בר אבידן -מאמינה באהבה

חיים שבירים (התרסקות)

אני מאמינה שאם בני אדם צריכים להיפגש,

לא משנה היכן הם נמצאים, הם יפגשו.

יש שיקראו לזה גורל, יש שיקראו לזה קרמה.

היוונים האמינו שאלה המוירות הקובעות גורלו של אדם.

זהו סיפורם של אמיר ואלה מטורונטו וברק ומיכל מתל אביב ,

והגורל שהכתיב את הסיפור שלהם.

מיכל

אני עוקבת במבטי אחרי ברק שמתפרץ הביתה. שלא כהרגלו, הוא עובר את חדר העבודה שלו וממשיך לסלון, משליך את התיק על הספה.

אני רואה את התנופה שהוא לוקח לפני שהוא עושה זאת ורוצה לצעוק לו :"המחשב הנייד שלך בפנים," אבל זה כבר מאוחר. לשמחתי התיק נוחת על המושב הרך.

"את לא מבינה," הוא פונה אליי ועיניו מלאות כעס, "אנחנו מוזמנים היום לארוחת ערב אצל אוהד ומירה."

"אני באמת לא מבינה על מה אתה כועס, הרי היא הזמינה אותנו כבר ביום שישי שעבר," אני אומרת ובאמת לא מבינה על מה הכעס.

"ואת ידעת שאחותה של מירה, זו שגרה בטורונטו, זו שהגיעה לחודש לארץ, תהיה שם?" הוא שואל ועל פניו סימן שאלה גדול.

"לא הבנתי מה אמרת," אני עונה לו מבולבלת.

"הבנת יפה מאד מתוקה," הוא עונה לי.

*

אמיר

אני נזכר איך אתמול בבוקר סיפרה לי אלה שדושינסקי ארגן לה זוג כרטיסים למפצח האגוזים אם תבוא לעזור לו בפענוח מקרה מסובך. אלה לא חשבה הרבה ומיד הסכימה.

כעבור שלוש שעות היינו בדרך לשדה התעופה. בילינו ערב קסום יחד שבסיומו היא נפרדה ממני ונסעה ללילה ארוך במעבדה. שם בשקט של הלילה, כאשר אין מי שיפריע לה, עברה על כל הדוחות והצליחה להאיר דברים שאיש לא שם לב אליהם. כזו היא. הפרטים הכי קטנים לא נעלמים ממנה.

היא שבה למלון לאכול איתי ארוחת בוקר ואיחלה לי טיסה נעימה. מאחר שלא תצליח לסיים כל כך מהר, קבענו לטוס בטיסות נפרדות. היא היתה אמורה לחזור בלילה.

אני כבר מתגעגע אליה.

*

המטוס נוחת בטורונטו ואני ממהר לצאת החוצה כיוון שהמזוודה נשארה אצל אלה. אני עומד לצאת כאשר אני שומע זוג דובר עברית. אני מעיף בהם מבט חטוף, מפנה מבטי חזרה ומתכוון להמשיך הלאה. משהו גורם לי להסתכל שנית. אני לא מאמין, זה ברק שהיה עם אחותי בנוער שוחר מדע.

"אמיר!" קורא לעברי ברק, "אני לא מאמין שאני פוגש אותך פה."

"אני גר פה," אני עונה לו, "אתם נראים לי קצת אבודים. אני יכול לעזור?"

"כמה שזה ישמע מטורף," אומר לי ברק, "אין לי מושג לאן לנסוע."

"אתה צריך להגיע לעיר?" אני שואל.

"אולי תספר לו מהתחלה," אומרת אשתו מיכל, "כדי שיבין למה איננו יודעים מה לעשות."

"אולי תספרי את מיכלי," הוא עונה לה.

"ובכן למירה," מספרת מיכל, "יש אחות בטורונטו והיא הזמינה אותנו להתארח אצלה. בעלה של מירה, אוהד, הוא חבר ילדות של ברק. הם עובדים יחד בהייטק. אז כפי שאמרתי הוזמנו להתארח אצלה."

"אני מבין שהיא לא באה לאסוף אתכם. יש לך את הטלפון או הכתובת שלה?" אני שואל.

"אתה לא מבין," היא אומרת לי, "קבענו עם מירה ואוהד לנסוע יחד. אפילו החלטנו יחד על תאריך. כאשר לא מיהרה לקנות כרטיסים לרגע לא חשבתי ששינו את דעתם."

"אני מבין את האכזבה שלך," אני אומר, "אבל את עדיין יכולה להתארח אצלה לבד, לא?"

"העניין הוא שאחותה כעת בישראל. זה נודע לנו רק אתמול," היא מסכמת את דבריה.

"זה ממש לא יאומן," אני אומר לה, ”אם כך בואו תתארחו אצלי."

"זה מאד יפה מצדך," אומר לי ברק, "אבל יש לנו כרטיס לשבועיים וחצי."

"כפי שאמרתי תבואו אלינו," אני חוזר על דבריי, "אם לא תרגישו בנוח תמיד תוכלו לחפש מלון."

"אולי תשאל את אשתך אם מתאים לה," אומרת מיכל אחרי שהציצה באצבעי וראתה שאני עונד טבעת נישואין.

"היא בניו יורק ותחזור רק בלילה," אני עונה לה, "אלה תשמח לארח אתכם, אני מכיר אותה."

הם מביטים רגע אחד על השניה. "אני לא יודעת, מחר שישי ואני לא רוצה להפריע. בטח אלה עסוקה בבישולים והכנות לשבת."

"בואו," אני אומר להם, "אספר לכם בדרך על אלה."

*

"אחרי הצבא נסעתי לאיטליה ללמוד אדריכלות. תמיד נמשכתי לאדריכלות הקלאסית וחשבתי שיהיה נחמד ללמוד שם," אני מתחיל לספר להם, "באותו זמן דב, אביה של אלה, היה שגריר באיטליה. כדי להתקיים עבדתי כקצין בטחון בשגרירות. את אלה לא הכרתי כיוון ששרתה בצבא. הקשרים שלי עם דב היו קרובים, וכיוון שעבדתי משמרת ערב היו לנו שיחות נפש שגלשו לתוך הלילה."

אני עוצר את סיפורי. "אנחנו נוסעים עכשיו לכיוון העיר. חשבתי להראות לכם אותה ואחר כך נעלה צפונה לכיוון הבית שלנו."

"דב דיבר תמיד בהערצה על אלה, וניכר היה שהוא מאד קרוב אליה. את אחותה סיון ואחיה רם הכרתי מביקוריהם התכופים באיטליה. נראה היה שהם באים לבלות ולא לבקר את ההורים.

יום אחד קבלתי הודעה מדב שאלה נוחתת. בגלל פגישה דחופה לא יכול היה לבוא לקחת אותה משדה התעופה וביקש באופן חריג שאצא מוקדם מלימודיי ואסע לקחת אותה.”

"כאשר תראו את אלה תבינו מדוע נעתקה נשמתי. זה לא רק היופי המדהים שלה, אלא מה שהיא מקרינה מבפנים. היא פשוט מלאכית בכל רמה של הגדרה."

"ניכר על פניך כמה אתה אוהב אותה," אומרת מיכל.

"ועכשיו ספרו לי עליכם," אני אומר, "עדין לא הבנתי מה קרה אתכם."

"אז כפי שסיפרת לך אוהד חבר של ברק. הם עברו מסלול ארוך ביחד, ועכשיו הם עובדים באותה חברה," מספרת מיכל, “זו היתה הצעה של מירה שלו שנסע לאחותה. את התאריך קבענו יחד. היא אפילו תארה לי את הבית המרווח של אחותה בן שלוש הקומות שיש בו מקום גם בשבילנו. יש לה גן גדול ובריכת שחיה, היא אמרה ועודדה אותי לקנות בגד ים חדש.

כל פעם ששאלתי אותה לגבי הנסיעה היא הסיטה את הנושא. שלשום היא הזמינה אותנו אליה לארוחת ערב. אתה בטח יכול לשער כמה נדהמנו לראות את אחותה של מירה שם. היא קפצה לביקור פתע, כך הוסבר לנו."

"אם כך אני צריך להודות לה," אני אומר להם, "בזכות זה פגשתי אתכם."

**

אלה

אם לומר את האמת, המעמד הזה לעמוד מול גופה ולנסות להבין מה גרם למותה הוא לא מעמד קל.

אני יודעת שנראה שאנחנו החוקרים מתייחסים לזה כעניין של שגרה. אני מביטה על הגבר הצעיר הזה. גבר יפה תואר שעל פניו נראה שלם. אין על גופו חבלות, למעט צלקת קטנה זיכרון ממכה שקיבל בשעת אימוני קרבות המגע שלו.

אני מעיינת בתיק ולא מוצאת שוב סיבה נראית לעין שהביאה אותו לכאן. הוא אינו מוכר למשטרה ועל פי דברי מכריו לא היו לא אויבים.

אני קופצת למלון להתרענן אחרי לילה ללא שינה. יש כבר התקדמות גדולה בחקירה, אבל עדיין לא פענחנו הכל. אני נכנסת להתקלח , מקרצפת ממני את הריח של חדר המתים ומתגנבת מתחת לשמיכה החמה. אמיר מרגיש מיד בנוכחותי. הוא מושך אותי אליו קרוב ומתחיל לנשק אותי במקומות שאני אוהבת. אני מתמסרת למגעו מיד ונותנת לו את כולי.

"כבר אין טעם שארדם," אני אומרת לו, "בוא נרד לאכול."

מכיוון שרק עתה נפתח חדר האוכל, הוא עדיין ריק יחסית ואנחנו יושבים לנו בנחת ומשוחחים. אמיר יודע שעד שאיני מוכנה לספר לו על העבודה, אין לו מה לשאול אותי שאלות, ולכן הוא מספר לי על סרט דוקומנטרי שראה על האלים במיתולוגיה היוונית.

אנחנו מעלים זיכרונות מהטיול שלנו ביוון לפני כמה שנים, ממנו הבאנו את הפסלון של אפרודיטה אלת האהבה. "יפה שלי," הוא אומר לי את צמד המילים שאני כה אוהבת לשמוע. הוא מושיט יד ומלטף את שיערי הארוך. "את יודעת שאת הרבה יותר יפה ממנה." אני מחככת את לחיי בידו המלטפת ונהנית מרגעי הקסם שלנו יחד.

"אני חייב לזוז," הוא אומר לי בזמן שאנחנו קמים ומנשק אותי ארוכות. שנינו לא רוצים שהנשיקה הזו תגמר ונאחזים זה בזו כאילו אנחנו עומדים להיפרד לתקופה ארוכה.

בדרך לשדה התעופה, מוריד אותי נהג המונית במטה של משטרת ניו יורק ואת אמיר הוא מסיע לשדה התעופה לה גרדיה. אני עוקבת במבטי אחרי המונית עד שהיא נעלמת בקצה הרחוב ואני רואה שאמיר עושה כמוני.

יש משהו בפרידה הזו שגורם לי געגוע גדול. אין לי הסבר לכך. אני מתנערת מיד מכל המחשבות ונכנסת לבניין.

אני עוברת שוב על הניירת שעברתי עליה לפני שעתיים והנה זה קורה. אני לא מאמינה שהתשובה היתה מונחת שם כל אותם חודשים. אני ממהרת לכתוב חוות דעת ושולחת אותה לדושינסקי.

"שלחתי לך דעתי. תקרא," אני שולחת לו בהודעת טקסט והולכת לפטפט עם דיאנה חברתי שעובדת בחקירות הונאה.

"אלה," היא קופצת מיד לקראתי, כמעט שופכת על עצמה את הקפה. "שמעתי שעבדת כל הלילה שם למטה. דושינסקי אמר שאם יש מישהי שיכולה לפתור את התעלומה זו רק את."

"אני באמת חושבת שפתרתי," אני עונה לה, "נראה מה דושינסקי יאמר." החיוך על פניו של דושינסקי לא מותיר ספק שצדקתי. "את גאון, פשוט גאון אלה," הוא אומר.

"אתה טועה," אני עונה לו, "כשאתה מסתכל שוב ושוב על אותם נתונים קשה לך למצוא בתוכם משהו חדש. אתה צריך לצאת מהקופסה ולהתבונן מבחוץ. רק כך אתה יכול לשים לב לפרטים שנסתרו מעיניך."

"זה נשמע כל כך נכון ופשוט," הוא עונה לי, "הבעיה שאין לי ראיה כמו שלך. לו הייתה לי לא הייתי נזקק לעזרתך."

"מה חשוב הוא שיש לנו את התשובות, ואני מבינה שבדקת אותם כבר," אני עונה לו.

"לפחות בזה את יכולה לסמוך עליי. את יודעת שכל דבר אני בודק שוב ושוב, אז התשובה היא כן."

"אם כך זה אומר שאני יכולה להקדים את הטיסה הביתה," אני עונה מיד.

"כמה שאני נהנה מחברתך," עונה לי דושינסקי, "את סיימת את עבודתך כאן."

אני ממהרת להיכנס לאתר של חברת הנסיעות. אני מקדימה את הטיסה חזרה ואומרת לדושינסקי שהטיסה יוצאת בקרוב.

"אם כך אקח אותך בעצמי ונוכל לפטפט לנו בדרך, וגם אוכל לומר לך כמה אני אסיר תודה שבאת," הוא אומר.

"אתה יודע שהכרטיסים למפצח האגוזים הם שעשו את העבודה," אני עונה לו.

"ברור," הוא עונה לי, "אני מכיר אותך ויודע כבר במה לפתות אותך לבוא. כי הסיבה האחרת בהחלט לא מפתה."

אני נפרדת בחיבוק מדיאנה, מבטיחה לה שנדבר בקרוב ויוצאת בעקבות דושינסקי החוצה.

אני מביטה לשמים. הם שחורים וסוערים, נראה כאילו הולכים להמטיר עלינו גשם כבד. צבעם של העננים משתנה לנגד ענינו ללא הפסקה, ומטחים כבדים של גשם מתחילים לרדת. הרכב מטלטל בגלל הרוחות הסוערות ואני מתלוצצת עם דושינסקי שבטח למעלה מעל לעננים, הכל נראה רגוע וכחול.

"מי יודע?" הוא עונה לי מהורהר, "זה לא נראה טוב בכל מקרה."

"זה לא שאנחנו חוצים את האוקיינוס," אני עונה לו בצחוק, "זו בסך הכל טיסה של שעה, לפעמים אפילו כמה דקות פחות."

"מאחל לך שתהיה טיסה קלה," הוא אומר לי בשעה שאנחנו נפרדים ומוסיף שלא כהרגלו, "תודיעי כשתנחתי."

"בסדר ," אני אומרת לו.

רגע לפני שאני נעלמת לתוך הטרמינל אני שולחת מסרון לאמיר:

 "הקדמתי את הטיסה, אני מגיעה בטיסה 711AC נוחתת ב- 12:30."

אני ממהרת לעבר דלפק חברת התעופה.

"אלה!" אני שומעת את קולו המוכר והאהוב של חברינו גיא.

"גיא," אני מסתובבת אליו.

הוא אוסף אותי לחיבוק. "התגעגעתי. את נוסעת איתי?"

"אם אתה מטיס את 711AC אז כן," אני עונה.

"אני לא. אני מטיס את 709AC ואת באה איתי," הוא אומר. הוא ניגש לדלפק ומחליף לי את כרטיס הטיסה.

***

אמיר

"אני לא מגיע היום למשרד," אני מודע למזכירתי ג'וסלין.

אין לי צורך להסביר לה מה אני עושה, בסך הכל אני בעל החברה ולא חייב לדווח לאף אחד היכן אני. אם יהיה משהו דחוף היא יודעת היכן להשיג אותי.

אני לוקח את ברק ומיכל לארוחת בוקר ליד האגם. מזג האויר מתחיל להיות אפרורי מאד, מה שלא נדיר בעונה זו באזורינו. "ולחשוב שמירה אמרה לי להביא בגד ים," צוחקת מיכל.

"מזג האויר פה מאד הפכפך כך שזה לא אומר שמחר לא תזרח כאן השמש במלוא עוזה," אני אומר ומחייך לעצמי על בחירת המילה הזו. "זו גם הסיבה שבחרתי במקום הזה." המקום מרווח גם בפנים ויש ראות מדהימה של האגם.

השניים מזמינים להם ארוחת בוקר מאוחרת. אני מסתפק בקפה. טעם הארוחה עם אלה עדיין בפי. אני חש אליה געגועים ומחשב בראשי את השעות עד שנפגש.

מיכל וברק מסתכלים מוקסמים על מי האגם. "הוא נראה ממש כועס," אומר לי ברק, "תראה איך הגלים מתנפצים על הסלעים, ממש תוקפים אותם."

"נראה שפוסידון נמצא גם כאן, שולט ביד רמה על המים על פני כל הכדור הכחול שלנו," אני אומר לו, נזכר בשיחה בבוקר עם אלה על המיתולוגיה היוונית האהובה עלינו. אני יכול לדמיין אותו עם הכידון בידו מביט בעיניים רושפות על הגלים ומצווה עליהם לגעת בחוף ולחזור, דורש מהם להישמע לפקודותיו.

אני שומע צלצול בנייד שלי שמתריע שהסוללה נגמרת לי ואני רואה את המסך כבה. אני יודע שאלה עדיין בעבודה כך שאינני מוטרד מכך. אני אטעין אותו כבר ברכב.

אנחנו יושבים שעה ארוכה ומשוחחים. אני מאד נהנה מחברתם. אני מתקשה עוד יותר להבין את מהלך העניינים עם אוהד. מי רוצה להפסיד חברים כאלה?

אנחנו חוזרים לרכב ואני מטעין את הנייד. הוא מתעורר לחיים ואני מגלה הודעה מאלה שהקדימה את הטיסה.

"יש שינוי בתוכניות," אני אומר להם, "אלה הקדימה את הטיסה."

הנייד מצלצל ואני בטוח שזו אלה ומתאכזב לראות שזו ג'וסלין. "אמיר רציתי לשאול.." היא אומרת ומשתתקת, "כלומר רציתי לדעת.."

"מה הבעיה ג'וסלין," אני עונה לה בחוסר סבלנות.

"מתי אלה חוזרת מניו יורק?" היא שואלת וקולה רועד מעט.

"היא צריכה לנחות עכשיו," אני עונה לה, "היא התקשרה?"

"לא," היא עונה לי בשקט, "אתה יודע מה מספר הטיסה?"

"היא מגיעה בטיסה 711AC," אני עונה לה.

"אני כל כך מצטערת אמיר," היא אומרת ומתחילה לבכות, "זה נורא."

אני עוצר מיד את הרכב בשולי הכביש. אני מנסה לשלוט בעצמי. "דברי," אני אומר לה את המילים היחידות שאני מסוגל לומר.

"תקשיב לרדיו," היא עונה לי.

 אני מנתק מייד את הטלפון. איני רוצה לדבר עם איש.

הידיעה ברדיו לקונית:

"מטוס איר קנדה 711AC בטיסה מניו יורק לטורונטו התרסק מעל עיירה קטנה במדינת ניו יורק בגלל תנאי מזג האוויר הקשים."

**

מיכל

אינני זוכרת דבר מהנסיעה לבית בפרברי העיר. אני זוכרת רק שברק אמר לאמיר שייתן לו לנהוג, ואמיר עבר לשבת במושב ליד הנהג. הדמעות זרמו ממנו בשטף, אך קולו לא נשמע. עיני היו נעוצות כל הזמן בפניו היפות של הגבר הזה שזה עתה איבד את אשתו. האישה שהוא כה אוהב ומעריץ.

לא יכולתי לעלות על דעתי אפילו מילה אחת כדי להקל עליו את כאבו. ומה כבר יכולתי לומר לו. פתאום כל מילות הניחומים נראו לי מטופשות. הרגשתי כאב עמוק בגוף על האובדן של אישה שמעולם לא הכרתי.

*

מכשיר הניווט מודיע שהגענו ליעד. אנחנו יושבים שעה ארוכה בתוך הרכב עד שלבסוף פותח אמיר את הדלת ובצעדים כושלים נכנס הביתה. אנחנו חולצים את נעלינו ומתקדמים פנימה לתוך המבואה המרווחת. גרם מדרגות גדול נגלה לפנינו ומאחוריו חלון גדול שדרכו ניבט הגן. העצים משתוללים, מתכופפים תחת מתקפת הרוח הסוערת. רק עכשיו אני קולטת שבעצם נסענו כל הזמן בגשם שוטף.

הבית מוצף בריחות נעימים של מבשם פרחי יסמין. הוא נקי ומסודר ומריח מניקיון.

"אני מניח שהם כבר יודעים והגיעו לכאן להכין את הבית לקראת," הוא אומר ופורץ בבכי קורע לב.

הוא מוביל אותנו למטבח ואני רואה מגשים של עוגיות מונחים על השיש.

"השמועות פושטות מהר," אני חושבת לעצמי. מה שמפליא אותי הוא שאין כאן איש אך העוגיות מריחות כאילו יצאו זה עתה מהתנור. אני ניגשת לעברן ומעבירה מעליהן יד. הן עדיין לוהטות. גם הסירים על הגז עדיין חמים, כאילו כובו רק עכשיו.

"יש כאן מישהו," אני ממלמלת, "הכל כאן עדיין חם."

"זה בדיוק ריח התבשילים של אלה," אומר אמיר, "רק שאלה לא תבשל כאן יותר."

הוא אוסף את עצמו והולך למכונת הקפה להכין לנו לשתות.

אנחנו יושבים סביב השולחן המרובע ולוגמים בשתיקה את הקפה. אם לדייק, אנחנו לא שותים אלא כל אחד מאתנו משחק עם הכפית, מערבב את הסוכר שמזמן כבר נמס.

אינני יודעת לדייק מה בדיוק גרם לי להרים את עיני. האם זה הריח שנישא באוויר, ריח של מבשם עדין ומשכר, האם זהו ההילוך המרחף כמעט, או האור שהקרינה עם כניסתה לחדר. מעולם לא האמנתי ברוחות. אני מוקסמת ממנה.

"היא כל כך יפה," אני אומרת בלחש, "נראית כמו אפרודיטה שעלתה מהמים."

שיערה הארוך והבהיר מתולתל מעט בקצותיו, שמלתה הלבנה המכסה את כולה והחיוך שמאיר את החדר.

"אני אלה," היא אומרת ומושיטה לי את ידה. אני הולכת לקראתה מהופנטת. מגע ידה חמים ונעים. אני לא מפחדת כלל, חברתה נעימה לי.

"כן," אומר אמיר, "היא היתה כמו אפרודיטה, רק הרבה יותר יפה."

"היתה?" היא שואלת בקולה הנעים.

"כן אלה," הוא עונה לה בלי להרים את עיניו אליה, "את היית ואינך עוד."

"על מה אתה מדבר אמורה מיו," היא עונה לו, "הנה אני כאן."

"את כאן אהובתי, אבל אינך." הוא עונה.

"אני לא מבינה למה אתה מדבר אליי כך. הבט בי הרי אני עומדת כאן לפניך," היא אומרת ונוגעת קלות בכתפו.

הוא תופס את ידה ומנשק אותה בטרוף. "כל כך הייתי רוצה," הוא עונה לה.

"אמיר, אולי תסביר לי מה קורה כאן?" היא שואלת.

"היתה תאונה אלה," הוא אומר לה, "המטוס התרסק."

"מה זה השטויות האלה, אני פה," היא עונה לו, "תביט אלי, אני כאן, על מה אתה מדבר."

"ברור שאת כאן. איפה תהיי אם לא כאן?"

"מה שמך?" היא פונה אליי.

"שמי מיכל," אני מציגה את עצמי.

"בקשי ממנו שיתקשר לגיא," היא מבקשת.

אמיר שומע אותה ומתקשר.

*

אמיר

"שמעת מה קרה לאלה?" אני אומר וקולי שוב נשבר.

"איזה נס היה לנו," עונה לי גיא.

"לנו? על מה אתה מדבר?" אני שואל אותו.

"הייתי אמור להטיס את 711AC ברגע האחרון החליפו לי את הטיסה. מזל שפגשתי את אלה והורדתי אותה מהטיסה ברגע האחרון. אני לא יודע איך הייתי חי עם זה אם לא הייתי מצליח לסדר לה מקום בטיסה שלי."

אני מניח את הנייד פתוח וקם ומחבק אותה חזק. "בחיים, אבל בחיים, אני לא נותן לך לטוס יותר לבד," אני אומר לה.

"למה אתה אומר את זה?" היא שואלת מופתעת. רק אז אני מבין שהיא לא שמעה דבר על ההתרסקות.

"אני יודע כמה החיים האלה שבירים, ואני רוצה למצות כל דקה מהן איתך," אני עונה לה, חוסך ממנה את הכאב בידיעה שמישהו אחר ישב על המושב שלה ואיננו עוד.

הנייד שלה מצלצל מהשולחן במבואה היא ניגשת לענות. היא חוזרת אלי ועיניה מלאות בדמעות. "זה היה דושינסקי, הוא כל כך דאג לי. אני כל כך מצטערת לא ידעתי," היא אומרת לי. "מה הפלא שהשמים כל כך בכו היום, הם ידעו מה הם עתידים לעשות."

היא מתנתקת ממני והולכת למחשב. אני הולך בעקבותיה ורואה את המבט הזה של החוקרת הכה מוכר לי. היא מרימה את עיניה אלי בעצב, עם זאת יש במבטה סוג של הקלה.

"עברתי על הרשימות של הנוסעים. הכיסא שויתרתי עליו לא היה מאויש."

בר אבידן©

מאמינה באהבה

מאמינה בסופים טובים

כל הזכויות שמורות

11.12.2018