ליב
מה קונים לגבר שיש לו הכל? מה קונים לגבר שהוא אהבת חייך?
החלטתי לעשות את מה שאני הכי טובה בו ולעצב לו את חדר העבודה מחדש.
שמונה שנים עברו מאז רכש אריק את הדירה. זה היה בדיוק בשבוע שהכרנו. נפגשנו במשרד עורכי הדין ל.א.ר. הוא כדי לחתום על הדירה, ואני על מסמכי הקמת חברת עיצוב הפנים שלי בשותפות עם ג'רמי חברי לספסל הלימודים.
בטעות נקבעה לנו פגישה עם עו"ד איזבל מורי באותה שעה וכך קרה שנפגשנו. "אתן לך להיכנס ראשונה," אמר לי אריק, "בתנאי שאחר כך תפגשי איתי לקפה."
ברגע הראשון רציתי לענות לו שהוא חצוף, אבל המבט בעיניו בשעה שהביט בי המיס אותי. למרות זאת לא רציתי להראות בעיניו קלה להשגה ועניתי: "זה בסדר, כנס אתה ראשון."
"כרצונך," הוא ענה לי בחיוך, "אבל ההזמנה לקפה בתוקף גם במקרה הזה."
תוך רבע שעה יצא אריק מהישיבה שלו עם איזבל, וג'רמי ואני נכנסו לישיבה שלנו שארכה הרבה מאד זמן. לא שיערתי שהוא יחכה לי בחוץ. הופתעתי למצוא אותו יושב בחדר ההמתנה, מחשב בידו האחת והנייד שלו בשניה. ברגע שהבחין בי מיהר לסגור את המחשב וקם לקראתי.
"אני מקווה שתסמכי על טעמי הטוב ותרשי לי לבחור את בית הקפה," הוא אמר לי.
"עדיין לא אמרתי לך שאני מסכימה," עניתי לו.
"זה בסדר. את מסכימה," הוא ענה לי, "מי תגיד לא לבית הקפה הידוע פריזון אספרסו?"
הוא צדק. לא רק שלא אמרתי לו לא, ביליתי אתו את הלילה כמעט עד עלות השחר. הוא נהג בי בהגינות, לא ניסה לגעת בי, דיבר במידה על עצמו והתעניין בי ובחברה שהקמתי.
שנה אחרי אותה פגישה נעניתי לבקשתו ועברתי סופית לגור אתו. איש לא התפלא ששנתיים אחרי הוא כרע ברך לפני והציע לי נישואין. מה קרה מאז?
הייתי בטוחה שהוא רוצה בכנות להקים איתי משפחה, אבל הוא מצא כל פעם תרוץ מדוע אינו רוצה כעת ילדים. אני חושבת שהלחץ מצד המשפחות עשה את שלו והוא התחיל ללחוץ שהוא רוצה ילד כעת. עכשיו, זו הייתי אני שלא רצתה. הייתי באמצע פרויקט מאד גדול ולא רציתי לעבור אותו עם בחילות בוקר והורמונלית.
*
סיימתי פרויקט עיצוב של חברת השקעות מפורסמת. אני מסתובבת בין החדרים ונהניתי מפירות יצירתי. השמועות על העיצוב הייחודי עשו להן כנפיים ולא מעט פנו אליי שארשה להם לבוא לצלם את המשרדים. הכח כעת בידי ואני שוקלת מי מביניהם ישרת אותי בצורה היעילה ביותר. איני רוצה לרכוש לי אויבים ולכן אני מציעה לג'רמי שנערוך מעין מסיבת עיתונאים קטנה וניתן לכולם חצי שעה לצלם כרצונם.
"את תמיד מפתיעה אותי עם המעוף שלך," אומר לי ג'רמי, "אני מסכים שבמקרה הזה עדיף לא לתת למישהו זכויות בלעדיות. כך גם החשיפה שלנו תהיה גדולה יותר."
אני מבקשת מאמנדה המזכירה שלי שתדאג לכיבוד קל ומשקאות. ההשקעה משתלמת והפרסום לו אנו זוכים הוא כה גדול.
"אני צריכה כמה ימים חופש," אני אומרת לג'רמי, "לאריק יש יום הולדת ואני רוצה להפתיע אותו עם עיצוב מחדש של חדר העבודה שלו. הנה כל הצעות המחיר שהכנתי עבור הפרויקטים שבדרך."
אני חוזרת הביתה מאוחר. "אכלת?" אני שואלת את אריק.
"הייתי בארוחת צהריים מאוחרת," הוא אומר לי. הוא לא מרבה לדבר בימים אלה. "אני נכנס להתקלח."
אני מנצלת את הזמן ומסתגרת בחדר העבודה שלו. אני מצלמת את כולו מכל מיני זוויות, את התמונות אני מעלה מיד למחשב שלי בתיקיה מוצפנת. אני מדפדפת בין התמונות בו בזמן שמתחילים להתבשל במוחי הרעיונות. אני רושמת אותם על מזכר במחשב וממשיכה להסתכל.
אחת התמונות לא משביעה את רצוני ואני חוזרת לצלם שוב. אני מזיזה הצידה את הנייד שמונח על השולחן והמסך מואר. אני קופאת. על המסך יש הודעה עם מלא לבבות. אני רואה שאריק כבר ראה אותה וממהרת לפתוח אותה גם. אני רואה בחורה עומדת בפרופיל ומציגה לראווה את בטנה החשופה, בטן עגלגלה של הריון. מתחת נכתב "יורש העצר שלך." אני ממהרת לצלם את התמונה ויוצאת בשקט מהחדר. אין לי חשק לאכול ואני מחליטה להתקלח ולהיכנס למיטה.
"תאמרי לי למה אין לנו ילדים," אומר לי אריק מיד כשאני נכנסת למיטה. "אני רוצה שתלכי להיבדק."
"אין לי שום בעיה," אני אומרת לו, "כבר נבדקתי על ידי ד"ר פרידמן."
"אני לא מאמין לך," הוא עונה לי.
אני לוקחת את הנייד מהשידה ליד מיטתי ומחייגת לג'ודי. "ד"ר פרידמן, זו ליב. בעלי רוצה לדעת למה אני לא נכנסת להריון."
"אני יכולה לומר לו בוודאות שאין לך שום בעיה רפואית שמונעת ממך," היא אומרת לי, "אולי כדאי שהוא יבוא להיבדק."
אני סוגרת את הטלפון. "שמעת? אני מקווה שאתה לא חושד בי שאמרתי לה מה לענות."
"אין לי שום בעיה," הוא אומר לי.
"יש לך ילדים שלא ידוע לי עליהם?" אני צוחקת. כמה קשה עליי העמדת הפנים הזו.
"השתגעת?!" הוא עונה לי.
"אני מתכוונת גם לכאלה שעוד לא נולדו אריק," אני אומרת.
"מאיפה זה בא לך?" הוא שואל בכעס.
אני לוקחת שוב את הנייד ומראה לו את התמונה שצלמתי זמן קצר קודם. "יורש העצר הזה מוכר לך?"
הוא מסתכל עליי המום. אני רואה שהוא רוצה לומר משהו. אבל הוא שותק.
אני קמה ממיטתי והולכת לחדר הארונות כדי לארוז כמה בגדים ותוך כדי אני מתחילה לחייג. "היי ג'ואי, אתה יכול לאסוף אותי מהבית?" אני אומרת בקול כדי שאריק ישמע.
אני רוצה שתבינו שהבחירה שלי בג'ואי אינה מקרית. אריק יודע שיש לי ארבעה ג'ואי בחיי:
ראשון הוא ג'ואי אחי הקטן,.
השני הוא ג'ואי הבעל של מישל חברתי הטובה ביותר שגם עובדת אצלי. הוא ידיד טוב שלי ואני זו ששידכתי ביניהם, כיוון שהוא עובד עם אריק.
שלישי הוא ג'ואי השותף של ג'רמי ושלי.
הרביעי הוא האקס המיתולוגי שלי.
אין לי ספק שאריק יסתקרן לראות למי מהם קראתי ולכן אני ממהרת לשלוח טקסט: "נפגש בפינה ליד בית הקפה."
"אז אני מבין שזהו. את החלטת ואין לי מה לומר בענין," הוא אומר בקול שלא מסגיר דבר ממה שהוא חושב.
אני מתעלמת ממנו בהפגנתיות. אני יודעת שאם רק אומר מילה אתמוטט כאן לפניו. אני לא אתן לו את התענוג הזה.
אני ממהרת לצאת מהבית. אני בקושי נושמת.
לכם אני יכולה לגלות ש"ג'ואי" שאליו צלצלתי זו בעצם מישל, שברוב חוכמתה לא הגיבה.
"הוא הכניס את החברה שלו להריון," אני אומרת מיד כשאני מתיישבת ברכב.
"ממתי יש לו חברה?" היא שואלת אותי.
"אין לי מושג," אני אומרת ומראה לה את הצילום של הגברת ההריונית.
"לא שאלת אותו?" היא שואלת בפליאה.
"מה יש פה לשאול?" אני עונה לה.
"מאיפה את יודעת שזו חברה שלו?" היא מקשה.
"לפי מיטב הבנתי בחורה לא שולחת סתם מלא לבבות לידיד וכותבת יורש העצר שלך," אני עונה לה.
"צודקת," אומר מישל, "אני מצטערת."
שתיקה משתררת ברכב. כל אחת מאתנו שקועה שמחשבות שלה.
"קחי אותי למלון "אורכידאה" אני אומרת לה.
"מה פתאום," היא עונה לי, "את ישנה אצלי."
"תודה מישל, אבל לא," אני עונה לה, " ג’ואי, חבר טוב של אריק. זה לא מתאים. אני לא רוצה לערבב אתכם בעניין. יכולתי להזמין מונית, אבל רציתי שיראה שיש מי שמוכן לקום באמצע הלילה בשבילי. זה היה מאד ילדותי מצידי. אני לא כזו."
את שארית הדרך אנחנו עוברות בשתיקה.
"תודה," אני אומרת לה בשעה שהיא מחנה בכניסה למלון. השוער ממהר לקראתי לעזור לי אבל אני מסמנת לו שאין צורך.
אני מזמינה חדר הצופה אל נהר ההדסון ונרשמת תחת שם נעוריי. לא שאני חושבת שאריק יטרח לחפש אותי, אבל בשביל ההרגשה שאולי.
**
אריק
הדחף הראשוני שלי הוא לצלצל למישל. אני בטוח שדבר "בגידתי" הגיע אליה. אני מחליט לתת לזמן לעשות את שלו. אני ניגש לחדר העבודה שלי. על השולחן מונח תיק לדיון של מחר ואני חייב לסיים אותו. חשבתי לקום מוקדם בבוקר מחר, אבל אני מבין שהלילה הזה יהיה נטול שינה.
כל הזמן מנקר במוחי השם "ג'ואי". אני מרגיש את הקנאה בוערת בי.
האם זו הסיבה שהמפגשים האינטימיים בינינו כמעט פסקו? דווקא עכשיו שאני מרגיש כל כך מוכן להיות אבא. הייתי בטוח שהיא תהיה מאושרת שסוף סוף אני רוצה שיהיה לנו ילד. אני חושב על זה שבמקום לכעוס על זה הייתי פשוט צריך לדבר איתה ולהבין מה שקורה.
"ההתקפה היא ההגנה הטובה ביותר ," אני חושב לעצמי. "האם ג'ואי הוא המאהב שלה?"
עכשיו אני כבר לא מרוכז בעבודה. אני מסתובב כמו אריה בסוגר הלוך ושוב בחדר העבודה שלי. אני מרגיש שאין לי אויר ומחליט לרדת לחדר הכושר בבנין וללכת לשחות.
אני יורד למטה ונכנס לבריכה. אני שמח שאני לבד כאן. אני קופץ למים אבל מרגיש שהשחייה קשה עליי. יש לי כזו מועקה בחזה שהנשימה כבדה עליי. אני יוצא, מחליף בגדים והולך לרוץ. אני שם את האוזניות ונכנס לחפש לי משהו שמתאים לריצה. פתאום אני נזכר בהודעה שהראתה לי ליב. אני נכנס להודעות שלי, למרות שברור לי שאין לי הודעה כזו, ולא מוצא את ההודעה ההיא.
עכשיו אני ממש עצבני. "מאיפה היא המציאה את התמונה הזו. איך היא מעזה להאשים אותי בעוד שהיא זו הבוגדת!"
אני שולח הודעה לג’ואי: "פגוש אותי ב- 8:00 לקפה בסטארבקס ליד המשרד."
אני עולה חזרה לדירה ונכנס להתקלח. אני חייב להתאפס על עצמי. אסור שאיש במשרד יראה מה עובר עליי. אני בוחר בקפידה את הבגדים שלי, דואג להתגלח למשעי, מתיז על עליי קצת יותר מי גילוח מהרגיל. אני מביט בראי מרוצה ויוצא מהבית.
ג’ואי אף פעם לא מאחר ואני לא מבין מדוע הוא לא כאן. אני כבר כמעט מסיים את הקפה ועדיין אין הודעה ממנו. אני מתקשר והוא לא עונה. אני מביט בשעון. כבר עשרים לתשע ואני מתחיל לדאוג. אני מחליט לצלצל למישל כדי לבדוק, ואולי בסתר ליבי מקווה שהיא תאמר לי משהו על ליב.
"ג’ואי אמר שהוא אתך," היא עונה לי מופתעת.
"זהו, שאני תקוע בפקקים ורציתי להודיע לו שאני מאחר," אני שולף מיד שקר, "בכל מקרה אני כבר כמעט כאן."
"הוא בטח כבר באמצע האימון לכן לא עונה לך," היא מיד מספקת לי את דעתה מדוע ג’ואי אינו עונה.
"אני מניח שאת צודקת," אני עונה לה. "למה לעזאזל הוא סיפר לה שאנחנו הולכים להתאמן?" אני חושב לעצמי.
אני מסיים את הקפה, לוקח איתי עוד כוס קפה וכריך ארוחת בוקר ועולה למשרד.
אני נכנס למשרד ומניח את התיק על השולחן. "היי אריק, מה קרה שבאת מאוחר?" אני שומע את קולו של ג’ואי מאחוריי.
"מה קרה?" אני עונה לו, "מה שקרה הוא שישבתי שלושת רבעי שעה בסטארבקס וחיכית לך כמו אידיוט. אפילו התקשרתי למישל. אגב, היא סיפרה לי שאתה מחכה לי…בחדר כושר."
"תקשיב אריק," הוא עונה לי, "מאז אתמול אני לא יודע איפה הנייד שלי. אין לך מושג כמה אני חושש שמישל תמצא אותו."
"למה יש לך תמונות עירום של מישהי?" אני שואל בצחוק.
ג’ואי צונח על הכיסא מולי. "אני בבעיה רצינית."
"אני מצטער," אני עונה לו, "אבל יש לי בעיות משלי."
"אתה לא מבין איך הסתבכתי. אני כזה אידיוט," הוא ממשיך.
"כנראה שזה מגיע לך. אתה מנהל אולי רומן עם אשתי?" אני שואל אותו.
"תגיד לי אתה נורמלי? מאיפה הרעיון המופרע הזה," הוא עונה לי, "חוץ מזה ליב מאוהבת בך כל כך."
"ממש," אני עונה לו, "כל כך מאוהבת בי שעזבה אותי. מישל לא סיפרה לך?"
"לא," הוא עונה לי ומביט בי מהורהר.
**
ליב
אני נכנסת לחדר האמבטיה להתארגן לקראת היום החדש. כל הלילה הרצתי את מה שקרה אתמול. אני יודעת שאני אשמה בכך שהסתגרתי בפניו. פחדתי פתאום כשהוא התחיל לדבר על ילד בכזו אינטנסיביות. אמנם הפסקתי להשתמש באמצעי מניעה אבל נמנעתי בימים שידעתי שהם מסוכנים לי.
אני יודעת שהוא רצה לומר לי משהו. כל כך רציתי לשמוע ממנו איזו מילה שתעזור לי להבין איך כל זה קרה. אפילו אם זה אומר שהיה מאשים אותי שאני קרה ומרוחקת. אבל הוא השאיר את הקרע הזה שקרעתי בינינו תלוי באוויר.
יש לי ישיבה מאד חשובה היום, למרות שביקשתי כמה ימי חופש. בלית ברירה אני מתלבשת ויוצאת.
כל הדרך אני חושבת על אריק. יש לו היום דיון מאד קשה בבית משפט. אני מקווה שילך לו טוב. בימים רגילים לא הייתי חושבת על זה, אבל אני מרגישה חרטה שלא חיכיתי. אוף, אני כל כך אוהבת אותו! מה קרה לנו בדרך?
אני מגיעה למשרד. מישל כבר עובדת בשיא המרץ. "תראי כמה את מפורסמת," היא קוראת לעברי בשמחה. אבל אז היא מבחינה במבט על פניי. "מתוקה שלי, לא ישנת כל הלילה," היא אומרת בצער.
"אני כל כך אוהבת אותו מישל," אני אומרת לה ודמעות מאיימות לפרוץ מעיניי. "זרקתי פצצה באוויר וברחתי. הייתי צריכה לדבר אתו לנסות להבין."
"מה יש להבין. המנוול הזה לא רק שבגד בך, אלא בחר לעשות ילד למישהי אחרת. את חייבת להיכנס בו בכל הכח, להפשיט אותו מהכל."
"אני אוהבת אותו מישל, את לא מבינה? מה אני צריכה את הרכוש שלו אם אין לי אותו?" אני עונה והדמעות מתגלגלות על לחיי, מורחות את האיפור.
"ולתת למאהבת שלו ליהנות מכל מה שהיה שלך? את פשוט טיפשה," היא אומרת וחוזרת למקומה, משאירה אותי עם המילים שלה תלויות באוויר.
"מישל מה קורה לך? למה את מדברת אלי כך?" אני שואלת אותה. אמנם אנחנו חברות אבל מציק לי סגנון הדיבור המזלזל שהיא נוקטת כלפי.
"את פשוט היית עיוורת לכל הסימנים. הרי ההתנהלות שלו איתך במיטה היתה צריכה להראות לך שמשהו קורה," היא אומרת והפעם בטון עוד יותר מזלזל, "אז אל תתבכייני פתאום. זה שאת תמיד מנסה להעמיד פנים שאצלך הכל מושלם זה לא עושה את זה כזה."
עכשיו אני ממש רותחת. מה היא חושבת לעצמה. ממתי אני בכלל מדברת איתה על עניני המיטה שלי? אני פונה ממנה ונכנסת נסערת לישיבה. "הכל בסדר?" שואל אותי ג'רמי, "אני יודע שביקשת חופש אבל אני ממש חייב…"
"הכל בסדר," אני עונה לו, "זה לא קשור לעבודה."
הישיבה אורכת זמן רב, אבל בסיכומה אנחנו מרוצים מהתוצאות שלה. אני יוצאת ועוברת ליד שולחנה של מישל. "מישהו חיפש אותי?" אני שואלת.
"לא," היא עונה קצרות.
"מה יש לה למישל," אני חושבת לעצמי. הרי אתמול היתה כל כך מבינה. "האם נעלבה שלא ישנתי אצלה?" אני מגרשת את המחשבות מראשי.
"אני יכולה להיכנס לרגע?" שואלת דולי, העוזרת של מישל.
"אין לך מה לעשות?" אני שומע את קולה של מישל מאחוריה, "ליב עסוקה. יש לך משהו דברי איתי."
היא כל כך מרתיחה אותי. היא יודעת שדלתי תמיד פתוחה בפני כל אחד.
"זה בסדר מישל, כנסי דולי," אני אומרת לדולי. מישל מעוותת את פיה בחוסר שביעות רצון.
"יש איזו שהיא בעיה מישל?" אני שואלת. היא ממלמלה משהו ומסתלקת.
"סגרי את הדלת," אני מבקשת מדולי.
"אני לא יודעת מה קורה פה," אומרת דולי ומעיפה מבטים חוששים לעבר הדלת.
"הכל בסדר," אני מרגיעה את דולי. אני משתדלת לשמור על ארשת פנים רגועה, אבל מבינה שמשהו קורה פה ועוד מעט אדע מהו.
"בעלך התקשר כבר ארבע פעמים," היא לוחשת לי בקול שכמעט לא נשמע.
"למה את לוחשת," אני שואלת אותה.
"אני לא יודעת מה יש למישל, מדוע לא מסרה לך זאת. את מבינה כבר ארבע פעמים הוא צלצל."
"אני מעריכה שסיפרתי לי. מבטיחה לך שלא אספר למישל שאמרת לי. אומר לה שזה היה משהו אישי," אני אומרת לה, "כשאת יוצאת תשאירי את הדלת סגורה."
אני נשענת על הדלת. ארבע פעמים! אלפי מחשבות עפות לי בראש כעת. אני מסתכלת על השעון ומנחשת שהוא כעת בדיון ואולי זה זמן טוב לשלוח לו הודעה. הרי לא יוכל להגיב.
ליב: "סיימתי ישיבה. קיבלתי כעת הודעה שהתקשרת." אני מסמסת לו כהודעה, לא בצ'אט הפרטי שלנו.
אריק: "באמצע דיון. אחזור אליך כשאסיים. רוצה שנפגש."
ליב: "אין צורך. מוותרת על הכל. שלח לי מסמכים לחתימה."
אריק: "את ואני בארבע עיניים בשעה ארבע. אימרי היכן."
אני מביטה בהודעה שלו. מנסה להבין מה היא אומרת. אני לא אתן לא לקבוע לי מתי להפגש.
ליב: "ארבע לא מתאים לי."
אריק: "מתי שתאמרי. לא עובר עוד לילה כזה בלעדייך."
אני בוהה שעה ארוכה במסך. מה הוא אומר לי בעצם?
אריק: "?"
אריק: "בבקשה ליב, אני באמצע דיון קשה."
ליב: "דבר איתי כשתסיים."
אני רוצה לאחל לו בהצלחה , אבל לא מסוגלת להביא את עצמי לכתוב את המילים האלה.
אריק: "תודה."
*
אריק
אני חוזר הביתה מותש מהדיון. אמנם בסופו של דבר זכיתי בו בגדול, אבל אין בי הרגשה של הטעם המתוק של הניצחון. אני מרגיש כל כך בודד, כל כך מובס. אנחנו עומדים להיפגש עוד שעתיים ואין לי מושג מה היא תאמר לי. אני רק יודע שאני לא מוכן לוותר עליה. אני כל כך אוהב אותה!
אני ניגש לחדר העבודה שלי. אני מגלה שהיא השאירה את המחשב שלה שם. מאד מפתה אותי להיכנס ולחטט בו, אבל לא אעשה זאת. אני מזיז אותו מעט והוא נדלק. על המסך מופיעות תמונות של חדר העבודה שלי והערות לידן. הכותרת בראש לא מותירה בי ספק "פרויקט יום ההולדת של אהובי."
עכשיו אני לגמרי מבולבל. היא תכננה לעצב לי כהפתעה את החדר העבודה שלי. היא כל כך מוכשרת האשה שלי. מה קורה פה??
אני מזיז את המחשב ומתיישב על הכיסא בכבדות. אני שומע משהו נופל ומסתכל למטה. מכשיר טלפון נייד מונח על השטיח למרגלות השולחן. אני מרים אותו. אני מביט בו. אני זוכר שלנייד של ליב יש מכסה שקוף ועליו כוכבים בזהב. אני תוהה של מי המכשיר הזה. אולי של המאהב שלה? הוא היה איתה כאן בחדר העבודה שלי??
התשובה מגיעה מהר מאד. הטלפון מצלצל. אני מהסס לרגע, אבל מחליט לענות. אני לוחץ על הסימן הירוק ומקשיב. "ג’ואי? אתה שם?"
אני מנתק. מה שהכי הייתי רוצה כעת, זה לנתץ אותו לרסיסים. אני נזכר בכך שג’ואי ישב איתי כאן אתמול על התיק שהתנהל הבוקר, מה שמסביר מה עושה כאן הטלפון שלו.
אני שוב חושבת על ליב.
מה קונים לאשה שיש לה הכל? מה קונים לאשה שהיא אהבת חייך.
אני מציץ בשעון. יש לי עוד שעה וחצי. אני ממהר לרדת למטה. כמה רחובות מכאן ממוקמת חנות התכשיטים האהובה על ליב. אני בוחר לה צמיד עדין. אני מבקש שיוסיפו לו דיסקית קטנה ומכתיב לצורף מה לחרוט עליו.
אני ממהר הביתה. ומתארגן לקראת הפגישה עם ליב. אני מתרגש כאילו זו לנו הפגישה הראשונה. אני חייב להצליח בה. אין מצב שאני חוזר הלילה לבד הביתה.
אריק: "אני כאן." אני מסמס לה בשעה שאני מגיע למלון.
ליב: "תכנס לחניון. אני ב-808."
אני מנסה להבין מה זה אומר. אני בטח אגלה בקרוב. הלב שלי משתולל.
כשהיא פותחת לי את הדלת ברור לי שגם היא השקיעה באיך שהיא נראית. זה אמור לשמח אותי, אני מקווה. או אולי היא רק רוצה בעצם לשדר לי שלא אכפת לה.
"איך היה הדיון היום?" היא שואל אותי ומתיישבת על הספה.
אני עומד מולה עם ידיים תקועות בכיסים. "ניצחנו במשפט," אני אומר לה.
"יופי," היא עונה, "אז למה אתה אומר את זה כאילו זה לא דבר טוב?"
"היא כנראה באמת כבר לא אוהבת אותי," אני חושב לעצמי.
"מה שראית," אני עונה לה. אבל היא קוטעת אותי.
"אני לא רוצה לשמוע עליה. הסכמתי להיפגש אתך, אבל אני לא מתכוננת להעמיד פנים שלא כואב לי," היא אומרת.
"מה שראית," אני חוזר על דבריי.
"בבקשה תפסיק," היא אומרת.
"את מוכנה להתקשר לג’ואי?" אני שואל.
"אני לא רוצה לערב אותו בסיפור בינינו," היא עונה לי
"את מוכנה להראות לי שוב את הצילום של מסך הטלפון," אני מבקש ממנה.
היא מוצאת את התמונה, לוחצת עליה ומגישה לי את הטלפון.
"שמת לב מה כתוב למעלה?" אני שואל.
"אל תבקש ממני להסתכל שוב על התמונה של החברה שלך," היא מסננת לעברי.
"אם היית מסתכלת היית רואה שזה לא הטלפון שלי. במילים אחרות אומר לך שזה הטלפון של ג’ואי." אני שולף את הטלפון מכיסי. "הוא שכח אותו אצלי אתמול." ליב מסתכלת עליי. "נראה לך שאוותר עליך בשביל בחורה כזו? תני לי קצת יותר קרדיט."
היא מסתכלת עליי ודמעות בעיניה. "אריק אני…."
"אני מבין ששנינו היינו עסוקים מאד בזמן האחרון ולא אמרתי לך מספיק כמה אני אוהב אותך." אני שולף מכיסי את הצמיד. "הבאתי לך משהו קטן ממני. דאגתי שיהיה כתוב עליו "אוהב אותך לנצח." בימים כמו אלה בהם לא אומר לך זאת מספיק., זה יהיה שם להזכיר לך."
אני מרים טלפון למישל. "אני יכול לדבר עם ג’ואי?"
"תעזוב אותנו בשקט. אתה לא רצוי פה," היא אומרת לי.
"תני לי לדבר עם ג’ואי, זה לא קשור לליב," אני אומר לה.
"החבר הבוגד שלך בטלפון. אני לא יודעת אם אתה יודע אבל הוא הכניס מישהי להריון," היא אומרת לו בקול רם בכוונה שאשמע.
"אנחנו צריכים לדבר מישל," אני שומע את קולו של ג’ואי.
הוא לוקח את הנייד ואומר לי בקול מובס : "נדבר," ומנתק.
אני מביט על ליב. הדמעות זולגות מעיניה בשעה שאצבעה מלטפת את הצמיד.
"בואי נחזור הביתה, " אני אומר לה , "אני רוצה לראות כבר מה את מתכננת לי בחדר העבודה שלי. מאד אהבתי את הרעיונות שלך."
"לא כעת," היא עונה לי, "כעת אנחנו הולכים לייצר לך יורש עצר."
"יורשת," אני מבקש, "יפה כמוך."
בר אבידן
מאמינה באהבה.
כל הזכויות שמורות
25.1.2019