירים את השעות בשיחות נפש עמוקות מצד אחד, ובהשתוללות חסרת רסן מצד שני.
העובדה שלא אכלנו כלום נשכחה מאתנו לגמריי. רק כאשר דן יורד לחוף עם צידנית מלאה באוכל, אני ניזכרת ששכחנו את הכריכים שקנינו ברכב ואז הרעב תוקף אותנו שוב.
"תמיד חלמתי על שקיעות. לו זה נראה מטופש להגיע עד הים לראות את השקיעה כאשר ממרומי דירת הפנטהאוז שלו הים פרוש לרגליך. בהתחלה עוד ניסיתי לשכנע אותו, אבל התייאשתי," אני מספרת להם.
איך אני יכולה לספר שקיעה במילים?
מעשה האהבה הזה של השמש הלוהטת באדום והמים הכחולים, שלעיתים סוערים מולה, ולעיתים מקבלים אותה לחיקם, תמיד הקסים אותי.
"תראי איך המים עוטפים את כדור האש הלוהט הזה בכזו רכות," אומר רן כאילו הוא קורא את מחשבותיי ועושה את אותו הדבר בדיוק, עוטף אותי בזרועותיו, מכיל אותי לתוכו בשעה שהשמש מפזרת רסיסי זהב על המים.
"אנחנו נשארים על החוף," מודיע רן לדן בטון שלא ניתן לויכוח, "אני זקוק לשקט, לשמיכת הכוכבים מעל, ולהמיית הגלים השקטה, כדי לישון טוב הלילה."
מי יכול היה לנחש כמה סוער יהיה הלילה שלנו. כמה רחוק מלהיות שקט?
זה היה כל כך טבעי שאתמסר לו. לרגע לא עבר בי הרהור של ספק. נתתי לעצמי להשתחרר, להיות מי אני.
"הכל ראשוני לי," הוא מלמל לאזניי בקול רווי בתשוקה. אני מרגישה שהוא בוער, עיניו נוצצות בחושך. הוא אוהב אותי לאט וברוך, ומידי פעם בהתפרצויות של תשוקה רעבה.
ואז משום מקום מפרה את השלווה שנפלה עלינו האזעקה, ומייד לאחריה מתמלאים השמים במופע פירוטכני. כדורי אש עפים זה על זה מדרום ועליו.
אנחנו ממהרים להצטופף בין הסלעים ורן מגן עליי בגופו. מהנייד שלי שהוטען בדרך בוקעים כל הזמן עדכונים על תל אביב המותקפת.
רק כשעולה השחר אני מבינה פתאום שלרגע לא חשבתי עליו. הנייד הראה לי שגם הוא לא עליי.
"אני בסדר," אני שולחת הודעה לדלית.
"גם אנחנו," היא עונה לי קצרות
"אל תחפש אותי," היא כתבה לרן.
"אל דאגה, אני לא אחפש," הוא מגחך, ומראה לי את ההודעה, אבל לה הוא לא טורח אפילו לענות.
"יש מערכות יחסים שמתות מעצמן," הוא אמר לי ואוסף אותי לחיבוק.
דן מציע שנשאר בימים הקרובים בקיבוץ. "לא נראה לי שיפלו פה טילים," הוא אומר.
שם אנחנו.
עדיין לא יודעים מה יקרה. דבר אחד אני בטוחים והוא שאנחנו רוצים לעבור את זה יחד.
בר אבידן
מאמינה באהבה
הראל סקעת – בתוך
