בר אבידן -מאמינה באהבה

מרי-אן

לא פעם נדרשה אמי לעבוד בשעות לא שגרתיות. מעצבת הבגדים ששכרה את שירותיה היתה ידועה בבגדיה הייחודיים, ובין לקוחותיה נמנו אנשי האצולה והממון.

אמי היתה מה שקיבל את ההגדרה "תופרת עילית." לא קמה לה מתחרה בדיוק התפרים, היא היתה נוגעת בבד כשם שאופה לש את בצקו. לא פלא שהייתה התופרת החביבה על לואיז מעצבת האופנה.

בימים בהם נדרשה לעבוד שעות ארוכות, היתה אמי מביאה אותי, בתה היחידה, לחדר האחורי של החנות המפוארת. בשעות אלה בהן היתה החנות סגורה והיא יכלה לעבוד בשקט. היא הניחה בפניי חבילת ניירות לבנה וצבעים, ולצדם כריכים שהחליפו את ארוחת הערב החמה שנמנעה ממני.

בשעה שאימא עבדה הייתי חומקת לקומה העליונה, למחלקת הנשים ומנהלת שיחה עם בובות הראווה על עניני אופנה ועניינים ברומו של עולמי.

השיא היו הימים בהם באו מעצבי חלונות הראווה להחליף את התצוגה. בימים כאלה הייתי חומקת מבעד לדלת הפתוחה, נעמדת ביו הבובות ומעמידה פנים שאני אחת  מהן.

באחת הפעמים ניגשה אחת המעצבות, העמידה פנים שאני בובה ואמרה לחברתה: "ראי איזה פלא, בובה ממחלקת הילדים הגיע לכאן." היא הרימה אותי והעבירה אותי לקצה השני של החנות. "אני חושבת שזו הבובה היפה ביותר שראיתי." כל כך פחדתי שהתחלתי לרעוד מפחד, וכך לבושתי הן גילו לי שהן יודעות שאני ילדה אמיתית.

הייתי בטוחה שאנזף ואקבל עונש, אבל להפתעתי לא רק שלא נענשתי, אף הוצע לי להצטרף אליהן לעבודה בשעה שאמי היתה עסוקה בתפירה. העובדה שהייתי רק בת עשר לא הפריע להן להתייחס אליי כאל אחת משלהן.

לא תמיד התחשק לי לשוטט בחנות הסגורה. בימים כאלה הייתי מתיישבת ליד השולחן הגדול של המעצבת ומציירת. הייתי אוספת את שאריות הבדים מהרצפה ומדביקה אותם על הציורים שציירתי ויוצרת לי אופנה משלי.

עם סיום עבודתה של אמא הייתי ממהרת לאסוף את הציורים ולהשאיר את השולחן מסודר.

באחד הימים הופעלה האזעקה בחנות ונדרשנו על ידי אנשי האבטחה לפנות את החדר. מתוך בהלה הציורים שלי נעזבו על השולחן ומהרנו לברוח החוצה. אמנם התברר שזו היתה אזעקת שווא, אבל בשביל אמא שלי שהאמינה בסימנים, זה היה סימן ללכת הביתה.

למחרת ביקשה המעצבת מאימא שתביא אותי אליה. כאשר ראיתי את הציורים בידה הרכנתי את ראשי. ידעתי שאנזף קשות. "מאיפה העתקת את הציורים האלה," שאלה אותי לואיז בקול שקט ורגוע.

"משום מקום," עניתי לה מבוהלת.

"אני מבקשת תאמר לי את האמת. הרי שקרים בסופם להתגלות," היא ענתה לי.

"באמת באמת שלא העתקתי אותם," עניתי ודמעות בעיני.

לואיז ביקשה שאשב על הכסא ליד שולחנה הגדול. רעדתי מפחד, אבל היא לא ויתרה. היא הניחה לפני דף לבן, וגזרי בד ואמרה לי:  "ציירי."

לא יודעת מה פחדתי יותר. לצייר או שלא. הבטתי על אמא בתחינה והיא הנהנה בראשה. לא בדיוק הבנתי את התשובה, אבל הרצון לצייר היה חזק ממני.

"הילדה שלך גאון לוסינדה," אמרה לואיז לאימא שפניה זרחו מאושר.

**

יום מיוחד היום

אני עומדת מול המראה הסדוקה בדירה אותה אני חולקת עם שתי חברותיי. זו כבר השמלה השלישית שאני מודדת. אין לי מושג מה יהיה היום בטקס. הדבר היחיד שאני יודעת הוא שאחדים מאתנו יזכו במלגה. כמה אני זקוקה למילגה הזו. כל השנה עבדתי קשה כדי להצטיין בלימודים ואני מקווה שמאמציי נשאו פרי.

אני כל כך לא רוצה ללבוש את השמלה השחורה. היא כל כך צפויה ולא מרגשת. לעומתה הוורודה בהירה מידי. "אוף, דווקא היום אני לא מוצאת מה ללבוש!"  אני נזכרת בחצאית האדומה שתפרתי לתצוגה ובסוף לא הצגתי אותה. אני מתאימה לה חולצה שחורה ומביטה בעצמי בראי. "מושלם?" אני שואלת את עצמי, "מושלם!" אני קובעת.

"לכי תדעי את מי תפגשי היום," אני מדברת אל עצמי. כך אני נוהגת לעשות כשאני עצבנית. אולי כי גדלתי לבד, אולי בגלל השעות הרבות שביליתי לבד עם עצמי. אני אוהבת את הלבד שלי. אמנם אני גרה עם שתי שותפות, אבל מעדיפה להסתגר בחדר. הן מבחינתן חושבות שזה בגלל פרץ היצירה שתוקף אותי ומניחות לי לנפשי. בעיקר כשהן יודעות שהן תרווחנה מזה בגד חדש. זו הצורה שלי לקנות את המקום השקט שלי.

זו גם הסיבה שעד היום לא היו לי מערכות יחסים רציניות. הביחד מלחיץ אותי ולכן אני משדרת תמיד שאני לא מעוניינת ביחסים רציניים. ככה זה כשאת גדלה רק עם אמא וכזו שכל היום עובדת. חלילה שלא תבינו שאני מתלוננת. אני יודעת שהיא עושה זאת בלית ברירה. לכן החלום שלי להרוויח הרבה כסף כדי שהיא תוכל לנוח. בינתיים אני תורמת את חלקי בכך שאני תלמידה מצטיינת וקוטפת מלגות שמממנות לי את הלימודים והמחייה שלי.

אני כל כך מתרגשת כיוון שהיום מחלקים מלגה מיוחדת למספר מצומצם של תלמידים ששמותיהם נשמרים בסוד עד לרגע החלוקה עצמה. עם זאת כולנו מחויבים להגיע היום. מפלס המתח שלי כל כך גבוה שלא אכלתי כלום מאתמול. אני מנסה ללגום מים, אבל הם נתקעים לי בגרון. "זה בכלל אפשרי שמים יתקעו בגרון?" אני שואלת את עצמי. " מסתבר שכן," אני עונה לי. שוב בקול רם. השותפות שלי כבר רגילות לשמוע אותי מדברת ולא מקשיבות בכלל, למרות שדווקא עכשיו הייתי רוצה לשמוע את דעתן.

"בהצלחה מותק," אומרת לי ברברה בשעה שהיא נותן ביס גדול בתפוח, והמיץ שלו מתיז על כול, אבל לה זה לא אכפת. יותר מעניינת אותה תכנית הרכילות המטופשת בטלוויזיה.

"היי מותק, איזה אירוע גדול יש היום בפקולטה שלך. את יודע מי יהיה שם? את קולטת??" היא שואלת בקול גבוה ומצפצף, "אני יכולה לבוא איתך?"

"אני חייבת ממש לצאת כעת, אחרת אאחר," אני אומרת לה.

"אבל הארוע מתחיל.." היא אומרת. אני כבר לא מקשיבה כי אני ממהרת לצאת מהדירה. "רק זה חסר לי לחכות עכשיו שהיא תחליט מה ללבוש," אני ממלמלת. אני מכירה אותה. היא תפשפש בארון, תמדוד כל אחד מבגדיה ולבסוף תחזור לזה שבחרה בהתחלה. פעם עוד ניסיתי לומר לה זאת. אבל היא ביטלה את דבריי כאילו אמרתי את הדבר המטומטם ביותר. אז בדרך כלל אני מעסיקה את עצמי בחדר בשעה שהיא מתלבשת. אבל לא היום. היום אני לא מוכנה לחכות למרות שיש עוד הרבה זמן.

רוח נעימה מקבלת את פניי, ואני נהנית מחמימות קרני השמש המלטפת אותי וגורמת לסומק קל על פניי. אני מניחה שלא יזיק לי כי אני בטח חיוורת בשל העובדה שלא ישנתי ולא אכלתי. אני הולך בצעדים מדודים, לא רוצה לרוץ, כדי שלא אזיע, כדי שלא יראו כמה אני נחפזת להגיע.

אני מביטה על זוג סנאים שרודפים אחד אחרי השני. ברור לי מי הזכר. ברור לי שהיא רק משחקת אתו שאינה מעוניינת. בדיוק כמוני. אם תאמרו שאמרתי זאת אכחיש זאת, אבל גם אני רוצה כבר למצוא את האחד שיאהב אותי לנצח. האחד שיאהב אותי ואני ארגיש הכי מוגנת בזרועותיו. אתם חושבים שקיים אחד כזה בשבילי בעולם? 

אני שקועה במחשבות על האחד ולא שמה לב שאני יורדת בחוסר זהירות מוחלט לכביש.

"איפה הראש שלך?" צועק לעברי גבר לבוש בחליפה יוקרתית. הרי מבט אחד דרוש לי כדי לדעת זאת. אני מתערבת אתכם שהוא לובש חליפה מבית האופנה "מיו מילאן." 

"הראש שלי פה," אני מתריסה כנגדו, ומצביעה עליו, "יפה לך המיו מילאן."

הוא נועץ בי מבט כועס, אבל אני כבר מגיעה למדרכה. אני מסתובב אליי, מפריחה לו נשיקה באוויר ונעלמת בתוך ההמון הסואן. כאשר אני מסדירה את נשימתי אני גוערת בעצמי, הפעם בליבי, שאני צריכה להיות פחות מעופפת. זה היה יכול להיגמר באסון.

אני מאטה את צעדיי, מסדרת בעזרת אצבעותיי את שערי שהתפרעה מההתרגשות שעברה עלי כעת וממשיכה ללכת בצעדים מתונים. יש לי עוד מספיק זמן.

*

*

קולין

"בחיי שהיא לא נורמלית," אני אומר למייקל אחי, "לא מסתכלת לאן שהיא הולכת, אומרת לי משהו על החליפה שלי, ועוד מפריחה לי נשיקה."

"נו, היא בטח אחת כזו שקוראת את מדור הרכילות בירחוני אופנה ויודעת בדיוק מי אתה," עונה לי מייקל.

"דווקא לא נראה לי יודעת מי אני, אחרת לא הייתה מגיבה כך," אני עונה לו.

"אחי, אני מדמיין או שמישהי סדקה לך את השריון הקשוח שלך, פגעה האגו שלך?" שואל אותי מייקל.

"אתה מבזבז יותר מידי מילים עליה," אני עונה לו. אמנם אני אומר את המילים האלה, אבל לא מאמין לעצמי.  בנסיבות אחרות, אולי אם הייתי לבד, הייתי יוצא מהרכב. אין ספק שהיא אישה יפיפיה. אני לא מאמין לדבריו של מייקל. הברק בעיניה הראה לי שטיפשה היא לא.

אני נאנח. "כל כך לא בא לי עכשיו האירוע הזה," אני אומר לו, "אני לא מבין מדוע ההורים לא יכלו לדחות את הטיסה ולהעניק את המלגות בעצמם." כל המחויבויות האלה של המשפחה כל כך לא לרוחי, ועם זאת כבן הבכור במשפחה אני מחוייב להם.

"אתה רואה, אם היתה לך אישה, היית יכול לשלוח אותה במקומך," עוקץ אותי אחי.

"כן, אה?" אני צוחק, "אתה מתאר לך את סינדי עושה את זה?"

"מה איתה באמת?" הוא שואל.

"אתה יודע שהיא לא מתאימה לי. היא לחוצת חתונה, כזו שמתאימים את הצבעים של המפות לסכום ולקיר," אני עונה לו.

"ואיך בדיוק אתה חושב שתראה החתונה שלך?" הוא שואל.

"מאיפה לי לדעת. אני לא חושב על דברים כאלה, רק יודע שכזו לא תהיה," אני עונה לו.

"אתה לא רציני. אתה יודע מה זה יעשה לאימא? מיום שנולדת היא מתכננת אותה. בכל זאת הבכור בבניה," הוא עונה לי בפנים רציניות כביכול.

"תגיד לי השתגעת, אין לך על מה לדבר עכשיו?" אני עונה לו.

"אתה מעדיף שאני אדבר אתך על היפיפה בחצאית האדומה שקפצה לכביש? כי נראה לי שמאז שראית אותה הראש שלך מחפש אותה," הוא עונה לי.

אני מביט בו. מסתבר שהוא יודע מה עובר לי בראש. אני שותק. את שאר הדרך אנחנו מעבירים בשתיקה מוחלטת.

כשאנחנו מגיעים, אני נוסע לכיוון החניה המסומנת. לפני המכונית קופצים לי זוג סנאים. "תראה איך הוא רודף אחריה," אני אומר למייקל, "והיא, היא משחקת אותה לא מעוניינת. לא כמו אצלנו שהבחורה רודפת אחרי הגבר, וגם אם הוא מת להיכנס איתה למיטה, הוא משחק אותה קשוח."

מייקל צוחק ובכך מסיים את המועקה שהשתררה ברכב בדקות האחרונות. יש עוד רבע שעה ואנחנו נשארים לשבת ברכב, צופים שכמויות האדירות של הסטודנטים שזורמים לעבר האמפיתאטרון בו יערך האירוע. "צר לי עליהם," אני אומר למייקל, "רק ארבעה נבחרו השנה, כך נאמר לי."

"ראית את הרשימה?" הוא שואל אותי.

"לא המעטפה תימסר לנו במקום, יחד עם המעטפות שהוכנו עבורם," אני עונה לו מה שמסרה לי אמי שעה קלה קודם בטלפון, בשעה שהפילה לנו את האירוע הזה. אני שם לב שגם מייקל לא שש לצאת מהרכב. אני מציץ בשעון ורואה שהזמן אוזל ועלינו ללכת לכיוון הבמה. אני מציץ במראה לוודא שאף רכב לא מגיע מאחור ורואה שובל של חצאית אדומה. אני פותח את הדלת במהירות, אבל היא נעלמה בין נחיל האנשים.

עכשיו כבר ברור לי שהיא כנראה תהיה שם, וברור לי שהעיניים שלי יחפשו אותה.

"הלכנו?" אומר לי מייקל וטופח על כתפי. הוא אינו מודע לסערה שעוברת עליי. אני שמח שלא. אין לי כל רצון לדון בכך, להיות כל כך חשוף בפניו. ביחוד כשאני עצמי לא מצליח להסביר לעצמי מה יש בה שערער אותי כך.       

"בוא נגמור עם העונש הזה ואחר כך נלך למועדון להיפגש עם החברים."

**

מרי-אן

אני מתיישבת ליד חבריי לכיתה ומשדרת כאילו לא אכפת לי מכלום. אני חייבת להיות בשליטה אחרת הם ידעו שטורנדו עובר בתוכי. אני לא בטוחה מי אחראי לזה יותר המעמד כאן, הוא הגבר ההוא בחליפת מיו מילאן, שאין סיכוי שאראה אותו עוד פעם בחיי. אז למה אני חושבת עליו כל הזמן?

"כל כך מעצבן שלא אומרים לנו כמה זוכים במילגה יש השנה," אומרת לי אדריאנה חברתי.

"מה שאמור לקרות יקרה," אני עונה לה. למה אני מכוונת את דבריי? אפילו אני לא מצליחה להחליט.

"לך קל לומר," היא אומרת לי.

"באמת? למה?" אני שואלת אותה. כולם בכתה בטוחים שהמילגה כרגיל בכיסי. אני לא אאמין אלא אם כן יכריזו את שמי.

הטקס מתחיל עם נאומים מתישים ומעייפים. דיבורים וביניהם מלא קלישאות, כאלה שחוזרות על עצמן כל טקס, כל פעם מפי פרופסור אחר.

אחרי חצי שעה מתישה מתחילים להקריא את שמות הזוכים. אחד אחרי השני. אני כבר מבינה שאם לא קראו בשמי כנראה שלא זכיתי.

אבל זאת קורה משהו שלא ציפיתי לו. הגבר ההוא שלא יוצא לי מהראש, בכל החליפה היוקרתית של מיו מילאן קם להעניק את המעטפה האחרונה. "איך זה שלא ראיתי שהוא כאן??" בקושי רב אני שולטת בעצמי. אני מרימה עיני לשמים ומבקשת מכל הקדושים שלא אהיה הזוכה. אבל הם, אולי בגלל שאני לא מגיעה לכנסיה היום ראשון אף פעם גם לא בחגים, הם לא מקשיבים לי. אני אמורה לשמוח. זכיתי במילגה הגבוהה ביותר.

העיניים של הגבר הזר נעוצות בי, עוקבות אחרי כל צעד שאני עושה. אני קמה מיישרת את החצאית ופוסעת פסיעות איטיות לכיוון הבמה. הוא פוסע לעברי ומושיט לי יד בשעה שאני עולה על הבמה. העיניים שלו לא מפסיקות להסתכל עליי. "אין צורך," אני עונה לו מובכת.

"זה לא מנומס לדחות יד של גבר שבא לעזרתך," הוא לוחש לי, "את מביכה אותי."

בלית ברירה אני מושיטה לו את היד קלות, לא נותנת לו לאחוז בי חזק, ומיד כשעומדת על הבמה מושכת אותה חזרה אליי. אני שומעת את הרחש בקהל אבל עוטה על פניי מבט מלא בטחון, שלא יראו איך הלב שלי מפרפר בפנים. אני רוצה לברוח משם.

הוא מתעשת מיד וניגש למקרופון. "ברכות למרי-אן בלו על הישגיך היוצאים מגדר הרגיל בלימודי מגמת האופנה. אני גאה להעניק לך את תעודת ההצטיינות ואת השיק תרומת חברת רוזן בסך מאה אלף דולר."

הידיים שלי רועדות. "שמעתי נכון?" אני לוחשת ספק לו ספק לעצמי.

"תפתחי את המעטפה ותראי בעצמך," הוא עונה לי, "את יכולה להודות לאמא שלי. זו בחירה שלה."

לא עוברת דקה ומיד המורים שלי מקיפים אותי. מברכים אותי, מחבקים אותי ומפרידים ביני לבינו. אני מחייכת אוטומטית לכולם אבל המילים שלו "אני גאה" מהדהדות באוזניי. ברור לי שזהו טסט מוכתב מראש, אבל עדיין, המילים האלה יצאו מבעד שפתיו.

אני מחכה שהמהומה סביבי תשכך ואוכל לראותו שוב. אני מתאכזבת לראות שהוא כבר עזב.

*

קולין

 
"מה עובר עלי? מעולם לא התרגשתי כך ממישהי. הכל התחיל בכך שראיתי פוסעת לכיוון הבמה. כמה שהיא יפה! לא יודע מה גרם לי לגשת לעברה ולהושיט לה יד לעזור לה לעלות לבמה. לא פלא שגם היא התפלאה על המחווה שלי. מה יכולתי לומר לה? אם היינו לבד הייתי רוצה לחבק אותה אליי. למה? אל תשאלו אותי למה, אני בעצמי לא יודע. אני ממש לא אדם כזה שמחבק. זה גם לא שהיא שברירית שצריכה עזרה. אני חושב שזה בגלל המבט בעיניים שלה.
אחר כך זה היה המגע של היד שלה בשעה שלחצתי את ידה בטקס הענקת המלגה. הרגשתי את הזרמים שעוברים ממנה אליי שהבעירו לי את כל הגוף, בשעה שידעתי שמאות עיניים נעוצות בנו ברגע זה ממש.
ואז היא נבלעה בין מברכיה והרגשתי שאני חייב להסתלק משם. היא לא חיפשה אותי בעיניה והבנתי שזה רק אני שמתרגש כך, והיא אולי היתה סתם מבוהלת ממה שקרה מקודם בצומת, או מעצם קבלת הסכום הגדול של המילגה, אבל לא ממני.
אני חייב להתאפס. אני ניגש להודות לאנשי האקדמיה בשם "קרן רוזן," ורוצה להסתלק מהמקום. "הדיקן רוצה להודות לכם באופן אישי," אומרת לי מישהי לבושה בחליפה ואני מבין שאני לא יכול לחמוק משם. היא מובילה אותי לאולם גדול בו נערכת קבלת פנים מפוארת.
"אתה מוזמן לראות במה השקיעה הקרן שלך את כספה," אומר לי גבר כסוף שיער. "דין ג'יימסון," הוא מציג עצמו ומושיט ידו ללחוץ את ידי. הלחיצה שלו חזקה וחמימה. הוא נראה אדם מאד חביב. יש בו משהו מרגיע. "תוכל להיווכח במו עיניך שהקטנה הזו שווה כל דולר שהוענק לה. היא מוכשרת בטרוף. ביקשתי ממנה זה עתה להצטרף לסגל המורים. כשרון כזה נדיר קשה למצוא," הוא אומר ומוביל אותי לאולם הסמוך בו מוצגות עבודותיה.
"הנה את!" הוא קורא לעברה בשמחה.
היא מסתובבת אליו. "דין ג'פרסון. אני כל כך מתרגשת לראות את התצוגה של היצירות שלי כאן. אנשים אוהבים אותה כל כך." היא קולטת את נוכחותי. "הנה אתה!" היא אומרת לי.

**

מרי-אן

פתאום אני מבחינה שפרופסור ג'פרסון לא לבד. גם הוא פה. אני לא מתאפקת ואומרת לו: "הנה אתה!"
אני רואה את זה בעיניים שלו. הוא מבין מה אני מרגישה ושולח לעברי מבט כזה שמאשר שאני לא לבד. בלי לחשוב הרבה אני לוקחת את ידו בידי. הפעם אוחזת בו ביד בוטחת. "בוא תראה את העבודה האהובה עליי ביותר."
הוא מחייך אליי. נראה לי שכל מה שאראה לו כעת יראה יפה בעיניו. כזה מבט יש לו בעיניים. אי אפשר לטעות בו. "מקסימה," הוא אומר לי.
"אני כל כך שמחה שאתה אוהב אותה," אני אומרת לו בהתרגשות בשעה שאני מביטה על השמלה הלבנה שעיצבתי.
"את, התכוונתי אליך. את מקסימה," הוא עונה לי.
אני מביטה בו בפנים רציניות. העיניים שלנו מדברות והוא מנסה להבין למה אני רצינית. פתאום הוא מתחיל לצחוק. "מקסימה ומאד מוכשרת."
אני מחייכת. "הרי לשם כך נתכנסו היום, בגלל ההכרה בכישרון שלי," אני אומרת לו.
"אני לא יודע לגבי אחרים. אני התכנסתי פה כדי למצוא אותך סוף סוף. וכמובן כדי לומר לך כמה את מוכשרת. כשיגמרו כל החגיגות פה אני אשמח לקחת אותך רחוק מכאן. יש לי כל כך הרבה מה לומר לך אחרי כל השנים שחיכיתי לך."
קולין לא שם לב לקהל שנאסף סביבנו, לא בשעה שהוא אומר לי את המילים היפות האלה ולא בשעה שהוא מצמיד אותי אליו ונושק לי נשיקה בלתי נגמרת.

*
*
*

חמש שנים אחרי

המצלמות מתקתקות בשעה שאימי גוזרת את הסרט בחזית חנות בגדי הילדים "לוסינדה בלו." עיניה בורקות מאושר. היא נבוכה מתשומת הלב המורעפת עליה. "תדברי את," היא לוחשת לי בשעה שמוגש לה המיקרופון.
אני כל כך מתרגשת שגם אני לא מסוגלת לדבר. "דבר אתה," אני לוחשת לקולין ומעבירה את המיקרופון אליו.
קולין מחזק את אחיזתו בידי. "הכל התחיל בבוקר שטוף שמש, כאשר אישה יפיפיה קפצה לפני מכונתי וגנבה לי את הלב…"

בר אבידן©                                                                                                                                  מאמינה באהבה                                                                                                                   כל הזכויות שמורות

Maria Maria – Carlos Santana