בר אבידן -מאמינה באהבה

הפיקדון (חלק א')

"מישהו מצלצל בפעמון או שאני מדמיינת?" שואלת אווה את בעלה דיוויד, מעירה אותו משנתו העמוקה. הם מטים אוזן ושומעים שוב את צלצול הפעמון העקשן.
דיוויד ממהר ללבוש את החלוק האפור שלו ויורד למטה. "מרי את נראית נורא. מה קרה? בואי כנסי."
"אין זמן מר סמית'. אני מפקידה בידך את עתיד ילדיי. שמור על זה מכל משמר. אסור שאיש ידע," היא אומרת ומגישה לו חבילה. "בבקשה, שמור עליה, אלא אם כן יהיו חייך בסכנה."
מרי ממהרת לחזור לביתה הניצב מעברו השני של הכביש. היא מסתכלת בעצבנות לצדדים, פותחת בידיים רועדות את הדלת, וסוגרת אותה בשקט. דיוויד עוקב במבטו אחריה, עדיין לא מעכל מה קרה פה כעת. הוא רואה אותה נכנסת הביתה. האורות בבית כבויים.
הוא סוגר את הדלת, נועל אותה פעמיים ועולה בצעדים כבדים לקומת חדרי השינה. הוא נושא בידיו את החבילה. הוא מאד מוטרד ממנה. אמנם גודלה בינוני אבל היא מאד קלה ומרגישה ריקה כמעט. "אל תשאלי אותי מה קרה כעת. אני בעצמי לא בדיוק מבין. מרי הפקידה בידי את החבילה הזו. אסור שאיש ידע על קיומה. צריך להחביא אותה."
"אני יודעת בדיוק היכן ," אומרת אווה, לוקחת מידיו את החבילה ויוצאת מהחדר. דיוויד תוהה היכן מצפינה אותה אשתו, אך אינו רוצה לדעת. הוא מרגיש מתוח מאד ממה שקרה כעת.
אווה חוזרת לחדר השינה. היא רואה שדיוויד עדיין יושב על המיטה והוא חיוור לגמרי. "דיוויד אתה בסדר?" היא שואלת אותו בבהלה.
דיוויד מרים עיניו אליה ועצב גדול נשקף מבעדן. היא כורעת לפניו ואוחזת בידיו.
"אני אוהב אותך כל כך," הוא לוחש וראשו נשמט על חזהו.
תוך דקות ספורות נשמע קול הסירנות של רכב ההצלה הממהר לביתה של משפחת סמית'. לפרמדיקים שעולים בריצה לקומה השנייה לא נותר אלא לקבוע את מותו של דיוויד סמית' בגיל ארבעים ושלוש.
באותו זמן בדיוק בו תמו חייו של דיוויד נשמעות שלוש יריות מהבית מעבר לכביש. רכב ההצלה וניידות המשטרה מגיעים במהירות, קולות הסירנות שלהם מעירות את הדיירים ברחוב דרך גן עדן. שתי גופות מוטלות מתבוססות בדמם. אחת מהן של מרי, השנייה של מייק בעלה. כלי הנשק לא נמצא. רק לאחר שמוזזת הספה ממקומה, נמצא האקדח שלא מותיר ספק. מייק ירה באשתו והתאבד.
למרות שהיא שרויה באבל כבד בעצמה, ממהרת אווה לגשת לשוטרים. "שמעתי על דיוויד. אני משתתף בצערך. זו אבידה גדולה לכולנו," אומר לה סמל רוברט, "הוא היה מפקד נערץ על כולנו."
"אני לא יודעת איך אחיה בלעדיו," אומרת אווה בעצב, "שמעתי את היריות, מה קרה?"
"לצערי מסתמן שמייק ירה במרי," אומר לה סמל רוברט.
"והילדים?" שואלת אווה בחשש.
"אין לנו מושג היכן הם," אומר סמל רוברט, "לא רציתי להפריע לך באבלך, אבל יש לי שאלה. מרי אמרה לך משהו? שכן אמר שראה אותה חוצה את הכביש לכיוון הבית שלכם זמן קצר לפני האירוע."
"נכון. היא באה לבקש סוכר. אמרה משהו על כך שהיא רוצה לאפות עוגה," משקרת לו אווה.
"איך היא נראתה לך?" הוא שואל.
"תבין רוברט. היא העירה אותי משינה. לא בדיוק הייתי ערנית. אחר כך קרה מה שקרה עם דיוויד בדיוק כשנשמעו היריות."
"ולפני היא לא סיפרה לך כלום?" הוא שואל.
"אתה מכיר….הכרת אותה. היא היתה טיפוס מתבודד כזה. תמיד שפופה כזו," עונה לו אווה.
בימים שאחרי מתמלא ביתה של אווה במבקרים. היא מתקשה לעכל את האובדן שלה. היא מסתכלת על שלושת בניה, מנסה לשאוב עבורם את הכח לנהל חיים רגילים, אך איך אפשר?
"איך יכול להיות שאהבה כזו גדולה נגדעה כך ברגע אחד?" היא אומרת בבכי לחברתה מרדית', "אני כל כך מתגעגעת לנוכחות החזקה שלו. איך יכול שאדם כמוהו נקטף כך?"
כל יום מלווה אותה מרדית' למשימה אחרת. לבחור ארון, לבחור בגדים לקבורה, להכין רשימה של מי שיישא דברים, מה יהיו דברי הפרידה שלה ממנו. "הוא כל כך חסר לי," אומרת אווה ופורצת בבכי.
בימים הבאים היא לא מרגישה שהיא חיה. היא פועלת כאוטומט ומתפקדת בשביל הבנים. ליאו לוקח עליו בלית ברירה את התפקיד של הגבר בבית. משא כבד על כתפיו של ילד בן שש עשרה. הלילות קשים לכולם. הם בוחרים לישון בחדר המשפחה על השטיח והספות מול הטלוויזיה.
מרק בן ארבע עשרה מבקש להירשם לחדר הכושר. "אני רוצה להיות שוטר כמו אבא," הוא אומר לה ומכווץ לה את הלב. כל השנים פחדה שיקרה משהו לדיוויד בעודו בתפקיד. מי היה מאמין שכך יסיים את חייו.
"כרצונך מרק," היא עונה לו, מקווה שעד שיסיים את לימודיו התיכוניים ישנה את דעתו.
טום בן העשר מסרב ללכת לבית הספר. "הם קוראים לי יתום," הוא אומר והכאב ניכר על פניו.
"אתה באמת יתום מאביך, אבל שום דבר לא השתנה. אתה אותו טום רק בלי אבא," היא אומרת לו.
אווה כל כך רוצה לומר לו שגם היא מאד חסרה את דיוויד. האם הוא בכלל יכול להבין מה זה אומר לחכות לשעה חמש שדיוויד יגיע הביתה והוא לא מגיע, לאכול ארוחת ערב כשהכיסא בראש השולחן בולט בריקנותו, לדבר עם עצמך לפני השינה כי את ישנה לבד ונרדמת לא מחובקת?
השינוי בהתנהגותם של הבנים הוא הדרגתי. ליאו מסוגר יותר ונראה שהתבגר בין לילה. הוא מכבד את אווה מאד, משתף אותה ברגשותיו, אבל מחוץ לבית כבר לא מתעניין בשטויות שבני גילו נוהגים לעשות.
מרק מבלה שעות במכון, אבל לא מזניח את לימודיו. היא כל כך גאה בו. גם טום חוזר לעצמו ועושה הכל כדי ש"אבא יהיה גאה בו היכן שהוא נמצא."
אווה משקיעה את השעות שהם בבית הספר בחוות הסוסים בו היא משמשת כמטפלת בילדים פגועי נפש. היא מנסה לברר מה קרה לילדיה של מרי, אך למרות קשריה המסועפים במשטרה אינה מצליחה לעלות על עקבותיהם.
באחד הימים היא רואה תנועה ערה ליד הבית. היא ממהרת לחצות את הכביש. "את השכנה ממול?" שואל אותה גבר בחליפה.
"כן, ואתה?" היא שואלת.
"אני עורך הדין של הנרצ.. המנוחה," הוא אומר, "היא שיתפה אותך במה שקורה?"
"לא. ממש אין לי מושג. היא היתה אשה מאד מנומסת. אמרה שלום יפה, חייכה מעט, ולא דיברה בכלל."
"את יודעת," הוא אומר לה מהורהר, "הם לא השאירו אחריהם שום מכתב."
"מעניין מה באמת קרה שם," אומרת אווה, "היא נראתה אשה שלא מסוגלת להרע לזבוב. לך תדע מה מתרחש מאחורי דלתיים סגורות. מה באמת גרם לבעלה לעשות את מה שעשה."
"יש סיכוי שלעולם לא נדע," הוא אומר בצער.
הם עומדים ומתבוננים בשתיקה בבית הדומם. "אני צריך להיכנס כעת. אף פעם לא נכנסתי לבית שארע בו רצח. אני מקווה שאין סימנים של דם בכל מקום. אני צריך לרשום את מה שיש בו."
"אל תדאג, המקום נוקה כבר. אני מכירה את התהליך לצערי. בעלי היה קצין משטרה," אומרת אווה.
"עדיין, אני לא מרגיש בנוח להכנס לבד," הוא אומר.
"אני חייבת להכניס את ארוחת הערב לתנור," אומרת אווה, "ייקח לעוף שעה ומשהו להתבשל. אם תמתין כמה דקות אכנס אתך."
"באמת? את לא מפחדת?" הוא שואל.
"אני בטוחה שזה לא נעים, אבל מקווה שנתגבר על הפחד יחד," היא אומרת, לא בטוחה שהיא עצמה תרגיש בנוח.
כעבור כמה דקות היא חוזרת והם ניגשים לפתוח את הדלת. דבר ראשון שהיא עושה הוא לפתוח את התריסים והחלונות. משב רוח צונן נכנס לבית. קרני השמש נשברות על גבי זגוגית החלןן ויוצרות קשת של צבעים על הקיר שממול. אווה מסתכלת סביבה ושמה לב לערימה של מעטפות סגורות המונחת בערבוביה על השיש במטבח.
"בוא תראה…. איני יודעת את שמך" היא אומרת לעורך הדין.
"מצטער. לא הצגתי את עצמי. הוא מושיט לה את כרטיס הביקור: "גארת וילסון, עורך דין לענייני עיזבונות."
אווה מסתכלת על המעטפות. על כולן יש חותמת אדומה גדולה בתוך מלבן. "התראה אחרונה."
הם עוברים יחד על רשימת השולחים. "מסתבר שמצבם הכלכלי היה מאד קשה," אומר גארת.
"אני יכולה לשאול אותך משהו?" שואלת אווה.
"בוודאי," הוא עונה, "סביר להניח שלא אדע את התשובה. כל כך הרבה דברים אני לא יודע על מה שקרה פה."
"איפה הילדים?" היא שואלת.
הוא נאנח. "דווקא את זה אני יודע, אבל אסור לי לומר לך. הם בידיים טובות ואוהבות," עונה גארת.
"אני מבינה," אומרת אווה. היא מתלבטת אם לספר לו אבל מחליטה שלא. "אם אי פעם יזדקקו למשהו תתקשר איתי? אני אתן לך את כרטיס הביקור שלי."
השעה חלפה עברה לה וגארת מלווה את אווה לביתה מעבר לרחוב. היא ממהרת לחדר העבודה שלה וחוזרת עם כרטיס הביקור שלה ווסרת לו אותו. היא נכנסת שוב הביתה, וחולצת את נעליה. רק עכשיו היא מרגישה את כל המתח שהצטבר בה. היא עומדת ליד החלון בסלון ביתה ומסתכלת לעבר הבית שממול. החלונות שוב סגורים וכך גם הווילונות.
קולותיהם של הבנים נשמעים מהמטבח והיא ממהרת אליהם. "ספרו לי איך היה יומכם?" היא שואלת בשעה שהיא מוציאה את התבנית עם העוף ותפוחי האדמה מהתנור.
"איזה מזל שאת נשארת לנו," אומר מרק בהומור השחור שפיתח לאחרונה, "אי אפשר לוותר על שפית שכמוך. האוכל מריח נפלא."
אווה מניחה את התבנית החמה על השולחן, אבל היא אינה מרוכזת. "אמא תזהרי שלא תקבלי כוויה," אומר מרק, "את יודעת שצחקתי נכון?"
"כן," אומרת אווה בהיסח הדעת ומנסה להיזכר מה מרק אמר לה. "סליחה מרק, לא הייתי מרוכזת. הייתי היום בבית מעבר לכביש. מתברר שהיו להם מלא חובות. אני תוהה אם זה קשור למה קרה שם. איך לא חשבתי לשאול אותך קודם ליאו, אתה ראית מישהו מהילדים בבית הספר?"
"לא ראיתי אותם מסוף החופש. נראה לי שהם עברו לבית ספר אחר. הם צעירים ממני את יודעת," עונה לה.
*
שבע שנים מאוחר יותר
אווה והבנים חוזרים לביתם. כהרגלם הם מעיפים מבט לבית שממול. הווילונות פתוחים לרווחה, הגינה מלאה בפרחים בשלל צבעים, וקולם של הילדים הקטנים המשחקים בחצר נשמע למרחוק.
"אני מרגישה כמו אמא אווזה," אומרת אווה, "לראות אותך גורף את כל תעודות ההצטיינות האלה ממלא את ליבי גאווה. אני בטוחה שגם אבא מאד גאה בך, היכן שהוא נמצא."
"כבר שמעתי את זה היום," אומר טום, "כל המורות אמרו לי שאני כמו אבא שלי. רציתי להגיד להם שאמא שלי לא פחות חכמה אבל שתקתי. לפחות עכשיו כשאני מתחיל את האוניברסיטה איש לא יזכיר לי יותר את אבא."
"אני מבין אותך אח קטן, גם אמא כבר לא מי שהייתה. היא "אשתו של " יותר משהייתה בחייו," אומר ליאו, "עכשיו בשעה שאני מסיים את לימודיי, אני יכול לומר לכם שזה כבוד גדול להיות הבן של אמא שלנו. בסמסטר הזה למדתי שלושה קורסים שחומר הלימוד היה מאמרים שכתבה. כמובן שהציפיות ממני היו גבוהות אבל זו היתה גאווה גדולה עבורי לומר שאני הבן של אווה ברקלי-סמית'."
"גם בך אני מאד גאה," אומרת אווה לליאו, "כבר אמרתי לך נכון? ואתה מרק הפתעת אותי שעשית הסבה לפסיכולוגיה. הייתי בטוחה שתהיה קרימינולוג. עם זאת בואו לא נשכח שגם אביכם היה פסיכולוג. הרי כך הכרנו."
"אמא, עכשיו שכולנו מחוץ לבית אני חושב שזה הזמן שלך לפרוח. אולי אפילו לעבור מהמקום הזה רווי הזכרונות. הגיעה הזמן שתפסיקי להיות אלמנתו של מפקד המשטרה. אבא ילווה אותך לכל מקום שתלכי, הוא טבוע בך עמוק. מה דעתך?"
אווה מחייכת. "תמיד כשאני מסתכלת עליך אני רואה בך אותי. אתה כל כך רגיש אליי שזה מדהים אותי כל פעם מחדש."
"המחשבה הזו לא עלתה רק לי אמא. דיברנו על זה שלושתנו. לא ידענו איך תגיבי. אז כרגיל הטילו עליי את העבודה לומר לך זאת. את יודעת שאנחנו נבוא לכל מקום שתבחרי לגור בו, גם אם זה בקצה השני של היבשת."
"כבר מאוחר," אומרת אווה ששמה לב לשעה, "אתם לא רעבים?"
"את יודעת מה אמא?" אומר טום, "כל המשפחות יוצאות היום למסעדות בעיר, מה דעתך שנזמין באופן חריג פיצה ונראה איזה סרט בנים?"
"תתפלא לשמוע שזה מאד משמח אותי. רק תחוסו עליי עם הסרט בנים שלך. שלא יהיה יותר מידי דם," אומרת אווה.
"אז מה להזמין?" שואל טום.
"כרגיל," עונים שלושתם ביחד.
"כרגיל," אומר טום למי שעונה לו לטלפון ב"פיצה האט", "וגם 2 בקבוקי קולה גדולים."
"אז מה החלום שלך אמא?" שואל ליאו בעודם ממתינים.
"אני רוצה לרכוש חווה ולגדל בה סוסים," היא עונה מהורהרת.
"קדימה בנים, נא להסתער על האינטרנט ולמצוא לאמא את חוות החלומות. ואת אמא לפחות תגדירי לנו את האזור. את יודעת אמריקה גדולה," אומר ליאו.
כל אחד מהבנים מסמן את מה שנראה לו, תוך שהוא קורא קריאות התפעלות ממה שיש למוכר להציע. שלושים חוות מצטמצמות לעשרים. הבנים עורכים השוואה בין הבחירות של שלושתם. הם מלאי התלהבות ולא שמים לב לצלצול בדלת של השליח של הפיצה, לא לכך שאווה מסדרת את השולחן. הם כל כך מרוכזים במטרה שהם חוטפים משולש פיצה בהיסח הדעת ואוכלים.
"ובכן אמא הגענו להסכמה על שמונה חוות ועכשיו את מוזמנת להצטרף," אומר מרק, "אוי, גמרנו את הפיצה."
אווה מצטרפת אליהן ואחרי שעה יש ביניהם הסכמה. "אני לא מאמינה איך משלושים מודעות בחרנו שלוש. אני כל כך מתרגשת לנסוע לבדוק אותן," אומרת אווה, "עכשיו כבר מאוחר מידי. אתקשר בבוקר. מישהו מצטרף?"
"ברור!" הם אומרים פה אחד, "בסופו של דבר זה הבית של כולנו, לא?"
"אני שמחה לשמוע," אומרת אווה, "ועכשיו מה עם סרט הבנים שהובטח לי?"
"עכשיו אמא את הולכת לישון כי נסיעה ארוכה לפנינו מחר."
*
*
שלוש שנים מאוחר יותר
"יש לי פגישה עם ד"ר סמית'," אומרת אמילי.
"מה שמך?" שואלת סנדרה וסוקרת את הבחורה היפיפיה העומדת לפניה. היא מקווה בליבה שהיא מטופלת של אווה ולא של ליאו. לו היה הדבר תלוי בה, היתה קובעת פגישות לליאו רק עם גברים. היא מאוהבת בו בסתר ואילו הוא נחמד אליה, אך לא מעבר. היא לא שולטת בעצמה ונאנחת. "תמתיני בבקשה. ד"ר ליאו סמית' אמור להגיע כל רגע."
"באמת?" חשבתי שאני נפגשת עם אשה," עונה אמילי, יותר לעצמה מאשר לסנדרה, "תודה."
אמילי מתיישבת על הספה ומחפשת איך להעביר את הזמן. היא חסרת סבלנות. כל כך הרבה אומץ היה דרוש לה כדי להודות שהיא זקוקה לעזרה. היא קמה ומתחילה להסתכל על התמונות שתלויות לאורך המסדרון. היא רואה תמונה של אשה יפה מוציאה סוס מקרון נסיעה. היא עוצמת עיניה. המראה הזה של הקרון נראה לה מוכר. היא רואה בית בשכונה שקטה, עצים גדולים בחזיתו, גינה מטופחת ובחניה חונה בצד קרון כזה.
"את רוכבת על סוסים?" היא שומעת קול נעים של אשה מאחוריה, "אני ד"ר אווה סמית'."
"יש משהו בתמונה הזו שמעלה לי הבזקים של משהו מוכר," היא אומרת לה.
"אני מציע שנכנס ונדבר על זה," אומר לה ליאו שבדיוק חוזר מההפסקה. הוא פותח בפניה את הדלת, נותן לה לעבור, נכנס אחריה וסוגר את הדלת. הוא נוהג איתה כפי שהוא נוהג עם כל המטופלות שלו. הוא אינו משקיע הרבה להסתכל על חיצוניותן. פני הפוקר שלו לא משדרות דבר.
הוא מצביע על הספה הצמודה אל הקיר. היא מתבוננת על התמונה שתלויה מעליה. צילום אווירי של חוות הסוסים. "מעולם לא רכבתי על סוסים, אבל התמונות האלה מעלות בי משהו שאיני יודעת לפרש אותו."
"בואי נתחיל מזה שתספרי לי למה את פה," אומר לה ליאו.
"אני פה כי אני רוצה להבין למשל מדוע הסוסים בתמונות מרגשים אותי כל כך."
"לא שאלתי לשמך," הוא אומר לה.
"אמילי לוינסטון," היא עונה לו.
יש משהו במבט שלה שמטריד אותו. היא לא נראית אבודה. היא מקרינה בטחון, אבל בעיניה יש עצב וגעגועים.
"למה את מתגעגעת?" הוא שואל אותה. אין לה מושג שזו תגובה למה שראה בעיניה.
"אני לא יודעת. לכאורה יש לי הכל. משפחה שאוהבת אותי, סיימתי את לימודיי ואני עוסקת במקצוע שאני אוהבת."
"ומהו?" הוא שואל.
"אני מציירת ומעצבת תכשיטים," עונה אמילי, "העגילים האלה הם יצירה שלי."
"את מאד מוכשרת," הוא עונה לה.
"חשבתי שאולי אם תהפנט אותי יפתרו לי קטעי חלומות הלא ברורים שיש לי," היא עונה לו.
"את זוכרת אותם?" הוא שואל.
"אף לא אחד," היא עונה, "אני רק יודעת שאני מתעוררת לפעמים בבכי, לפעמים הסדינים ספוגים בזיעה."
"אז מה סוסים? את אוהבת אותם? מפחדת מהם? עצמי עיניים ודמייני סוס. מה את מרגישה?"
"אני מרגישה שאני רוצה לחבק אותו, ללטף לו את הפרווה. אני בטוחה שזה ישמח אותי."
"מה תכניותיך להיום?" הוא שואל.
"אין לי יותר תכניות. אני מניחה שאלך לקנות משהו לאכול."
"יש לי רעיון," הוא אומר, "בואי,"
"אני סיימתי להיום," הוא אומר לסנדרה המופתעת בשעה שהם הולכים לכיוון דלת היציאה.
"זה היה מפגש מאד קצר, הכל בסדר?" סנדרה.
"השאלה שלך ממש לא לעניין," הוא נוזף בה, "כן הכל בסדר. איפה אמא שלי?"
"ד"ר אווה יצאה לפני כמה דקות."
ליאו יוצא עם אמילי לחניה. "את עם רכב?" הוא שואל אותה והיא נדה בראשה לשלילה. אמנם היא הולכת איתו בלי לשאול שאלות אבל היא תוהה מה הוא מתכנן.
"תבחרי לך דיסק, יש בתא הכפפות," הוא אומר לה בשעה שהוא יוצא במהירות מהחניה שלו.
לפני שהיא פותחת את התא היא מעיפה מבט בג'יפ. הוא אמנם מאובזר כהלכה, אבל אינו מפואר בהגזמה. הרוח החודרת מבעד לחלון בגג הרכב פורעת את תלתליה והיא מתמכרת להרגשה הנעימה הזו. היא מוציאה את הקופסה עם הדיסקים ומדפדפת ביניהם. "אוף, אני אוהבת את כולם. לא יודעת מה לבחור," היא אומרת.
"פשוט תשלפי אחד," הוא אומר לה וכך היא עושה. היא מכניסה את הדיסק והצלילים ממלאים את הרכב. היא מצטרפת בשירה ומתנועעת לקצב המוסיקה. הנוף העירוני מתחלף במהרה לנוף כפרי ותוך פחות מחצי שעה היא קוראת את השלט. "חוות הסוסים המרפאים."
אמילי כבר לא מסתירה את התרגשותה. "אני הולכת לחבק סוס!"
"סוסה אם לא אכפת לך," הוא אומר לה ומחייך לראשונה למראה התלהבותה הילדותית מעט, "קוראים לה לידיה והיא זקוקה לחיבוק היום. היא עצובה כי אמה קוקה נפטרה לפני כמה ימים."
"מסכנה לידיה." היא אומרת ויוצאת אחריו לכיוון האורוות. שעה ארוכה היא מבלה עם לידיה. היא לומדת להבריש אותה, מוסיפה לה אוכל ובעיקר מלטפת אותה ולוחשת סודות לאזנה.
"שלום אמילי," אומרת לה אווה בשעה שהם נכנסים למטבח דרך הדלת האחורית, "את נשארת אתנו לאכול."
"אני לא רוצה להפריע," אומרת אמילי.
"כל מי שחברה של לידיה היא חברה שלנו. צפיתי בך מבעד לחלון. נראה לי ששמחת אותה. מה דעתך שקצת אחרי האוכל נצא לרכב? אני בטוחה שלידיה תשמח."
"גם לי נראה אחרי כל הסודות שלחשת לה," אומר ליאו. עכשיו שהוא כבר לא בעבודה הוא מרגיש משוחרר יותר.
"סיפרתי לה שגם אני יתומה," היא אומרת.
"זה מסביר הרבה דברים," הוא אומר לה.
"מה למשל?" היא שואלת.
"ניסיתי לפענח את המבט בעינייך," הוא עונה לה, "מתי זה קרה?"
אמילי מסתכלת בו בעיניו ומתחילה לבכות. "אני לא יודעת בדיוק. סבא וסבתא לא מוכנים לדבר על זה. אני רק יודעת שהובאנו בסוף הקיץ אליהם ויותר לא שמענו מהם. אחרי כמה חודשים נודע לנו שהם נפטרו. אין לי מושג מה קרה."
"יש לך מושג מדוע הם הסתירו ממך את האמת?" הוא שואל.
"אני יודעת שקרה משהו נורא," היא אומרת, "ושסבתא אסרה עליי לדבר על אבא."
אווה מקשיבה לשיחה. פתאום היא מבינה מה שמטריד אותה מרגע שראתה אותה. היה בה משהו כל כך מוכר שלא יכלה לשים עליו את האצבע.
"בת כמה את?" שואלת אותה אווה.
"עשרים וארבע," עונה אמילי.
"את זוכרת את שם הורייך?" שואלת אווה.
"מרי ומייק," היא עונה ותולה בה מבט.
"השם מילה מוכרת לך?" שואלת אווה.
"את מכירה אותי?" שואלת אמילי בלחש.
"אני מחפשת אחרייך ואחרי אחיך כבר עשור. פשוט נעלמתם," אומר אווה.
"אחי," נאנחת אמילי, "הוא הסתבך בפלילים. סבתא אומרת שהוא בדיוק כמו אבא. בסוף הוא הרג את עצמו עם הסמים."
*
**
חצי שנה אחרי
אווה וליאו יושבים ליד השולחן הגדול במטבח. מילה, כך רוצה אמילי שיקראו לה שוב, עדיין ישנה בחדרו של ליאו. "אתה חושב שהיא כבר מספיק חזקה?" שואלת אווה.
"אני מאד גאה בה בדרך שהיא מתמודדת עם הדברים. לפעמים יש עוד נפילות קטנות, מי כמונו מכירים את זה. את יודעת שאני רוצה להציע לה נישואין."
"אני מאושרת לשמוע, כשם שאני מאושרת לראות שהיא מתמודדת כל כך יפה. אז מה היום היום הגדול? אני בטוחה שתערוכת הציורים שלה תהיה הצלחה גדולה," אומרת אווה.
"תודה אמא שנתת לה לערוך אותה כאן בחווה. התמונות נראות נפלא על הקירות. כמעט יותר מידי מושלמות שאין לי חשק שמישהו יקנה אותן."
"יש לך ציירת צמודה משלך, ציורים לא יחסרו לך אהובי," אומרת מילה שנכנסת למטבח ונושקת לו על שפתיו.
מילה מוזגת לעצמה כוס קפה, פורסת לעצמה פרוסת עוגה וניגשת לחלון להשקיף על האורוות. "לעולם לא אוכל לשבוע מהמראות האלה," היא אומרת ועיניה נודדות לעבר השדות. "כל כך שקט פה ועם זאת מלא חיים."
"את חושבת אווה שהוריי רואים אותי? שהם גאים בי?" שואלת מילה.
אווה רוצה לומר לה שהיא לא יכולה לענות, הרי לא באמת הכירה את אמה, בטח לא את אביה. אבל מניחה לרגע את תפקיד הפסיכולוגית בצד ועונה לה מהלב. "אין לי ספק." היא לוקחת אותה בידה ומובילה אותה לציור של אמה. "תראי את איך אמך מאושרת. לא חושבת שאי פעם היתה כל כך מאושרת כמו ביום הזה."
"תמיד את יודעת לומר לי את המילים המרפאות. אני יודעת שזה בגלל הלב שלך, לא בגלל שלמדת שכך צריך לומר. אני רואה את זה גם בו, בליאו. הוא גבר מדהים. אני שמחה שהוא אינו רואה בי מטופלת שלו."
"הוא מעולם לא היה המטפל שלך. מאותו יום שהביא אותך לכאן, אחרי שראה אותך עם לידיה הוא ראה אותך בתור הבן אדם שאת ולכן התאהב בך. הייתי רוצה לספר לך על הלילה הזה שאביו נפטר, אבל נעשה זאת אחר כך כיוון שיש לך אורחים. המבקרים הראשונים שלך בתערוכה כבר כאן, לכי קבלי את פניהם. זה היום שלך. תהני מכל רגע."
אכן השכנים שבאו מוקדם היו ראשונים, אבל אחריהם באים עוד רבים ולא רק מהכפר. הידיעה על התערוכה התפרסמה בכל האזור, גם הבנים פרסמו אותה ברשתות החברתיות והתוצאות ניכרות כעת על פני הקירות. העיגולים האדומים המודבקים על גבי התמונות מסמנים לעיני כל שהתמונות מכורות.
אווה שמסתובבת בין האורחים רואה שמילה מגניבה מבטים לעבר התמונה של אמה . "היא כנראה מנהלת איתה שיחות בליבה," היא חושבת לעצמה. היא לוקחת מדבקה אדומה ומדביקה אותה על מסגרת התמונה. ברגע שעיניה של מילה קולטת את המדבקה הן מתמלאות דמעות. אווה ממהרת אליה. "לא יכולתי לתת למישהו לקנות אותה, אז היא נשארת כאן." לוחשת לה אווה.
התנועה הגדולה מעייפת את בני הבית והם משתוקקים שהשקט יחזור לחווה.
"אני מותשת," אומרת מילה, "בחיים לא היה לי יום מלא פעילות כזו. "
"בואי נלך לטייל. אני בטוח שלידיה מתגעגעת אלייך. היא לא רגילה שאת לא לידה כל כך הרבה שעות," אומר ליאו. מילה אוחזת בידו ומושכת אותו בחוסר סבלנות לבוא איתה. הם נכנסים לאורווה ומילה עוזבת את ידו וממהרת לעברה של לידיה. היא לוקחת איתה את המברשת וקצת פינוקים עבורה ונכנסת לתא.
ליאו נותן לה את הזמן. עומד עם ידיו בכיסים ומחכה. "אתה רציני?" היא שואלת בשעה שהיא יוצאת מהתא, כמעט שוכחת לסגור את הדלת.
"אני נראה לך אדם לא רציני?" הוא עונה לה בשקט.
"אתה האדם הכי מדהים שאני מכירה .יש לך לב ענק ואני כל כך אוהבת אותך," היא אומרת וממהרת לחבק אותו. "תשמע קטע מוזר. מישהו שם על דלת התא של לידיה בפנים שלט: "התנשאי לי?" יש לך מושג מי הוא? שמעתי שזה בא עם טבעת ואני סקרנית כבר לראות מה הוא בחר בשבילי."
"אה זה," הוא אומר ומושיט את ידו לכיס. "לזה את מתכוונת?"
"כן, כן, כן!" היא אומרת לו וקופצת עליו. "כלומר הכן היה התשובה לשאלה, שיהיה ברור. והטבעת מהממת."
מילה עונדת את הטבעת ורצה ללידיה. "הוא אוהב אותי! אמרתי לו שגם אני. תראי איזו טבעת יפה!"
אווה עומדת ומסתכלת על האורווה. היא מחכה שמילה תחזור כבר. פעמים כה רבות התכוננה לרגע הזה, והיא מרגישה שהיא רחוקה מלהיות מוכנה.
"תראי!" קוראת מילה בשמחה בשעה שהם נכנסים הביתה. "אמרתי לו כן! ברור שאמרתי."
"אני כל כך מאושרת," עונה לה אווה, אבל פניה מראות שעוברת עליה סערה גדולה.
"את עצובה?" שואלת אותה מילה. היא לא מבינה מה משדרות פניה של אווה.
"מה פתאום!" עונה לה אווה ומחבקת אותה. "עלי לעשות משהו שציפיתי לו שנים רבות וכעת כשהרגע הגיע, אני לא כל כך מוכנה לו, כי בעצם אינני יודעת מה טמון בו. יש לי משהו לספר לך, בוא שבי לידי. הייתי רוצה שגם אתה ליאו. אני זקוקה לך, וכך גם מילה."
השניים מתיישבים לידה אוחזים ידיים. כל אחד מהם תוהה בליבו מה עומדת אווה לספר להם.
"אני הולכת לספר לך את סיפור חייך. אמנם מעטים הפרטים עליו שאני יודעת, אבל הם יותר ממה שסופר לך עד היום. עיקר הסיפור הוא דווקא בשעה האחרונה בחייהם."
אווה מניחה את החבילה שהיתה מוסתרת אצלה עשור. אין לה מושג מה היא מכילה, אבל היא יודעת שהגיעה זמנה להמסר. היא גם יודעת שמילה חזקה מספיק כדי להתמודד עם תוכנה של החבילה.
"ובכן, הכל התחיל בצלצול פעמון באמצע הלילה…"
בר אבידן©
מאמינה באהבה.
כל הזכויות שמורות
הסיפור התחיל מרעיון של חבילה שמופקדת למשמרת ונפתחת אחרי ימים רבים על ידי מי שהיא מיועדת לה. לא הייתי בטוחה אלו סודות טמונים בה. בעת שהתקרבתי לסיום הסיפור חשבתי לעצמי כמה שנים נדחסו לתוך הסיפור הזה, וכמה היה מתאים לו להיות סיפור ארוך הרבה יותר. זהו טבעו של סיפור קצר שהכל נדחס בו. עם זאת לא רציתי לפתוח את החבילה. כי מי יודע , אולי יכתב לו פרק המשך….
ב.א.
27.6.2018