אנחנו מסיימות יום עבודה ארוך. אני מותשת ומשתוקקת ללכת לישון קצת.
"נו, איזו זקנה את," אומרת לי מרלין, "בואי איתי לקניון. שמעתי שיש מכירת מיוחדת לקראת… בעצם לא יודעת למה, אבל יש."
"תראי אותי," אני אומרת לה, "כולי מרוחה בצבע. כך את רוצה שאלך לקנות בגדים?"
"איזה מזל שיש לך תרוץ," היא אומרת לי, "אבל לא יעזור לך. אני מוכנה שנעבור בדירה שלך תתקלחי ותחליפי בגדים."
"וגם אוכל ואשן קצת," אני עונה לה.
"את עקשנית," עונה לי מרלין, "אבל אני יותר."
אנחנו הולכת בדרך מהמשרד לדירתי הממוקמת במרחק של עשרים דקות ברגל. "אם אני צריכה בגללך לוותר על אימון אז לפחות תבואי איתי ברגל," אני אומרת לה. אני בטוחה שהיא תגיד לא כיוון שהיא נועלת נעלים גבוהות עקבים. אבל שום דבר לא עוצר מבעדה של מרלין בדרך אל מסע הקניות שלה, ובטח לא אני.
מזג האוויר משתנה אחרי הצהריים, הטמפרטורות יורדות מעט ורוח קרירה מנשבת מהאגם לעברנו. אנחנו עוצרות בדרך לקחת אתנו קפה שיעזור לי להתעורר קצת. אני מזמינה לי גם כריך ומרלין מתרעמת.
"איך זה שאת אוכלת מה שאת רוצה ונראית כמו שאני רוצה להראות, ואילו אני משמינה רק מלהסתכל עליך?"
"אולי כי זה בערך כל מה שאני אוכלת בערב?" אני עונה לה בשאלה, "ואת, טוב את יודעת כבר איך את מפצה את עצמך בערב על מה שלא אכלת כל היום."
"תמיד את צריכה להיות צודקת נכון אייבי?" היא יורה לעברי בזעם.
אני מרימה לעומתה גבה. "את מוזמנת ללכת לבד," אני עונה לה.
"את יודעת שאני אוהבת אותך, רק מקנאה איך הכל כל כך קל לך בחיים," היא עונה לי.
"את רצינית?" אני שואלת, "ספרי לי מה בדיוק הולך לי קל?"
"טוב אהובה, אני לא רוצה לעצבן אותך," אומרת לי מרלין, "עוד באמת תשלחי אותי לקניות לבד. את יודעת שזה לא כייף בלעדייך."
ברחוב הראשי בסמוך לדירה יש מבחר של חנויות שכונתיות. אנחנו עוברות ליד הגלידריה ומרלין מקטרת שבא לה גלידה אבל זה משמין. ליד חנות הספרים היא נעצרת ומעיינת שעה ארוכה בירחוני האופנה ומחליטה בסוף שלא לקנות אף אחד מהם. לחנות הפרחים היא דווקא נכנסת וקונה לי זר צבעונים כמנחה של חנופה, כפי שהיא עושה כל פעם כשהיא רוצה ממני משהו.
היא אפילו קונה לי אגרטל שיתאים. "אני אף פעם לא זוכרת איזה יש לך בבית," היא מתרצת את הקניה. אני שותקת. הרי את כל אלה שיש לי בבית היא קנתה, והנה עוד סימן שהיא רוצה ממני משהו גדול. אני לא מבינה למה. הרי אינה צריכה להתאמץ הרבה כדי לקבל ממני מה שהיא רוצה.
אני לא צריכה להמתין הרבה כדי לגלות מהו. "הכרתי מישהו ורציתי לשאול אם אפשר…את הדירה שלך," היא שואלת.
"הלילה? אמרתי לך שאני מתה לישון," אני עונה לה.
היא מופתעת וגם מעט נעלבת. היא לא רגילה שאני מסרבת לה. "ואם תכירי מישהו בקניון ותרצי לבלות אתו הלילה תתני לי?"
"ברור. הרי בשביל זה אני באה אתך לקניון, להכיר את אהבת חיי," אני עונה לה, "אם זה יקרה, אז כן. אבל רק עד חצות, כי אני מתה לישון."
אנחנו מגיעות הביתה. אני זורקת את הנעליים בכניסה וניגשת מיד להתקלח. אני מכוון את זרם המים למים פושרים כדי להתעורר. כשאני יוצאת החוצה אני רואה שמרלין בחרה לי בגדים…לא לפני שחיפשה לעצמה בארון שלי. "אוף, את מעצבנת אותי עם המידה שלך. שום דבר לא עולה עלי."
אני לובשת את מכנסי הסקיני ג'ינס השחורים שבחרה לי וחולצת טריקו אפורה עם הכיתוב: "היי נועזת, היי את."
"קחי לך סניקרס לבנים כי אנחנו הולכות לחרוש את החנויות," היא מודיעה לי.
"היום זה יום המשכורת?" אני שואלת.
"לא. למה?" היא עונה לי.
"מה קרה שדחוף לך לבזבז היום?" אני שואלת.
"את לא מקשיבה לי. יש לי היום פגישה," עונה לי מרלין.
"איזה מזל שלי אין," אני עונה לה, "כי ממש אין לי חשק לקנות בגדים."
"טוב סיכמנו שאת תפגשי היום את אהבת חייך. אז צריכה לשמור כסף לשמלת כלה," היא אומרת.
"למישהי בוער כאן לחתן את החברה שלה? למה שלא תתחתני בעצמך," אני עונה לה.
"כי עוד לא מצאתי את ה-אחד," היא קובעת. אני נמנעת לשאול אותה מה לגבי זה שהיא נפגשת אתו הלילה, זה שבגללו היא רוצה לשדך אותי כדי לקבל את הדירה.
"איזה מזל שלפחות אנחנו נועלות את אותה מידה," היא אומרת ומפשפשת בארון הנעליים שלי.
"מה את מתלבטת," אני אומרת לה, כל דבר עדיף על הסטילטו שלך.
"צודקת," היא אומרת לי וחוטפת מידי את הסניקרס הלבנים שלי, אלה שמתאימים לכל בגד.
"יופי," אני רוטנת.
"היי נועזת, היי את," היא מקריאה לי את הכיתוב על החולצה, "אולי תלכי את עם סטילטו?"
"מה יש לך היום? הדייט שלך הערב שיבש את דעתך," אני אומרת ונועלת נעלי התעמלות שחורות. אני לוקחת איתי את ז'קט העור השחור כיוון שבקניונים תמיד קר ואינני רוצה להתקרר.
אנחנו יוצאות החוצה. אין צורך הסתכל למעלה כדי להבין שמזג האוויר השתנה פתאום. למרות שעדיין אחר הצהריים ושקיעת השמש רחוקה מאתנו בכמה שעות, הכל נראה חשוך למידי. אם לא די בכך, בשעה שאנחנו חוצות את הכביש להיכנס למרכז הקניון הגדול במרכז העיר נפתחות ארובות השמים וגשם עז ניתך על הכביש. אנחנו רצות לתוך הבניין ומביטות לאחור מבעד לדלת הכניסה המסתובבת.
"מה זה צריך להיות?" שואלת אותי מרלין כאילו אני אחראית למזג האוויר הסוער. "יש לי הרגשה שהוא לא יגיע."
"נו באמת," אני אומרת לה, "אם הוא מעוניין בך הוא יבוא." אני שמה לב שהיא מתחילה להיות חסרת מנוחה. אני חייבת להסיח את דעתה ואומרת לה: "איך בא לי עכשיו שוקו."
אם הייתי צריכה הוכחה כמה אני מטיבה להכיר אותה אז הנה היא. המילים האלה עושות את שלהן והיא אומרת לי בקולה המתפנק: "עם עוגת שוקולד חמה כזו וגלידה, טוב?" כאילו שהיא צריכה אישור ממני שמותרת לה לחטוא מידי פעם באכילה מתוקה.
"ברור," אני אומרת, "איך אפשר אחרת?”
אנחנו מוצאות שולחן ליד החלון שממנו משקיפים על הקניון. התנועה על כל ארבע קומותיו של הקניון הגדול עמוסה מאד. נראה כי כל תושבי העיר התרכזו בו כעת. "אני לא יודעת איך תמיד את משכנעת אותי לבוא לפה. לא מפריע לך ים האדם פה?"
"נו באמת אייבי. ואיפה לדעתך כולם קונים בגדים?" היא עונה לי.
"אני אישית אוהבת לקנות בחנויות הקטנות ברחוב. תמיד את שואלת מאיפה יש לי בגדים ייחודיים. הנה לך התשובה," אני עונה לה.
"כמה פעמים אני צריכה להסביר לך שאני לא כמוך. את יכולה לקנות איפה שאת רוצה," היא מתרעמת.
"מה זאת אומרת? " אני שואלת, "ואת לא?"
"את קונה גופיות בכל הצבעים וג'ינס ותמיד את נראית לבושה טיפטופ. אצלי זה לא עובד ככה," היא עונה לי, "כשאני מסתכלת על מדפי הבגדים שלך הכל מסודר לפי צבעים ואני תמיד מוצאת מה שהייתי רוצה ללבוש. רק חבל שזה לא במידה שלי."
"שוב פעם העניין של המידה? אז תקני כמו שלי רק במידה אחת גדולה יותר," אני עונה, "מספיק כבר להתלונן." אני מאד אוהבת את מרלין אבל איכשהו תמיד מסעות הקניות האלה, שמלכתחילה לא רציתי להשתתף בהם, נגמרים עם טעם מר בפה.
"בואי נלך כבר למצוא לך משהו," אני אומרת לה.
אנחנו יורדות לקומה שלוש, עוברות ליד חנויות הג'ינסים. משום מה בחרו לפתוח שלוש חנויות כמעט אחת ליד השנייה. מרלין מודדת כמעט אחד מכל דוגמה ושום דבר "לא יושב עליה טוב." אני מסתכלת עליה ולא מבינה על מה היא מדברת. לדעתי יש לה גזרה נהדרת וכל מה שהיא לובשת נראה מושלם עליה.
שוב היא פותחת את הפה להתלונן אבל אני עוצרת אותה עוד לפני שהיא מתחילה לדבר.
"לא בא לי ג'ינס," היא אומרת לי.
אנחנו ממשיכות ללכת. אני מסתכלת על התנועה הערה שבקניון ואילו מרלין עסוקה בבחינת חלונות הראווה.
"הנה החנות שחיפשתי," קוראת בשמחה מרלין. בהיסח הדעת אני הולכת אחריה לתוך החנות ומוצאת עצמי בחנות של שמלות…כלה.
"את השתגעת לגמרי," אני קוראת בקול רם מידי.
"תראו איזה כלה. היא עדיין לא הפנימה שהיא מתחתנת," אומרת מרלין למוכרת.
"אני חייבת לראות אותך בשמלת כלה," היא אומרת לי, "מבטיחה לך שזה יביא לך חתן."
"אין לי חתן," אני אומרת למוכרת, " לפעמים היא עושה שטויות החברה שלי."
"זה מובן," אומרת לי המוכרת בנימוס. אני לא עונה לה על זה כי מה כבר יש לי לומר.
"מה את מדברת שטויות. הנה החתן שלך," אומרת לי מרלין ומצביעה על גבר לבוש מעיל עור וקסדה בידו, שנכנס לחנות. מי שלא מכיר את מרלין היה חושב שבזה היא תפסיק, אבל לא. "נו מותק תגיד להן שאת החתן של אייבי."
הזר מביט בה במבט קר. "מה קורה לך, הנה אייבי," היא אומרת ומצביעה עליי.
"באתי לקחת את ההינומה לאחותי," הוא אומר למוכרת.
"שיהיה במזל טוב," אני אומרת לו. הוא סוקר אותי מלמטה למעלה ומתקבע על העיניים שלי.
"ברור לך מתוקה שאסור לי לראות אותך בשמלת הכלה שלך, זה מביא מזל רע," הוא אומר לי ולא מסיר מבטו מעיניי. "את יודעת שבגלל עיני האוקיינוס שלך התאהבתי בך, נכון?"
"ברור," אני עונה לו, "כל פעם שאנחנו נפגשים אתה אומר את זה."
"אני חייב לברוח. אני מזכיר לך שהחתונה של אחותי בעוד כמה ימים. הגיע הזמן שתדאגי לך לשמלה." הוא ניגש אליי נותן לי נשיקה מרפרפת על הלחי ויוצא.
"אני מבינה שתקציב הוא לא בעיה בשבילך," אומרת לי המוכרת. אני מעיפה אליי מבט תוהה, "אני בטוחה שהחתן שלך לא יחסוך עליך. כולם יודעים כמה סקוט מק'נזי נדיב."
"נכון שסקוט מהמם?" אני אומרת לה בחיוך ומסננת לעבר מרלין, "את עוד תשלמי על זה."
"עוד נחזור," אומרת לה מרלין ומושכת אותי החוצה.
רק כאשר אנחנו יורדות לרחבה של קומה שתיים אני מתפרצת על מרלין : "תגידי לי את השתגעת?!"
"במקום להודות לי שהכרת לך את בעלך לעתיד את מתנפלת עליי?" היא עונה לי נעלבת.
"את ממש נדיבה. מדוע לא תיקחי אותו לעצמך?" אני עונה לה.
מרלין שותקת. זה ממש לא מתאים לה לא לענות לי. אני מסתכלת עליה ורואה שעיניה נעוצות קדימה.
"את רואה את הגבר הזה עם החולצה הכחולה והמכנס השחור?" היא אומרת בשקט.
אני מסתכלת לכיוון עליו היא מצביעה. פתאום נשמעים צלילי מוסיקה מכיוון הבריכה במרכז הקניון. מרלין מושכת בידי ומובילה אותי כמעט בריצה לעבר מקור הצלילים. "עכשיו את רואה אותו," היא אומרת בקול רם ישר לתוך אזני, "זה שרוקד עם הבחורה החצי ערומה שמרוחה עליו ללא בושה?"
"אי אפשר שלא," אני עונה לה.
"ובכן זה הוא הגבר שאני אמורה לפגוש הלילה," היא עונה לי.
"אני מצטערת יקירה," אני אומרת לה.
"מה פתאום. אני דווקא שמחה שראיתי זאת מהמון סיבות. ראשית את יכולה ללכת לישון מתי שאת רוצה, שנית אני לא חייבת לבזבז את המשכורות שאין לי ושלישית טוב להיות הראשונה שיודעת ולא כמו תמיד האחרונה."
"אני גאה בך," אני עונה לה, "בואי נלך לרקוד. תראי לו מה הפסיד."
"אני יכול להזמין אותך לרקוד איתי גברת מק'נזי? כלומר,אני מקווה שתסכימי לקבל עליך את שם משפחתי," אני שומעת את קולו של סקוט. אני מפנה אליו מבטי ורואה את ידו המושטת לעברי.
"אם אתה באמת אוהב אותי יש לי בקשה," אני עונה לו בקול רציני.
"ברור שאני אוהב אותך, אחרת לא היינו מתחתנים," הוא עונה, ממשיך את המשחק בו התחלנו בחנות הכלות.
"תרקוד עם מרלין, השדכנית שלנו. ברגע זה היא גילתה שמי שאמור היה להיות הדייט שלה נמצא כאן עם מישהי אחרת," אני אומרת לו.
"בתנאי," הוא עונה לי, "שאחר כך את רוקדת איתי."
"התואילי לרקוד איתי," הוא פונה למרלין המופתעת. היא מסתכלת לעברי ואני נדה לה בראשה שתסכים.
אני מביטה בו מוקסמת. הגבר הזה בהחלט יודע לרקוד. חבל שאני לא יכולה לומר אותו הדבר על מרלין. אני שמחה שהוא מצליח להוביל אותה יפה ורואה את הגבר הבוגדני שלה מביט בקנאה לעברם.
"עכשיו תורינו," הוא אומר. לשמחתי הנגנים ממשיכים לנגן עוד טנגו ואני נענית לו בשמחה.
"סוף סוף אשה שיודעת לרקוד," הוא אומר לי בהתפעלות, "לא פלא שבחרתי בך."
אני צוחקת ורוצה לומר לו שזה לא בדיוק היתה בחירה שלו, אבל מופתעת כשהוא מושך אותי אליו ומנשק אותי.
אנחנו מתנתקים חסרי נשימה. "לא יכולתי להתאפק," הוא לוחש לי. מרגע שראיתי אותך בחנות זה מה שרציתי לעשות. " אגב אם כבר מדברים על החנות, קנית שמלה?" אני רואה את המבט הרציני על פניו. "מה את מסתכלת עליי כך. החתונה של אחותי בסוף השבוע."
"אה," אני אומרת, "לרגע חשבתי.."
הוא מביט בי ומחייך. "אה,..לזה יש עוד זמן. אני רוצה לתכנן לך את החתונה המושלמת. בינתיים בואי תכירי את המשפחה שלי."
"אתה לא רציני," אני אומרת לו. אבל המבט בעיניו מראה לי שהוא כן.
"בשעה שאת רקדת לך, היו כמה עיניים שבחנו אותך היטב," הוא אומר לי.
"כלומר?" אני שואלת.
"הורי ואחותי כאן בבית הקפה ליד הבריכה," הוא אומר לי, "חשבתי שראוי שאעשה ביניכם הכרה. זה לא ענין שבשגרה עבורי לרקוד באמצע מרכז קניות, ביחוד בשעה שכולם מחשיבים אותי לאדם רציני."
"אם כך תהיה מוכן שאני אקלקל אותך," אני עונה לו, "כי אני דווקא אחת שמתאים לה לרקוד כך באמצע הרחוב."
"מה שגבר צריך לעבור בשביל האשה שהוא אוהב," הוא אומר לי ופולט אנחה מעושה.
"אז זה העניין. אתה צריך בת זוג לחתונה?" אני שואלת, חושבת שפיצחתי את החידה של התנהגותו.
"ברור, ראית פעם חתן בלי כלה?" הוא עונה לי .
"של אחותך, החתונה של אחותך," אני מסבירה לו.
"בחתונה של אחותי אני אח של הכלה, אין לי צורך בבת זוג לערב. את לא מבינה שאני רציני, נכון?" הוא עונה לי נעמד מולי ומסתכל לתוך עיניי.
"אמרת לי כבר שאתה גבר רציני," אני עונה לו בשקט.
"אז את לא מבינה. בחנות של הכלות שיתפתי פעולה אתכן. אבל עכשיו המפגש בינינו היה מכוון. חיפשתי אחריך ואני שמח שאת כזו שרוקדת ברחובות. הקלת עליי את החיפוש."
"אתה לא מכיר אותי, איך אתה יכול לומר זאת," אני שואלת.
"אני יודע עליך המון," הוא עונה לי, "את אוהבת לרקוד ברחובות, את חברה טובה, ויש לי עיניי אוקיינוס מהפנטות ואותן אני רוצה לראות כשאני קם בבוקר וכאשר אני עוצם את עיניי אחרי יום עבודה ארוך."
"אם כך," אני עונה, "בוא נראה מה חושבות עליי הנשים במשפחה שלך," אני אומרת והולכת בעקבותיו להכיר את מי שעתידה להיות המשפחה שלי.
מאמינה באהבה ©
15 יוני 2018
** יש כל מיני דברים שיכולים להצית את הדימיון ולהפוך לסיפור. הסיפור הזה נולד מהקליפ הזה. אחד הדברים האהובים עלי הוא הפסטיבלים ברחובות העיר, בהם המוסיקה סוחפת את האנשים להתחיל לרקוד ברחובות.